רש"י על הש"ס/חולין/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין כז א (עריכה)

פרק שני - השוחט

מתני' השוחט שחיטתו כשרה - בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון . דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך:

אחד בעוף - בגמרא תני טעמא:

ורובו של אחד - של כל אחד ואחד:

וורידין - חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (לקמן דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם:

רוב אחד בעוף כו' - בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא:

גמ' השוחט - על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה:

אאחד בעוף - קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד:

מן הצואר - מן הגרון:

ששח - שכופף:

חטהו - הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא:

ואימא מזנבו - שכפוף תמיד:

ששח - משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף:

מאזנו - שהוא כופפה כשהוא רוצה:

דם הנפש - דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר:

ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה כו' - ולא גרסינן וליטעמיך:

וקרא למאי אתא - כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן:

דלא לשוייה גיסטרא - שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן:

שזב - שדמו זב:

חתהו - שברהו כלומר חתכהו:

מחוטמו - שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב:

לבו - אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה:

דלא לשוייה גיסטרא - ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא:

שסח - שמוציא קול:

לשון - מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו:

ותנא מייתי לה מהכא - אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא:

אין לי - שקרויין נתחים:

אלא אותן שישנם בכלל הפשטה - כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע:

מנין לרבות - בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]:

תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו' - ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן:

מכלל דשחיטה מן הצואר - דאי לאו הכי במאי הותז:

ופרכינן תנא פתח בראש ופדר - למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך:

הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו' - והכי מסיים תנא למתניתין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין כז ב (עריכה)

ופדר קמא למה לי - בשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז אלא הפדר למה לי:

דרך כבוד - שכשמקריב הראש חופה הפדר על מקום חתך מפני שמלוכלך בדם:

מייתי לה מהכא - שחיטה מן הצואר:

וזאת תורת הבהמה - לעיל מיניה איירי בטומאת נבילות:

עוף אינו מטמא במגע ובמשא - דכתיב לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה לא יאכל לטמאה בה:

בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה - אם תחבה לו חברו דתניא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ת"ל לא יאכל לטמאה מי שאין לה טומאה אלא דרך אכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנו:

מה בהמה בשחיטה - יוצאה מידי נבלה דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר:

אי מה בהמה ברוב שנים - מדאצטריך לעיל לרבות את הראש שכבר הותז דאי בסימן אחד לאו הותז קריא ליה ולא איצטריך לרבוייה:

זאת - מיעוטא הוא:

מה עוף הכשרו מן הצואר - מליקתו:

אף בהמה הכשרה מן הצואר - שחיטתה והיינו דאמרן ותנא מייתי לה מהכא:

זאת מאי עביד ליה - כיון דעוף לאו מבהמה יליף אלא בהמה מעוף ילפא מיעוטא מאי ניהו:

בסימן אחד - דכתיב (שם ה) בחטאת ולא יבדיל זאת ממעט שלא לכל דבריהם הוקשו אלא לדבר אחד:

הבהמה והעוף - וכל נפש חיה הרומשת במים דגים:

לחייבו בשני סימנים - כבהמה דנפקא לן ממנין לרבות את הראש שכבר הותז:

אי אפשר שכבר הוקשו לדגים - דלאו בני שחיטה נינהו כדלקמן:

הכא כתיבא אסיפה - דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדיבוריה וכתיב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

מן היבשה - לפיכך יש לו חיות בריא וחזק:

רקק - גרביל"א שיש בה מים ויבשה:

תדע - שמן הרקק נבראו:

ועוד שאלו - קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל שאלות הרבה והן בבכורות (דף ה.) וגם זאת שאלו והכא תניי' משום גררא דעופות:

שרץ נפש חיה ועוף - אלמא ממיא איתבריאו עופות:

ולמה הביאן אל האדם - ר"ג קאמר לה כלומר ולמה נכתבו כאן משום קריאת שם:

לקרות להם שם - והכי קאמר ויצר מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו ולא איצירה קאי:

משום דכתיב - ואת כל עוף השמים על ויצר דמשמע דאיצירה נמי קאי לישנא אחרינא משום דכתיב על כלומר מקרא קמא גופיה משתמע דמן הארץ נבראו דכתיב על הארץ דמשמע דמינה איתבריאו וכתיב נמי בקרא בתרא ויצר מן האדמה זה שמעתי וראשון נראה בעיני:

אין שחיטה לעוף מן התורה - והיקשא דזאת תורת לאקושי בהמה למליקת העוף שתהא שחיטתה מן הצואר כדאמרינן לעיל ואפילו מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו אלא מדברי סופרים ואין נבלת עוף קרויה נבלה אלא אם כן מתה מאליה או הרגה במכה שלא על ידי סימנים אבל נחירה או עיקור סימנין כשר בו:

חיה נמי - דהא חיה נמי בהאי קרא כתיבא:

לפסולי המוקדשין - כדאמרינן לקמן בשמעתין מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין:

איתקש לבהמה - ונימא אין היקש למחצה:

דסליק מיניה - או עוף אשר יאכל ושפך את דמו:

ונתנבלה בידו - שלא מדעת:

הנוחר והמעקר - מדעת:

פטור מלכסות - דאשר יאכל כתיב (ויקרא יז):

ליבעי כסוי - דהא כתיבא כסוי אנחירה דידיה ומהיכי תיתי למיפטריה:

מי סברת בעוף - קאי בחיה קאי דכסוי דידה כי כתיב אהכשרה כתיב והכשרה דידה שחיטה היא:

השוחט - דבר הצריך כסוי:

וצריך לדם - כדמפרש:

חייב לכסות - על כרחו ושוב לא יראה למלאכה:

כיצד עושה - להפטר מן הכסוי נוחרו או עוקרו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין כח א (עריכה)

מאי לאו בעוף - קאי שהרי דמו ראוי ליניכא לתולעת הגדלה בבגדי צמר שקורין טיני"א כדכתיב כבגד אכלו עש וקאמר נוחרו ויפטר מן הכסוי ואי אין שחיטה לעוף נוחרו צריך כסוי שזו היא שחיטתו:

ללכא - צבע עור אדום שקורין פרק"א:

מלק - עוף קדשים בסכין נבילה דאין מליקה אלא בציפורן:

נהי נמי [דכי תבר] שדרה ומפרקת - בלא רוב בשר כדאמרינן בפ"ק (לעיל דף כא.) הויא טרפה משום דסכין לאו מליקה הוא:

תיהני לה סכין - שחותך סימנין לאחר שנטרפה:

לטהרה מידי נבילה - דהא טרפה ששחטה אינה מטמאה (ועוד) נחירתו זו היא שחיטתו והך שחיטה מן העורף בין שהוא מחליד ובין שהוא דורס כדאמרינן בפ"ק (שם דף כ:) מ"מ לא גרעה מנחירה וטרפה מיהא הויא דמודה רבי יצחק שיש טריפה לעוף כדתנן (לקמן דף נו.) אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה שהיא בסימנין כדכתיב ושפך או עיקור אבל הריגה בעלמא לא:

הוא דאמר - רבי יצחק בן פנחס דאמר כי האי תנא עוף אין לו שחיטה וכו':

ברבי - גדול בדורו:

אך כאשר יאכל וגו' - בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי:

מה למדנו מצבי ואיל - הכי לכתוב אך הטמא והטהור יחדו יאכלנו:

מה פסולי המוקדשין בשחיטה - דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וגו' בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה כו' ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין:

מאן תנא - דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר:

כאשר צויתיך - למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן ציוהו בכתב:

רוב אחד כו' - לאו מקרא יליף אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה:

וושט - מיוחד שבסימנים הוא שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב במשהו מיטרפא ואילו קנה עד דמיפסק רובא:

שחט את הוושט - בעוף:

ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני - דנימא שחט גרגרת ואח"כ נשמט הוושט כשרה אלמא לא מיתכשרא בקנה לחודיה:

משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי - להכי נקט שחיטה בוושט והשמטה בגרגרת:

שני חצאי סימנין - פסול דכמו דלא עביד מידי דמי דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא:

בעוף - שצולהו כולו כאחד וצריך שיוציא דמו בשחיטה יפה:

עד שישחוט כו' - ות"ק לא פליג אלא אוורידין:

משום דושט סמוך לוורידין - נקט ליה ומיהו הוא הדין לקנה. הוושט הוי בין קנה למפרקת סמוך לוורידין:

ושהה בה כו' כשרה - משום דחצי גרגרת לאו התחלת שחיטה היא שאפילו נקרע חציו לא מיטרפא בהכי:

לא בבהמה - כלומר הא אפילו בבהמה קאמר דהא גמרה לאו אגרגרת קאי אלא אכולה שחיטה קאי:

וגמרו - סלקא דעתין וגמרו בהאי כל שהוא שהרי נשחט הרוב דפגימה קמייתא כשלימה דמיא והאיכא רוב קמן:

גמרו לוושט - והכי קאמר והוסיף עליו כל שהוא דה"ל רובא וגמרו לו לוושט לאחר מכאן:

בלא רוב בשר - כדאמרן בפ"ק (לעיל כא.) דאי חתיך רוב רוחב הבשר עם המפרקת קודם לסימנין הויא לה מתה קודם חתיכת הסימנין ותו מאי מליק:

בעולה - דבעי הבדלה כדאמרן בפ"ק (שם) חותך שנים קתני מיהא לוושט או לקנה כר"נ:

מאי הוי עלה - לענין שחיטה:

כדקאמרת - במליקה:

דלמא - מליקה שאני דאיכא חתיכת שדרה ומפרקת ואזיל ליה חיותיה בכל דהו:

ממסמס קועיה - מלוכלך צוארו בדמא שנקרע צוארו וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמרינן התם (לקמן דף נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין כח ב (עריכה)

והדר ניבדקיה - למעלה מבית השחיטה ולמטה:

אין לו בדיקה מבחוץ - לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום:

ונבדקיה לקנה - שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד ואח"כ יטלו הוושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו:

חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן - דאמרינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה:) דשדר ליה שמואל תליסר גמלי ספיקי דטריפתא למיבדקיה בגווייהו לישנא אחרינא כרבי יוחנן בכל מילי:

הואיל וצולהו כולו כאחד - לפיכך צריך להוציא את כל דמו:

עד שישחוט - ואי ליתנהו בשחיטה אלא משום הוצאת הדם בנקיבה בעלמא סגי:

בשעת שחיטה - שהדם חם ויוצא:

מאחר שלא הוזכרו וורידין - כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו אלא משום דם למה אתה מצריכו שחיטה:

דרס בהן מהו - שחיטה ממש בעי ר' יהודה או לא רבי ירמיה לא שמיע ליה הא דרב חסדא:

מחצה על מחצה - קס"ד לענין שחיטה קאמר כלומר סימן שחציו שחוט וחציו אינו שחוט הוי כאילו רובו שחוט וכשר:

רחמנא למשה - כשמסר למשה הלכות שחיטה על פה לא תשייר רובא והא דאמר שנצטוה משה לשחוט רוב היינו מחצה על מחצה דכיון דלא אישתייר רובא רוב שחוט קרי ליה:

מדרבנן - אבל מדאורייתא כשר ונפקא מינה דלא מטמא בנבלה:

חלקו לשנים - תנור שנטמא אין לו טהרה אלא נתיצה כדכתיב יותץ ואם נשתייר רובו שלם לאו נתיצה הוא:

שאי אפשר לצמצם - שיהו מכוונים אלא ודאי בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך לא סלקא טומאה מינייהו:

תרי רובי ליכא למימר בחד מנא - דאי האי רובא האי מיעוטא אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב אלא בחתיכה וכי קרינא פלגא רוב חתוך ליכא דמכחיש ליה דהאי פלגא דקאי לא מיקרי רוב שלם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין כט א (עריכה)

כדי שחיטה אחרת - היינו שיעור שהייה:

וגמרה - קס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה:

ואי מחצה כרוב - כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן:

לא בעוף - דממה נפשך כשרה כדמפרש:

הא עבד ליה רובא - ואיתכשרא מקמי שהייה:

לא עבד ליה כלום - מעשה טרפה:

חצי קנה פגום - בעוף:

רוב הנראה לעינים - כלומר רוב גמור שהוא ניכר:

מה טרפה - דאיכא מקומות טובא דמיטרפא בהו במשהו כגון נקובת הוושט והריאה והדקין:

בעינן רוב הנראה לעינים - במקומות שהוזכר בהן רוב כגון בקנה ובחוט השדרה:

שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא - דאפילו מאן דמכשר משום דקרי ליה רובא הוא ובמיעוטא כולהו מודו:

מחצה על מחצה כרוב - וטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידין:

אינו כרוב - ונדחין הטמאין לשני:

והתם מאי טעמא דרב - הא בעלמא אמרת דלא הוי רובא:

דכתיב איש איש כי יהיה טמא - ידחה לשני ופלגא נהי דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מידחו:

לדם הוא צריך - לזריקה:

מליקתו כשרה מיבעי ליה - כלומר אעוף איבעי ליה למיתני מליקתו כשרה והדר ליתני אבהמה שחיטתה כשרה:

הא לא קשיא - גבי הדדי תננהו וכי סליק מבהמה נקט שחיטה:

אלא רישא - כי תנא השוחט:

מכדי בעוף קאי - ובו התחיל להורות והיכי סמך ליה שחיטה בעוף קדשים המולק מיבעי ליה: ה"ג מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ולא גרסינן אלא:

לא פסיקא ליה - ותנא מילתא דמישתמע בתרוייהו דהכי משמע רוב כל אחד בעוף כשרה היכא דסגי בחד כגון חטאת הוי רובו ככולו והיכא דבעי תרתי הוי רוב כל אחד ככולו:

שפיר - מש"ה פליגי רבנן עליה דכיון דלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מה לי בשעת שחיטה ומה לי לאחר שחיטה:

אלא בקדשים - היכי פליגי רבנן עליה:

הוא עצמו - כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם היא צריכה:

תזבח - לרצונכם תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב ויש אם למסורת תזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי:

ואמר רב כהנא - גרסינן הא דר"ל בסדר יומא (דף לב:) גבי הביאו לו לכ"ג את התמיד:

קרצו - מפרשינן התם ברוב שנים שלא היה יכול למרק ולגמור את השחיטה כולו לפי שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב באחרי מות וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיה צריך לאחוז מהר את המזרק ולקבל הדם לפיכך חותך בו כדי הכשר שחיטה ומניחה וממהר לקבל:

ומירק - כהן אחר שחיטה:

על ידו - בשבילו כמו (עירובין דף פב:) מערב אדם על יד בנו ובתו בשבילם ומפני ששנינו שם דצריך למרק יכול לא מירק יהא פסול דבקדשים לא סגי ברוב שנים:

לכך - הוצרך לשנות כאן רוב אחד בעוף וכו' דרישא חולין הוה שמעינן מינה ותנא סיפא משום קדשים. ופרכינן יכול לא מירק יהא פסול בתמיה הא א"כ הויא לך הא מריקה עבודה באדם אחר שלא בכ"ג ותניא כל עבודת יה"כ כו' ברייתא היא בשילהי הוריות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין כט ב (עריכה)

מצוה למרק - משום דם ואני שמעתי ביומא משום ברוב עם הדרת מלך ואין לבי כך דא"כ כל עבודות נמי והרי הכתוב הקפיד בכ"ג וגירש את רוב עם:

אינה לשחיטה - אין השחיטה קרויה שחיטה אלא בסופה ולקמיה מפרש למאי הלכתא:

ישנה לשחיטה - הכל קרוי שחיטה:

פסולה - ואפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מיקרי שחיטת עובד כוכבים מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה:

מעשה טרפה - מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עובד כוכבים:

עולת העוף - למעלה מחוט הסיקרא חטאת העוף למטה כדאמר בזבחים (דף סד: סה.):

שהרי עשה בה [מעשה חטאת העוף] למטה - במקום פסולה מעשה שהוא חשוב בחטאת העוף להכשירו בכך שמליקת חטאת העוף בסימן אחד הילכך ה"נ חשיב לפסול אע"ג דבעולה לא הוי סוף מליקה עד גמר השני:

מיחייב - משום שחוטי חוץ:

מר לא אמר הכי - דאילו בעוף אם שחט סימן ראשון בחוץ מיחייב שהרי דכוותה כשר בפנים במליקת חטאת העוף השוחט עוף קדשים בחוץ חייב דיליף מריבויא דאשר ישחט בשחיטת קדשים בפרק השוחט (דף קז.) אבל המולק את העוף פטור:

כל העסוקין בפרה - אדומה:

מתחלה ועד סופה - באחת עבודותיה בין באמצע ובין בתחלה ובין בסוף:

מטמאין את הבגדים - כדכתיב (במדבר יט) עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמיך ליה וכבס בגדיו הכהן וגו'. וכתיב בשריפתה והשורף אותה וגו' ותניא בסיפרי אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כ"ש מה ת"ל והשורף בא הכתוב ולימד על כל העסוקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים:

ופוסלין אותה במלאכה - אם נתעסקו עמה במלאכה אחרת כגון ששחט וחתך עמה דלעת דתניא (ספרי פ' חקת) ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלתה בשחיטתה ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה:

בשחיטתה - כגון שנתנבלה:

אינה מטמאה בגדים - שאין כאן עבודה ואם אסף אפרה או שרפה ולא נגע בה או אפילו נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טמאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה שאין כאן פרה אדומה:

בהזאתה - בהזאת דמה שהיה מזה הימנה ז' פעמים כנגד פתח של היכל כדכתיב (שם יט) והזה אל נכח פני וגו':

קודם פסולה מטמאה בגדים - דמתעסק בפרה הוא וכבר נעשית שחיטתה בהכשר:

דלאו שחיטה היא כלל - שהרי סופה הוכיח אבל היכא דנגמרה שחיטה ממש אימא לך דכולה קרויה שחיטה מתחלה ועד סוף:

לפלוג נמי - האי תנא בהכשרא דפרה אפילו בפרה שלא נפסלה יש לחלק בין בגדים לבגדים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין ל א (עריכה)

סתימתאה - שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם והאי סתמא דתזבח הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר אמרה:

זבח אחד - ולרבנן ליפלוג ועוד לר' אלעזר גופיה ליפלוג כגון דשחטה חד גברא בתרי סודרי שבאמצע שחיטה בא חברו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר ומדלא מפליג ש"מ תרווייהו מיטמו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

אלא - לא מתרץ כרב יוסף אלא הכי תריץ דתנא בפרה פסולה איצטריך ליה לפלוגי ולאשמועינן דאע"ג דנפסלה מיהו קודם פסולה תורת פרה עליה והעסוקין בה נטמאו ובהכשרה לא חש לאורויי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אינה אלא לבסוף:

ובמועד לשמו פטור - בשוחט הפסח על החמץ קאי בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ומרבינן התם לשאר זבחים ששחטן בפסח על החמץ שלוקה עליהן משום לא תשחט על חמץ וקאמר ר' שמעון שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו:

שלא לשמו - דשחטו לשם שלמים:

חייב - דפסח לאחר זמנו קרב שלמים וזה שנשחט לשלמים זבח כשר הוא ומדקתני שלא לשמו חייב מכלל דרישא דקתני לשמו פטור היינו דשחטיה סתמא וסתמא קרי לשמו דאי לשמו דוקא קאמר הא סתמא חייב קשיא סיפא דלא מחייב ליה אלא בשלא לשמו בהדיא וגרסינן והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור:

והוינן בה - בסתמא אמאי פטור:

הא סתמא שלמים הוא - דנפקא לן מוזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר דמותר פסח קרב שלמים בפסחים (דף ע:) ובמנחות (דף פג:) ובזבחים בפ"ק (דף ט.):

ש"מ - מדקרי ליה פסול דפסח בשאר ימות השנה בעי למיעקר שם פסח מיניה וכל כמה דלא עקר פסח הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי פסח פסול ומיפלג פליגי בה בפסחים (דף עג:):

א"ר חייא בר גמדא נזרקה - תשובה זו שאני משיב מפי חבורה ואמרו לעולם לא בעי עקירה והאי דמשמע דבעי עקירה:

כגון שהיו בעלים - בפסח ראשון טמאי מתים ופסח זה לא נדחה מחמת איבוד אלא מחמת בעלים שנדחו מחמת טומאה לפסח שני והאי פסח חזי ליקרב באייר הלכך בעי עקירה:

אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף - אפסיל ליה בתחלת שחיטה דסתמיה הוי לפסח דתחלת שחיטה נמי פסלה:

אלא אי אמרת לא פסלה עד גמר שחיטה - הא גמר שחיטה לאו פסח הואי דכיון דשחט ביה פורתא ולא איחזי לשהוייה לפסח שני אידחי ליה מפסח וכיון דלא חזי לפסח הא אמרת דלשלמים קאי וגמר שחיטה דידיה לשלמים הוא ובפורתא קמא לא איפסל משום שחיטת פסח שלא בזמנו דהא אינה לשחיטה אלא לבסוף: לשם פסח קא שחיט לא גרסינן:

מדמי פסח - ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח:

וכי תימא - אין קדשים נפדין בלא העמדה והערכה כדכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וזו אין יכולה לעמוד על רגליה:

בשנים ושלשה מקומות - שחתך כאן וחזר והתחיל לשחוט למטה או למעלה:

מפורעת - מגולה ונכרת דהיינו במקום אחד:

חץ שחוט - שחיטה דומיא דחץ שאינו חותך בב' מקומות:

ב' אוחזין בסכין - קס"ד בב' סכינין אחד למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה:

בסכין אחד - ומאי אחד למעלה ואחד למטה דנקטי סכינא באלכסון:

אי הכי - לשון קושיא הוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין ל ב (עריכה)

שמא ידרוסו - דמתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן ושניהם דוחקים סכין על הצואר יש לחוש שלא יתיזו הראש בבת אחת:

כקולמוס - באלכסון דכוליה חד מקום הוא ומפורעת קרינא ביה והתחיל בקנה למעלה וחתך ושיפע כלפי מטה במקום שנגמרה שחיטת קנה התחילה שחיטת וושט וכן מלמטה למעלה:

למדתנו רבינו - בלקיחה זו:

משנתינו - דקתני שנים אוחזין בסכין אפילו בשני סכינין קמכשר:

ופסקו - לתחתון כהלכתו אלא שהחליד וחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו:

תחת השני - ששחט כבר את הראשון:

נבלה - ומטמאה:

מלמטה למעלה - דכיון דתחת השני החליד לא אפשר אלא מלמטה למעלה:

תחת מטלית - הכרוכה לה סביבות צוארה:

מהו - דהא עור נמי לאו בכלל שחיטה הוא ומספקינן ליה משום חלדה הכא נמי לא שנא או דלמא האי גופה והאי לאו גופה:

מסובך - פלטרי"ר:

תיקו - וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

החליד במיעוט סימנין - לאחר ששחט רובו בהכשר מי אמרינן הא אישתחיט שפיר ברוב סימנין או דלמא כולה חדא שחיטה היא ואית בה חלדה ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבלה ודאי:

תיקו - ולחומרא וגבי הגרמה נמי דפירקא קמא (לעיל יט.) בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן דלמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמיטרפי בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא ואע"ג דשנינן לעיל (דף כט.) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא אלמא דמכי עבד רובא בכשרות לא חייש לפסולא. דמיעוטא לא סמכינן אההוא שנויא דדיחוי הוא דדחייה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ובשחיטה קמייתא לא מידי עביד וכי שהה בפלגא קנה לא איטריף אבל במיעוטא בתרא בין דקנה ובין דוושט ובמיעוטא קמא דוושט מיטרפא ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה בסימנין בין בתחלה ובין בסוף אסור דכיון דלא אפשיט לן עבדינן לחומרא:

מתני' שנים אוחזין בסכין ושוחטין - בהמה אחת:

התיז את הראש בבת אחת - כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה:

היה שוחט - במשיכה:

והתיז את הראש - בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה הותז הראש עד שלא הספיק להביא:

אם יש בסכין מלא צואר - חוץ לצואר כדמוקי בגמרא יש כאן הולכה או הובאה וכשר שיש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו דרסה היא שאין הסימנין נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:

אם יש בסכין מלא צואר אחד - מפרש בגמרא חוץ לשני הצוארים דיש בו שיעור שלשה צוארין:

איזמל - תער דק וקטן מאד:

אפי' באיזמל - אע"ג דאיכא למיגזר אטו יש לו קרנים כדלקמן:

גמ' חץ שחוט - מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה:

זהב שחוט - משוך שהוא רך המושכין אותו כעין שעושין צורפי נחושת חוטין שעושין מהן מחטין:

שנטווה כחוט - ושחוט כמו שחוט אבל שחט לאו לשון משיכה הוא:

בדק להו גירי - מפגימה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לא א (עריכה)

גידפי - נוצה שסביב הצואר:

דמיפרמי - כרותות מינצייר"ש בלע"ז דאי עבד חלדה מבפנים היה יוצא רוחב פי החץ בין הכנפים ולא היה חותכו:

צריך שיתן עפר - תיחוח למטה דאם העפר קשה לא מקרי עפר למטה:

בעפר - משמע כולו טמון בעפר:

דמזמין ליה לעפרא דכולה פתקא - עפר כל הבקעה היה מסיע וכותש או שהיה עפר תיחוח ומזמנו [בפה] לכך:

פתקא - בקעה:

א"ר זירא מלא צואר - דמתניתין חוץ לצואר בעינן ולא תימא מלא צואר דוקא:

איבעיא להו - האי חוץ לצואר דרבי זירא משהו קאמר או מלא צואר קאמר:

אלא פשיטא מלא צואר חוץ לשני צוארים - וש"מ מלא צואר דקתני מתניתין נמי ברישא אחוץ לצואר קאי:

שאין לו קרנים - דרגילין היו לעשות כמין קרנים לאזמילין לנוי על גביהן מטין לצד ראשן ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנין או ינקבו אותן הקרני':

מיבזע בזע - כשמוליך ומביא מתוך שהוא חד הוא נוקב וקורע ולא חותך:

מחטא דאושכפי - מרצע הרצענין שפיותיו חדודין וחותכין חוטי התפר:

ואע"ג דלא מיכוין - לשחוט אלא להפלת סכין מאן תנא:

זעירא דמן חבריא - צעיר הישיבה ולי נראה דאושעיא זעירא היה נקרא דמן חבריא שמבני הישיבה:

הוא תני לה - שונה המשנה מרבו:

והוא אמר - מדעתו שהלכה כרבי נתן:

וכולן ששחטו - חרש שוטה וקטן:

והא אמרה רבא חדא זימנא - ולמה ליה לרבא למידק ממתניתין ולמימר הא הפילה הוא כשרה ולאשמועינן דסתם לן תנא כר' נתן הא אשמועינן רבא חדא זימנא דסתם לן תנא כרבי נתן:

צריכא - ליה לרבא לאשמועינן בתרווייהו:

אבל הכא דלא מיכוין - אפילו לחתיכה בעלמא אי לאו דאשמועינן רבא לא הוה דייקנא מיניה הא הפילה הוא כשרה דאפילו הפילה הוא הוה אמינא דפסולה והיא גופה איצטריכא לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם קמ"ל רבא דהא נמי דייקנא מינה מדלא קתני הפיל סכין או זרק סכין והא דפריך והא אמרה רבא חדא זימנא ולא פריך תנינא חדא זימנא משום דבמתניתין לא תני בהדיא הפילה הוא דכשרה אלא רבא דייק לה:

נדה שנאנסה וטבלה - לקמיה מפרש היכי נאנסה:

לביתה - ליזקק לבעלה: טמא שאכל תרומה במיתה בידי שמים באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) וכרת חמור ממיתה דימיו נכרתים וזרעו נכרת כדכתיב (ויקרא כ) ערירים יהיו:

ומנא תימרא - דלחולין לא בעינן כוונה:

שנתלש - מן הים:

ה"ג מה כלים דלא מיכווני - דהא לית להו דעת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לא ב (עריכה)

ה"ג וכלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה הוא - אף כלים דקמיכוין להו אדם:

חרדלית של גשמים - זרם גשמים המקלח מן ההר בכח ואין טובלין בו דהנצוק והקטפרס אינו חיבור ולא הוו מקוה דארבעים סאה שהרי אין מ' סאה במקום אחד ואף על פי שיש הרבה למטה ולמעלה הא קתני אינו חיבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ורב האי גאון גריס הרדלית שבאין מדליו של הר:

נגזור ראשין אטו כיפין - דתנן מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע:

ואין מטבילין בכיפין - שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעיתו שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש מפני שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר:

קמ"ל דלא גזרינן - לשון קושיא הוא ודלא בעינן כוונה לחולין מנלן:

ידיו טהורות - דלא בעינן כוונה לחולין:

אינן בכי יותן - דלא אחשבה להך נפילה:

ואם בשביל שיודחו ידיו - נתכוין ליטול את הפירות מן המים:

ידיו טהורות - כ"ש שנתכוין:

ופירות הרי הן בכי יותן - ומקבלין טומאה מכאן ואילך דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן והוה ליה משקה שסופו לרצון ותנן מכשירין (פ"א מ"א) כל משקה שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון מכשיר:

לחולין - לאכול חולין הוחזק נתכוין בשעת טבילה לכך:

הכי קאמר - לעולם חולין לא בעו כוונה והאי דתנא בהו הוחזק דאיצטריך לאשמועינן דאע"ג דאיכוין לטבילת טהרה לא הויא כוונת חולין כוונה למעשר:

רבי יוחנן - דאמר לעיל אף לביתה לא טהרה: נגעי בגדים כתיב בהו ב' כבוסים תכבוסת ראשונה וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו וגו' לראות אם יפשה או יעמוד או יכהה וכיבוס שני לאחר הסגר שאחר כיבוס ראשון והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס בראשונה קודם הסגר וסר מהם הנגע בימי הסגר וכובס שנית לשום טבילה וטהר:

מה ת"ל שנית - פשיטא דשנית הוא:

מקיש תכבוסת שנייה - שהיא לשם טבילת טהרה:

לתכבוסת ראשונה - שהיא להסגיר:

מה ראשונה לדעת - אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו:

אף שניה לדעת - ולא שיפול במים מאליו:

מי א"ר יוחנן - דחולין בעי כוונה:

מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים - שוחט קדשים שלא בכוונה דפסולין דכתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו בפ"ק (לעיל יג.):

ורבנן - דאמר לעיל וחכמים פוסלין:

זכנהו - נצחן כלומר בזאת נראין דבריו מדבריהם:

מתקינות - בודקות אותן בשעת וסתן ומטבילות אותן בשעת טבילתן:

לרבי נתן - דאמר לא בעינן כוונה אפילו לחתיכה ודכוותה הכא קאמר רב אליבי' שנפלה מן הגשר שלא נתכונה אפילו לרחוץ ור' יוחנן לא מדמי טבילה לשחיטה דקדריש וכובס שנית ובשחיטה קרא קדריש להכשיר כדאמרינן מדגלי רחמנא מתעסק כו':

ולרבנן - דבעו מיהא כוונה לחתיכה ודכוותה בטבילה מכשר רב אליבייהו:

כשירדה להקר - ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים:

שחט - פרה אדומה:

ושחט אחרת עמה - חולין שנתכוין לה:

דברי הכל - פרה פסולה מחמת מלאכה האחרת ובהמה כשרה: ה"ג שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה דברי הכל פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה בהמה כשרה לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לב א (עריכה)

נשחטה בהמה אחרת עמה - בלא מתכוין:

לרבי נתן - דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשרה ופרה פסולה ואע"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשרה מיפסלא משום ושחט אותה ולא אותה וחבירתה:

לרבנן פרה כשרה - דהא שחיטת בהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עוסק במלאכה אחרת דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוין למלאכה אחרת ליכא היסח הדעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה:

פשיטא - אכתי לא שמעינן דכל העוסקים בפרה פוסלין אותה במלאכה:

נשחטה בהמה אחרת לר' נתן איצטריכא ליה - דכיון דמלאכה לא מיקריא שלא בכוונה כדאמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה משום שחיטת חבירתה נמי אע"ג דשחיטה שלא בכוונה שמה שחיטה הוה אמינא לא תפסול דושחט אותה משמע ולא אותה וחבירתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות אדומות בהדי הדדי:

קמ"ל - דחולין נמי משמע אבל רישא דנתכוין לאחרת לא איצטריכא דנהי נמי דאותה וחבירתה משמע שתי פרות אדומות מיהו כיון דנתכוין למלאכה אחרת מיפסלא משום היסח הדעת דלא גרעה מחתיכת דלעת:

חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה - דהא מלאכה היא:

נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה - דשלא בכוונה לא מיקרי עוסק במלאכה ורישא לרבי נתן טעמא דכתיב ושחט אותה ולא חבירתה עמה ושלא בכוונה נמי שמה שחיטה:

מתני' נפלה סכין והגביהה - ושהה בהגבהה זו:

כליו - בגדיו:

או שהשחיז את הסכין - קודם שחיטה:

ועף - נתייגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט:

כדי ביקור - מפרש בגמרא:

גמ' מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת - ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא:

בהמה לבהמה ועוף לעוף - כדי שחיטת בהמה אחרת משערין לשהיית שחיטת בהמה ובכדי שחיטת עוף אחר משערינן לשהיית שחיטת עוף:

או דילמא אפילו - בכדי שחיטת בהמה משערינן לשהיית שחיטת העוף דהיינו קולא:

אמר להו לא הוה בדיחנא בחביבי דאישייליה - לא היתה דעתי גסה בדודי רבי חייא כשלמדתי הלכה זו ולא היה בסבר פנים עמי שאשאלנו דבר זה. רב בר אחוה ובר אחתיה דרבי חייא הוה:

אף בהמה לעוף - קולא היא שנתנו לעוף שיעור שחיטת בהמה לשהייתו:

לשיעורין - פעמים שהיא רחוקה ופעמים קרובה:

עומדת - כאן ומחוסרת הטלה לארץ:

איכא - בין רבי חנינא לרבי יוחנן רבי יוחנן משער בשחיטה לחודה ורבי חנינא בעי הטלה ושחיטה:

דקה לדקה - לשהיית בהמה דקה משערינן בכדי שחיטת בהמה דקה דכוותה ואף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כיון דקים ליה רבי יוסי בר רבי חנינא בשיטתיה דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא:

בסכין רעה - שאין חידודה חותך יפה:

אפילו כל היום כולו - ומאריך ושוהה בשחיטה אחת:

כשרה - הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו:

שהיות מהו שיצטרפו - הפסיק ב' ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם:

מדידיה - השוחט בסכין רעה אלמא לא מצטרפי דקא ס"ד ואפילו הפסיק קאמר אלא שלא שהה בפעם אחת כשיעור:

התם בדלא שהה - כלל:

במיעוט סימנים - שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו:

מהו - מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דלמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא:

תיקו - ולחומרא ובמיעוט קמא אי דגרגרת לאו מידי עביד ולא שהייה היא ואי דוושט דנקובתו במשהו מיטרפא ממה נפשך דהא כיון דשהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה נקב בעלמא וטרפה ונראה דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות:

כדי ביקור חכם - בדיקת סכין:

לשיעורין - פעמים דחכם רחוק ופעמים קרוב:

טבח חכם - שזה השוחט חכם הוא:

מתני' ופסק את הגרגרת - היינו עיקור ובבהמה קאי:

תחת השני - בין הסימן לצואר:

ופסקו - מלמטה למעלה:

ישבב - שם חכם וכן הוא בדברי הימים (א' כד) גבי משמרות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לב ב (עריכה)

גמ' נקובת הוושט - אלמא טרפה היא ולאו נבלה וכיון דחזר בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני:

ששחט - את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת:

כדבר אחר גרם לה דמיא - דהא קודם שהתחיל בשחיטה נפסל אע"ג דבחדא שעתא היא:

פסק את הגרגרת כו' - אלמא אפילו פסק ולבסוף שחט קרי ליה רבי ישבב נבלה והודה לו רבי עקיבא:

אלא - ההיא דאלו טרפות לאו טרפות דוקא קאמר אלא אלו אסורות קאמר:

ויש מהן נבלות - כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ואינך הוו טריפות:

וליחשוב נמי דחזקיה - דכיון דאמרת נבלות מיתנו התם ליחשוב נמי הך:

נבלה - ואפילו מפרכסת:

רשב"ל אמר - לא תתני אלו אסורות אלא אלו טרפות ולא תיקשי:

כאן ששחט במקום חתך - כלומר מתניתין דהכא ששחט במקום חתך במקום שנפסק רוב הגרגרת כבר:

ואח"כ ניקבה הריאה - בין שחיטת קנה לשחיטת הוושט:

אלמא - כיון דריאה תלויה בקנה ונשחט הקנה הוי כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל ותו לא מיטרפא בה בהמה וגבי פסק ולבסוף שחט נמי כיון דרובא נפסקה דהא פסוקת הגרגרת ברובא הוא הויא לה כמנחא בדיקולא ושוב אין לבהמה זו בשעת שחיטה אלא סימן אחד ובה אינה יוצאה מידי נבילה:

אלא אמר רבי יוחנן - משנה זו דאלו טריפות רבי עקיבא אמרה קודם שחזר בו ומשנתינו דקתני והודה לו רבי עקיבא לאחר חזרה:

ומשנה - דאלו טרפות אחר שנשנית בבית המדרש לא זזה ממקומה לא שכחוה התנאים ולא עקרוה ממשנתם אע"פ שחזר בו רבי עקיבא וחזרו ושנו וקבעו במשנתם אף לאחר החזרה ואע"פ שזו קודמת לזו אין סדר למשנה ואע"ג דבחדא מסכת אמרינן בלפני אידיהן (ע"ז ז.) יש סדר למשנה ה"מ סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם שהקפידו החכמים בסדורו משום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסידרא:

אבל בבני מעיים לא - אם נקבו בני מעיים בין קנה לוושט אחר שחיטת הקנה טרפה דחיותא דבני מעיים לא בקנה תלי אלא בוושט. לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והוושט סמוך למפרקת:

התרת - דסבירא לן כיון דמקצתה אשתחיט תו לא מיטרפא שאין טרפה לחצי חיות דהא לא סבירא לרבי זירא דטעמא משום דאמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא:

והדר ביה רבי זירא - מהאי טעמא ואודי דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא בריאה אבל בבני מעיים מיטרפא שהוושט עדיין קיים ומנלן דהדר ביה מדבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן לאחר שחיטת הקנה דהוא לעולם ראשון:

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא - מי אמרינן סימן ראשון נשחט לב' דברים [להיתר] אכילה ולטהרה מידי נבלה וסימן שני לא בא להתירה באכילה שהרי נטרפה אלא לטהרה וכיון דאינן שוין אין שחיטתן מצטרפות ואע"ג דסימן ראשון לטהר מידי נבלה נמי נשחט או דלמא כיון דראשון אף לטהרה מידי נבלה נשחט מצטרף לשני:

סימן ראשון לסימן שני - גרסינן ולא גרסינן סימן שני לסימן ראשון דראשון הוא דמצי לאיצטרופי לשני לטהר אבל שני לא מצי אצטרופי בהדי ראשון להיתר: הכי גרסינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון כו'. והאי דאילפא בבהמה המקשה (לקמן סח:) עובר ניתר בשחיטת אמו אבל הוציא ידו קודם שחיטה אמרינן התם דאותו אבר דין טרפה שחוטה יש לו שאינו מטמא דמהניא ליה שחיטה לטהרו דתנן התם שחט את אמו ואח"כ חתכה מגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה וקבעי אילפא (שם סט.) הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו סימן ראשון נשחט להתיר ולטהרה וסימן שני לא בא לאותו אבר אלא לטהר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לג א (עריכה)

מי מצטרף ראשון לשני - הואיל וגם הוא לטהר נשחט או לא ופשיט התם אם מצטרף סימן ראשון לסימן שני להתיר שאר העובר באכילה לא יצטרף עמו לטהר אותו אבר מידי נבלה ולענין ניקבו בני מעיים נמי תפשוט דמצטרף דלא מהני חילוק לפסול בשחיטה הואיל ובסימנין לא איתיליד ריעותא:

עד כאן לא איבעיא כו' - והשתא אהדרינן לשמעתין דאמרינן הדר ביה ר' זירא מההיא דלעיל מדבעי מהו לטהרה מידי נבלה מכלל דפשיטא ליה דאיטרפא בנקיבה דביני ביני:

לא הדר ביה - ופשיטא ליה לרבי זירא דאף באכילה שריא דאין טרפה לחצי חיות והא דבעי רבי זירא לענין טומאה:

לדבריו דרבא - דאמר לעיל לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בבני מעיים טרפה מיבעיא ליה לר' זירא אם טהורה מיהא מידי נבלה או לא:

מדריש לקיש - דאמר כיון שנחתך קנה הוי ריאה כמנחא בדיקולא שמע מינה אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת ועובד כוכבים לאו בשחיטה תלי היתר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להן ואין יוצאה להן מידי אבר מן החי עד שתמות אבל לישראל יצתה מידי אבר מן החי ע"י שחיטתה:

הוה יתיבנא קמיה דרב אחא - כי אמר להא מילתא:

ולא אמרי ליה - ונחמתי בעצמי ולא הקשיתי לו:

הרוצה לאכול כו' - משום דמעלי כדאמר לקמן בסמוך הרוצה שיבריא:

מבית השחיטה - שאינו מחוסר הפשט ויכול לחותכו מיד קודם יציאת הנפש וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרינן בארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם:

אחד עובד כוכבים כו' - ולא אמרינן במיתה תליא מילתא והויא אבר מן החי לגבייהו והיינו דלא כרב אחא:

ומדיחו יפה יפה - מפני שעדיין נבהל הדם לצאת ולא יצא:

מתני' בידים מסואבות - כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות ובגמרא פריך אפילו הוכשרו נמי אין שני עושה שלישי בחולין:

הוכשרו בשחיטה - מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:

גמ' כי לא יצא מהן דם כשרה - בתמיה זריקת דם הוא דשריא להו דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל:

שאינו מכשיר - אם נפל על הזרעים:

דם הנשפך כמים - הוי כמים:

דקיימא לן חיבת הקדש מכשרתן - למיהוי אוכלא ולקבולי טומאה דתניא בפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה דאע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש משויא להו אוכלא:

בכסף מעשר - בירושלים דכתיב (שם יד) ונתת הכסף וגו' ואשמועינן דשני עביד בהו שלישי דלא כר"מ:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לג ב (עריכה)

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כל שהוא מן התורה טהור וסופרים גזרו עליו טומאה כגון הידים והכלים שנטמאו במשקין והבא ראשו ורובו במים שאובין וכל האמורים ביציאות השבת אצל שמונה עשר דבר כולם טומאת שני לטומאה גזרו עליהם ומטמא את הקדש עד שעושהו שלישי וטמא הוא שעושה רביעי:

ופוסל את התרומה - דשלישי בתרומה פסול ולא עביד רביעי במסכת סוטה נפקא לן מטבול יום בקל וחומר:

וחכמים אוסרים במעשר - אלמא שאני מעשר מחולין:

ממאי - ילפת מדרבנן דשני עושה שלישי במעשר:

דלמא עד כאן - לא קאסרי רבנן אלא דאסור לאכול מי שידיו מסואבות או הבא במים שאובים לא יאכל במעשר דאסורין במעשר אכילה משמע אבל באכילה דחולין מודו ובנגיעה דמעשר נמי לא אסרי ומתניתין אסר להו אפילו בנגיעה:

מדקתני נאכלין - ולא קתני אוכלין מי שידיו מסואבות דנידוק מינה הא יצא דם לא יאכלם אלא נאכלין לאחרים על ידי מי שידיו מסואבות:

דקספי ליה חבריה - ובהא דייקינן הא הוכשרו אין נאכלין לאחרים אלמא פסלא בהו נגיעת שני והא ליכא למאן דאמר:

מי לא עסקינן כו' - כלומר מי לא משמע נמי נאכלין לאחרים ואפילו הכי דייק מתניתין הא יצא מהן דם אין נאכלין:

הכא - מתניתין דדייק הא הוכשרו פסלא בהו נגיעת ידים מסואבות לאו בידים שניות קאמר אלא בידים תחלות ולקמיה מפרש הי נינהו ידים תחלות ומתניתין דקאמר דידים תחלות הוזכרו אף להיות ראשונות לחולין רבי שמעון בן אלעזר היא:

דתניא אין ידים תחלות לחולין - במקום שהוזכר ידים תחלות כגון ידים שהוכנסו לבית המנוגע דמיקרו תחלות לא הוזכרו אצל חולין דבחולין לא הוו אלא שניות אלא לענין תרומה וקדשים שווינהו תחלות משא"כ בשאר ידים דאפילו לתרומה שניות הויין:

רבי שמעון בן אלעזר אומר ידים תחלות - הוזכרו אצל חולין וידים שניות כגון סתם ידים הוזכרו אצל תרומה לעשותה שלישי ולפוסלה:

הכניס ידיו - כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים:

ביאה במקצת לא שמה ביאה - דאי שמה ביאה הוי כל גופו טמא ובעי טבילה משום והבא אל הבית (ויקרא טו) ואנן ידים הוא דמטמינן וטעמא דתרוייהו משום דגזרו ידיו אטו ביאת כל גופו ובההיא גזרה פליגי איזו טומאה גזרו על ידיו ר"ע סבר ידיו גזרו רבנן שיהו תחלות כגופו אם נכנס שם דהוי ראשון מדאורייתא:

כידים דעלמא - ונ"מ דאפילו נטלן ומיד הכניסן ולא נגעו בשום דבר הוו שניות מחמת ביאה:

ונוקמה - למתניתין כר"ע דהא סתימתאה הוא ורובא דסתמי אליבא דר"ע דסתם משנה רבי מאיר וסתם ספרא רבי יהודה וכולהו אליבא דרבי עקיבא וכיון דשמעת לרבי עקיבא דאמר ידיו תחלות אוקי למתניתין בדידיה:

אבל לחולין שניות הויין - הלכך מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בהדיא אף לחולין הן תחלות:

וליהויין נמי שניות - וכרבי עקיבא מתוקמא שפיר:

דהא שמעינן ליה דאמר שני עושה שלישי בחולין - הלכך יצא מהם דם פסלו בהו ידים:

דתנן - בפרק כשם שהמים (סוטה דף כז:):

בו ביום - יום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה נשיא וכל היכא דתני בו ביום סתמא ההוא יומא הוה והכי אמרינן בברכות (דף כח:): שרץ שנפל לאויר תנור והרי הוא ראשון והתנור מטמא מה שבתוכו והוי שני וכתיב יטמא ומשמע יטמא אלמא עביד שלישי:

על ככר - דסתם תנור ככרות בתוכו:

שמטמא את השלישי - וקרא משמע בין חולין ובין תרומה:

בטומאה דאורייתא - כגון שרץ:

אבל בטומאה דרבנן - כגון ידים דמדרבנן הוא דהויין שניות:

על טהרת הקדש - כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש ואשמעינן דשני עביד בהו שלישי:

ודלא כרבי יהושע - דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש:

האוכל אוכל ראשון - נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני והאוכל אוכל שני נעשה גופו שני להיות מגעו שלישי והאוכל שלישי שלישי ולקמיה מפרש טעמא דר"א דמשוי אוכל כמאכל עצמו ודוקא שאכל חצי פרס שזהו שיעור אוכלין טמאין לפסול את הגוייה והן שתי ביצים כדאמר בעירובין (דף פב:) אבל בנגיעה לא מטמא אוכל אדם שאין אדם וכלים מיטמאין אלא מאב הטומאה:

רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון - או אוכל שני הוי שני דסבירא ליה לרבי יהושע דלא משוינן אוכל כמאכל ולקמיה מפרש כי אכיל אוכל שני אמאי משוי ליה שני:

שלישי שני לקדש - האוכל מאכל שלישי נעשה גופו שני לקדש ועביד שלישי ורביעי ולקמיה מפרש טעמא:

ואין שני לתרומה - דאי נגע לתרומה לא פסל לה אבל מיכל תרומה אסור דשלישי מיהא הוי ליאסר באכילה דאף ע"ג דאמר רבי יהושע אין אוכל נעשה כמאכל ה"מ באוכל אוכל ראשון דלא הוי ראשון למיעבד שני אבל לאיתסורי באכילה מודה דשלישי עביד האוכלו שלישי וה"נ אמרינן לקמן (דף לד:) בשמעתין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לד א (עריכה)

בחולין שנעשו על טהרת תרומה - כלומר האי אוכל ראשון ושני ושלישי דקתני בחולין מיירי במסכת טהרות (פ"ב מ"ב) ובאיזו אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה:

על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא - דבטלה דעתו ואין שם טהרת הקדש נתפסת עליהם אבל בטהרת תרומה נתפסין אלמא מתניתין דלא כרבי יהושע אבל כר"א אתיא דהא סתם קאמר שלישי שלישי אפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש:

דקתני בשר - מתניתין בבשר חולין קאי ובשלמא פירות חולין אדם מתפיסן בטהרת תרומה כדי שיהא רגיל להתנהג בטהרת תרומה שאם תתחלף לו תרומה בחולין ויאכל תרומה בחזקת חולין יהא אוכלה בטהרה אבל בשר ליתא בתרומה ואין כהן מתפיס לבשר חולין טהרת תרומה משום דלא מיחלפא ליה תרומה בבשר חולין שיבא לאוכלה כדרך החולין:

בשר בבשר מיחלף - לפיכך דרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין אפי' של חיה בטהרת הקדש שאם תתחלף לו בשר הקדש בה שיהא אוכלה בטהרה:

בשר בפירי לא מיחלף - תרומה אינה אלא בפירות ואינו נחלף בבשר לפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה:

אמר עולא חבריא אמרין - כדאמר במתני' דקתני שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש קמיירי ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא דרבי יהושע נמי ס"ל הכי דחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי והאי דקאמר רבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה רבותא אשמועינן דאפ"ה אית בהו שלישי וכ"ש חולין שנעשו על טהרת הקדש:

מאן חבריא - דסבירא להו דדוקא נקט רבי יהושע חולין שנעשו על טהרת תרומה:

מה אהדרי רבי אליעזר ורבי יהושע להדדי - מה השיבו זה לזה איש על דברי חברו:

מצינו שהאוכל חמור מן האוכל - האדם האוכל המאכל חמור מן המאכל:

היאך לא נעשה אוכל כמאכל - דהאוכל אוכל ראשון לא יהא ראשון:

דחידוש הוא - שאין לו טומאה בגלוי וכשהיא בבית הסתרים היא מטמאה האדם עד שהוא מטמא בגדיו וכל שאר טומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזרת הכתוב היא ואין למדין הימנה ור"א סבר למדין:

אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכלו - דאילו המאכל קיבל טומאה בכביצה אוכלין טמאין שנגעו בו:

ואדם האוכל - אוכלין טמאין אינו טמא אא"כ אכל חצי פרס כדתנן בעירובין (דף פב:) וחצי חציה לפסול את הגוייה והן ב ביצים:

טומאה משיעורין לא גמרינן - דשיעורין מילתא באנפי נפשיה היא ולאו משום חומרא וקולא אלא אוכל דמטמא בכביצה כך שיער בו הכתוב מכל האוכל אשר יאכל ואמרינן בפ"ח דיומא (דף פ:) אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון רבנן:

ועוד לדבריך - שאתה למד טומאה משיעורין לעשות מאכל חמור מן האוכל מה שאתה אומר האוכל אוכל ראשון נעשה שני יפה אתה אומר אלא שני שני למה:

אמר לו מצינו - שאוכל שני עושה את חברו שני:

ע"י משקין - אם נגע אוכל שני באוכל שהמשקה טופח עליו נעשו משקין תחלה כדקתני ואזיל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וחזר המשקה ועשה האוכל שני וכיון דאשכחן ע"י משקה דשני עושה שני בשום דוכתא מחמרינן גבי אדם האוכלו למהוי כותיה דאכילה חמירא ממגע:

וא"ל - ר"א אי ממשקה ילפינן תחלה נמי בעית למיעבדיה להאי אדם כי היכי דמשקה נעשה ראשון ורבי יהושע לא יליף מן המשקה דהתם חומרי דמשקין הוא שעלולין לקבל טומאה אבל מן האוכל יליף:

חוץ מן הטבול יום - דאיקלשא טומאה מיניה ואע"ג דפסיל תרומה לא עביד משקה ראשון:

אף אני לא אמרתי - האוכל אוכל שלישי נעשה שני:

אלא - באוכל של תרומה כלומר בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדאמר רבי יהושע בהדיא לעיל וכיון דעל טהרת תרומה נעשו עבדי לאוכלן שני:

מפני שטהרתה של תרומה טומאה היא אצל הקדש - כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש אלמא אין שמירת תרומה חשיבא שמירה אצל הקדש דהא מדרסות לגבי תרומה מטמאין ואפילו בחולין דהא טומאה דאורייתא היא והאוכל תרומה נשמר הוא מן המדרס ואפ"ה לגבי קדש לא חשיבא שמירה וחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ה"נ שלישי דתרומה לגבי קדש מספקינן ליה בשני הלכך האוכל שני לקדש שמצינו שני עושה שני ע"י משקין מדקאמר רבה בר בר חנה דאותביה ר"א לרבי יהושע שלישי שני למה ואמר אף אני לא אמרתי כו' ש"מ דהא דקתני במילתיה דרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה ה"ק באלו חולין יש שלישי בנעשו על טהרת תרומה ועלה קאמר אף אני לא אמרתי דדוקא קאמר ולא רבותא דאי טעמא יהיב למילתיה ואמר באיזו חולין הוא נעשה שני לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה ומשום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש ולעולם שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש איכא מאי קא מותיב ליה ר"א שלישי שני למה הא אשמועינן רבי יהושע טעמיה ועולא דאמר לעיל דרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש נמי אית ליה שלישי סבר דהא דקתני במילתיה דרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה טעמא הוא דיהיב למילתיה דבחולין דטהרת תרומה הוא דאמרינן נעשה גופו שני לקדש משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל לא בחולין דטהרת הקדש ולעולם אשמועינן דיש שלישי בנעשין על טהרת תרומה וכ"ש בנעשין על טהרת הקדש והאי מהדרי ליה לא שמיע ליה דאינו לא במשנה ולא בברייתא מה שהשיבו זה לזה אלא רבה בר בר חנה שמיע ליה מרביה א"נ ס"ל לעולא דהאי אף אני לא אמרתי לא היו דברים מעולם דלרבי יהושע בתרוייהו קאמר דנעשה גופו שני לקדש וטעמא משום דטהרת שניהם בין נעשין על טהרת תרומה ובין בנעשין על טהרת הקדש טומאה היא אצל הקדש והאי דקתני לעיל בחולין שנעשו על טהרת תרומה רבותא אשמועינן דאפילו בהני איכא שלישי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לד ב (עריכה)

על טהרת הקדש לא - כלומר לית בהו שלישי:

לא מיבעיא קאמר - כלומר אפילו בהני איכא שלישי:

והא אף אני לא אמרתי קאמר - ורבה בר בר חנה אמרה להך אהדרתה דר"א ורבי יהושע משמיה דרבי יוחנן וקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:

אמוראי נינהו - רבה בר בר חנה ור' אסי דלית ליה לר' אסי האי אף אני לא אמרתי אלא בתרוייהו אית ליה לרבי יהושע דנעשה גופו שני לקדש:

בחולין שנעשו על כו' - כדפרישית דבשלישי של חולין אלו קאמר הא שלישי לתרומה הוי וכיון דשלישי הוא פסול מיקרי ונהי דמצי למינגע בתרומה מיכל מיהא לא מצי אכיל:

לא שני הוי ולא שלישי הוי - שאין שלישי עושה שלישי דהא קאמר רבי יהושע המאכל חמור מן האוכל חוץ מן השני או שלישי ולענין קדש:

קמ"ל - דשלישי מיהא הוי וכי א"ר יהושע שאין נעשה אוכל כמאכל לנגיעה הוא דקאמר כגון האוכל אוכל ראשון דאי הוית משוית ליה ראשון הוי מגעו שני אבל האוכל אוכל שלישי דכי עבדת ליה שלישי שרי בנגיעה לענין אכילה מודי דאסור ומדיוקא דייקינן מילתיה דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוי:

הראשון שבחולין טמא ומטמא - תרומה דעביד ליה שני לפסול את השלישי:

והשני - שבחולין:

פוסל - את התרומה:

ואינו מטמא - דשלישי דתרומה לא עביד רביעי הלכך שלישי דתרומה לא מיקרי טמא אלא פסול:

והשלישי - של חולין:

נאכל בנזיד הדמע - בתבשיל שתרומה מעורבת בו כגון שלישי זה אם מקפה של חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין של תרומה ושום ושמן דתרומה לאוכלו ומדקתני בהו שלישי ש"מ בחולין שנעשין על טהרת תרומה קאמר וקתני נאכל בנזיד הדמע:

ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן - להאי כהן מידי דפסיל לגופו והדר אכיל בהדיה תרומה כגון הנך תבלין:

הנח לנזיד הדמע - דלא איכפת לן אי אכיל תבלי תרומה בפסול הגוף:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לה א (עריכה)

דליכא כזית בכדי אכילת פרס - דחיוב אוכל תרומה בטומאת הגוף לא הוי אלא בכזית ואין שום אכילה כשיעור מצטרפת בין כזית דכל איסורין ובין ככותבת ליה"כ אם שהה מתחלת אכילת השיעור ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס שכך נתנה תורה שיעור לשהיית אכילה בבית המנוגע שהקפידה תורה בשוהה בו שיעור אכילה לטמא בגדים ואותה אכילה נשתערה בחצי ככר של עירוב והיא ד' ביצים ובנזיד הדמע תבלי תרומה מועטין וכי אכיל מן המקפה פרס לא אכל מן התבלין כזית עד דאכל מן המקפה טפי מאכילת פרס ובטפי לא מצטרף כזית ואין כאן אכילת תרומה בטומאה אבל ראשון ושני אין נאכל בנזיד הדמע דאפילו בחולין מהני שני ועוד דשני פסיל ליה לתרומה דפתיכא ביה כך שמעתי וקשיא לי מ"מ היכי ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה לתרומה והא מוזהר הוא מלפסול את גופו דאמרינן בפ"ח דיומא (דף פ:) אל תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גוייה דאורייתא ואפילו למ"ד דרבנן איסורא מיהא איכא ועוד לישנא דהש"ס דפריך ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה משמע דלאו מתבלי תרומה פריך אלא מדספינן ליה שלישי של חולין ונ"ל דבחולין גרידא קאי רישא דמתניתין הראשון שבחולין כו' והשלישי נאכל אפילו הוא נזיד הדמע ונגע בשני לטומאה וה"ל שלישי מותר לאוכלו והא הכא כיון דנזיד הדמע הוא על כרחיך שנעשה על טהרת תרומה בעי למיכליה וה"ל חולין שנעשין על טהרת תרומה ואי אמרת שלישי דידהו פסיל גופא לתרומה ספינן ליה להאי כהן מידי דפסיל לגופיה ואתי למיכל תרומה אבתריה. הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס הלכך לאו חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא דאמאי קרית ליה בטהרת תרומה משום תבלין דפתיכי ביה הנהו לית בהו כזית תרומה בכדי אכילת פרס דמקפה הלכך לא בעי למיכלינהו בטהרת תרומה והוו להו חולין גרידי:

אסור לאכול - בתרומה:

ומותר ליגע - והיינו נמי כדעולא אלא דעולא איירי בשלישי דחולין שנעשו על טהרת תרומה ורבי יוחנן איירי בשלישי דתרומה עצמה:

ה"מ - דאמרינן נפסל מלאכול דמשמע אבל מותר ליגע היכא דשלישי שאכל הוה חולין אבל תרומה לא ואי מדרבי כו':

אלא קדש מקודש - אא"כ היה שלישי של קדש מקודש דהאי שלישי עביד רביעי בקדש מעלה היא דרבנן דהא גבי מעלות דחומר בקדש קתני להו (חגיגה דף כ:) בה' מעלות אחרונות דאמרינן התם (שם כא:) דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא וכי תקינו רבנן בשלישי דקדש מקודש הוא דתקון ואע"ג דמייתינן לה בק"ו ממחוסר כיפורים לאו ק"ו דאורייתא הוא דהא משלישי דתרומה הוא דמייתינן והיא גופה לאו כתיבא בהדיא ואסמכתא בעלמא הוא תדע דהא גבי מעלות תניא וק"ו דכוותיה אמרינן במסכת סוטה בפרק כשם (דף כט:) דאמרינן ק"ו מאוכל הבא מחמת טבול יום דעביד רביעי בקדש והוא גופיה לאו מכתב כתיב ולא בק"ו אתי:

קדש מקודש - קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וחלות התודה שנשחט הזבח עליהם ומנחות שקדשו בכלי אבל שלישי של קדש המקודש בקדושת פה לא והכי מפרש בברייתא דמסכת טהרות בפ"ק וכיון דלא עביד רביעי לא פסיל לגברא וקס"ד וכ"ש חולין שנעשו על טהרת תרומה:

והא לאו קדש מקודש הוא - וקפסיל ליה לגברא ואפילו שני נמי עביד ליה:

טומאה היא אצל הקדש - ושלישי דידיה מספקינן ליה בשני לגבי קדש ומש"ה פסיל לגברא:

מדרס לפרושין - הרי הן אצל פרושין כמדרס הזב דמטמא אדם והני נמי מטמו להו מדרבנן:

פרושין - אוכלי חולין בטהרה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לה ב (עריכה)

שמא תשב - שמא ישבה ואע"ג דאוכלי תרומה מזדהרי בה שפיר מיהו לגבי קדש לא הויא שמירה וחיישינן הואיל וטומאה מצויה היא:

אבל בפירי - דאין טומאתן מצויה הויא שמירת תרומה שמירה לקדש למאי דנטריה דא"כ תרומה טהורה נמי תימא דמטמאה קודש:

אם אמר הפרשתי לתוכה כו' - בחומר בקדש (חגיגה דף כד:) תנן ביהודה נאמנין עמי הארץ על טהרת יין לנסכים אם אמרו טהורין הן והימנוהו רבנן כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו אבל על התרומה אין נאמנין אלא בשעת הגיתות והבדים עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין דתרומה ה"ז לא יקבל הימנו ואם אמר לו הפרשתי לתוך חבית זה רביעית לנסכים נאמן על כולם ומקבלם כהן ושותה:

בחיבורין - ששניהם בכלי אחד תמיד:

מטמא משקה חולין - כדאמרן לעיל (דף לד.) דעביד להו תחלה:

והשלישי - שבחולין:

בחולין שנעשו כו' - כלומר באלו חולין אמרו כשנעשה על טהרת הקדש וקתני דעביד רביעי בקדש:

הרי הן כחולין - ואין באין לכלל שלישי:

הרי הן כתרומה - כדמפרש לטמא שנים ולפסול אחד כלומר הראשון והשני טמא בהן והשלישי פסול ואינו טמא לעשות רביעי אפילו בקדש וכיון דאשמועינן בדידהו דלא שייך בהו רביעי תו לא מיקרי שלישי דידהו טמא אלא פסול ולא עביד רביעי בקדש והאי תנא ס"ל כרבי יצחק ותנא דמתניתין קמייתא פליג עליה כדקתני ופוסל אוכלי קדש:

שחיטה מכשרת - את הבשר לטומאה דמשויא ליה אוכלא:

ולא בדם - ונפקא מינה דאילו נפל דם שחיטה על הזרעים לא הוכשרו דלא מיקרי דם שחיטה משקה:

אף בשחיטה - היכא דליכא דם ולעולם כי איכא דם נמי מכשיר את הזרעים:

דם המת - בהמה שמתה מאליה:

דם חללים - שנהרגה ולקמיה מפרש טעמא:

לשמעינן דם שחיטה דלא מכשר - ואע"ג דאיתקוש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים:

ס"ד אמינא - דם המת עדיף דהוי כדם חללים דמה לי קטלה איהו כולה אבל דם שחיטה לא מיקרי חלל אלא זבוח:

מגפתו - לשון (תהלים צא) פן תגוף באבן רגלך כלומר דם מכת בהמה:

אינו מכשיר - דלא מיקרי משקה אלא דם חללים דכתיב ישתה:

דפסולי המוקדשין - לאחר שנפדו מה מים מותרים בהנאה אף דם פסולי המוקדשין מותרים בהנאה דהאי קרא בפסולי המוקדשין מוקמינן ליה בספרי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לו א (עריכה)

הואיל ואסירי בגיזה ועבודה - דכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב בפ"ב דבכורות (דף טו.):

פרט לדם קילוח - שמקיז את הבהמה בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח"כ הוא מקלח ואח"כ הוא משחיר והכי קיימא לן בכריתות (דף כב.) ותניא התם איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא הוי דם הנפש:

את הזרעים - לישנא דקרא נקט וכי יותן מים על זרע (ויקרא יא):

והתיז - בתחלת שחיטה:

על הדלעת - תלושה של תרומה:

רבי חייא אומר תולין - לקמיה מפרש מאי תולין:

באו ונסמוך על דברי ר"ש - שהוא מסייע את רבי חייא שאמר אין דם מכשיר והוה ליה רבי יחיד במקום שנים:

היכא דאיתיה לדם - על הדלעת עד גמר שחיטה שלא נתקנח:

דמכשיר - דדם שחיטה הוא ואיתקש למים:

אינה לשחיטה אלא לבסוף - וכשנתקנח קודם סימן שני עדיין לא היה קרוי דם שחיטה אלא דם מגפתו:

תלוי הדבר - אי הוי הכשר אי לא:

לר"ש לא מכשיר - לעולם ואינו מסייע את רבי חייא:

בנתקנח - דפליגי ביה רבי ורבי חייא:

מיהא - מסייע ליה לר"ש דבין למר ובין למר לא מכשרא:

לעולם משמע - עד שיבא אליהו ויודיענו ולא תני תנא תולין הדבר שגמרו מוכיח עליו:

לא אוכלין ולא שורפין - אם נתקנח קודם גמר שחיטה ואחר כך נגעה טומאה בזרעים:

והכי קאמר כו' - גירסא דלא צריכה היא:

צריד של מנחות - קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו. צריד לשון יבש ודוגמתו בראש השנה (דף כז:) היה קולו דק או עב או צרוד:

קיימא לן דחיבת הקדש מכשרת - דתניא והבשר לרבות עצים ולבונה כדלקמן:

מונין בו ראשון ושני - כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא:

לאפסולי גופיה - ליתסר באכילה:

אטו ריש לקיש - דבעי לה לא ידע להאי קרא דהכשר על ידי מים הוא:

ריש לקיש - בקדשים מיבעי ליה אי הויא חיבת הקדש כהכשר מים בחולין או לא ומהדר גמרא לשנויי ורבי אלעזר נמי דפשיט ליה ניהליה מיתורא דקרא פשטיה ניהליה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לו ב (עריכה)

לאו למעוטי חיבת הקדש - דלא הוי כהכשר מים ממש: וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו וגו' (ויקרא יא) משתעי בשרצים ואשמועינן דלא מטמא אוכל אלא בהכשר ומכל האוכל אתא לאתויי בטומאת מת ואע"ג דבפרשת שרצים כתיב אם אינו ענין להם תנהו ענין לטומאת מת:

ואפי' למימני ביה ראשון ושני - דהא מתני' בחולין אוקימנא בשמעתין קמייתא ובחולין ליכא משום איפסולי גופה לאיתסורי באכילה:

והא לאו אוכל הבא במים הוא - ואפ"ה מנינן והוא הדין לחיבת הקדש בקדשים:

מדרבנן - ולא שרפינן עלה תרומה וקדשים אם נגעו בה: שמאי אומר הוכשר: דאע"ג דלא ניחא ליה במשקה היוצא מהם דהא לאיבוד אזלי גזרינן לה ביציאות שבת (דף יז.) שמא יבצרנו בקופות מזופפות:

הא לאו אוכל הבא במים הוא - דהא בהאי משקה לא ניחא ליה:

א"ל רב יוסף לאביי אמינא לך אנא - לעיל למיפשט בעיא דריש לקיש ולאותביה לר' אלעזר מהוכשרו בשחיטה:

ואמרת לי - דהאי הוכשר מדרבנן הוא:

ואמר לך ר' זירא - מהבוצר לגת ושנית ליה נמי מדרבנן:

לריש לקיש נמי - למימני ביה ראשון ושני מיהא מדרבנן:

לתלות קמיבעיא ליה - אי תלינן אי לא תלינן פשיטא ליה לריש לקיש דלענין איתסרי באכילה מנינא ביה ראשון ושני מיהא מדרבנן:

כי קמיבעיא ליה לשרוף - אי מנינא ביה ראשון ושני מדאורייתא לשרוף תרומה או קדש אחר שנגע בה:

ופרכינן מכלל - דהא פשיטא ליה לריש לקיש לענין איפסולי גופיה דהוי הכשר מדאורייתא ושרפינן ליה ובנוגע בו הוא דמספקא ליה:

והבשר אשר יגע - בקדשים כתיב:

במשקי בי מטבחיא - במים שרחצו בהן הבשר בבית המטבחים בעזרה:

לא דיין שהן דכן - שאין מטמאין כדאמרינן בפסחים גבי עדותו של יוסי בן יועזר:

וכי תימא תרגמא - להא דרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר אין מכשירין:

אדם - משום דאמרן דאין נשפך כמים:

של זבחי שלמים - משום תרתי מילי נקט זבחי שלמים חדא דקרא בשלמים קאי ועוד דכיון דבשר שלמים ועורן לבעלים טרח בהו להיות יפין ומעבירן בנהר סמוך לשחיטתן שיהו נוחין להפשיט כדאמרינן בפרק משילין פירות (ביצה דף מ.) משקין ושוחטין את הבייתות ואמרינן התם דאורח ארעא לאשקויי משום סירכא דמשכא:

טופח עליה - ונופל מן העור לבשר:

והבשר - כל טהור וגו' והאי והבשר יתירא הוא דהא רישיה דקרא בבשר משתעי:

לרבות עצים ולבונה - לקבל טומאת אוכלין:

הכא נמי - כל קדשים שלא הוכשרו כגון צריד של מנחות אלמא חיבת הקדש דאורייתא ושורפין עליה וקמיבעיא ליה לריש לקיש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לז א (עריכה)

מאי - לגופיה הוא דאהני אבל דליטמי איהו אחריני לא או דלמא ל"ש:

מתני' עד שתפרכס - דאי לא מפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה כדאמרינן בגמרא:

אם זינקה - כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח:

זינוק - קילוח:

השוחט בלילה - בהמה מסוכנת שצריכה פירכוס ולא ידע אי פירכסה:

ולמחר השכים ומצא כותלי - בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה:

וכמדת ר"א - דמכשר לה בזינוק אמרה ר"ש:

אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה - צריכות פירכוס אם היא מסוכנת:

שפשטה ידה - בגמר שחיטתה:

ולא החזירה - פסולה אם היתה מסוכנת לפי שאין זה פירכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה אבל גסה לאו אורחה בהכי:

גמ' ממאי דשריא - ואפילו בפירכוס:

ומהדרינן וממאי תיסק אדעתין - למיסרי דבעי קרא למשריא:

לאו חיה היא - ואפילו מפרכסת ומנא לן דשריא:

מדאמר רחמנא נבלה לא תאכל - וסתם נבלה מסוכנת הואי קודם מיתתה:

מכלל - דקודם מיתה כי הוה מסוכנת שריא דאי קודם מיתה אסירא מזאת החיה לאחר מיתה מיבעיא מיתה מי שריא לה:

ופרכינן דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת - וקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה ואשמועינן רחמנא דקאי עלה בלאו נמי דאי מזאת לאו הבא מכלל עשה עשה:

מחיים לא איקרי נבלה - והלכך למה לי לאזהורי עלה דנבלה פשיטא דאיסור מסוכנת להיכא אזיל:

דלמא לעולם היינו נבלה היינו מסוכנת - כלומר לעולם כדקאמר דנבלה היינו בהמה שנסתכנה ונאסרה קודם מיתה ואפ"ה איצטריך קרא דאילו מחיים איסור מסוכנת עשה בעלמא הוא ואשמועינן קרא דלאחר מיתה קאי נמי בלאו:

טרפה - ניקב קרום של מוח או נחתכו רגליה מחוסרת היא:

ואי ס"ד מסוכנת - מחמת חולי דלא מחסרא אסורה דדרשינן שאינה חיה לא תאכל:

מסוכנת מחמת טרפות שחסרה היא מיבעיא - דהך טרפה נמי אינה חיה אלא מדאיצטריך למיסר טרפה ש"מ מסוכנת מחמת טרפות דמיחסרא אסורה אבל שאר מסוכנת שריא דלא דרשינן שאינה חיה לא תאכל:

ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת - ובין מחסרא ובין לא מחסרא משעה שאינה חיה טרפה קרי לה דטרפה לשון מסוכנת היא כלומר קרובה למות ואיצטריך לעבור עליה בעשה דשאינה חיה ולא תעשה דטרפה:

אם כן נבלה - דאוקמא לעיל דמשום לעבור עליה בלאו נמי אצטריך:

ל"ל השתא מחיים - כשהיא מסוכנת קרייה רחמנא טרפה וקאי עלה בלאו ועשה:

לאחר מיתה מיבעיא - איסורא להיכא אזל:

ודלמא היינו נבלה היינו טרפה היינו מסוכנת - כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנטרפה ונסתכנה מצית מוקמת לה ואפ"ה איצטריך ולמיקם עלה לאחר מיתה בשני לאוין לאו דנבלה ולאו דטרפה ועשה דחיה אכול:

ואמר מר - בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.):

למאי הלכתא - כלומר האי ואכל לא תאכלוהו לא צריך דהא כתיב (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו ומשום דנתנבלה או נטרפה מי אזיל ליה איסור חלב ולמאי אצטריך אלא התורה אמרה דחייב משום שני לאוין משום לאו דחלב ומשום לאו דטרפה דלא תימא אין איסור חל על איסור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לז ב (עריכה)

אי ס"ד טרפה היינו מסוכנת - לכתוב רחמנא חלב נבלה יעשה לכל מלאכה לאשמועינן דלא מטמא חלב משום נבלה ולשתוק מאזהרת אכילתו ובחלב טרפה מסוכנת לחודא לכתוב לא תאכלוהו לאשמועינן דחייל איסור מסוכנת אאיסור חלב ואנא ידענא דכ"ש דכי מייתא אתי נמי איסור נבלה וחייל עליה:

ומה מחיים - דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה ואתי וחייל אאיסור חלב נבלה גופה מיבעיא:

אלא - מדאיצטריך לאשמועינן בנבלה דאיסור נבלה חייל אאיסור חלב:

מכלל דמסוכנת לאו טרפה מיקרי - ואצטריך לאשמעינן בהך נבלה דאתיא מכח מסוכנת ולא אתיא מכח טרפה שלא נטרפה קודם לכן דתיחול אאיסור חלב ומק"ו דטרפה דאמרינן ומה מחיים כו' לא מצינן למילף גבי נבלה דאיסור נבלה חייל אאיסור חלב דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרווייהו בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.):

כגון שעשאה גיסטרא - והיא עדיין מפרכסת דאמר בפ"ק (לעיל דף כא.) עשאה גיסטרא נבלה דזו לא נסתכנה קודם נבלותה ואיצטריך לאשמועינן דתיחול איסור נבלה אאיסור חלב:

עשאה גיסטרא - חתכה לשנים לרחבה:

א"כ - דמסוכנת אסירא:

לימא קרא חלב נבלה וטרפה וגו' - ולאשמועינן דאתי איסור נבלה וטריפה וחייל אאיסור חלב ל"ל למכתב וחלב טרפה למידרשיה אייתר ולמימר דטרפה הוא דקאמינא לך דהיא וחלבה אסורים וכדמזהרנא לך דחייל איסור טרפה אחלב אלמא שני איסורים יש בה אבל יש לך אחרת שהיא קרובה למיתה כזו ואין בה אלא איסור חלב לבדו:

שחלבה חלוק מבשרה - שאיסור חלב נוהג בה משנולדה ותו לית בה איסורא אחרינא:

הנה נפשי לא מטומאה - יחזקאל קאמר ליה להקב"ה לפי שהיה אומר לו קח לך חטים ושעורים וגו' ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צואת האדם תעוגינה לעיניהם: מקרה יום ומקרה לילה לא כתיב בקרא ולא גרסינן ליה:

לידי טומאה - קרי:

כוס כוס - שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא נבלה ממש ליכא למימר דא"כ מאי רבותיה:

שהורה בה חכם - שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו:

מתנותיה - הזרוע והלחיים והקבה ואע"פ שהוא היה כהן ובלא הרמה יכול לאוכלה:

שריא - מסוכנת:

היינו רבותיה - דאע"ג דשריא כיון דמאיסה לא אכלתיה:

אפילו אוכלת בקעיות - שיש לה כח בשיניה דכיון דאינה עומדת מסוכנת היא:

רמי בר יחזקאל - לא פליג אדרב יהודה אלא לטפויי אתא וכן רב חנינא:

בסורא מתני הכי - כדאמר דרב חנינא הוסיף אדרב יהודה אפילו אוכלת בקעיות ובפומבדיתא מתני דרב יהודה גופיה סיים בה הכי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לח א (עריכה)

גועה והטילה ריעי - או זה או זה גועה צועקת כמו אם יגעה שור על בלילו (איוב ו):

לאבא - לרב הוה קרי ליה שמואל הכי משום כבוד:

לאזוזי אוני - לפרכס האוזן בתמיה דפירכוס חיות גדול הוא זה אזוזי לשון מזיזין אותו ממקומו (אבות פ"ג מי"ז):

שאני אומר - שאינה צריכה כל כך אלא כל פירכוס שמסוכנת מפרכסת שאינה עושה דבר שהוא הוצאת נפש הוי פירכוס כדלקמן:

שאין המיתה עושה - בשעת הוצאת נפש קרי לה מתה ובבהמה דקה קאי דאילו גסה אפילו כפופה ופשטתה הוי פירכוס:

אי - מדוקיא דמתניתין הוה גמרינן לה כדקדייקת הא החזירה כשרה משמע שפשטתה מכפיפותה והחזירה:

אבל פשוטה - מעיקרא וכפפתה לא:

קמ"ל - דהיכא דהויא פשוטה מעיקרא וכפפתה הוי פירכוס:

משמו - של ר' יוסי:

הא - דאמר רב לעיל גועה הוי פירכוס:

דעבי קלה - שהיה קולה עבה וחזקה דודאי אתי מכח חיות:

דעמי קלה - כהה מתרגמינן עמיא (ויקרא יג):

שותתת - בסמוך:

מתרזת - למרחוק וחיות הוא זה:

אמר רב חסדא פירכוס שאמרו - אני שמעתי בסוף שחיטה ואני מפרש מאי סוף ששמעתי אמצע שחיטה היא והאי דקרי ליה סוף לאפוקי אם בתחלת שחיטה פירכסה כיון דבאמצע שחיטה לא פירכסה לא הוי לה חיותא כי האי אסיר משום נטילת נשמה:

מנא אמינא לה - דהאי סוף ששמעתי אמצע הוא:

אימת - פשטה ולא החזירה דאמרינן פסולה:

כל היכי תיחי ותיזיל - דלאחר ששחטה לא תסגי בפשיטת יד בלא כפיפה וחזרה בתמיה:

א"ל רבא לעולם סוף שחיטה - דוקא ודקאמרת כל היכי תיחי ותיזיל לאחר שחיטה שתפשוט ותחזיר:

שאני אומר כל שאינה עושה כן - פשטה וחזרה לאחר שחיטה בידוע כו':

בתחלת שחיטה - כלומר אפי' פירכסה בתחלת שחיטה דייה כשרה אע"ג דהויא מסוכנת כיון דמלאים כותלי בית השחיטה דם בידוע שזינקה:

וכמידת ר"א - דאמר זינוק הוי פירכוס:

ואמר שמואל כו' - להכי איצטריך לפרושי דכותלים דהכא לא הוו כותלים ממש אלא כותלי בית השחיטה דאי הוו כותלים ממש למחר היינו יכולים להבין אי האי זינוק הוה בתחלת שחיטה או באמצע שחיטה דאי הוה בתחלת שחיטה ימצא הזינוק למעלה בכותל דמחמת כח וחיות שהיה עדיין בבהמה זינקה למרחוק ואם ימצא הזינוק למטה בכותל בידוע שבאמצע שחיטה זינקה שלא היה בה כח כל כך לזנק הדם למרחוק אבל השתא דאמר שמואל דהני כותלי לא הוו כותלי ממש אלא כותלי בית השחיטה לא מצינו למידע אי תחלת שחיטה זינקה או לאחר שחיטה ולהכי קאמר אי אמרת בשלמא כל כמה דפירכס אפילו בתחלת שחיטה הוי פירכוס:

שפיר - דהא חזינן למחר ע"י זינוק דפרכיס באורתא:

אלא אי אמרת - באמצע שחיטה בעינן מאן לימא לן למחר דזינוק דלאורתא באמצע שחיטה הוה דלמא בתחלת שחיטה זניק:

ודלמא - לעולם שאר פירכוסין לא הוו פירכוס אלא באמצע או בגמר שחיטה ושאני זינוק דעדיף חיותיה ופירכוס גדול הוא הלכך אפילו בתחלת שחיטה זינקה שפיר דמי:

דייה אם זינקה - ומדקתני דייה מכלל דקיל:

קיל מדרבן גמליאל - דבעי ביד וברגל בשניהם:

ועדיף מדרבנן - דאמרי ביד או ברגל:

אבוברם - שם האיש:

אבוה בר אבוברם - זהו אבוברם עצמו ומכירין היו את הבן ולא את האב והיו קורין אותו על שם בנו שעשו את בנו סימן לו:

עד - משמע דחמיר האי פירכוס דרבנן מהנך דלעיל ואי דר"א עדיף מאי עד דרבנן משמע דעדיף כיון מיבעי להו למימר אלא ש"מ זינוק קיל ואפ"ה סגיא ליה כי הוי בתחלת שחיטה:

בסוף שחיטה - סוף ממש שתפרכס בגמר שחיטה דתהוי בה חיות אחר שחיטה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לח ב (עריכה)

פרט לכלאים - בן רחל ותייש שפסול לקרבן ומרבויא דאו דריש ליה:

נדמה - עז שילדה מתייש כמותה ובנה דומה לרחל:

פרט ליוצא דופן - שקרעוה והוציאוה פעמים שמתה ופעמים שחיה:

ז' ימים פרט למחוסר זמן - שלא הגיע לז' ימים ואפילו אמו קיימת:

תחת אמו - היה שעה אחת פרט ליתום וה"ד האי יתום אילימא דילידתיה אמיה ולאחר שעה מתה לעולם תיחי בתמיה וכי לעולם צריכה לחיות והא תחת אמו קרינן ביה והא ליכא למימר דאשמועינן קרא שתחיה אמו כל ז' דתניא בת"כ ר' יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר תחת אמו לפי שנאמר ז' ימים יהיה עם אמו יכול כל ז' ת"ל תחת אמו אי תחת אמו יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו משמע ששניהם בעולם אחד שתהא קרויה אמו הא כיצד אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת והאי תחת אמו משמע ליה לרבי יוסי הגלילי חליפי אמו שמתה אמו והוא נשאר במקומה:

אלא דמתה והדר ילידתיה - היינו יוצא דופן דכל שקרעוה והוציאו את ולדה בין מתה ובין חיה הוי יוצא דופן:

זה פירש למיתה - אמו כלומר בשעת מיתתה ילדה דרך הרחם ואשמועינן קרא דבעינן חיות עד גמר לידה ולאחר לידה מעט ואי לא ה"ל יתום דעל כרחיה האי תחת אמו למעוטי חיה באמצע לידה ומתה בגמר לידה אתי:

אי אמרת בשלמא - אחר סוף לידה אשמועינן דבעינן חיותא שיצא כולו מחיים ולמעוטי מתה בגמר לידה:

היינו - דלא אימעיט ליה מתה בסוף לידה מכי יולד פרט ליוצא דופן דהאי נמי לאו יוצא דופן הוא כי מתה בגמר לידה:

אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה - וקרא למעוטי מתה באמצע לידה אתא:

למה לי קרא מכי יולד נפקא - דאכתי ה"ל יוצא דופן אלא ש"מ כל מלתא דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דיליה:

פסולה - אם מסוכנת היא דדרכה לעשות כן בהוצאת נפש:

גסה - לאו אורחה בהכי וחיותא הוא:

ריפרוף - בציר מכשכוש:

כולהו תננהו - לשון קושיא הוא כלומר למה ליה לרבה לאשמועינן דהלכתא הכי הא סתם מתניתין היא:

מתני' ורבי אליעזר פוסל - דכיון דבהמה דעובד כוכבים היא אע"ג דישראל קשחיט מהניא ביה מחשבת עובד כוכבים דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים:

חצר כבד - טרפשא דכבדא איברר"ש בלע"ז:

אמר רבי יוסי קל וחומר - דלא מהניא בה מחשבת בעלים הואיל וישראל שחיט לה:

ומה במקום שמחשבה פוסלת - דהיינו במוקדשין כדכתיב (ויקרא ז) לא יחשב קרי ביה לא יחשב לאוכלה ביום השלישי כי פגול יהיה והכי מפרש בזבחים (דף כט:):

אין הכל הולך אלא אחר העובד - דכתיב המקריב לא יחשב אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן:

מקום שאין המחשבה פוסלת - כגון בחולין כלומר חולין שאין המחשבה פוסלת בהם ובגמרא מפרש מאי קאמר דהא מחשבת עבודת כוכבים פסלה בהו דהא זבחי מתים איקרו מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה:

גמ' והני תנאי - תנא קמא ורבי אליעזר אית להו דר"א בר' יוסי. כלומר דטעמיה דתנא קמא דמכשר לאו משום דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד דא"כ היינו ר' יוסי אלא כר"א בר"י סבירא להו טעמיה מפרש ואזיל:

שמעתי - מרבותי:

שהבעלים מפגלין - וטעמא מפרש בזבחים בפרק ב"ש (דף מז.) בסופו דכתיב והקריב המקריב וגו' אלמא בעלים קרי מקריב הלכך איתנהו בכלל המקריב לא יחשב אם חשבו על שחיטת כהן או על זריקתו ע"מ לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול:

מיהו תנא קמא - דמכשר:

סבר אי הוה שמעיניה - לעובד כוכבים דחשיב על שחיטת ישראל ואמר שחיטת בהמה זו לעבודת כוכבים תהא אסורה דמהניא מחשבת בעלים כר' אליעזר בר' יוסי ואי לא שמעיניה דחשיב סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן:

זה עובד - משום שחיטת פנים נקט לה דאפילו בקרבן ס"ל לר' יוסי דאין הבעלים מפגלין ורבי יוסי פליג אתנא קמא וארבי אליעזר:

איכא דאמרי אפילו בדשמעיניה - לעובד כוכבים דחשיב פליגי רבנן עליה דר"א ואית להו לתרוייהו בעלים מפגלין בקרבן כר' אליעזר בר' יוסי וגבי חולין פליגי:

חוץ מפנים - מחשבת עבודת כוכבים בחולין ממחשבת פיגול בקרבן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לט א (עריכה)

לא ילפינן - למימר בעלים אוסרין אלא כדכתיב קרא (תהלים קו) זבחי מתים שנזבח לעבודת כוכבים דבפנים הוא דכתיב (במדבר טו) והקריב המקריב דבעלים קרי מקריב אבל בחוץ לא אמרינן הכי:

ור"א סבר ילפינן - במה מצינו דבעלים פוסלים במחשבת עבודת כוכבים בחולין ואפילו אחר שוחט וגבי עובד כוכבים אפילו בסתמא דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים:

זה מחשב וזה עובד לא אמרינן - דהמקריב לא יחשב מקריב ממש קאמר:

לזרוק דמה לעבודת כוכבים - ודאשחטה לשם עבודת כוכבים שהיה בדעתו לעובדה בשחיטה זו דברי הכל אסורה דהא זבחי מתים הוא אלא בשלא היה מתכוין להיות שחיטה זו עבודה לעבודת כוכבים אלא שחטה לעצמו ע"מ שיעבוד העבודת כוכבים בזריקת דמה או בהקטר חלבה:

פסולה - אסורה בהנאה:

מחשבין מעבודה לעבודה - כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עבודת כוכבים:

דגמרינן חוץ - איסור עבודת כוכבים:

מפנים - ממחשבת פיגול של פנים שהשוחט ע"מ לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פיגול:

שחטה לשמה - בחטאת מיירי דכל שאר זבחים כשרין שלא לשמן אבל חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה וכן פסח שנשחט שלא לשמו ואם שחט החטאת לשמה לזרוק דמה שלא לשמה:

רבי יוחנן אמר פסולה - דגמרינן מחשבת פסול שלא לשמה ממחשבת פיגול דעיקרו מעבודה לעבודה:

וצריכא - לאשמועינן בתרווייהו מחלוקת דרבי יוחנן ור"ש:

דאי איתמר בהא - מילתא קמייתא דהשוחט את הבהמה:

בהא קאמר ר"ל - דאין מחשבין:

פנים מפנים - פסול דחטאת שלא לשמה מפיגול:

אלא זביחה דעבודת כוכבים דמיתסרא - בהנאה כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף לב:) תקרובת עבודת כוכבים מיקרי זבחי מתים כדכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה ומת גופיה מנלן דאסור בהנאה אתיא שם שם נאמר כאן ותמת שם מרים ונאמר להלן גבי עגלה ערופה וערפו שם את העגלה מה עגלה ערופה אסורה בהנאה כדאמר שם תהא קבורתה אף מת אסור בהנאה ומה מת אסור בהנאה ומטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים נמי:

אלא פשיטא - האי אין מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה קאמר:

שמחשבה פוסלת במוקדשין - כדפרישית דעיקר פיגול מעבודה לעבודה הוא:

אלא באותה עבודה בלבד - אם אמר שחיטה עצמה לעבודת כוכבים:

פנים קשיא לריש לקיש - דקתני מחשבה פוסלת במוקדשין ולא קתני מפגלת ש"מ בשאר פסולי פנים נמי כגון זריקת דם וחטאת שלא לשמה קתני דמחשבין:

חוץ קשיא לרבי יוחנן - דקתני הכא בחולין אין מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה:

בשלמא פנים לר"ל לא קשיא - דאיכא למימר מקמי דשמעה להך מתניתין מרבי יוחנן רביה הוה פליג אסברא דרביה ואמר מסתברא דלא ילפינן ולבתר דשמעה להך מתניתין מרבי יוחנן רביה וידע דלאו סברא דרבי יוחנן רביה אלא מתניתא הוא דגמרינן פסול מפיגול איכא למימר דהדר ביה להכי נקט רבי יוחנן משום דרביה הוה ואגמריה משנה וברייתא. ל"א לבתר דשמעה לרבי יוחנן רביה דפליג עליה ואמר מחשבין איכא למימר דהדר ביה:

בארבע עבודות - הא דקתני אין מחשבה פוסלת בחולין לאו מעבודה לעבודה קאמר אלא בארבע עבודות קאמר:

וה"ק ומה - מוקדשין שנפסלין במחשבה בארבע עבודות שחיטה וקבלה זריקה והולכה באיזו מאלו שחישב ע"מ לאכול מן הזבח חוץ לזמנו פיגול הוא אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין לט ב (עריכה)

חולין - לענין עבודת כוכבים שאין מחשבה פוסלת בהן בד' עבודות אלא בשנים בשחיטה ובזריקה דהני הוא דכתיבן (שמות כב) זובח לאלהים יחרם בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים טז) אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו והקטרה אע"ג דשייכא בעבודת כוכבים מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודת כוכבים היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודת כוכבים דהא אפילו בפנים לא מפסיל קרבן אם חישב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים:

ואח"כ חישב עליה - לזרוק דמה או להקטיר חלבה:

משום כבודן דרבנן - דאמרי לא אמרינן סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים והאי נמי אף על גב דאיגלאי מילתא דמומר הוא לא אמרינן מסתמא כי שחטה ברישא להכי שחטה דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים לא אמרינן:

אלא דלא שמעינא דחשיב - לא בתחלה ולא בסוף:

אלא גבי עובד כוכבים - דבשעת שחיטה בחזקת עובד כוכבים הוה:

אבל ישראל - כיון דהוי בחזקתו בשעת שחיטה:

הוכיח סופו לא אמרינן - דדלמא אחר השחיטה נכנס בו יצה"ר והמיר דתו:

דרשב"ג - דאמר הוכיח סופו על תחלתו:

הבריא שאמר כתבו גט לאשתי - ולא אמר כתבו ותנו והלך לו:

רצה לשחק בה - שלא תפציר בו לתת לה גט לפוטרה מיבם אם ימות והפליגה בדברים ואין אלו נעשין שלוחו לגרש דהא לא אמר תנו להכי נקט בריא דאילו מסוכן קיימא לן הלכה כר"ש שזורי דאמר כותבין ונותנין דתנן (גיטין דף סה:) בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו הרי אלו כותבים ונותנים שמפני שהיה בהול על מיתתו לא הספיק לגמור דבריו וחזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן וא"ר חננאל הלכה כר"ש שזורי:

ונפל ומת - וכבר כתבו ונתנו העדים גט לאשתו:

אם מעצמו נפל - ודאי מתחלה היה דעתו לעלות וליפול וה"ל בהול כמסוכן:

מעשה לסתור - הא אמרת רישא רצה לשחק בה ולא נתת חילוק בדבר:

ודילמא שאני התם - דקאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחלה ונפילתו גלויי מילתא בעלמא הוא דהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר:

ואמר הלה - זה שניתנו לו:

אי אפשי - אין רצוני:

אם היה רבו שני כהן - זה האומר אי אפשי בהן על כרחו שלו הן ויאכלו בתרומה ולקמיה פריך ואפילו עומד וצווח:

כבר זכו בהן יורשי ראשון - שהוא ישראל:

אפילו עומד וצווח - בתמיה והיכן מצינו מקבל מתנה בעל כרחו:

בשותק - וקבל השטר:

שזיכה לו ע"י אחר - שמסר שטר המתנה לאחר בפניו ואמר לו זכה בשטר זה לשם פלוני:

כרבי יוסי - דאין הכל הולך אלא אחר השוחטו ואפילו שמעיניה דחשיב לא פסול:

טייעי - ישמעאלים ואינן אוכלין אלא בשר שחוטה ואפילו היא מתה מאליה שוחט אותה לאוכלה וכן דרכן:

דיכרי - אילים:

דמא ותרבא לדידן - לעבודת כוכבים דמתוך שהיו טרודים בעסקיהן היו נותנין לטבחי ישראל לשחוט ולהפשיט:

כרבי יוסי - ומותרין:

לר"א - דאמר מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים פוסלת שחיטת ישראל אפילו אין לו בה אלא דבר מועט:

יהיב ליה - עובד כוכבים זוזא לטבח ישראל בשביל בשר ואמר לו כשתשחוט בהמתך תן לי בדינר זה בשר מי מיתסר (כו') בהמה בהכי מי אמרינן כי אמר רבי אליעזר היכא דהואי בהמה בשותפות מכי זבנוה מעיקרא או שהיתה כולה של עובד כוכבים ונתנה לישראל חוץ מחצר כבד שלה אבל כי האי גוונא לא או דלמא לא שנא:

אי איניש אלמא - האי עובד כוכבים ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר לו דינר שלו אישתכח דקנייה גמורה היא:

ואי לא מצי א"ל רישך והר - הרי ראשך והרי הר הכה זה על זה או קבל דינר שלך וכיון דמצי לדחויי ואשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתא דעובד כוכבים קשחיט ואינו נעשה שלוחו על כרחו דמימר אמר האי ישראל אי בעינא מהדרנא ליה זוזיה הילכך שריא ואי בעי יהיב ליה ואע"ג דקי"ל (בכורות דף יג.) מעות העובד כוכבים קונות ויש לו חלק בה מיהו ישראל כי שחיט מסלק ליה לעובד כוכבים ואינו נעשה שלוחו דא"ל לא לעוותי שיתפתיך אבל באיניש אלמא על כרחו שחיטה אף בשבילו היא ועובד כוכבים מחשב עליה:

מתני' לשם ימים - שעשה הים עבודת כוכבים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין מ א (עריכה)

שנים אוחזין - זה בראשו וזה בקתו:

לשום דבר כשר - שחיטה סתם:

גמ' זבחי מתים - ליאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים שאסורה כמת ומת אסור בהנאה דנפקא לן במסכת ע"ז (דף כט:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה:

מיכאל ושילשול קטן - כלומר לשום גדול שבכל הבריות או לשום קטן שבכולן:

שילשול - תולעת:

דאמר לשום הר - הר אינו נעשה עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במס' ע"ז (דף מה:) הלכך לשמן לא מיקריא זבחי מתים ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת עבודת כוכבים מיחלפא בה וכדתנן לקמן (דף מא:) השוחט לשום נידר ונידב שחיטתו פסולה משום דדמי לשוחט קדשים בחוץ:

לגדא דהר - למלאך הממונה על ההרים:

דומיא דמיכאל - דלא מחובר הוא ובעלי חיים אף על גב דלא מיתסרי משום עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מיהו אלהות מקרו כדכתיב (שמות ח) הן נזבח את תועבת מצרים וכתיב (דברים ד) וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל צבא השמים:

היתה בהמת חבירו - לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד דאע"ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא (ב"ק דף מ:) מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נד:) אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן והכא נמי אע"ג דאכתי בעלי חיים נינהו מיתסרי והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן ובהמת חבירו נמי אע"ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו:

רבוצה - לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה:

המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה - אפילו למזבח משום נעבד:

עשה בה מעשה אסרה - אף להדיוט וטעמא יליף במסכת ע"ז (דף נב:) מכל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו ואמר מר מאי הכנו שגנזום דאסירי בהנאה ואף על גב דלאו דידיה הוו שהיו כלי שרת:

השוחט חטאת - לקמיה מפרש מאי שנא חטאת דנקט:

שלש חטאות - בשוגג משום שבת ומשום שוחט קדשים בחוץ ומשום עבודת כוכבים ששלשתן בכרת ומשום מקלקל לא מיפטר בשבת שהרי מתקנה הוא אצל בני נח שאבר מן החי אסור להם וחטאת כי שחטי להם בעלים דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין מ ב (עריכה)

מחתך בעפר הוא - דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ ואע"ג דאמרינן בפירקין (לעיל דף כט:) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת כוכבים ושחיטת חוץ דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עליה ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה הוא דמחייב אע"ג דלאו שחיטה היא וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת עבודת כוכבים היא אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא:

הכא בחטאת העוף עסקינן - דמליקתה בסימן אחד בפ"ק (לעיל דף כא.) וחיוב שחיטתה דידיה נמי בחוץ בסימן אחד דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב והמולקו בחוץ פטור כדתנן בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קיא.) ויליף מאו אשר ישחט לרבות את העוף:

דכולהו בהדי הדדי - דכיון דשם עבודת כוכבים לא חייל עד גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה בקדשים הואי:

ועולא מעשה כל דהו קאמר - דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכא למילתיה אדעולא אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר דהא סימן אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא הלכך ע"כ סימן אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן ואפילו מוקמת לה בחטאת העוף הוי תיובתיה מכי שחיט בה פורתא פקע שם קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן וחיתוך עפר הוא:

אלא - אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר דהשתא לא פקע שם זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולהו:

אי הכי - דטעמא דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה:

מאי איריא חטאת - דנקט ליתני השוחט את הזבח דמשמע כל זבחים ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף שמע מינה בחטאת העוף קאי ועולה לא מצי למינקט משום דעולת העוף בעי שני סימנין ולאו באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאי אינו עובדה אלא בגמר זביחה אמאי איכפל לאשמועינן עוף בבהמה נמי חייל והאי פירכא לאו לאותובי לרב הונא נקט לה דכי מדלית רב הונא מהכא ותימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בגמר מעשה איכא למיפרך נמי מאי שנא חטאת דנקט אלא הכי קפריך אי איתא דטעמא משום גמר זביחה הוא מאי שנא עוף אלא על כרחך טעמא אחרינא הוא:

אלא אמר מר זוטרא - הא מתניתא מסייע ליה לרב הונא ומש"ה נקט חטאת העוף דהכשרו בסימן אחד דאי תנא זבח ליכא לחיוביה בשחיטת חוץ משום דמיתסר בתחילת שחיטה ופקע שם קדשים מיניה כרב הונא אבל בעוף משכחת שלש חטאות וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דמתכשר בפנים ומחייב עליה משום שחיטת חוץ וחיוב חוץ ומעשה כל דהו דעבודת כוכבים ונטילת נשמה דשבת בהדי הדדי אתו:

אי לאו דאמר רב הונא (כו') סימן אחד - ואסהיד אדעולא דמעשה כל דהו אמר:

לא הויא חטאת תיובתיה - דעולא מרישא כי הוה ס"ד דבבהמה קאי דאיכא למימר מעשה רבה קאמר עולא דהיינו גמר מעשה:

אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו - ואפילו הוה אמר מעשה כל דהו אסר בבהמתו:

לא הויא חטאת תיובתיה - אפילו כדהוה ס"ד ברישא דבבהמה קאי:

דחבריה לא מצי אסר - והאי חטאת דכהנים הוא:

דקני ליה לכפרה - שהבעלים מתכפרין בה. ל"א אי הכי דבגמר זביחה הוא עובדה מאי איריא חטאת דמשמע דאיכפל תנא לאשמועינן מידי דלית ליה חלק בו שהבעלים שוחטין אותה והיא כולה לכהנים ליתני זבח דלישתמע אפילו שלמים שהן שלו מחייב שלש חטאות דהא לא פקע שם קדשים מיניה עד גמר זביחה ומדנקט חטאת ש"מ בעובד עבודת כוכבים בתחלת שחיטה קאמר ומשום טעמא דחטאת אינו שלו ולא מצי אסר במעשה זוטא דאילו שלמים הוה אסר במעשה זוטא ומ"מ לרב הונא קשיא דהא מדנקט חטאת ש"מ טעמא דתנא משום דדבר שאינו שלו לא אסר אלא אמר מר זוטרא לעולם בעובד בתחלת זביחה ולא תיקשי לרב הונא דהכא בחטאת העוף קאי ובחצי קנה פגום דבההוא מעשה כל דהו דאיתסרא ביה איחייב משום שחיטת חוץ והיינו דנקט חטאת משום דאיתא בעוף ועולה לא מצי למינקט משום דאפילו בעוף בעיא שני סימנין:

לא הויא חטאת תיובתיה - דמאי מעשה דעולא מעשה רבה ולא הוה מיצטריך ליה לאוקמי בחטאת העוף דהאי דנקט חטאת ולא תנא זבח משום דאילו שלמים כיון דדידיה נינהו הוו מיתסרי במעשה כל דהו וליכא חיוב שחיטת חוץ אבל חטאת לא מיתסר עד גמר שחיטה דאיכא מעשה רבה ולשון זה נראה בעיני דהכי מסתבר לישנא דתלמודא דלרב הונא לחודיה קמותיב:

דחבריה לא מצי אסר - במעשה כל דהו ולהכי תנא חטאת דכהנים היא דאילו שלמים דידיה נינהו ומיתסרי במעשה כל דהו:

כדידיה דמיא - ואפ"ה קתני דלא מיתסר:

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו - אפילו בגמר מעשה ואית דמפרשי במעשה כל דהו ולא היא דא"כ לא הוי מנסך תיובתייהו דהא מעשה גמור הוא ולקמן מותיב להו ממנסך:

ואוקימנא - על כורחין בחטאת העוף מדלא תנא זבח ואע"פ דלהנך רבנן לא מצי למיתני זבח דכיון דשלמים דידיה נינהו הוו מיתסרי בתחלת חתיכה ותו ליכא חיוב שחיטת חוץ וכי תנא חטאת הוי דבר שאינו שלו ולא מיתסר ולא פקע שם קדשים מיניה אפילו הכי מדלא נקט עולה דשכיח ולא הוי נמי דידיה ונקט חטאת דמידי דאיתיה בעוף בסימן אחד ודאי טעמא משום סימן אחד דעוף הוא ובחצי קנה פגום כדאמרן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין מא א (עריכה)

אבל זבח - דבר הזבוח בסכין דהיינו בהמה דעוף מלוק הוא:

ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי איריא - דתני עוף אפי' בהמה נמי דהא לא פקע שם קדשים מיניה ומיהו איהו מיחייב משום עובד עבודת כוכבים דמ"מ אע"ג דלא מיתסרא מיפלח פלחא:

כיון דקניא ליה לכפרה - שהרי הבעלים מתכפרים בה:

כדידיה דמיא - הלכך לא מצי למיתני שום זבח דאילו עולה מכפרת אעשה וחטאת ואשם על חטאים ושלמים ושאר קדשים קלים דידיה נינהו להכי נקט עוף ובחצי קנה פגום דמיחייב בשחיטת חוץ בההוא פורתא דמיתסר ביה:

אחד לשום אחד מכל אלו - אפילו בהמה דלאו דידיה אלא דאידך ששחט לשום דבר כשר:

המטמא - טהרות של חבירו:

והמדמע - תרומה בחולין של חבירו דמוזיל להו דמיבעי ליה לזבונינהו לכהנים בדמי תרומה דהיינו בזול דלא חזו אלא לכהנים:

והמנסך - יין של חבירו לעבודת כוכבים:

בשוגג - שלא ידע שהיא תרומה ולא ידע שהוא נאסר בניסוך זה או כסבור יין שלו הוא:

פטור מלשלם - ואע"ג דמזיק בשוגג חייב כדקיימא לן (ב"ק דף כו.) אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן בין שוגג ובין מזיד הכא היזק שאינו ניכר הוא ולא שמיה היזק ובמזיד חייב לשלם דקנסוה רבנן ומשום דקם ליה בדרבה מיניה לא מיפטר ואע"ג דחייב מיתה משום עבודת כוכבים ואפילו לא התרו בו דלא מיקטיל קיימא לן (כתובות דף לד:) חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם הכא חייב אפי' אתרו ביה כדאוקימנא טעמא במסכת גיטין (דף נב:) משעה דאגבהיה ע"מ לאוסרו מיחייב לשלומי ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך:

שניסך - שכשך ידו לתוכו לעבודת כוכבים:

שלא בפני עבודת כוכבים - רבותא אשמועינן:

אסרו - אף בהנאה דאדם אוסר דבר שאינו שלו:

ועוד שיכול לומר לו - אפילו ניסכו לעבודת כוכבים:

לא כל הימנך כו' - דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

לאונסי - על כרחי שתאסר:

ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי לך - הא דרב הונא תוקים כתנאי דהא ר' יהודה בן בבא פליג אבל מילתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת"ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי לחבריה עביד ואין דעתו לעבודת כוכבים:

בישראל מומר - וה"ה דמצי לאוקמא בדאית ליה שותפות בגוה כדאוקמוה אינהו לעיל השתא מיהא כיון דאתינן להכי דעובד כוכבים אוסר מוקמינן לה בגוה ואליבא דתנא קמא:

התרו בו - בישראל שלא ישחט לעבודת כוכבים ושחט לאחר שקבל התראה וקודם לכן לא היה בחזקת מומר:

מאי - מי אסר או לא קבלת התראה שמתרין בו הוי יודע שאתה מוזהר על כך והתורה אמרה שאתה חייב מיתה והוא אומר יודע אני וע"מ כן אני עושה שאמות והכי אמרינן בסנהדרין (דף מא.) מות יומת עד שיתיר עצמו למיתה:

מתני' לתוך ימים - דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט:

ולא לתוך הכלים - שלא יאמרו מקבל דם לעבודת כוכבים הוא:

לתוך עוגה של מים - גומא כמו עוגיות לגפנים דמ"ק (דף ב.) לשון מורי. לישנא אחרינא לתוך העוגל והיא היא:

ובספינה - יכול לשחוט על גב הכלים והדם שותת לתוך הים שלא ללכלך את הספינה ולא מיחזי כשוחט לתוך ימים:

אבל עושה גומא - משמע שוחט לתוכה ובגמרא פריך הא אמרת אין שוחטין לגומא וטעמא דגומא משום שהוא חוק הצדוקים לעבודת כוכבים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין מא ב (עריכה)

יחקה את הצדוקים - יחזיק ידיהם בחוקותיהם. יחקה לשון חוק:

גמ' לבבואה - פרצוף שלו הנראה במים:

עכורין - לא מינכר בהו בבואה:

והאמרת אין שוחטין לגומא - והדר תני אבל עושה גומא:

כל עיקר - ואפי' בבית דמיחזי כמנהג צדוקים:

על דופני הספינה - ומדופני הספינה למים:

לנקר - לנקות:

מקום - חריץ קטן:

ובשוק לא יעשה - שאין אדם חש לנקר את השוק:

בדיקה אחריו - שמא מין הוא לעבודת כוכבים ויבדלו מפתו ומיינו:

מתני' השוחט - חולין בחוץ:

לשם עולה - דכיון דבאה בנדר ובנדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים וגזור רבנן עליה פסול וכן שלמים וכו':

אשם תלוי - בא על ספק חיוב כרת כגון ב' חתיכות לפניו ואכל אחת מהן ובאו עדים ואמרו אחת מהן של חלב היתה ואין ידוע איזו אכל אשתו ואחותו עמו בבית כסבור שבא על אשתו ונחלף ולא ידע למחר על איזו מהם בא שהיו שתיהן במטה והוא לא היה יודע מביא אשם תלוי להגין מן היסורין עד שיודע לו אם חטא ודאי מביא חטאת ובגמ' פריך והא לאו נידר ונידב הוא והרואה יודע שאין בדבריו כלום שאין שם אשם תלוי אא"כ היה מחוייב וההוא קלא אית ליה ופסח נמי בגמ' פריך:

ור' שמעון מכשיר - לא חייש למראית העין:

אשם ודאי - אשם גזילות דהיינו נשבע לשקר לכפירת ממון אשם מעילות אשם שפחה חרופה ועל שם שאשם תלוי בא על ספיקו קרי להו להני אשם ודאי:

לשם בכור לשם מעשר - מידע ידעי דשקר הוא דבכור ומעשר מידע ידעי מקמי הכי דאילו ההיא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו:

זה הכלל - בגמ' מפרש לאתויי מאי דהא חשבינהו לכולהו:

גמ' בר נידר ונידב הוא - בתמיה:

בכל יום - שבכל יום הוא עומד בספק חטאת ולבו נוקפו שמא חטא ומצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא בעדים והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא קאי:

זימנא קביעא ליה - בערב הפסח הלכך מידע ידעי דדברי רוח הן:

הואיל והפרשתו כל השנה - כל ימות השנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו הלכך השתא נמי אמרי השתא מפריש ליה וקשחיט פסח בשאר ימות השנה וקי"ל דשלמים הוא ואמרי קשחיט שלמים בחוץ ואכיל להו:

מידע ידיע - דמשקר ולא נפיק חורבה מיניה:

דרמי מידי אמומא - שיהא נכסה בצמר או בטיט ולא חזו ליה וסברי תם הוא:

לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת - דלא אמרי אינשי השתא מפריש לה דהא חטאת לאו בנדר ובנדבה אתי והא לא חשו רבנן דלמא מאן דחזי סבר מחוייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ומתכפר לו:

אבל מחוייב חטאת - מאן דחזי סבר לשם חטאת הוא מפרישה עכשיו:

והא לא קאמר לשם חטאתי - דמשמע שאני חייב אלא לשם חטאת דמשמע לשון נדר ומידע ידיע דאין בדבריו כלום דבשלמא דבר הנידר ונידב איכא למימר השתא מקבל לה עליה בשעת הפרשה ולא בעי למימר לשם עולתי אבל הכא כל כמה דלא אמר לשם חטאתי לא משמע לשם אותה שאני מחוייב:

באומר לשם חטאתי - והיכא דאינו מחוייב חטאת אפי' [אמר] לשם חטאתי מידע ידעי דמשקר:

שאין לו זבח - דליכא למימר השתא עביד לה תמורה דבמאי מימר לה דהא ליכא למיגזר מאן דחזי סבר יש לו זבח אחר דההוא קלא אית ליה:

אימר אמורי אמיר ביה - ומאן דחזי סבר השתא מימר לה בהך אמירה דבשעת שחיטה ואע"ג דלא מוקי לה בהדי זבח חייל עלה שם תמורה דתנן בתמורה (דף כז.) תחת חטאת תחת עולה שיש לי בבית היה לו דבריו קיימין:

והא לא קאמר לשם תמורת זבחי - דלהוי משמע שימירנה בו אלא לשם תמורה דמשמע דבשמא בעלמא בעי לשוויי תמורה ואיהו ליתא אלא היכא דמימר לה בזבח דתנן בתמורה (שם) תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום:

לשם תמורת זבחי - ואשמועינן מתני' דהיכא דאין לו זבח כשר ולא חיישינן דלמא מאן דחזי סבר דאית ליה מ"ט דאי הוה ליה מידע הוו ידעי:

עולת נזיר - דאי אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר פסולה דמאן דחזי סבר נדר הוא והשתא קמפריש ושחיט לה ואע"ג דנזיר נידר ונידב הוא דע"י נדר הוא בא אי לא הוה תני זה הכלל לאתויי לא שמעינן ליה מעולה דרישא:

דמהו דתימא - ליכא למיחש לחורבה דמידע ידעי דהא לא נדר:

קא משמע לן - דמימר אמרי דלמא נדר בצינעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכניו:

לאתויי עולת יולדת - שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש כשרה דמידע ידעי דהשתא לא נדר לה וכדמפרש בשאין לו אשה:

מהו דתימא - כלומר ואיצטריך רבי אלעזר לאשמועינן דכי יש לו אשה פסולה אף על גב דאמרה רבי אלעזר לעיל גבי תמורה: