חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד א

מתני': השוחט ב' בבהמה לכתחלה אלא עד כמה לישחוט וליזול. פי' דאי משום הוורידין מדר' יהודה כיון דא' בעוף וב' בבהמה (הוורידין כמנקב) [צריך שחיטה והוורידין סגי במנקב] לא מיבעיא ליה למתני' השוחט ושחיטה כשרה דמשמע לכתחלה לא א"נ משום דלרבנן ודאי אפי' לכתחלה לא בעי למשחט הוורידין כלל כדתניא לקמן מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מ"ל בשעת שחיטה מ"ל שלא בשעת שחיטה, ועוד דוורידין דר' יהודה גופיה בעוף נשנו אבל בבהמה כיון דמנתחה אבר אבר לא כדאמרינן לקמן.

ומפרקי' אבע"א אאחד בעוף אבע"א ארובו של אחד כמוהו ותרווייהו איתנהו דלכתחלה לא סגי ליה באחד בעוף ולא ברוב ב' בין בעוף בין בבהמה אלא עד דשחיט כולהו סימנים בין בעוף בין בבהמה ולא משום דם אלא משום שמצות שחיטה על ב' שלמים בין בעוף בין בבהמה דהכי אגמרי' רחמנא למשה למשחט ב' ורובו של אחד בעוף ושל ב' בבהמה ככולן.

ואפשר דכי בעי' יותר מרוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה מדרבנן הוא דבדאוריי' לא מפליג רחמ' בכל מקום בין לכתחלה לדיעבד והרי הטילן הכתוב לעוף בין בהמה לדגים שלא לחייבו כלל אלא בסי' א' אלא מדרבנן כדאמרינן לקמן מדרבנן דילמא לא אתי למיעבד פלגא והכי נמי משום גזירה.

וליטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. פי' רב כהנא קא' וליטעמיך דסלקא אדעתין מן הצואר דקאמרינן מקראי נפקא ולא גמרא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנא לן אלא גמרא והואיל והני בגמ' תלנהו רחמ' כולהו הלכו' שחיטה נמי גמ' ומגמ' קי"ל דממקום ששחטהו צואר הוא ואתא למימר בפי' דלא לשווייה לכוליה צואר גיסטרא ויש בזה בתלמוד הרבה מתפרש על זה הדרך ורש"י ז"ל מחק רובן.

והא דאמרינן דרסה גמ'. משום דהא דדרשינן לקמן משום דכתיב חץ שחוט לשונם אסמכת' דרבנן הוא ומדברי קבלה נמי הוא ולשון אחר שפירש"י ז"ל דלא לישוייה גיסטרא דהיינו משום דרסה הא דנקט דרסה שטפא הוא. ואין פי' זה נכון אעפ"י שנמצאו בתלמו' שטפי טובא כגון ההיא ואיתמר בב"ק עבדים ושטרות נמי מיקנו ומס' תענית הואיל והעם מתפללין בתעניו' ובמעמדות.

אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט. פירש"י ז"ל אין לי שקרויי' נתחים אלא שישנן בכלל הפשט' דכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה נמי דכתיב בנתחי' הנפשטים קאמר מנין לרבות להערכה את הראש שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים [פ"ה ע"ב] צמר שבזקן תיישים והקרנים והטלפים ג) ת"ל את ראשו.

וק"ל אם אינו בכלל הפשטה מריבויי דאת אעפ"י שלא הותז צריך הכתוב לרבותו לכלל הערכה מאחר שהוציאו מכלל הפשט ואין נתחים אלא שישנן בהפשט ומנין לשחיטה מן הצואר מכאן.

אלא י"ל מדכתיב והפשיט את העולה ונתח אותה מכולה עולה משמע דאיתא בכלל דמפשט והדר מנת' והראש ודאי בכלל נתוח וע"כ ישנו בכלל הפשט ואי משום דכתיב את ראשו הו"א לרבות קרנים הוא דאתא והשתא קאמר תנא אין לי בכלל הערכה אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה שאח"כ מנתח ועורך אותם מנין לרבות הראש שאינו בכלל הפשטה משום שכבר מנותח הוא שכבר הותז ת"ל את הראש לכך אנו למדין שכבר הותז (ומנין) [וכיון] שכבר הותז לא קרינן ביה והפשיט ונתח שהרי מנותח מעיקרא הוא וריבה אותו הכתוב לעריכה אלמא שחיטה מן הצואר היא והותז בשחיטה הוא ומהשתא ידעינן דכי רבי רחמנא את ראשו דמשמע לרבות הטפל לראשו אין צ"ל עור שהרי אינו בכלל הפשט אלא אפי' צמר שבזקן תיישים וקרנים, כן נ"ל.

וללשון רש"י ז"ל יש לתקן שאם לא הותז אעפ"י שאינו בכלל הפשט ע"כ בכלל ונתח הוא ואכולהו נתחים כתיב וערכו השתא שכבר הותז ואינו בכלל זה הכתוב כלל לא בהפשט ולא בניתוח אינו נמי בכלל וערכו דאנתחים דהפשיט ונתח הסמוך לא קאי לכך הוצרך לרבותו וממילא למדנו שהותז כשחי' ושחי' במוקדשין מן הצוואר.

דף כז עמוד ב

אין שחיטה לעוף מן התורה. יפה פירש"י ז"ל לומר שאין נחירה ועיקור פוסל בו וכ"ש שהייה חלדה והגרמה ודרסה ובלבד שתהא שחיטתו מן הצואר בסי' וכדאמרינן הכא נמי נהי דכיון דתבר לה שדרה ומפרקתה הו"ל טרפה אלמא יש שחיטה לעוף מן הסי' ועוד שהרי הקיש הכתוב עוף לבהמה וע"כ מה בהמה שחי' מן הצואר אף עוף שחי' מן הצואר ולא פליג ר' יצחק בר' פינחס אכולהו תנאי דלעיל דאי הכי היכי אמרינן בגמ' מאן תנא דפליג עליה דר' אלעזר הקפר האי תנא הוא.

ועוד אמרינן במנחו' (מה,א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו לא ליחייבו כלל קמ"ל אלמא מליקה נבלה או טרפה וליכא מאן דפליג שעל דבר זה לא נגנז ס' יחזקאל כדמפורש התם ומיהו איכא למימר ולמידק מהא דתנן במס' נזיר דאינו מדיר בנו בנזיר ומפורש בגמ' ר' יוחנן אמר הלכה ר' יוסי בר חנינא אמר כדי לחנכו במצות בשלמא לר' יוחנן משום הכי אכלי כהני מליקה אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכלי כהני מליקה ומהדר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלמא אפי' מליקה נמי שריא מדאורייתא.

ואיכא למימר דה"פ: דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפשר שמחזי' סי' לאחורי העורף ומולק בצפורן ואח"כ חותך שדרה ומפרקת ואלו למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה לא משכחת לה לעולם שתהא מותרת.

והא דאמרי' מלמד שנצטוה משה על רוב א' בעוף דאלמא סבר ר' יש שחיטה לעוף מן התורה קשיא דהתם במסכת נזיר אמרינן עלה הא דר' ות"ק דידיה דכ"ע לחנכו במצות וא"כ היכי אכיל כהן מליקה הא איכא דרסה והא בצפורן מחוב' שחיט ולר' שחיטה בתלוש וי"ל מביא חטאת ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא א"נ ההיא דחיה בעלמא היא.

דף כח עמוד ב

לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד. פירוש צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. א"נ קמ"ל שאפי' לצלי בעי ר' יהודה שחיטת הוורידין.

וי"א דלקדרה לא סגי בחתיכת הוורידין אלא עד דחתיך חוטין ומלח להו כדאמרינן לקמן פ' (כל הבשר כמו זריקה) [גיד הנשה (צג,ב), וכן מזרקי].

וכן כתב הראב"ד ז"ל, דמדקאמר צולהו ממש לצלי היא דסגי ליה בחתיכת הוורידין אבל לקדרה צריך לחתוכי לחוטין שבתוך הבשר גופייהו ולימלחינהו ולא סגי בחתיכת הוורידין לפי שאין כח מלח גדול ככח האש ומסתברא כוותיה דאי ס"ד שחיטת הוורידין לקדרה נמי סגיא מהניא בבהמה נמי משכחת לה דהא איכא חוטין שבלחי וחוטין דידא ודלועא דמצרכינן להו לקמן חיתוך לקדרה ולימא דתעלה להן שחיט' וורידין במקום חתוכן אלמא ש"מ אע"פ ששחטן צריך חיתוך ואעפ"י שנחתכה אבר אבר בעוף נמי [לקדירה] אע"פ ששחט וורידין צריך לחתכן ולא אמרו אלא לצלי דעוף אם שחט וורידין אין צריך חיתוך ובבהמה [לצלי] אם חתכה אבר אבר לא צריך. הא לקדרה עוף ששחט וורידין ובהמה שחתכה שניהם צריכין חיתוך.

ויש להקל ולומר שלא הוזכרו חוטין אלא בבהמה אבל חוטי העוף כבשר ואין לו אלא אותן חוטין שמנו חכמים באותו ענין ולא הוזכרו וורידין אלא משום דם הנבלע באיברים ובבשר ולפי' אם שחט וורידין צולהו כולו כא' ולקדר' מולחו כולו כא' ואם לא שחטן צריך חיתוך אבר אבר למרק דם מן הבשר עצמו ולאחר חתיכתו איברים צולהו או מולח ומבשל אבל בבהמה למרק בשר אינו צריך שהרי מחתכה ולמרק חוטין וגידין אינו מועיל, וכזה נהגו.

ושוב ראיתי לר"ח ז"ל בלשון הזה, ודייקינן מדקאמר צולהו מכלל דכולהו בבשול לא ובצלייה נמי עוף אבל בהמה לא היה נר' שהוא מסכים ללשון הראשון להצריך חיתוך לגידי העוף ואינו מולחו כולו כאחד ובבהמה אפי' לצלי צריך חיתוך איברים ומיהו אם לא חתכה איברים חותך חוטין ודיו בכך שלא מצינו איסור בצליית בהמה שלימה כעין פסחים.

ואפשר ששחיטת וורידין עצמן מכשרת הבהמה שלימה לצלי ולא אמרו אלא שהואיל ומנתחה לא צריך אבל אם רצה בה בעוף הכשרה כעוף. ומה שאמרו לא א"ר יהודה אלא בעוף לאו דוקא אלא לא הצריך ר' יהודה אלא בעוף שדרכו לצלותו כא' וכך מצאתי בה"ג, ועיקר הוא.

וקי"ל בוורידין כר' יהודה דסוגיין כוותיה ואמרינן במסכת ברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה ושמעתי שאם לא שחט את הוורידין לר' יהודה פסולה מדקתני מתני' השוחט דיעבד וא"ר יהודה עלה עד שישחוט את הוורידין ותניא נמי שחט ב' חצאי סימני' בעוף פסול, ואין צ"ל בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין משמע דאשחיטתו פסולה קאמר עד שישחוט את הוורידין.

ותדע דהא שחי' וושט וורידין נמי דיעבד היא דאלו לכתחלה ושט וקנה וורידין בעי' אלמא וורידין נמי בדיעבד צריכי לישחט. ובתוספתא תניא בהדיא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט וכו' ומיהו פוסל גמור ליכא למימר דבחתוך אבר אבר [סגי] ולא מסיימי' בה פסול לעולם ומיהו עיכוכא הוא ואם צלהו כולו נאסר אא"כ חתכו אבר אבר.

ואי קשיא אי ר' יהודה דיעבד נמי אסר מאי האי דאמרינן לקמן אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה משום דר' יהודה אסר דיעבד נמי ורבנן סברי מצוה למרק הכל ואם לא מרק כשר לאו קושיא היא דאי מתני' בקדשי' לא אפשר דר' יהודה פסל בדיעבד דהא אין אדם אוסר למזבח אלא לכתחלה קאמר משום דכתיב ואת כל דם הפר ולא אפשר לרבנן לאפלוגי עליה כלל ורב פפא לרווחא דמילתא אמר דבלאו הכי היה ליה למידק מדתניא בעוף עד שישחוט ואלו במוקדשין אף בבהמה אלא מגופא דמתני' בעי לאתויי שלא תאמר מחלוקת אחרת נחלקו בברייתא.

מחצה על מחצה כרוב. פי' קס"ד דמאי רובו של א' כמוהו דקתני בשייר כלומר אם שייר רוב סי' כאלו לא שחטו דהכי אגמריה רחמנא למשה ומשו"ה פריך מסיפא ופריק מדרבנן וכולה נמי מדרבנן.

דף כט עמוד א

והא דאסיקנא בשחיטה דבעינן רוב הנראה לעינים. פירש"י ז"ל שיהא רוב גמור וניכר פי' לפירושו לאפוקי מחצה על מחצה שאינו כרוב שכל שהוא יותר ממחצה נראה לעינים הוא.

ואין פי' כענין שאמרו בברכות (דף מ"ח ע"א) רובא דמינכר בעי' שהוא רוב גדול שניכר מרחוק. תדע דהא גבי טרפה נמי אמרינן דבעינן רוב הנראה לעינים ואין ספק שכל שהוא יותר ממחצה בין בחוט השדרה בין בקנה פגום טרפה וכדפירש"י ז"ל. ותניא בת"כ ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו' צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשין הן א"כ מה ת"ל ולהבדיל בין הטמא בין בהמה טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לשלא נשחט אלא חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה ולא היה צריך רבינו הגדול ז"ל לכתוב בהלבו' ודוקא רוב הנראה לעינים דהא תנן חצי א' בעוף וא' וחצי בבהמה אבל נראה שאין זה מסכים עם מה שכתבנו ואין בו בית מיחוש.

הי בחולין והי בקדשים. פירוש נ"מ לוורידין כר' יהודה דאי רישא במוקדשין בחולין לא צריך ועוד לכדרב אשי בששחט ב' ראשין דאי במוקדשין בחולין לכתחלה נמי ועוד ברוב של א' כמוהו דלא קתני רישא עליה שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחלה לא והשוחט אפשר לפ' דאאחד בעוף קאי אבל סיפא קתני או רוב ב' בבהמה שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא ואי במוקדשין בחולין י"ל אפי' לכתחלה נמי וזה אינו מחוור דמסקנא דסיפא במוקדשין ומסתמא לכתחלה בעי' ב' בין בעוף בין בבהמה ולישנא דלעיל לא פליג, ותרוייהו איתנהו.

ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. פירש"י ז"ל ויש אם למסורת. ותמהני א"כ היכי א"ר יוחנן זו דברי ראב"ש סתימאה הא כמה אשלי רברבי איפליגו ביש אם למקרא ולמסו'. ויש לפרש דהכא משום הכי דרשי מסורת משום דמסורת גופיה לא מכחיש להו למקרא דתזבחהו לכל חד וחד אמר רחמנ' וכמה מצות בתורה בלשון רבים נאמרו כדכתיב וכי תזבחו זבח תודה לפי' דריש ר"ש האי מסורת ורבנן לא דרשי לי' אי משום דלית להו יש אם למסו' כלל אי משום דתזבחוהו תזבח לא משמע להו ולגופיה אצטריך שאין אחד שוחט ב' זבחים או שמא ממקום אחר נתרבה להם או מדכתיב תזבחוהו תזבחו.

והא דתנן ומרק אחר שחיטה על ידו. אפי' לראב"ש אתיא שכיון שאינו דבר המעכב בשחיט' אינו בכלל ב' שוחטים זבח א' שהרי כהן הדיוט אינו שוחט בו ביום וממרק על ידו משום דלא מקריא שחי' כדמפ' בגמ'.

דף כט עמוד ב

הויא ליה עבודה בזר ותנן כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו. פי' לאו דוקא לפוסלו שהרי אפי' בפרו של כ"ג מסקי' בפ' טרף בקלפי שכשרה בזר אלא מ"מ אין מוסרין עבודה בו ביום אלא לכ"ג והיינו דקאמר לכתחלה היכי שביק ליה וכו'.

ובתוס' מפרשים לשון אחר דמירוק שחיטה צורך קבלה דלדם הוא צריך ומקבלה ואילך מצות כהונה וזה כבר התחילו בקבלה קודם מירוק והתחילה מצות כהונה.

וזה אינו נ"ל, דהא ס"ד השתא לא מירוק יהא פסול ועיקר שחי' היא. ועוד א"כ שחי' בזר שכשרה בלא מירוק הוא ואדרבה א"ת לא מירק כשרה שחיט' הו"ל מירוק צורך קבלה וטפי מיפסיל באחר. ויש להם לדחוק ולומר דכיון דבחולין לא צריך ודאי לאו שחיטה הוא ואם פוסל בדיעבד פוסל מדין קבלה הוא ואי כשר בדיעבד אף צורך קבלה לא הוי.

ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. איכא דק"ל דאמר רבא ביבמות פ' החולץ הלכה כריש לקיש בהני תלת ובשאר הלכה כר' יוחנן אלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ס"ל לרבא כרבי יוחנן ובמסכת זבחים (ל,א) א"ל רבא לאביי מי סברת ישנה לשחי' מתחלה ועד סוף אינה לשחיטה אלא בסוף אלמא בהא נמי כר"ל ס"ל וא"ל הכא משמיה דלוי אמרה ר"ל לשמעתי' ולאו שמעתא דידיה אלא דלוי היא וזה צ"ע ובדיקה.

ובה"ג כתב כאן והלכתא אינה לשחיטה אלא בסוף מן מה דאי' בתמיד נימא קסברי אחרים אינה לשחיט' אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת והא דרבא איתא בכל הזבחים ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחי' אלו דבריו ז"ל והא דפרכוס אינ' (סתם) [ראיה].

שהרי עשה בו מעשה חטאת העוף למטה. פירוש שאילו לא נעשה בו [אלא] מעשה חטאת העוף אמרינן נמשכת עולת העוף ונעשית חטאת העוף וכדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ז] דשחיטת קדשים אבל מכיון שנעשה בה מעשה חטאת ומעשה עולה פסולה.

כיצד אירע בה פיסול בשחיטה אינה מטמאה בגדים. פירש"י ז"ל כגון שנתנבלה דאין כאן עבודה אם שרף אותה או אסף אפרה ולא נגע בה אפי' נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טמאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה והיינו דאמרי' נפסלה בשחיטתו קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה כלל.

ואינו נכון, שאם בשאר פסולין אינו כן ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשנתנבלה אבל אירע בה פיסול אחר קודם פיסולה מטמאה בגדים [וכמו דאמר בגמ'] מדלא קתני הכי ש"מ דאינה לשחיטה אלא לבסוף.

אלא מאי אירע בה פיסול כגון שעשה בה מלאכה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף והיינו דקתני מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה ואינן מטמאין בגדים כיצד וכו' ואפי' בפיסול מלאכה אמר רבא דכיון שלא נגמרה כדין פרה איגלאי מילתא דלאו פרה הוא שאין דין פרה עליה עד שתשחט ולכשתשחט [בפסול] איגלאי מילתא שאינה מטמאה מתחילת שחיטתה לפי שישנה לשחי' מתחילה ועד סוף והא דקא פליג בהזאתה קודם פיסולה וכו' ה"ה בשרפתה אירע בה פיסול בשרפת' קודם פיסולה מטמא' בגדים ולאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אלא בהזאתה רבותא קמ"ל שמשעה שנשחטה מקריא פרה וכ"ש בשרפתה שכבר הוזה דמה. ומיהו לפי הספרים שכתוב בהם נתקלקלה שחיטה קאמרת משמע כלשון רש"י דקלקול שחיטה היינו פסולה.

דף ל עמוד א

ה"ג רש"י ז"ל והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור וכו'. ודקתני לשמו פטור (הני) [היינו] סתמא (קמ"ל). וק"ל דילמא לשמו פטור דקאמר לשמו ממש שלא לשמו דאמר סתמא. וי"ל סתמא לא מקריא שלא לשמו שכיון שהוא פסח כל סתמא לאו שלא לשמו הוא.

והרב אב ב"ד פי' בשם הרב ר' משה בר יוסף דע"כ לשמו היינו סתמא ושלא לשמו דוקא שאם סתמו לשלא לשמו כי שחטו לשמו בפי' הוו להו שלמי' ששחטן לשם פסח ותנן ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייב והגי' הנכונ' לפי' הזה והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא. והפי' (ה) נכון, ועיקר הוא.

השוחט בב' או בג' מקומות. פירש"י ז"ל שחתך כאן וחזר וחתך למעלה כלפי הראש או למטה כלפי הגוף. ואינו לשון מבואר ותימה הוא א"כ שחט מיעוט סימנים למטה ומיעוט למעלה למה תכשר לא שחט אלא מיעוט דהא ודאי בעינן רוב עוביו או רוב חללו של סי'.

ויש שפי' כגון ששחט בב' סכיני' רוב סי' ואינו יודע איזו נעשית תחלה שבה נכשרת השחיטה והא דאקשינן מהא דשחט את הוושט למעל' משום דסד"א דבעוף הוא שאינו יודע איזו שחיטה מכשרתו, וזה שיבוש ודברי הבאי.

ושמעתי בפירו', כגון ששחט מיעוט סי' למעלה בצד שכנגד הפנים ואח"כ הפך הסי' ושחט בצדן הסמוך לעורף ואח"כ באיברין מכאן ומכאן וכל השחוטות במקום א' מקיפו' את הסי' אלא שאינן נוגעות זו בזו ויש בהם רוב סי' שחופי ולפי' שחיטתו כשרה, וזה הפי' נכון וברור ועולה כהוגן. והא דאותיב עליה ר"ח ב' אוחזים ושוחטים ואפי' א' למעלה יש לפ' משום דקס"ד למעלה בצד הסי' שכלפי הפנים ולמטה בצדו שסמוך לעורף או בצדדיו ופריק בסכין א' וב' בני אדם והן שוחטים באלכסון.

ור"ח מפרש כגון ששחט וושט למעלה סמוך לראש ושחט הקנה למטה מאותה שחיטה כלפי הגוף והיינו ברייתא דר' אבין. ולפי דעתי שכל זה אמת בין ששחט רוב הקיפו של סי' בב' או ג' מקומות זו כנגד זו בהקף של סי' במקום א' או ששחט מיעוטו כלפי העורף למטה ומיעוטו כלפי פנים למעלה או ששחט וושט למטה וקנה למעלה הכל בכלל ודין א' הוא והיינו א' למעלה וא' למטה דמתני' ופרכינן דר' אבין דטעמא דכולהו משום דשחיטה מפורעת.

ובשאלות דרב אחאי בסדר בהעלותך כתב היכא דשחט מקצת סי' בחדא דוכתא ונדחי ידיה לדוכת' אחריתי ושחט הנך סי' באידך גיסא בין זה כנגד זה בין שלא כנגד זה וכו'. וכן עיקר כדברי הגאון שאלו לפי' ר"ח לא משכחת ג' מקומות לעולם.

דף ל עמוד ב

תחת מטלית. פירש"י ז"ל הכרוכות לה סביב צוארה ובעל ההלכות כתב דהך רוקעתא דמדבקה בקירה או בקנדרוס או רוק ודביקה ההיא עילוי דמדבקא אפקותא דחיותא ועייל סכינא תותי ההיא רוקעתא וכן עיקר. ומדברי כולם נלמוד שאם פירש טליתו עליה שאינה נקרא' חלדה.

החליד במיעוט סימנין. בעיא זו בחלדה וחברתה בשהייה יצאו עליהם כמה עסיקי', ורש"י ז"ל פירשה במיעוט בתרא ולמדין ממנו דאע"ג דאשתחיט רובה דאתכשרה לה שחיטה אסור לחתוך אותו בשהייה או חלדה. והק' רש"י ז"ל עצמו הא דשנינן לעיל שחט קנה ושהה בה וגמרה כשרה ואקימנא בעוף ממה נפשך וכו' ואמר דשנוי' היא ולא סמכינן עלה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ונניח זה מפני שהוא סוגיא למאי דס"ד מעיקרא. וי"ל דלההוא לישנ' לית לן בעיא דרב פפא אלא ס"ל במיעוט סי' כשרה.

אבל ק' לן טובא הא דאמרינן פ"ק גבי שוחט ב' שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן ורוב של א' כמוהו ולכולהו לישני דאיתמר התם ליכא מאן דפסל שחט ב' שלישים והגרים אלא כשתמצי לומר דלית ליה רובו של א' כמוהו [אבל אי אית לן רובו של א' כמוהו] לא מתפסלא תו בהגרמה וכ"ש בחלדה ושהייה שמצינו שהחמירו בה משום דלאו מקום שחיטה הוא ועוד מצאנו דתניא בתוספתא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה, לפי' נדחו דברי רש"י ז"ל.

והראב"ד ז"ל מקיים דבריו, לומר שכיון דלכתחלה בעינן ב' סי' קמיבעיא ליה כיין דאצרכוה רבנן למגמרה לשחיטה אצרכוה נמי בכשרות כי היכי דלא ליתי לידי קלקול שחיטה ופסולה דרבנן מבעיא ליה ומתרץ בה דליתיה להאי דינא אלא בשהייה וחלדה אבל הגרמה דחוץ למקום שחיטה וניכר הוא שרוב שחיטה כראוי מותרת ושהייה עצמה אינה אלא בוושט אבל בקנה לא עדיף מיעוטא בתרא ממיעוטא קמא, וכן התוספתא בקנה הוא.

וכל אלו דברי הבאי הם דהא אפי' פסולא דרבנן לא גזרו בה בשוחט רוב ב' והניח המיעוט הלכך כי מגרמה בפיסול נמי לאו כלום הוא וכן חילוק שבין קנה לוושט אינו כלום. ולפי דבריו יותר נראה ראוי לאסור שוהה ומחליד במיעוט קמא דקנה משום גזרה משום דקעביד מצות שחיטה בפסול.

ובא ר"ת ז"ל ופי' שהיה במיעוט קמא דוושט. וגם זה אינו נכון שכל שנעשה בה מעשה טרפה נפסל בשהייה ודרסה וחלדה והגרמה. ועוד שאם אין שהייה במיעוט קמא דוושט אין שהייה בעוף כלל וזה אי אפשר דהא איתקוש להדדי ועוד תפשוט מכל הני דאמרינן כדי שחיטת עוף לעוף ובהמה לבהמה ומפורש מצאו בתוספת' שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחי' ואח"כ שחט את שניהם או שנקב את הוושט ואח"כ שחט שניהם טרפה.

אבל בהחליד במיעוט סי' פי' ר"ת ז"ל פי' נכון כגון ששחט רובו של וושט או רובו של קנה והחליד את הסכין תחתיו ושחט באותה חלדה את הב' מי אמרינן כיון דמידי דבעיא שחיטה הו"ל החליד בין סי' לסי' ופסולה או דילמא מכיון דלא מעכבי בשחיט' הו"ל כתחת העור וכשרה א"נ קא מיבעיא ליה לרב תחת מיעוט סי' אי אינו יודע או יודע הוא שפסולה בודאי כיון שישנו בכלל שחיטה.

וכן נראה פי' זה מדברי בעל ההלכות הראשונות וכן פר"ח והרב רבינו משה בר מיימון הספרדי כתבו ומקצת נוסחאות כתוב בהן החליד את הסכין במיעוט סי' ונוטה למה שכתבנו.

וכן נראין הדברים שאין בעיא זו של החליד במיעוט סי' ואותו של שהה במיעוט סי' (ואותו של שהה במיעוט סי') מתפרשות בפי' א' מפני שזו בעיא דרב פפא וזו בעיא דרב הונא בר נתן וה"ל לאקשויי היינו דרב פפא כדאמרינן בפרקין לאו היינו דבעי אילפא וכן בכל מקום וכן ראוי עוד לפ' כפירושו שלא יהא דין זה נוהג בדרסה ובשאר הלכות שחיטה וכל זה מוכיח ומחזיק הפי' הזה אשר כתבנו אבל בשהה במיעוט סי' פי' הרב ז"ל אם שהה בכדי שישחוט מיעוט סי' מהו וא"כ אין שיעור לשהייה כלל בשחיטה אחרת שכל שהוא בוושט אין לו שיעור.

ואחרים פי' כגון ששהה בשחיטת מיעוט סי' בבהמה ואח"כ שחט הב' מי אמרי' כמחתך בשר בעלמא הוא והויא שהייה או דילמא מכיון שמצות שחי' עליו אינה נק' שהייה והו"ל כשוחט בסכין רע. וסלקא בתיקו.

הא דתנן התיז את הראש בבת א'. וסופה היה שוחט והתיז את הראש אם יש בסכין וכו'. תמהני למ"ל התיז את הראש אפי' התיז סי' בלחוד נמי פסולה, וקרובני לומר שאם היה שוחט וחתך אי בהולכה אעפ"י שאין בסכין כמלא צואר כשרה (שאי אפשר) [שאפשר] לסי' להשחט בהולכה קטנה דרכים הם אצל סכין מחודדת לא אמרו אלא במוליך והתיז הראש לגמרי שאי אפשר להתזה בלא דרסה ואם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר כשרה דבהעברת מלא צואר שחוצה לו חתך סי' ומלא צואר אחר דחק למטה והתיז הראש.

וא"ת מ"מ קשיא רישא, דההיא במכה עסקינן כגון שעושין בסייף יאפי' לא התיז אלא סי' פסולה איכא למימר דגם ענין דרסה אתא לאשמועינן שהיא ענין התזה אבל סיפא דינו קתני ודוקא הוא, א"נ תנא רישא משום סיפא, וזה צ"ע שלא ראיתי לבעלי הלכות מדקדקים בכך.

ועוד ראיתי בתוספתא (ב,א) היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה כלומר אם נתכוין לחתוך כל הראש לפי שדרס עליו בכח ואם לא נתכוין לכך אלא היה שוחט ומוליך בנחת כדרכו ומתוך חריפות הסכין נחתך הראש בהולכה מותר כי זה לא פי' בעלי ההלכות, ואינו ברור וצריך תלמוד.

והא דקתני היה שוחט והתיז ב' ראשון כא' אם יש בסכין מלא צואר א' ואוקימנא בחוץ לצואר היינו שתפס ב' ראשין והניח סכין על שניהם והיה מלא הצואר אחד בראשו של סכין חוץ לב' הצוארין וכשהוליך נמצא שחותך הצוארין בהולכה כמלא צואר א' והיינו דדייקינן עלה בגמרא השתא בבהמה א' וכו' הא אלו לא הניח הסכין על שניהם כא' אלא שהוליך על ב' צוארין בהולכה כמלא וכו' י"ל שהראשון כשר דהא עבר עליו הולכה דב' מלא צוארין והב' פסול עד שיהא בסכין מה שהוא חוץ לצוארין וי"ל דהואיל ובב' דרס אף בראשון דרס שהרי מעביר על שניהם בענין שוה וכיון שא"א שלא דחק על השני ודרס אף הראשון בדרסה נחתך בודאי.

דף לא עמוד א

איבעיא להו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. ק"ל, בשלמא אי אמרינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ניחא דמתני' הכי קתני אם יש בסכין מלא צואר מבחוץ שחיטתו כשרה לפי שהוליך אותו מלא צואר אלא אי אמרת מלא צואר וחוץ לצואר מה שהוא הא מתני' לא קתני אלא מלא צואר בלחוד ולא קתני חוץ לצואר (מציגו) ואפשר דקס"ד דמלא צואר שוחק קתני דאיכא משהו מבחוץ ויש נוסחאות שכתוב בהם כמלא צואר ולפיכך אפשר היה לי לומר דבעינן מלא צואר וחוץ לצואר משהו.

הא דתנן אפי' כל שהוא באיזמל שמעתי שכך פירושה אפי' כל שהוא חוץ לצואר קאמר והא דאמרינן בגמרא מחטא מאי בששחט בה לאורכה כסכין אלא מפני שראשה חד דומיא דאיזמל שיש לו קרני' דבזעייא ברישא ומחטא דאושכפי מתוך שארוכה כסכין שמא אין חוששין.

ולאו מילתא היא, חדא דמעיקרא כדקס"ד דלא בעינן אלא משהו חוץ לצואר וע"כ הא דקתני מתני' אפי' כל שהוא בשאין בו מלא צואר הוא והשתא נמי לא סתרינן לה בלא ראיה וכן נראה מכל דברי רבותינו הגאונים ובעלי ההלכות ז"ל.

ופי' מחטא מאי שישחוט בחודה ויוליך ויביא ומש"ה אמרינן דודאי מבזע בזע אבל מחטא דאושכפי מחודדת בצדה כסכין.

ומתני' בין בעוף בין בבהמה היא שאלמלא היה בעוף ולא בבהמה היו רבותינו מפרשים כן בגמרא ואמת שכת' ר"ח ז"ל קבלה בידינו דבבהמה בעינן כה"ג מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר והא דתנן אפי' באיזמל ואפי' כל שהוא בעוף אבל לא בבהמה. ורבינו ז"ל כ' דבריו ובלשון איכא מ"ד אבל אין לו על מה שיסמוך בגמ'.

והא אמרה רבא חדא זמנא. פירש"י ז"ל דמתני' נמי לא ק"ל למ"ל לתנא למיתני תרתי אלא משום דרבא הוא דדייק הא הפילה כשרה. ותנא לא תני לה בהדיא הא אמרה רבא חדא זימנא שאלמלא רבא הוה אמינא כל שלא כיון לשחיטה נפלה קרי ליה ולא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא בזובח לדעת אבל שלא לדעת אסור.

ויש לפ' דלרבא קפריך, ל"ל לאשמועי' הכא דמדיוקא דמתני' לא בעי כוונה בשחיטה הא אשמעינן בפרקא קמא דסתם לן תנא לא בעי כוונה ור' נתן היא ול"ל לרבא למימרא ב' זימני דכל דלא בעי כוונה ר' נתן ומתני' ודאי פשיטא לן דצריכי דהתם דינא דאין להם דעת קתני באחרים רואין ואין רואין לכתחלה ודיעבד (וליכא) [והכא] דין נפלה קתני ולגופייהו קתני להו.

ומפרקי' התם הוא ומכוין לשום חתיכה בעולם. ואיכא למידק היכי אמרי' התם הוא משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אי מכוין לשום חתיכה אפי' רבנן נמי מודו כדאמרינן לקמן לרבנן בכוונה לזביחה לא בעי' לחתיכה בעינן ור' נתן לא בעי כלום דלנועצה בכותל לאו חתיכה כלום הוא.

ולפרש"י ז"ל ל"ק, דה"ק: אי תנא הא הו"א כוונת שחי' של חש"ו ככוונת חתיכה דמי דלכתחילה מיהא יש להם דעת והו"א דרבנן היא דלא תיקום סתמא כיחידאה לפיכך הוצרך התנא לשנות הא הפילה כשרה לאשמעינן דלא בעי' כוונה לחתיכה כלל ובא זה ולימד על זה דכוונת חש"ו לאו כוונה היא ומתני' ר' נתן כי היכי דלא ליקשי סתמא אסתמ'.

ולפי הפי' הב' הכי נמי קאמר דאי אשמעינן רבא התם דדיוק' דמתני' לא בעי כונה לשחיטה הו"א משום דמכוין לחתיכה היא ולאו ר' נתן אלא רבנן לכך איצטריך רבא להביא זו ללמד עליה דסתמא רבי נתן ולא בעי כלום דחש"ו לית להו כוונה ולא דחקינן לאוקומי סתמ' כרבנן.

ויש שמחלקין בפירושין בין שם חתיכה בעולם שהזכירו כאן ובין כוונה לחתיכ' שאמרו לקמן.

ואיכ' למידק אשמעתין, דתנן (גיטין כב,ב) הכל כשרין לכתוב הגט אפי' חש"ו והוינן בה והא לאו בני דעה נינהו וא"ר הונא והוא שיה' גדול עומד על גביו אלמא כשגדול עומד על גביו אית להו כוונ' הכא נמי הרי אחרים רואין אותם.

וי"ל שאני גדול עומד על גביו שאימת גדול עליהן אבל הכא אחרים רואין ואינן עומדים על גביו ולפי' אינם מכוונים שלדעת עצמן הם עושים. והיינו דגרסי' ביבמות פ' מצות חליצה החרש והחרשת שחלצה חליצתן פסולה ואמרי' בגמ' מאי לאו משום דלאו בני דעה נינהו ואסי' לא לפי שאינן בואמ' ואמרה ודייקינן מינה בגמ' דקריאה מעכבת משמע דבני דעה נינהו דאי לא חליצתן פסולה דבעינן שיתכוונו שניהם והיינו כשאחרים עומדים על גבן שחליצה בב"ד הוא והם עומדין על גבן ומזהירין אותם.

ואין תירוץ זה עולה כהוגן, משום דתניא בתוספת' [יבמות] פי"א וחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא היא וי"ג דבר בה והיינו משום דלאו בני דעה נינהו דהא בואמר ואמרה איתנהו.

אלא ודאי חרש הוא דאית ליה דעת אבל שוטה וקטן אפי' אחרים עומדים על גבן לית להו כוונה וגבי חליצה בעינן כוונה גמורה שיתכוון להוציאה בכך שחליצה מוטעת כגון שאומרים לו בכך אתה כונסה פסולה ושוטה וקטן אין כוונתם לא לכנוס ולא לפטור וכל כוונתם אפי' באחרים עומדים על גבן אינה אלא כעין חתיכה בעלמא ולאו כוונת מעשה חיוב או פטור לפי' חליצתם פסולה אבל התם כתיבת גט כיון שהם כותבין במצות הבעל לשמה של פלונית על מנת ליתן לה אינו צריך דבר אחר ומיהו מסקנ' דהתם הוא ששייר מקום התורף לפי שאין כוונתם לשם ואפי' גדול עומד על גביו.

לאסור כרת התרתם לאסור מיתה לא כ"ש. ואיכא למידק, הרי מעת לעת ומפקיד' לפקידה שבנדה שלא אמרו אלא לטהרו' אבל לבעלה לא החמירו כ"כ וכן יש קולות אחרות במס' נדה לבעלה יותר מבטהרות איכא למימר התם לפי שהם חומרות יתירות מדבריהם חששו שמא יהא לבו נוקפו ופורש ולפיכך לא החמירו בו כ"כ אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך לפי' ראוי היה להחמיר בבעלה מבטהרות.

דף לא עמוד ב

הוחזק אין לא הוחזק לא. כלומר שאלו לא הוחזק אף לחולין נמי אסור. וא"ת היינו סיפ' טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל כלל אה"נ תנא סיפא לגלויי רישא שאם לא הוחזק כלל אסור אף לחולין.

ואי קשי' לר"נ דאמר בסיפא כאלו לא טבל למע' אבל טבל לחולין הא תנא ליה ריש' דקתני אע"פ שהוחזק לחולין אסור למע' איכא למימר סד"א הוחזק לחולין אסור למע' מפני שטבל על דעת חולין דלא נזהר בחומר מעשר אבל לא הוחזק כלל אימ' מותר אף במע' קמ"ל אי נמי הא קמ"ל דטבל לחולין אף על פי שלא הוחזק.

והא דפליגי רב ור' יוחנן בטבילה שלא בכוונה ופליגי תנאי בשחיטה דוק' במצות הללו שהן מתירים ויש בהם הכשר לדבר אחר טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצמן דבר שבחובה אבל בשאר מצות של חובה אי בעי כוונה לצאת ולעבור לא מיירי כלל אלא פלוגת' דתנאי ואמוראי היא בפסחים ובר"ה ולא שייכי בהנך דשמעתין כלל אלא בין לרב בין לר' יוחנן בלצאת ולעבור אי כמר אי כמר דלמר מכשירין קילי טפי במעשה תלנהו רח' והא אתעביד ליה תדע דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה כרב ואלו מתעסק בתקיעה לדברי הכל לא יצא כיון דלא מכוין לתקיעה כלל ולמר אפי' ירדה להקר לא טהרה ודילמא בתוקע ס"ל יצא, כן נ"ל.

ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא מספק' לי מסוגית אין דורשין דאסקיה ר"ן כרב ולא מדכרינן התם דר' יוחנן כלל מיהו לחומר' נקטינן ולא ידעתי מהם למה לא הוזכרו בהלכות.

דף לב עמוד א

ה"ג: אמר רב פפא בעומדת להטיל. ול"ג איכא בינייהו משום דלא פליגי הני רבנן אשיעור הגבהה והרבצה כלל תדע דהא מתני' נמי כדי שחיטה קתני כדאמרי אינהו כדי שחיטה ואפ"ה פריש ר' יוסי בר חנינא בכלל העמדה והרבצה דצורך שחיטה הם ועוד שלא שאלו בגמ' מאי בינייהו כדי שיתרץ רב פפא עומדת להטיל איכ' בינייהו ודעת הגאונים ורבינו כן שהלכה כריב"ח וכן כתב בה"ג.

משמע נמי דלא פליג נמי אשחיטת עוף אלא אי כשמואל ור' יוחנן אי כרב ואע"ג דאיהו אמר דקה לדקה דהכי אגמריה רחמנא למשה בשיעור שהייה כדי שחיטת בהמה ולא בעוף הלכך שיעור שהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה ולעוף ולגסה לגסה וזה דעת רבי יצחק וכן עיקר אבל רש"י ז"ל מחמיר לכדי שחיטת עוף לעוף.

ויש לדון בשיעור הזה [אי אמרינן דשיעור] שהייה שתהא כדי שחיטת (רוב) ב' בבהמה וכדי שחי' (רוב) א' בעוף וכדי שחיטה [לכתחילה] גמריה למשה [או דנימא דמעיקר דינא] על רוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף נצטוה ה) ואלמלא שאין ל' הגמר' כן הייתי אומר היינו בעיא דרב הונא בר נתן ו) ומיהו עור אית' בשיעור שהיה דכיון דלא משחטי סימנים עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטו אינשי גמירי.

דף לב עמוד ב

ה"ג: איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא שחט את הוושט. והיה רבא סבור לומר דהא דקתני רישא שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבת אחת קאמר. ואקשי ליה רב אחא ב' תשובות בי בר חדא דהיינו רישא דבת א' לא קתני שאין בין בת אחת לזה אחר זה ולא כלום. ועוד הא תניא אח"כ כלומר בברייתא קתני אח"כ ומאי דלא פירש בהדיא במתני' פי' בברייתא.

ויש נוסחאות שכתוב בהם ואח"כ בהך מתני' דאיתביה רב אחא לרבא וב' תשובות בדבר חדא היאך עלה על דעת רבא לומר וכבר שחט וברייתא קתני ואח"כ ועוד שהיה לו להקשות ממשנתנו.

דף לג עמוד א

ליתכשרו בחיבת הקדש. איכא למידק והא אין טומאת ידים במקדש כדאמרינן (בזבחים) [בפסחים דף י"ט] זכינו שאין טומאת ידים במקדש וכי מתכשרי מאי הוי איכא למי' ה"מ בעבודות שאינן כשרות אלא בכהנים אבל באכילת בעלים יש טומאה לידים במקדש שאין בעלי' זריזין לשמור ידיהם. א"נ הכי ק"ל מאי שנא כי לא יצא מהם דם משום דלא מתכשרי בדם שחיטה יתכשרו בחיבת הקדש.

דף לג עמוד ב

וחכמים אוסרים במעשר. פי' משום מעלה דעבוד רבנן מעשר כתרומה ואחמור בטומאה של דבריהם אבל לא שהב' עושה ג' במעשר דמעשר כחולין הוא לגבי טומאה כדאמרינן גבי ע"י דטבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה כדמפקינן לה מקראי ביבמות בפ' הערל ומש"ה אסי' בסמוך דלא עבוד רבנן מעלה אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר לא ואעפ"י שכל הטעון ביאת מים מד"ס שני הוא דאלמא אין ב' עושה ג' במעשר.

דף לד עמוד א

ואנא אמינא ר' יהושע היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת הקדש. פי' קסבר עולא כר' אסי דאמר האוכל ג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו ב' לקדש כדאי' בשמעתי' ור' אסי נמי קאמר לא מיבעיא קאמר וכו' אלמא עולא ור' אסי אמרו דבר אחד.

ולא ידעתי מי הזקיקו לרש"י ז"ל בל' ראשון ל"מ קאמר לומר דכ"ש שיש בהם ג' אבל לא אמר שהג' עושה האוכלו ב' אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה לפי שטהרתה טומאה היא אצל הקדש חדא ללישנא דגמרא דצריך למימר ל"מ קאמר לא דייקא הכי ור' אסי נמי בלשון הזה קאמר שהאוכל ג' ב' ועוד שא"כ ג' מחלוקות בדברי ר' יהושע ואין עליך לדין כלשון ראשון אלא כלשון אחרון שפירש"י ז"ל דלעילא ג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש כג' שנעשה על טהרת תרומה לגמרי והאוכלו ב' להקדש כמו שפי'. ולפי לשון זה עולא בהדי' פליג אדרבה בר בר חנה דאמר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש שלדברי עולא שוין הן לגמרי.

ומיהו יש שאלה מנא להו דלרבה בב"ח מתני' דלא כר' יהושע דילמא לעולם ר' יהושע וכי ממעט ר' יהושע חולין שנעשו על טהרת הקדש משני ממעט להו אבל לעולם יש בהם ג' כדקאמר לי' ר"א ג' ב' למה וא"ל אף אני לא אמרתי וזה שאלה קשה לפי אותו לשון ראשון של רש"י ז"ל והוצרך הוא לתרץ ולומר דאי טעמא יהיב למילתי' ואמר דאלו חולין הוא שנעשה (חולין) [שני] לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה והיינו משום דטהרת' טומאה היא אצל הקדש ולעולם ג' בחולין שנעשו על טהרת הקדש מאי קא מותיב לי' ר"א ג' ב' למה הא אשמעינן ר' יהושע טעמיה.

ואין תירוץ זה נכון ולא מחוור. חדא שאעפ"י שדברי ר' יהושע מפורשין בחולין שנעשו על טהרת תרומה דווקא עדיין י"ל לר"א פתחון פה לשאול למה ומאי שנא אלו מאלו ועוד שדברי ר' יהושע מתחלה סתם נאמרו על חולין שנעשו על טהרת תרומה, (גליון) והי' ר"א שיאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש שהג' עושה ב' לו וריה"ו אמר אלא חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל בנעשים על טהרת הקדש ג' יש בהם אלא שאינו עושה ב' כדברי עולא והרי הרב ז"ל אמר דלעולא נמי אית ליה אף אני לא אמרתי וכו' אלא קסבר דטעמא הוא דיהיב למלתי' שלישי למה שני משום דתרומה טהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי אלא שאינן עושין שני וא"כ מה ראה עולא בדברי חברי' לעשותן חולקין עליו זה ודאי אי אפשר.

אבל לפי הלשון האחר שכתבנו לומר דכיון דשמעינן ליה לרב' בר בר חנה דא"ר יהושע דוקא קאמר בשלישי שנעשו על טהרת תרומה ושמעינן נמי למקצת חבריי' דאמרי מתני' דלא כר' יהושע כדאמר ר' אלעזר א"ר הושעי' לעיל ממיל' שמעינן דרבב"ח היא ומשמעת' הוא דנפק' להו ולא בעי לאפושי ג' מחלוקת בדברי ר' יהושע.

וליכא למימר דמסתבר' להו לרבנן (וגמ') [דגמ'] דאי טעמיה דר' יהושע בג' שעושה ב' משום דטהרתה טומאה הוא אצל הקדש הה"נ לג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש שאף הן טומאה אצל הקדש אלא דס"ל שאין בהן ג' כלל דהא ליתא דתנן בחומר בקודש ר' יוחנן ן' גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והית' מטפחתו מדרס לחטאת אלמא לקדש גופיה טהור וכ"ש בפירי [לאכול פירות] וטעמיה דר' יהושע לעולא משום דכולהו טומאות דרבנן אשני אוקמינהו ולא משום דטהרת חולין שנעשו על טהרת הקדש נמי טומאה היא אצל הקדש עצמו.

תדע דהא פרכינן אדר' אסי מהא דאף אני לא אמרתי אלא בתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש ולא מתרץ דלא מיבעי' קאמר ל"מ בקדש דאית בהו שלישי אלא אף בתרומה איכא ג' ומפ' טעמא בתרומ' וה"ה לקד' דתרווייהו טהרתן טומא' הוא אצל הקדש דהא לר' אסי גופיה ל"מ קאמר דקאמרי אאית בהו שלישי בלחוד קאמר אבל דליהוי ג' ב' טפי הוי רבות' בקדש מבתרומה והלכך מצינן לתרוצי הכי אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וה"ה לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולאפוקי קודש עצמו דלא אלא ש"מ שאין לומר בחולין שנעשו על טהרת הקדש דטהרתן ליהוי טומאה אצל הקדש לכשתמצי לומר כקדש דמו ואית בהו ג'.

ויש מתרצים דאי ס"ד יש בהן ג' בחולין שנעשו על טהרת הקדש הואיל ופירש רבי יהושע דין ג' שנעשו על טהרת תרומה למה לא פירש דין ג' שנעשה על טהרת הקדש אם הוא ג' ופוסל את הגוף אם לא אלא ש"מ שאין בהן ג' כלל.

וזה אינו מחוור לי משום שכיון שהוא שוה בו לדברי ר' אלעזר לא הוצרך לפ' ור"א בכל החולין קאמר בין הנעשים על טהרת הקדש בין שנעשים על טהרת תרומה כשתמצי לומר חולין שנעשו על טהרת הקדש יש בהן ג'.

דאלו (אוכל) [מאכל] כביצה. פירש"י ז"ל שהמאכל מקבל טומאה מכביצה אוכלין שנגעו בו מכלל שלטומאת עצמן בכל דהו ובמסכת פסחים פ' כ"ש כתב אוכלין ומשקין מטמאין בכל שהן אבל אין מטמאין אחרים אלא אוכלין בכביצה ומשקין ברביעית ואני שמעתי שאף לקבל טומאה בעינן כי האי שיעורא אלו דבריו ובמס' סוטה פי' טעמו מדתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל דהו יכול יטמא לאחרים אפי' בכל דהו ת"ל אשר יאכל אינו מטמא אלא בכביצה פי' בכביצה משום דדרשינן ביה אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליע' מחזי' יותר מכביצה והכי איתא בפ' בתרא דיומא (פ,א).

ורבי' יעקב ז"ל דן כשמיעתו של רש"י ז"ל ופי' שדין התורה בכביצה בין לטומאת עצמן בין לטמא אחרים ומד"ס מקבלין טומאה בכל דהו וההיא דספרא אסמכתא היא ויש כיוצא בזה בספרא וספרי הרבה וראיה הביאו לדבר מדתניא התם בספרא אותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואין אתה שובר אוכל לטהרתן. וא"ת כל שהוא היאך עלה על הדעת שישבור אוכלין ויטהרו וזו אינה ראיה שהרי אמרו טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה וכדאיתא בפ' העור והרוטב ואע"ג דג' על ג' מקבל טומאה מן התורה לפיכך הוצרך הכתוב למעט שבירת אוכלין.

ועוד השיב ר"ת ז"ל מדאמרינן במסכת נזיר ובפרק אלו עוברין גבי השום והשמן של תרומה וכו' מקום מגעו אמאי פסול והא ליכ' כביצה אלמא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה ורש"י ז"ל מחקו מן הנוסחאות.

ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק כ"ש טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורין ומפרש התם במשקין שלא הוכשרו עסקינן לאימת מטמו לכי סחיט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורא ואמאי והא בכל שהוא מקבלין טומאה.

וזו הראיה אינה נכונה בעיני שאפי' כדבריו מדבריהם טמא והכא טהור קתני שאין לו טומאה כלל אלא כיון שסחט משקין שבהן מפרש פרישי ולא מבלע ההיא שעתא [וליכא] האי שיעור' דאוכל לטמויי משקין.

ועוד מדגרסינן במסכת שבת פ' המצניע (צא,א) בעא מיניה רבא מר"ן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרות בעינן אי לענין טומאה וכו' לעולם לענין שבת וכגון שהיה פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב אלמא אינו מקבל טומאה כלל אלא בכביצה. ויש לדחוק ולומר דהכי מיבעיא ליה כיון דחשוב צרוף לענין לטמא לאחרים מיחייב נמי משום שבת אעפ"י שכבר נטמאת קודם הצרוף של פחות מכביצה ואינו מתחייב באותו צרוך משום מטמא תרומה ואינו נכון ושם כתבתי.

עוד יש תשובה ממה ששנינו במס' אהלות פי"ג אלו ממעטין פחות מכביצה אוכלין וכו' וזה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט אלמא פחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה. והרמב"ם ז"ל פירשה לזו בשאינן מוכשרים ופחות מכביצה אינן חשובין. ואינו מחוור דהא משמע דסיפא משום דבר המקבל טומאה קתני לה דומיא דשארא. ולדידי נמי קשיא שמעתא דהעור והרוטב דמקשינן ומי איכא כביצה אוכלין בחד דרא ודחיק לה טובא בחיטי דשמעון ן' שטח ולא קאמר דלקבל טומאה לא בעינן כביצה <ומ"מ מדרבנן מטמא>.

לפי' פי' ר"תז"ל שפחות מכביצה אוכלין אין להם טומאה מד"ת ויש להם טומאה מד"ס וכן מוכח ודאי במשניות דקתני אין בו כביצה הוא טמא ברפ"ב דמסכת טהרות אלמא מקבל טומאה והיינו מדבריהם וההיא דפ' המצניע לענין חיוב איתמר ומדאורייתא היא וכן מה ששנינו במס' אהלות מדאורייתא ואפשר שאעפ"י שגזרו עליהן טומא' ממעט בחלון שלא החמירו כל כך בטומאת אוכלין ואעפ"י ששאר הטומאות מדבריהן אינן ממעטין בדקתני התם בלבנה מבית הפרס באוכלין פחותין לא אחמור לפי שאינן ראויין ומתבטלין הם.

והא דאמרינן בנזיר והא ליכא כביצה ולא מוקמינן לה בטומא' של דבריהם אומר ר"ת ז"ל משום דע"י תערובת לא גוזר רבנן וכן הא דאמרינן בפ' אלו עוברין הפת שעפשה ונפסלה לאכי' אדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלים בכביצה היינו טעמא נמי שלא גזרו חכמים שיקבלו אוכלין טומאה בפחות מכביצה אלא באוכלין הראויין למאכל אדם שמא יאכל אפי' כביצה משום דדעתיה עלייהו אבל בשאינן ראויין לא גזור וזהו שהוצרך התנא לפרש בכביצה ולא קתני טומאת אוכלין סתם כדקתני סתם כדקתני בכל דוכתא.

דף לד עמוד ב

הא דתנן הראשון שבחולין טמא ומטמא. פירש"י ז"ל מטמא אוכלי תרומה והב' פוסל אוכלי תרומה והג' נאכל בנזיד הדמע כלומר אינו פוסל תרומה אלא נאכל הוא עמה שאם יש לו מקפ' של חולין שלישי נותן לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה ואקשינן ספינן במידי דפסול ליה גופיה ואכיל ליה תרומה בהדיא דהכא ודאי בחולין שנעשו על טהרת תרומה עסקינן מדמני בהו שלישי ופרקי' הנח לנזיד הדמע שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ואינו אסור באכילת אותה תרומ' בטומאה לפי שאין אכילתה מצטרפת שאין בו כזית בכדי אכי' פרס.

והוא השיב על דברי עצמו ז"ל דליש' דתלמודאמשמע דלאו משום תבלי תרומה פריך אלא מדספינן ג' של חולין ועוד דבלאו תבלי תרומה מוזהר הוא מלפסול הגוף דאמרי' בפרק בתרא דיומא ולא תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גופיה דאורייתא ואפי' למ"ד לאו דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא.

ותמהני על זו הקושיא דטומאת גויה אי דאורייתא אי דרבנן היינו שגא יאכל אח"כ תרומה וקדשים א"נ ברגל דהא לאו דטומאת נבלות עצמן בהכי מיתוקמי והאיך יאסור כהן לפסול גופו בטומאת גויה והוא מותר לנגוע בנבלה עצמה.

והרב ז"ל חזר ופי' דבחולין גרידי קיימי והכי קתני והג' נאכל אפי' הוא נזיד הדמע כלומר מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ויגע בהן ב' של חולין משנתערבו והכי פריך דכיון דנזיד הדמע הוא ע"כ בטהר' תרומה בעי למיכליה מעתה והו"ל חולין שנעשו על טהרת תרומה כשנגעו בב' ואי אמרת בג' דידהו פסול גופא לתרומה ספינן ליה להאי כהן במידי דפסול ליה לגופי' ופריק הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס ולא חולין שנעשו על טהרת תרומה הוו דלא בעו למיכלינהו בטהרת תרומה והוו להו כחולין גרידי זת"ד של רש"י ז"ל.

ובתוספות הקשו לפי' א"כ מעיקרא דס"ד דאיכא כזית בכא"פ היאך נאכל תרומה טמאה. ואין זו קושיא שיש להעמידה כשנגע הב' למקפה שהיא של חולין ולא נגע בשום ותבלין שבהם שהן תרומה ואינו פוסל התרומה עצמה בנגיעה זו.

ומיהו לדידי קשיא הא דאמרינן בפ' אלו עוברין מקפה של חולין ושום ושמן של תרומ' ונגע ט"י במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו וא"ת חולין שנתערבו בשום ושמן של תרומה כחולין שנעשו על טהרת תרומה הוו פסול את כולה הא בחולין גופייהו אית להו ג' והתם מוקמינן לה בדאיכא כזית בכא"פ ש"מ דאפ"ה לית בהו ג'.

ולאו קושיא היא, דנהי דאית בהו ג' הקילו שלא יהא חיבור לענין ט"י ולא יפסול אלא מקום מגעו בין שנגע בשום ושמן בין שנגע במקפה עצמה ומה שפי' מטמא ופוסל לתרומה אינו כמשמעו.

אבל הפי' המחוור יותר לומר דכולה מתניתין בחולין שנעשו על טהרת תרומה היא והיינו דקתני טמא ומטמא ופוסל דאלמא דאית בהו ג' והך מתני' סיפא היא דמייתינן לעיל האוכל אוכל ראשון וכו' וקתני סיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה ועלה תנן הראשון שבחולין וכו' וכולהו בחולין שנעשו על טהרת תרומה ונזיד הדמע הוא מקפה של תרומה שנתן לתוכה שום ושמן של ג' זה והיכי ספינן ליה מידי דפסיל ליה גופיה ואכל תרומה ועובר על ונטמתם בם ופריק הנר לנזיד הדמע שאין כזית בכא"פ ואין גופן נפסל ואין התרומה מטמאת שאין ג' עושה ד' בתרומה זהו הנכון לפי הגמרא.

אבל ענין המשנה עצמה מתקשה בכך דקתני במסכת טהרות ספ"ב הא' והב' שבתרומ' טמאין ומטמאין הג' פסול ואינו מטמא הד' נאכל בנזיד הקדש הא' והב' והג' שבקדש טמאין ומטמאין הד' פסול ואינו מטמא הה' נאכל בנזיד הקדש קתני ג' בחולין דומיא דד' בתרומה וה' בקדש דלית בהו טומאה כלל וכן נמי משמע מתוך תרי בבי דסיפא דפסול גרסינן ולא פוסל והיינו בחולין גרידי דשני פוסל ואינו עושה ג' כלל וכן בכל הנוסחאות כתוב בהן פסול.

ובתוספות מפרשים מציעתא בתרומה שנעשית על טהרת הקדש וסיפא בקדש שנעשה על טהרת חטאת דאית בהו ד' וה', והרבה יש לי להשיב ועוד דסיפא התם בחולין גרידא הוא דתנן הב' שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה וכולה מתני' להעלותה בחולין שנעשו על טהרת הקדש בדוחק ובקושי הוא עולה.

ולפי מראות עיני אין כאן דרך עולה יפה בדרכו של רש"י ז"ל שנא' דמתני' בחולין גרידי היא אלא שנפרש הראשון שבחולין טמא ופוסל והשני פסול ואינו פוסל והג' אין צ"ל שאין לו שום טומאה בפני עצמו אלא אפילו נתערבה בו תרומה ונדמע ונגע בדימוע הזה הולכין אחר החולין ונאכל ולהכי מקשה הכא כיון שנדמע כחולין שנעשו על טהרת תרומה הן שהרי אפי' ט"י שנגע במקצתן פסל מקום מגעו וכי אכיל כהן למקום מגעו נפסל גופו וכ"ש בשאר טומאות שהן חיבור דפוסלות את כולן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה גופיה ואכיל בתרומה.

ופריק הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכא"פ ולא הוו חולין שנעשו על טהרת תרומה כלל ולא מפסלי לא כולן ולא מקצתן דתנן במס' ט"י עיסה שנדמעת או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בט"י ואיתא בפ' יוצא דופן וכדמפו' בפסחים דקאמרי' מקום מגעו אמאי פסול הואיל (ואינו לוקה) [ולוקה] עליו בכזית בכא"פ הא לאו הכי לא מיפסיל אפי' מקום מגעו בט"י ואפשר דה"ה לשאר טימאות דשני שלא שנו בט"י להקל אלא לענין חיבור ואם נאמר נפסלת בשני כשאר טומאות אפ"ה כיון דאיכא תרומה כזית בכא"פ ליכא משום אוכל תרומה בפסול הגוף וקמ"ל מתני' דלא אמרינן נטמאת תרומה בנגיעה דשני אלא חולין שבדמוע נפסל ואין פוסלין את התרומה כלל ונאכל הנדמע אעפ"י שהגוף פסול אבל שני אינו נאכל בנזיד הדמע לפי שהב' עושה את התרומה שבתוך הדמע ג' ותרומה טמאה אוסרת לכהנים לא' ומאה כדאיתא במס' תרומות פ"ה.

דף לה עמוד א

טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה ד'. פירש"י ז"ל שאין עושה ד' אלא ג' דקדש מקודש וכיון דד' לא עביד מיפסל נמי לא פסיל לגברא, והא דאמרינן לקמן תנאי הוא לדבריו דרב יצחק קאמר דאשכח תנאי דס"ל דאילו עושה ד' ולא ס"ל כתנא דתני ופוסל אוכלי קדש ואיהו סבור מדלא עביד ד' לא פסיל גברא נמי והא דקתני הרי הן כתרומה לא לכל דבר אלא לטמא ב' ולפסול א' אבל בתרומה פוסל הגוף ואלו בחולין שנעשו על טהרת הקדש אינו פוסל ואע"פ שמצינו בכל מקום שהאוכל כמאכל לפסול הגויה הכא שאני שאין לך דבר שהוא (מקום) [משום] קודש שעושה ד' כלל אלא קדש מקדש בלבד, זת"ד רש"י ז"ל.

ובתוס' שאלו, א"כ ג' למה דהא משמע דשם טומאה בג' עליו ואם אינו פוסל הגוף לקדש וכ"ש ודאי לתרומה מה טומאה יש עליו דקרינן ליה ג' דקתני עליה דר"א בר' צדוק הרי הן כתרומה לטמא ב' ולפסול א' מאי פסלותיה ומפרשים שנפסל מלהקדישו למזבח.

לשון אחר שמעתי שאומרים דהכי קאמר טהור לאכול בקדש לפי שאין בהן ג' כלל והוא עצמו טהור ואינו פסול שאלו היה ג' עצמו פסול פוסל הוא את האוכל מלאכול בקדש ומה טעם אין בהם ג' מפני שאין לך דבר נעשה בקדש ד' אלא קדש מקדש שלא גזרו חכמים ד' בדבר אחר אלמא אין קדושת הקדש חלה על שום דבר הנתפס בקדושתה להיות כמוה למעלות הטומאה ואינן אלא כחולין גרידי דכיון דלא היו כקדש חולין בעלמא נינהו הלכך אף שלישי אין בהם.

אלא קדש מקדש. פירש"י ז"ל הקדש גמור של קדושת הגוף כגון בשר קרבן וחלות התודה ומנחות שקדשן בכלי אבל שלישי של קדש דקדושת דמים לא והכי מפרש בברייתא דמס' טהרות בפ"ק.

ויש ששואלין כאן, ד' בקדש היכי משכחת לה אילימא דאיטמי אוכל בשרץ שני נמי לא עביד שאין אוכל מטמא אוכל כדאמרי' בפסחים ואדם וכלים אינן מקבלי' טומאה אלא מאב הטומאה אלא דנטמא אדם בשרץ דאדם ראשון ואוכל שנטמא בו שלישי בתרומה ואין צ"ל ד' בקדש היכי משכחת לה וא"ת ע"י משקין כגון דנגע שני במשקין התינח לשמואל דאמר טומאת עצמן יש להן מן התורה ולטמא אחרים מדבריהם אלא לרב דאמר טומאת משקין עצמן מדרבנן כדאיתא בפסחים ובע"ג מאי א"ל ולשמואל נמי תינח ג' ד' היכי משכחת לה הניחא למ"ד (פסחים יד,א) [אוכל מטמא] אוכל בתרומה או בקדשים, אלא למ"ד מקרא מלא דבר הכתוב ל"ש חולין ול"ש תרומה וקדשים מאי א"ל.

ורש"י ז"ל פי' דג' וד' מעלות דרבנן נינהו בתרומה וקדשים ומביא ראיה שהרי בפ' חומר בקדש קתני לה בהדי שש מעלות אחרונות כדאמרינן התם דלית בהו דררא דטומאה וכו' כמו שכתוב בפירושיו ולפי סברא זו נתרצה קושייתו מאליה.

ור"ת ז"ל פי' משכחת לה ע"י עצים ולבונה שחיבת הקדש מכשרתן ומשוי להו אוכלא ואע"ג דאיבעיא לן מונין בו א' וב' או לא ה"מ בלא הכשר מים אבל בהכשר מים מונין הלכך משכחת לה דאיטמי אדם בשרץ ואוכל באדם ועצים באוכל ולבונה בעצים א"נ משקין למ"ד טומאת עצמן יש להן כ"ש בשמן.

ולא מחוויר לי, שאפי' בהכשר מים ועצים ולבונה כיון דלאו אוכלא נינהו לא מנינן בהו א' וב' דכי מהניא חיבת הקדש לפיסולא דגופיה אבל מימנא ביה א' וב' לא שכל שלא נטמא אלא בחיבת הקדש בין בלא הכשר מים בין בהכשר מים קמיבעיא ליה לריש לקיש דאין מונין א' וב'.

וראיתי בתוס' שאמרו בשמו של ר' יעקב דמ"ד בפסחים אין אוכל מטמא אוכל סבר חיבת הקדש מונין בו א' וב' ומשכחת לה ע"י עצים ולבונה וריש לקיש דהכא סבר אוכל מטמא אוכל ומשכחת לה באוכלין עצמן ולפי שזו שאמרי בפ' כ"ש אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא והבשר לרבות עצים ולבונה ועצים ולבונה בני אטמויי נינהו אלא מעלה הכא נמי מעלה לא מעל' של דבריהם קאמר דהא בשמעתין מוכח דהך דרשא לאו אסמכתא היא דמוכחינן מינה דחיבת הקדש דאורייתא אלא לומר שאינה טומאה גמורה ללקות עליה משום אוכל קדשים בטומאה אלא לפוסלן מעל גבי המזבח דהכי נמי קרי התם העריב שמשו אוכל בתרומ' מעלה ומפיק לה מקראי בפ' הערל ומה שאמרו במס' חגיגה דלית בהו דררא דטומאה דאורייתא פירושו לומר שאין בהם לחוש בחולין משום טומאה דאורייתא שרביעי בקדש רחוקה טומאתו מהן ור"ח ז"ל לא גריס דאורייתא זהו דרכם בתוס' ולדבריו ג' בתרומה לא משכחת לה בדידה לרב אלא בנגיעת קדשים בינתים.

ולי נר' דעצים ולבונה לאו בני איטמויי טומאת אוכלין מדאוריי' נינהו אלא מעלה דרבנן בעלמא ומה שאמרו בשמעתי' דהוי חיבת הקדש דאורייתא היינו דרשא דוהבשר ולרבות צריד של מנחות אתא ועצים ולבונה אסמכתא בעלמא ומעל' דרבנן בחיבת קדש דהכשר מים הוי דאורייתא ואתו רבנן וגזור בה הכשר אוכל ומעלה דרבנן הוא.

ומצאתי בירוש' דמס' סוטה בפ' כשם (ה,ג) עיקר טומאתו בקדש משום מעלה והתם נמי אמרו קודם שלא גזרו ד' בקדש שאל חגי הנביא את הכהני' תורה.

וכן שאלו בהא דאמרי'בצריד של מנחות היאך אפשר לממני ביה א' וב' אפי' בהכשר מים שהרי אין אוכל מטמא אוכל והתם ליכא למימר דמעלה מדבריהם היא דכי מיבעיא ליה לריש לקיש לשרוף ומדאורייתא כדמפרשינן לקמן בשמעתין ומפרקינן או כמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים כדאיתא בפסחים או כשמואל דאמר טומאת עצמן יש להן ומונין בו א' וב' לומר אם מטמא אחרים כגון משקין אבל פשיטא שאינו מטמא צריד אחר שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה.

דף לה עמוד ב

ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר. פירש"י ז"ל דם בהמה שמתה מאליה ודם חלל שנהרג, ואין הפי' מחוור בעצמי לפי שאין חילוק בבהמה בין דם שחיטה לדם נחירה דמה לי קטלה דרך סי' מ"ל קטלה בשיווי גיסטרא.

ומפורשת היא במס' מכשירין פ"ב, והכי תנינן לה: אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ומי רגליו ורביעית דם מן המת ודם הנדה ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה והדר קתני דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופו' ושמעי' מינה שדם אדם שמת הוא שאמר ר"ש שאינו מכשיר ואעפ"כ דייקי' מינה הא דם שחיטה בבהמה מכשיר דאי לאו הכי לישמעינן דם שחיטה בבהמה וכ"ש דם המת שבאדם כדמקשה ואזיל.

וכן הא דתניא דם מגפתה אינו מכשיר לא בבהמה וחיה ועוף דהנהו אפי' לרבנן נמי דם מגפתן טהור דתנן התם יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתן טהור ובשמעתי' נמי אמרינן והו"ל דם מכה דאינו מכשיר אלא גם זו באדם היא שנויה מחיצונה היא ששנויה בחדא מן מכילתי דר' חייא ובר קפרא ולוי ולספרים שכתוב בהן מגפתה באשה נשנית ולית ליה לר"ש מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ואע"פ ששנינו לא אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא ומייתו לה במס' שבת פ' חבית תנאי היא והאי תנא סבר אומרים באדם מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ור"ש סבר אין אומרים כן באדם כשם שאין אומרים כן בבהמה לדברי חכמים.

דף לו עמוד א

פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. פירש"י ז"ל עד טיפה המשחרת שהיא בסוף הקילוח וללשון הזה ד' מיני דמים בהקזה שהנפש יוצאה בהן ראשון שותת ואדום שני מקלח שלישי משחיר ויוצא טיפין והיינו טיפה המשחרת דשותת הוא ואח"כ דם התמצית שהוא לאחר מיתה ואתיא כריש לקיש דאמר התם איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך כלומר משעה שמשחיר כל זמן שהוא שותת ויורד עד שעה שיוציא התמצית שהוא לאחר מיתה ולא כר' יוחנן דאמר התם כל זמן שמקלח והתם נמי אמרי' תנאי היא דתניא איזהו דם הנפש וכו' ומייתי עלה נמי הך תנא דבי ר' ישמעאל לומר דהך נמי אתיא כר"ל.

ור"ת ז"ל פי' דטיפה המשחרת קודם הקילוח היא יוצאה והיא טיפה אחת שחור' שיוצאה בתחלת הקזה והיא שותת ואח"כ יוצא דם אדום והוא שותת ואח"כ יוצא דם והוא מקלח ואח"כ שותת ואח"כ משחיר והוא דם התמצית שחמש' מיני דמים הם לדבריו ולר"ל מטיפה המשחרת ואילך והן ג' דמים האדומים שבאמצע אבל ראשון ואחרון שהם שחורים לא ור' יוחנן סבר אף שני השותת שהוא אדום אינו דם הנפש עד שמקלח ולפי פי' זה הא דתניא ר' ישמעאל אומר לא אתיא לא כר"ל ולא כר' יוחנן מיהו תנאי היא התם בפ' דם שחי'.

וי"א כלשון ראשון, אלא שמפרשים כדברי ריש לקיש דמטיפה המשחרת ואילך פטור מכרת וליחייב על הראשונים, ואינו נכון.

דף לו עמוד ב

הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר ואודי ליה. הך תיובתא לא נהירא לי, מאי דומי', ואפשר דהכי פריך דבוצר לגת היינו טעמא דהוכשר משום גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות מפני שדרך הבוצרים כך והכא נמי כיון שדרך המנחות לבוללן בשמן שהוא מכשיר או במים למאן דאית ליה הכי במסכת מנחות נימא שנטמא הצריד גזירה משום הנוגעין בדבר המכשיר.

ואעפ"כ אינו מחוור שאם אמרו במשקין שמכשירין שלא לרצון גזרו משום משקין היוצאין לרצון יאמרו בלא הכשר כלל לא מצינו דבר בלא הכשר טמא ומטמא אלא משמע דס"ל הכא דבוצר הוכשר בלא נגיעת משקין כלל ומחלפא סוגיא התם בפ"ק דשבת (יז,א).

וכ"ת תירגמ' אדם והא מכשירין קאמר. שיטה זו מוחלפת, שבמס' פסחים דף י"ו ע"א תרגמ' אדם ולא מקשה עלה ואין משקין ומכשירין קאמ' וצ"ע (א"ה, עיין בתוס' דפסחים שם).

דף לז עמוד א

ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פי' דכיון דמחיי אסורה לאחר מיתה נמי דאסורה להיכן אזל ואקשינן ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליה בב' לאוין, פי' דכיון דכתב רחמנ' חיה אכול שאינה חיה לא תיכול ע"כ קראי להכי אתו והא דאמרינן היינו טרפה היינו מסוכנת ולא אמרינן היינו נבלה משום דטרפ' ומסוכנת חדא ממש ונבלה לאתר מיתה ומתוסף עלה חד לאו ורש"י ז"ל גריס היינו טרפה היינו מסוכנת היינו נבלה.

ופרקינן אלא מהכא וכו' ואי ס"ד היינו טרפה היינו מסוכנת לכתוב רחמנא נבלה וכו' ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא דאסורי קמאי דטרפה ומסוכנת שחלו על החלב מחיים חלין נמי לאחר מיתה אסורייהו להיכן אזל דכיון דאיסור טרפה חייל עליה איסור נבלה נמי חייל לאחר מיתה שהרי נבלה וטרפה ומסוכנת כולן איסור אחד הן וכל זמן שמתקרבת למיתה איסור מוסיף בה ואין לך טרפה שאין איסור נבלה חל עלה ואף זו כיון שלמדתך תורה בפי' שאיסור טרפה חל על החלב מחיים אף איסור נבלה חל עליו דאיסור נבלה על איסור טרפה דחייל כשאר כל הנבלות שבעולם, ועוד דכיון דמקצת איסורין שבנבלה שאינן אלא מחמת קירוב מיתה חלין על איסור החלב לאו דנבלה עצמה מיבעי'.

דף לז עמוד ב

מתקיף לה מר בר רב אשי ודילמ' לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת. אבל אין זו נבלה דאיכ' נבלה דלא אתי' מכח מסוכנ' וטרפ' והיינו כגון שעשאה גיסטרא וכיון שאין אתה יכול לומר דאיסור נבלה חל כלל מחיים ואיסור מסוכנת וטרפה לא מחמת קרוב הוא חל על החלב אף איסו' נבלה עצמה הייתי אומר א) יחול עליו לפיכך הוצרך הכתוב לאומרו וא"ת ניתי בק"ו ק"ו פריכא הוא דמה לטרפ' שאסורה מחיים והכי נמי איתא בפ' חטאת העוף ועוד יכולנו לומר לפי שאין עונשין מן הדין ללקות עליו משום נבלה.

וזהו דרך פירושו של רש"י ז"ל בשמועה זו, ונכון הוא. אלא שהוא כתב ומק"ו דטרפה לא אתי דטעמא דטרפה לאו משום קרוב מיתה אלא משום חסרון כדמצריכין לתרוייהו בזבחים בפ' חטאת העוף וזהו הלשון מתמהני דכיון דאמרינן השתא היינו טרפה היינו מסוכנת על כרחנו אין טרפה אלא קרובה למות כמו שאפי' הוא עצמו פי' כן וכן סוגיא מוכחת ועוד דהתם בפ' חטאת העוף משום דטרפה אסורה מחיים מצרכינן לה לתרוייהו ולאו משום חסרון דטרפה.

וי"מ שיטה זו כך: ומה מחיים אתי איסור טרפה שאינו אלא לאו וחייל אאיסור חלב אעפ"י שהוא איסור קל על איסור חמור נבלה שהיא באה לאחר מיתה וחל איסור לאו שבה על לאו ועשה של טרפה שהוא איסור חמור ממנו דהוא לאו ועשה אינו דין שהוא חל על איסור חלב אעפ"י שזה חמור וזה קל ואינו נכון.

ובתוספות חכמי הצרפתים מפו' בשם ר"ת ז"ל כך: ומה מחיים אתי איסו' טרפה וחייל אאיסור חלב אעפ"י שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה מטמאה לא כ"ש וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שהשיבו בו שם בפר' חטאת העוף דאי כתב רחמנ' טרפה משום דאסיר' מחיים אבל נבלה לא אסיר' מחיים לא שהרי נבלה אסיר' מחיי' כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומ' דמסוכנת היינו טרפה והיינו נבלה ואעפ"י שניתוסף בה איסור לאו מ"מ איסו' נבלה מצינו מחיים, וגם זה נכון.

שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא. מצאתי כתוב שהגאונים אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו, וגם זו מדת חסידות היא.

שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ואע"ג דהאי מדאורייתא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי עבירה בלילה רבותיה דיחזקאל משום שהיא עבירה שאין אדם ניצול ממנה בכל יום כדאמרינן בב"ב (קסד,ב) והוא היה ניצול. ור' נתן דאמר שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' לא סבר לה כמ"ד האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלים דאי הכי דאורייתא היא. וי"מ משום דיחזקאל כהן היה ופטור מן המתנות היה והיה מחמיר על עצמו להפרישם וליתנם לכהן אחר. ואינו נכון, שאין זה נקרא פגול.

דף לח עמוד א

הא דתני ר"א בר' יוסי אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה אינו פירכוס. פליג אמתני' ומתני' ר"מ היא והא דתני לקמן בשמעתי' במתני' דרבא ועוף אפי' לא כשכש אלא בזנבו הרי זה פרכוס לאו למימרא דבבהמה לא הוי פרכוס אלא משום דכשכוש זנב העוף דבר קל הוא הייתי סבור שלא תעלה אבל בבהמה כשכוש זנב פרכו' גדול כתבם מתני'.

אימת אילימא בסוף שחי' כולי האי תחי ותיזיל. פירש"י ז"ל דלאחר שחי' לא תסגי בפשיטות יד בלא כפיפה. ואיכא דק"ל א"כ מאי אמינא לה מסבר' דנפשי' אמרה ולאו מילתא היא דמדלא סגי לה בפרכו' רבה דהיינו פישוט ידא דייק רב חסדא דודאי באמצע שחיט' הוא שאם היה בסוף שחיטה אי אפשר שלא יהא די לה בפישוט יד בלא כפיפה.

ואחרים פירשוה מסיפא דקתני שאינה אלא הוצאת נפש בלבד ואי בסוף שחיטה ודאי דיה בהוצאת נפש וכי לאחר שחי' לא תוציא נפשה עד כמה תחי ותיזיל וזה הפי' נראה נכון אלא שאין לשון הגמרא מסכים עמו שאמרו הא החזירה כשרה ועוד שלא הביאו סיפא דמתני' בגמ', ואפי' לדברי רש"י ז"ל אינו מחוור שלא היה להם לומר הא החזירה כשרה.

אלא ודאי מדיוקא דמתני' גמר לה דאלו ממתני' הו"א אפי' בסוף שחיטה פישוט יד לאו כלום הוא ופרכוס כשכוש זנב וכיוצא בו ביד היא כגון שמפרכסת ביד והוא כגון שמפרכסת ביד והוא בסוף שחיטה אלא מדקא שמעינן מדיוקא דמתניתין שאין פרכוס ביד אלא חזרה ש"מ שבאמצע שחי' הוא שאלו בסוף שחיטה אפי' בריאה שבבריאות אין לה חיות שתחזור ידה ורבא דחי ואמר שכל שלא ניטלה נפשה קודם לכן בסוף שחי' עושה כן.

דף לח עמוד ב

אילימא דילידתי' אמיה והדר מתה לעולם תחי ותיזיל. פי' שאי אפשר לומר שתחיה כל ז' דא"כ לימא קרא ז' ימים יהיה עם אמו כמו שאמר במקו' אחר למה אמר תחת אמו לומר כיון שקם תחתיה שעה א' מותר.

ורש"י ז"ל פי' מדתניא בספרא רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל והיה ז' ימים תחת אמו לפי שנאמר יהיה עם אמו יכול שיהיה עם אמו כל ז' ת"ל תחת אמו אי תחת אמו אפי' יוצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו הא כיצד אפי' נתקיימה אמו שעה אחת ולא משמע הכי משום דר' יוסי מיפלג פליג את"ק דלר' יוסי פרט ליתום ממעי אמו נפקא ליה.

אי שמעיניה דחשיב אין אי לא לא. פי' ומיהו לכתחי' לא שחיט ליה דשמא לע"ג הוא מחשב ולהכי קתני שחיטתו כשרה ולא תני שוחטין וללישנא בתרא דאמרינן אפי' שמעיניה דחשיב נמי מיהו לכתחילה אסור לשחוט להם ולאכול משום שמא יבוא לאכו' משחי' שחשב עליה השוחט לע"ג.

ויש לפרש דשחיטתו כשרה הכא לאו דיעבד דוקא אלא אפי' לכתחלה ומשום דלא מיתני ליה שוחטין דאי תנא שוחטין הו"א ששוחטי' לו ואין בה משום ולפני עור לא תתן מכשו' אבל באכיל' אסור משום הכי תנא שחי' כשרה ושוחטין ואוכלין לא תנא דלאו לישנא דתנא הוא.

דף לט עמוד א

ה"ג וכן מצינו בכל הנוסחאות כולן: השוחט את הבהמה וכו' ר' יוחנן אמר אסורה ור"ל אמר מותרת. ובפי' רש"י ז"ל פסולה ופי' אסורה בהנאה. ואין הלשון והפי' נסכמים זה עם זה כדדייקי' לקמן שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא.

וגר"ח ז"ל כך היא: בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא דמוקי לה במחשבת פגול וכן עיקר שהרי מודה ר"ל במחשבת פגול שמחשבין מעבודה לעבודה ואע"ג דקתני פוסלת במוקדשין ולא קתני מפגלת משום דבעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין לומ' דמפסל נמי לא פסלה כלל ועוד שיש בכלל זה מחשבת חוץ למקומו שפסול ואין בו כרת ומחשבין בה מעבודה לעבודה לדברי הכל ועוד שמצינו פוסלת במקום מפגל' בפ"ב דזבחים ובכמה מקומות בס' קדשים.

ורש"י ז"ל גורס בשלמא פנים לר"ל ל"ק הא מקמי דשמעה מר' יוחנן הא לבתר דשמעה מר' יוחנן. ואינו מחוור משום שכמה פירכות ותיובתות הקשו בתלמוד לר"ל ולא אמרו בהן ל"ק הא מקמי דשמעה הא לבתר דשמעה ואפילו נמי קיבלה הוו פרכי ליה ולמאי דסבר מעיקרא קשי' מתני' וכ"ש שלא היה לו לומר בפשיטות בשלמא לר"ל ל"ק ולא דמיא לההוא דפ' שילוח הקן דההיא לר' יוחנן אמר ולאו בדרך פלוגתא איתמר אלא בדרך פרכא איתמר ועוד שאפשר לאוקומה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כמו שפי'.

ותריצנא הכי נמי [קאמר] ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות. פירש"י ז"ל בעצמן משא"כ בחולין שאין מחשבת ע"ג אלא בב' בשחיטה ובזריקה דהכי כתיבן ומכלל שבזריק' פוסלת אעפ"י שכבר נשחטה בהכשר.

ויש שמשיב מהא דאמרי' לקמן בהנהו טייעי דאמרי דמא ותרבא לדידן להקריב לע"ג ואין אותה זריקה אוסרת על ישראל העור והבשר. והא בורכא דהתם כיון שכבר נשחטה וחילקו היאך העו"ג היו אוסרין דבר שאינו שלהם בלא מעשה כלל אבל חשב בשעת זריקה כיון שהם בעלים או יש להם עדיין שותפות בה י"ל שאוסרים אותה דגמרינן מפנים.

ומיהו אין סבר' זו של רש"י מחוורת בעיני מהא דתני' שחטה ואח"כ חושב עליה זה היה מעשה בקסרין ולא הורו בה אלמא אין זריקה אוסרת שאם תאמר שחישב לזרוק ולא זרק א"כ היכי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אדרבה הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע לזרוק על מה ששחט תחלה סתם שמעולם לא היה דעתו לזרוק לע"ג. ועוד דתני' בה בתוספת' (ב,ד) אם מששחטה זרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ובאו ושאלו חכמים ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובפ' התקבל בירושלמי (גיטין ו,ו) מצאתי כן שחטה וזרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וש"מ שאין הקטרה וזריקה פוסלת אלא כשיש לומר סופו הוכיח על תחילתו ועוד מאי שנא שחיטה וזריקה דפסלן משום דכתיבי הקטרה נמי מיכתב כתיב' בפנים ובחוץ וא"כ ג' עבודות הן שפוסלות בעצמן ומה שאמר הר' ז"ל משום דהקטר' אפי' בפנים לא פסיל בה קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטרת חלביהם מה ענין לזו מ"מ בעצמה פוסלת ג) (קרבן) [הבהמה].

לפיכך מקצת רבותינו מפרשים כך ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים בד' עבודות מעבודה לעבודה שהמחשבה בשחיטה ה) לקבל להוליך לזרוק להקטיר חוץ לזמנו או למקומו פגול ופסול אין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין מחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר אבל שלא בשעת שחיטה אין מחשבה פוסלת כלל בחולין והטעם לפי שבמוקדשין כל ד' עבודות צריכין להכשר זבח ולהתיר בשר באכילה ולפי' מחשבת פיסול פוסלת בכולן אבל בחולין אין הכשרן אלא בשחיטה ומכיון שנשחטה והותרה תחזור ותאסר וקרא נמי כתיב זבחי מתים.

דף לט עמוד ב

אלא א"ר שיזבי לא אמרו ביה היתר משום כבודו דרשב"ג. פי' ואסור, משום כבוד עצמן שלא היה נראה להם לאוסרה ואע"ג דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בגיטין מיהו הכא לא פשיטא להו למימר סופו הוכיח על תחלתו דישראל לגבי ע"ג מבזז בזיז ומבדל בדיל מניה ואין אומרים בו סופו הוכיח על תחלתו אלא אמרינן השתא הוא דאלבשיה יצר והדר דחינן דאפי' גבי גיטין ליכא איסורא לאו א"ר שמעון ב"ג אלא משום דאמר כתובו אבל לא אמר כתובו לא ולא היה להם לחוש כלל בדבר.

וי"מ איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואע"ג דגבי גיטין לא חזינן דפליגי רבנן עליה הא ודאי מיפלג פליג שהרי אפי' במסוכן (פליג) [פליגי] עליה (ר"ש) [דר"ש] שזורי בראשונה לא היו אומרים אלא היוצא בקולר והיוצא בשיירא והמפרש בים ואינו מחוור שא"כ הי' לו לומר ולפרש איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן.

כשזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח. מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל צוח לא ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה.

ואיכא דק"ל, הא דאמרינן בענין קידושין חוששין שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואמאי אפי' נתרצה נמי הרי אין חבין לו לאדם שלא בפניו וחוב הוא לו שהוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה ועוד שהוא אוסרו בקרובותיה.

ויש מי שאומר כך הוא הדין, שאפי' בחובה אם רצה בה זכה לו שכיון שהוא רוצה בה זכות הוא לו אלא בחובה שלא שמעיניה מצי היאך למהדר ביה אבל בזכות אין הלה יכול לחזור בו עד שיהא מקבל צווח [פי' – בשעת מעשה] ואומר איני רוצה אבל כשאמר רוצה אני א' זה וא' זה זוכין לו שכיון שהוא רוצה באותה חובה אינה אלא זכות ולפיכך חוששין בקידושין שמא נתרצה מפני שהיא דבר שבערוה ומחמירין בה.

ואין זה כלום, שלעולם אין חבין לו אלא מדעתו ובשליחותו אלא התם היינו טעמא שאינו חוב גמור שרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותי' מלישב בטל דמצוה עביד ואם ישא אשה ע"כ יאסר בקרובותיה לפיכך אם נתרצה הוו קידושין.

וי"א משום דבן במילי דאבוה ניחא ליה, וכן מה שאמרו שמא נתרצה האב מפני טעם זה הוא דאיהו מסתמא ניחא ליה במה שבתו רוצה כדאמרינן אסור לאדם שישיא בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לפי' אע"פ שהוא כחוב לו במקצת דהא מפיק לה מרשותיה סתמא מינת ניחא ליה וכזכות דמי אם נתרצה.

דף מ עמוד א

פסולה אין, זבחי מתים לא. איכא דק"ל מהא דתנן ר"א פוסל והיינו אוסר בהנאה דסתם מחשבת עו"ג הי' לע"ג ואיכ' למימר איידי דשחיטתו כשרה אר"א שחיטתו פסולה ופי' ואמר מפני שסתם מחשבת עו"ג לע"ג לומר שאסורה אף בהנאה.

הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש"י ז"ל משום דהר אינו נעשה ע"ג דכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם במס' ע"ג הלכך זובח לשמו לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה היא מלאכול דדמיא לשחיטת ע"ג.

ואיכא למידק דהרי הר נעשה הוא ע"ג דאמרינן במס' ע"ג העו"ג שהיו עובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהן בסייף ובפ' ד' מיתות נמי אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף אלמא הר נעשה ע"ג אע"פ שאינו נאסר מפני שאין בו תפיסת ידי אדם ורש"י ז"ל כתב שם א) שאינו נעשה ע"ג ומשום הכי אינו נאסר אלא לגדא דהר דלא מיקרי זבחי מתים ומיהו עובדיהן מיהא ע"ג עבדי להו ולע"ג מכוונו, ולא דייק כלל.

ואפשר לומר שאפי' במחובר [נעשה] לע"ג אלא שכל שאינו נאסר אין תקרובת שלו נאסר דכתי' ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ג במחובר אינו אוסר דגמרי מע"ג גופיה בפ' נגמר הדין ומיהו ק' דכיון דנויין שלה [אסירין] דכתיב לא תחמוד כסף וזהב דהיינו צפוי הר וי"ל כיון דנויין דע"ג היא משמשין אלא הוא ותקרובת שבו גזירת הכתוב הוא.

וראיתי בתו' שמפרשים זה שאמרו שם צפוי הר אינו כהר ומתסר דוקא כשעובדין אף הצפוי מאן דשרי כיון (דנויין) דהר מחובר הוא ומותר אף הצפוי שלו בטל עמו ומותר שהרי לכל השתחוו כאחד ועיקר עבודתו להר היתה ומר סבר צפוי שהוא תלוש אסור משום עיקרה משום נויין [אבל] אין מחובר אוסר כלום [לא משום נויין] ולא משום תקרובת, ואינו מחוור. ועוד משמע בתמורה בפ' כל האסורין דצפוי בעלי חיים אסורין. (כאן נמצא חסר פירושו עד הלכה הבאה אחריה)

דף מ עמוד ב

[א"ה מאי איריא חטאת לישמעיה זבח]. אינה שלו ולא מצי אסר מעשה זוטא דאלו שלמים אסר במעשה זוטא אלא לרב הונא קשיא דמדנקט חטאת ש"מ טעמיה דתנא משום דדבר שאינו שלו לא מצי אסר.

ובתוספות השיבו דאפילו שלמים דבר שאינו שלו הוא ולא מצי אסר לה כדאמרי' בפ"ב דזבחים בשלמא רובע ונרבע משכחת לה שרבען ואח"כ הקדישן אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי וי"ל מדלא אשמעינן זבח ש"מ בזבח נאסר הוא בכל דהו וש"מ דר' יוסי הגלילי היא ע"כ.

ובעיקר נוסחא גרסינן דאפי' עולה נמי. והכי נמי משמע לקמן דמקשינן לרב עמרם ורב נחמן ואוקימנא בחטאת העוף ואע"ג דלדידהו לא מצי למתני זבח אלא עולה הו"ל למיתני וה"פ אי אמרת בשלמא רב הונא סי' אחד דוקא קאמר משום הכי תנא חטאת דהיינו חטאת העוף שהכשרו בסי' אחד כדאמרן אלא אי אמרת רב הונא מעשה כל דהו קאמר ובאומר בגמר זביחה הוא עובדה לישמעינן עולה ואוקים בשהיה חצי קנה פגום דכולהו בהדי הדדי אתיין.

ומיהו עיקר פרכא לא מחוורא, מאי אהניא ליה לתנא למינקט עולה טפי מחטאת בשלמא זבח משום דהו"ל סתם דכולן משמע א"נ הו"ל למינקט השוחט קדשים אלא אעולה מאי פירכא וי"ל כי היכי דלא נטעי בחטאת העוף הו"ל למינקט עולה.

ורש"י ז"ל פי' משום דלעולה שכיחא, ולא מחוור.

אלא י"ל דה"ק אפי' עולה נמי כך דינה הלכך הו"ל למיתני סתם השוחט בשבת לעו"ג בחוץ כדקתני בכל דוכתא השוחט בחוץ והמעלה בחוץ ולמה ליה ליחודי חטאת וללשון התוס' י"ל דהא דפרכינן לרב עמרם ור"ן ואוקי' בחטא' העוף משום דלדידהו נמי ניחא לן לאוקמה באוקמת' בחטא' העוף דלא תתוקם כר' יוסי הגלילי מדלא קתני זבח.

והא דאמר רב ספרא אי לאו דאמר רב הונא סי' א' מחטאת לא הויא תיובתיה. פירש"י ז"ל מריש כי הוה ס"ד דבבהמה קאי דמאי מעשה מעשה רבה והיינו שחי' ב' סי' והשתא דאמר איהו סי' א' גלי לן דלא בעי' מעשה רבה ומותבינן עלה חטאת דליכ' למימר סי' א' דוקא ו) דעולא או מעשה רבה דב' סי' או מעשה דכל דהו קאמר כדפרכינן לעיל, וכן עיקר.

ויש לפרש דרב פפא לית ליה מאי דמקשה בגמ' מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה כעול' עולא מעשה כל דהו קאמר וחטאת לא הויא תיובתיה מעיקרא כלל קאמר אבל לתרוציה דרב' דאוקמה בחטאת העוף השתא נמי לא הוי' תיובתיה ולא צריך לאוקומה בחצי קנה פגום, ומיהו רב פפא גופיה אוקמה בחצי קנה פגום דבמעשה כל דהו קאמר.

ויש נוסחאות דגרסי אמר רבא אי לאו דאמר רב הונא סי' א' וכו' ואמר רבא אי לאו דא"ר הונא בהמת חבירו וכו' ולא הוי' תיובת' מעיקרא קאמר.

ומשמע דלרב פפא למאי דאמרינן השתא לא קשי' ליה מאי דמקשינן לישמעינן עולה דאחד מן הדברים שאינן שלו רצה לשנות וה"ה לעולה ולאפוקי שלמים והא דפרכי' פשיטא לומר דאי אמר בהמתו ודאי מבהמת חברו לא פרכינן עליה ומיהו מתנית' גופה לא פשיט' אמאי נקט חטאת אלא דהא פרכא דפרכינן לישמעינן עולה לית ליה לרב פפא דהא למאי דס"ד מעיקרא קאמר דחטאת לא הוי תיובתיה אמאי חייב עליה ג' חטאות כדמותבי מעיקרא אבל למאי דס"ד השת' דוק' חטאת קתני והיינו פרכין דפרכי' בסמוך לרבנן דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דגמ' לית ליה דרב פפא דקא מקשה טעמ' דחטאת וכו'.

ומאי דאמרינן כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי'. ה"ה לעולה דהא מחייב בה ומקופיא מכפרה דאי לאו הכי דילמא חטאת בהמה קתני וקמ"ל דלאו כדידי' דמי וכ"ש עולה ז) אלא תרווייהו לכפרה דידיה ולחובתו אתיין.

והא דאמרי ר"ן ורב עמרם ורב יצחק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פר"ח ז"ל אלא במעשה גדול כגון חתיכת ב' סי' וכיוצא בו ולדבריו אדרב הונא קיימי קאמר איהו אסרה בסי' א' וקאמרי אינהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכך.

ורש"י ז"ל השיב מדקא מקשה עלה ממנסך דהוא מעשה גמור וי"א כיון שהוא היזק שאינו ניכר לאו מעשה גמור הוא ובמס' ע"ג גבי כלים דאחז איכא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אע"פ שהי' מעשה גמור שנשתמשו בהם כמה ימים לע"ג אלא י"ל התם נמי כיון דלא עביד בהו אלא שמוש בעלמא כל דהו חשוב שאין תשמיש ניכר בהם ואין חסרון בו כלום.