חולין כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה:
גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו (כמ"ש סימן) אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב (ויקרא יד, מט) וחטא את הבית ואיבעית אימא מהכא (תהלים נא, ט) תחטאני באזוב ואטהר ואימא מזנבו שח מכלל שזקוף בעינן והא שח ועומד הוא ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ואזיל עד דם הנפש ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא רב יימר אמר אמר קרא (דברים יב, כא) וזבחת ממקום שזב חתהו מאי משמע דהאי חתהו לישנא דמתבר הוא דכתיב (דברים א, כא) אל תירא ואל תחת ואימא מחוטמו זב על ידי חתוי בעינן והאי זב מאליו הוא ואימא מלבו ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא דבי ר' ישמעאל תנא ושחט אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטהו ואימא מלשונו בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ואזיל עד דם הנפש ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא ותנא מייתי לה מהכא דתניא ר' חייא אמר מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר (ויקרא א, ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שאין ת"ל את הראש ואת הפדר מה ת"ל את הראש ואת הפדר והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחי' היו למה יצאו לפי שנאמר (ויקרא א, ו) והפשיט את העולה ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות את הראש שכבר הותז תלמוד לומר (ויקרא א, יב) את ראשו ואת פדרו וערך מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר ותנא פתח בראש ופדר ומסיים בראשו ופדרו הכי קאמר מנין לרבות את הראש שכבר הותז ת"ל (ויקרא א, ח) את הראש ואת הפדר וראשו ופדרו למה לי מיבעי ליה לכדתניא מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך
רש"י
[עריכה]מתני' השוחט שחיטתו כשרה - בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון . דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך:
אחד בעוף - בגמרא תני טעמא:
ורובו של אחד - של כל אחד ואחד:
וורידין - חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (לקמן דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם:
רוב אחד בעוף כו' - בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא:
גמ' השוחט - על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה:
אאחד בעוף - קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד:
מן הצואר - מן הגרון:
ששח - שכופף:
חטהו - הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא:
ואימא מזנבו - שכפוף תמיד:
ששח - משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף:
מאזנו - שהוא כופפה כשהוא רוצה:
דם הנפש - דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר:
ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה כו' - ולא גרסינן וליטעמיך:
וקרא למאי אתא - כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן:
דלא לשוייה גיסטרא - שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן:
שזב - שדמו זב:
חתהו - שברהו כלומר חתכהו:
מחוטמו - שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב:
לבו - אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה:
דלא לשוייה גיסטרא - ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא:
שסח - שמוציא קול:
לשון - מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו:
ותנא מייתי לה מהכא - אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא:
אין לי - שקרויין נתחים:
אלא אותן שישנם בכלל הפשטה - כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע:
מנין לרבות - בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]:
תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו' - ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן:
מכלל דשחיטה מן הצואר - דאי לאו הכי במאי הותז:
ופרכינן תנא פתח בראש ופדר - למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך:
הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו' - והכי מסיים תנא למתניתין:
תוספות
[עריכה]מתני' השוחט. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. דוקא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד מוקי לה בגמרא וכרבי יהודה קיימא לן כדאמר בפ"ק דברכות (דף ח:) הזהרו בוורידין כר' יהודה ונראה דדוקא לכתחלה קא"ר יהודה אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דקאמר רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים אמאי פליגי עליה הוא עצמו לדם הוא צריך ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן אבל בדיעבד פליגי עליה לכך נראה דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר אלא לכתחלה והא דקאמר בתוספתא דרבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור:
חצי אחד בעוף. ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה אע"ג דהוי טפי מרוב השנים בין הכל שחיטה פסולה:
שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל. ואי משום וורידין אפילו ר' יהודה מודה בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר כדלקמן (דף כח:):
ותו שהייה דרסה וחלדה כו'. בכל הספרים גרסינן וליטעמיך ובקונטרס הגיה ותו וקשה לפירושו דאי הש"ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשוייה גיסטרא וכן בסמוך גבי קרא דוזבחת מוקי לקרא דלא לשוייה גיסטרא למה לי תרי קראי להכי ועוד דמפרש דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך הצואר עם הסימנין היכי משמע מושחט . ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנין ונראה כגירסת הספרים דגרסי וליטעמיך ורב כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמרא ולא מאזנו ולא מחוטמו אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל אי מן העורף כמליקה או מצד הגרון בסימנים ולהכי אתא ושחט לומר ממקום ששח וקיימא מילתא דרב כהנא דקאמר מנין לשחיטה מן הצואר דהיינו גרון כדתנן לעיל (דף יט:) שכל הצואר כשר לשחיטה וכל העורף כשר למליקה:
מנין לרבות את הראש שכבר הותז כו'. משמע דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה ותימה דבפ"ק (לעיל דף יא.) אמר אתיא מראשה של. עולה דרחמנא אמר לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ויש לומר דהדר ערביה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואת הראש:
מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר. לא אתא האי תנא אלא למעוטי זנבו אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ב (עריכה)
ושנים בבהמה לכתחלה לא. כלומר בתמיהה עד כמה לשחוט וליזיל. איבעי תימא אאחד בעוף. כלומר [קאי] השוחט:
ממקום ששח חטהו. כלומר לשון וישח אדם וגו':
וקרא למאי אתא. כלומר ושחט את בן הבקר וכו':
אימא מלבו שנועץ סכין (לו דמו) [בלב ותזוב דם] הרבה:
מקום שסח חטייהו. כלומר שגועה זהו גרונו:
ואימא מלשונו. כלומר שגועה מלשונו:
ותנא דמתניתין מייתי לה מהכא וכו' מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר (מתי) [כבר] הותז בשעת שחיטה קודם דהפשיט העולה. ראשו ופדרו מה ת"ל הא נפקא ליה מאת הראש ואת הפדר מיבעי ליה וכו':
מתני': השוחט ב' בבהמה לכתחלה אלא עד כמה לישחוט וליזול. פי' דאי משום הוורידין מדר' יהודה כיון דא' בעוף וב' בבהמה (הוורידין כמנקב) [צריך שחיטה והוורידין סגי במנקב] לא מיבעיא ליה למתני' השוחט ושחיטה כשרה דמשמע לכתחלה לא א"נ משום דלרבנן ודאי אפי' לכתחלה לא בעי למשחט הוורידין כלל כדתניא לקמן מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מ"ל בשעת שחיטה מ"ל שלא בשעת שחיטה, ועוד דוורידין דר' יהודה גופיה בעוף נשנו אבל בבהמה כיון דמנתחה אבר אבר לא כדאמרינן לקמן.
ומפרקי' אבע"א אאחד בעוף אבע"א ארובו של אחד כמוהו ותרווייהו איתנהו דלכתחלה לא סגי ליה באחד בעוף ולא ברוב ב' בין בעוף בין בבהמה אלא עד דשחיט כולהו סימנים בין בעוף בין בבהמה ולא משום דם אלא משום שמצות שחיטה על ב' שלמים בין בעוף בין בבהמה דהכי אגמרי' רחמנא למשה למשחט ב' ורובו של אחד בעוף ושל ב' בבהמה ככולן.
ואפשר דכי בעי' יותר מרוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה מדרבנן הוא דבדאוריי' לא מפליג רחמ' בכל מקום בין לכתחלה לדיעבד והרי הטילן הכתוב לעוף בין בהמה לדגים שלא לחייבו כלל אלא בסי' א' אלא מדרבנן כדאמרינן לקמן מדרבנן דילמא לא אתי למיעבד פלגא והכי נמי משום גזירה.
וליטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. פי' רב כהנא קא' וליטעמיך דסלקא אדעתין מן הצואר דקאמרינן מקראי נפקא ולא גמרא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנא לן אלא גמרא והואיל והני בגמ' תלנהו רחמ' כולהו הלכו' שחיטה נמי גמ' ומגמ' קי"ל דממקום ששחטהו צואר הוא ואתא למימר בפי' דלא לשווייה לכוליה צואר גיסטרא ויש בזה בתלמוד הרבה מתפרש על זה הדרך ורש"י ז"ל מחק רובן.
והא דאמרינן דרסה גמ'. משום דהא דדרשינן לקמן משום דכתיב חץ שחוט לשונם אסמכת' דרבנן הוא ומדברי קבלה נמי הוא ולשון אחר שפירש"י ז"ל דלא לישוייה גיסטרא דהיינו משום דרסה הא דנקט דרסה שטפא הוא. ואין פי' זה נכון אעפ"י שנמצאו בתלמו' שטפי טובא כגון ההיא ואיתמר בב"ק עבדים ושטרות נמי מיקנו ומס' תענית הואיל והעם מתפללין בתעניו' ובמעמדות.
אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט. פירש"י ז"ל אין לי שקרויי' נתחים אלא שישנן בכלל הפשט' דכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה נמי דכתיב בנתחי' הנפשטים קאמר מנין לרבות להערכה את הראש שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים [פ"ה ע"ב] צמר שבזקן תיישים והקרנים והטלפים ג) ת"ל את ראשו.
וק"ל אם אינו בכלל הפשטה מריבויי דאת אעפ"י שלא הותז צריך הכתוב לרבותו לכלל הערכה מאחר שהוציאו מכלל הפשט ואין נתחים אלא שישנן בהפשט ומנין לשחיטה מן הצואר מכאן.
אלא י"ל מדכתיב והפשיט את העולה ונתח אותה מכולה עולה משמע דאיתא בכלל דמפשט והדר מנת' והראש ודאי בכלל נתוח וע"כ ישנו בכלל הפשט ואי משום דכתיב את ראשו הו"א לרבות קרנים הוא דאתא והשתא קאמר תנא אין לי בכלל הערכה אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה שאח"כ מנתח ועורך אותם מנין לרבות הראש שאינו בכלל הפשטה משום שכבר מנותח הוא שכבר הותז ת"ל את הראש לכך אנו למדין שכבר הותז (ומנין) [וכיון] שכבר הותז לא קרינן ביה והפשיט ונתח שהרי מנותח מעיקרא הוא וריבה אותו הכתוב לעריכה אלמא שחיטה מן הצואר היא והותז בשחיטה הוא ומהשתא ידעינן דכי רבי רחמנא את ראשו דמשמע לרבות הטפל לראשו אין צ"ל עור שהרי אינו בכלל הפשט אלא אפי' צמר שבזקן תיישים וקרנים, כן נ"ל.
וללשון רש"י ז"ל יש לתקן שאם לא הותז אעפ"י שאינו בכלל הפשט ע"כ בכלל ונתח הוא ואכולהו נתחים כתיב וערכו השתא שכבר הותז ואינו בכלל זה הכתוב כלל לא בהפשט ולא בניתוח אינו נמי בכלל וערכו דאנתחים דהפשיט ונתח הסמוך לא קאי לכך הוצרך לרבותו וממילא למדנו שהותז כשחי' ושחי' במוקדשין מן הצוואר.
השוחט ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. אאחד בעוף קאי, כלומר אינה כשרה עד שישחוט את הורידין, לאו דוקא אינה כשרה אלא כלפי שאמר תנא קמא כשרה דמשמע דשוב אינו צריך כלום ואוכל בין שלם בין מחותך, אמר רבי יהודה אינה כשרה בכך אלא עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא שחט ורידין כשרה ובלבד שיחתוך אבר אבר. אי נמי אינה כשרה ממש קאמר (וכיון) [וכגון] שצלהו או בשלו כולו כאחד בלא חתיכה אבר אבר דלרבי יהודה ודאי אסור אפילו דיעבד כמו שאני עתיד לכתוב בגמרא בס"ד כנ"ל.
גמרא: השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה עד כמה לשחוט וליזיל. פירוש דאי משום ורידין ולאפוקי מדרבי יהודה, הא לא אפשר דלרבנן אפילו לכתחילה אינו צריך חתיכת ורידין בשעת שחיטה כדאמרינן לקמן (כח, ב) בברייתא מאחר שלא הוזכר ורידין לשחיטה מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה. אי נמי דאפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הא בבהמה לא.
איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארוב שנים בבהמה. ותרווייהו איתנהו, דלכתחלה ודאי צריך שנים בין בעוף בין בבהמה ומדרבנן, אבל מדאורייתא בסימן אחד סגי בעוף, כדאמר לקמן (ע"ב) שהטילו הכתוב לעוף בין דגים לבהמה, ובהמה נמי ברוב שנים וכדאמרינן לקמן (כט, ב) דאפילו בקדשים אין ממרקין אלא משום דמצוה למרק.
הכי גרסינן וישנה בכל הספרים: ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. ורב כהנא גופיה הוא דקאמר לה, והכי קאמר ולטעמיך דסלקא דעתך דעיקר שחיטה מן הצואר קאמינא דנפקא לן מקראי, אם כן לותבן משהייא דרסה וחלדה הגרמה ועיקור מקראי, אלא מאי טעמא לא מותב ליה הכי, משום דהנהו הילכתא גמירי להו, והכי נמי עיקר שחיטה מן הצואר הלכתא גמירי לה, וקרא דקאמינא לא לעיקר שחיטה מן הצואר אלא לומר דאין שחיטה אלא מן הצואר, והיינו הסימנין שהוא מקום השחיטה שבבהמה, ולאשמועינן דלא לישוויה גיסטרא.
ורש"י ז"ל מחק גירסא זו ואמר דהכי גרסינן ותו שהייה חלדה וכו',ודברי המקשה הם, ואינו מתחוור, ועוד שאין צורך למחוק הספרים. ופירוש דלא לשויי גיסטרא שלא יחתוך המפרקת ואפילו דרך הולכה והובאה, משום דלדם הוא צריך, דהאי קרא בקדשים כתיב, ואילו שובר מפרקת מבליע דם באיברים כדאמרינן לקמן (קיג, א). ולספרים דגרסי בדרב יימר נמי וקרא למא אתי דלא לישוויה גיסטרא, אף על גב דההיא בחולין קא משתעי, התם נמי הכי קאמר דלא לישוויה גיסטרא כדי שלא יבליע דם באיברים והוה ליה דם האיברים שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר, וכדאיתא נמי לקמן (קיא, א וע"ש בתוס' ד"ה וחתוכיה). ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל בדרב יימר. ורש"י ז"ל פירש בלשון שני דלא לישוויה גיסטרא שלא ידרוס, והא דקאמר דרסה, הילכתא גמירי לה לאו דוקא אלא בגררא דשהייה חלדה והגרמה נקט לה, ואינו מחוור, חדא דסתמא הא דאמרינן שהייה דרסה הלכתא וקרא לדרסה דעל כרחך כיון דהוה ליה לאסוקי, אלא קרא לדרסה לא הוה ליה לאדכורי אפילו בגררא דהנהו דרסה אלא לשון ראשון עיקר, והא דמפקינה לקמן מושחט, אסמכתא בעלמא היא.
אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה. פירש רש"י אין לי שקרויין נתחים אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, ואם כן לגבי הערכה נמי דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים אינן בכלל הערכה, אלא נתחים שישנן בכלל הפשט, מנין לרבות להערכה הראש שכבר הותז שהוא אינו בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים (פה, ב) את הראש לרבות צמר שבזקן תישים תלמוד לומר את הראש, זהו תורף פירוש רש"י ז"ל. ואינו מחוור חדא דלמה ליה למימר שכבר הותז, דלאו משום דהותז איצטריך לרבוייה, דהא לאו משום דהותז נפקא לן דאינו בכלל הפשט, אלא מרבויא דאת, ולא הוה ליה למימר אלא מנין לרבות את הראש שאינו בהפשטה, כלומר ומשום דכתיב את, ועוד דאי משום את דמיניה מרבה צמר שבזקן והקרנים איצטריך קרא למכתב הראש לריבויה הראש (ו)[ל]הערכה וכאלו נאמר משום דכתיב את איצטריך למיכתב הראש, וזה קשה דאי לאו ראש לא הוי כתיב את, ועוד דלא היתה סברא לומר שיהא שער שבזקן בהקרבה ולא הראש. אלא הכי פירושא והפשיט ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט קודם ניתוח, דקרא הכי קאמר והפשיט ואחר כך וניתח, אלמא אין בכלל הפשט אלא אותו שאפשר להפשיט ואחר כך מנתח ואם כן הראש אינו בכלל הפשט, שאי אפשר להיות הפשטו קודם לנתיחתו, שהרי כבר הותז, אלמא אינו בכלל הפשט.
ואם תאמר גם הוא אפשר להיות בכלל הפשט קודם ניתוח, שהרי יכול להפשיטו ולנתח הראש בעצמו לשנים, הא לא אפשר דכתיב (ויקרא א, ו) ונתח אותה לנתחיה דדרשינן אותה לנתחים ולא נתחים לנתחים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (יא, ב) אלא אינו בכלל הפשט, וכיון שכן אף הוא אינו בכלל נתחים, אם כן מנין שיהא קרב תלמוד לומר את הראש. ואם תאמר מכיון דנפקא ליה מהכא דלא הוה בכלל הפשט, למה לי דאיצטריך את לרבות צמר שבזקן תישים. יש לומר אי לאו כתיב את הוה אמינא שיתלשנו. אם תאמר ואכתי מנא לן מהכא דראש כבר הותז. יש לומר מדאיצטריך קרא לרבותו. ואם תאמר אי משום דאיצטריך קרא דלמא לאו משום דהותז הוא דאיצטריך, אלא משום דאינו בכלל הפשט, דמדאיצטריך שמעינן דלאו בר הפשטה הוא, ומשום הכי איצטריך קרא לרבותו להקרבה. יש לומר דהכי קאמר מדאיצטריך קרא שמע מינה הלכתא גמירי לה דכבר הותז דשחיטה מן הצואר. ואם תאמר (אמאי) [אכתי] נימא מדאיצטריך קרא שמע מינה הילכתא גמירי לה דאינו בכלל הפשט ולעולם אין שחיטה מן הצואר. יש לומר דהלכות שחיטה אשכחן דגמירי להו הלכות הפשטה לא אשכחן דגמירי. כך תירצו בתוס'.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה