חולין כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קשחיט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן אלמא אחד דקאמר או האי או האי:
ר' יהודה אומר עד שישחוט:
אמר רב חסדא לא א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה כיון דמנתחה אבר אבר לא צריך למימרא דטעמא דרבי יהודה משום דם הוא והתנן רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין אימא עד שינקב את הוורידין ומאי עד שישחוט עד שינקוב בשעת שחיטה תא שמע וורידין בשחיטה דברי ר' יהודה אימא וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה דברי רבי יהודה תא שמע אמרו לו לרבי יהודה מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא להוציא מהן דם מה לי בשחיטה מה לי שלא בשחיטה מכלל דרבי יהודה סבר בשחיטה הכי קאמרי לה מה לי לנקבן בשעת שחיטה מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה והוא סבר בשעת שחיטה אתי דם דחיים שלא בשעת שחיטה לא אתי דם דקריר בעי ר' ירמיה וורידין לרבי יהודה שהה בהן דרס בהן מהו א"ל ההוא סבא הכי אמר רבי אלעזר ואמרי לה אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר הכי אמר רבי יוחנן מנקבן בקוץ והן כשרין תניא כוותיה דרב חסדא שחט שני חצאי סימנין בעוף פסול ואין צריך לומר בבהמה רבי יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין:
חצי אחד בעוף וכו':
אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב רב אמר מחצה על מחצה כרוב הכי אמר ליה רחמנא למשה לא תשייר רובא רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב הכי אמר ליה רחמנא למשה שחוט רובא (סימן חצי קטינא גרגרת פגימה) תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה אי אמרת מחצה על מחצה כרוב אמאי פסול הא עבד ליה רוב מדרבנן דלמא לא אתי למעבד פלגא א"ר קטינא ת"ש חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאין לפי שאי אפשר לצמצם הא אפשר לצמצם טהורין אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא זיל הכא איכא רובא אמר רב פפא תרי רובי בחד מנא ליכא ת"ש שחט חצי גרגרת ושהה בה
רש"י
[עריכה]והדר ניבדקיה - למעלה מבית השחיטה ולמטה:
אין לו בדיקה מבחוץ - לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום:
ונבדקיה לקנה - שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד ואח"כ יטלו הוושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו:
חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן - דאמרינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה:) דשדר ליה שמואל תליסר גמלי ספיקי דטריפתא למיבדקיה בגווייהו לישנא אחרינא כרבי יוחנן בכל מילי:
הואיל וצולהו כולו כאחד - לפיכך צריך להוציא את כל דמו:
עד שישחוט - ואי ליתנהו בשחיטה אלא משום הוצאת הדם בנקיבה בעלמא סגי:
בשעת שחיטה - שהדם חם ויוצא:
מאחר שלא הוזכרו וורידין - כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו אלא משום דם למה אתה מצריכו שחיטה:
דרס בהן מהו - שחיטה ממש בעי ר' יהודה או לא רבי ירמיה לא שמיע ליה הא דרב חסדא:
מחצה על מחצה - קס"ד לענין שחיטה קאמר כלומר סימן שחציו שחוט וחציו אינו שחוט הוי כאילו רובו שחוט וכשר:
רחמנא למשה - כשמסר למשה הלכות שחיטה על פה לא תשייר רובא והא דאמר שנצטוה משה לשחוט רוב היינו מחצה על מחצה דכיון דלא אישתייר רובא רוב שחוט קרי ליה:
מדרבנן - אבל מדאורייתא כשר ונפקא מינה דלא מטמא בנבלה:
חלקו לשנים - תנור שנטמא אין לו טהרה אלא נתיצה כדכתיב יותץ ואם נשתייר רובו שלם לאו נתיצה הוא:
שאי אפשר לצמצם - שיהו מכוונים אלא ודאי בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך לא סלקא טומאה מינייהו:
תרי רובי ליכא למימר בחד מנא - דאי האי רובא האי מיעוטא אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב אלא בחתיכה וכי קרינא פלגא רוב חתוך ליכא דמכחיש ליה דהאי פלגא דקאי לא מיקרי רוב שלם:
תוספות
[עריכה]משום ספק דרוסה ואתי שפיר דקאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והיינו משום דאין אדמומית הדרוסה ניכרת בעור הוושט החיצון האדום אבל בנקובה יש לוושט בדיקה אף מבחוץ וכן משמע באלו טרפות (לקמן דף מג.) דקאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולמאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקוב ועוד אמרינן (שם) שני עורות יש לו לוושט ניקב זה בלא זה כשר וכשניקב הפנימי היכי ידעינן אי ניקב חיצון אי לאו כיון דאין לו בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב ודוחק לומר כגון שניקב הפנימי מחמת חולי ובחיצון אין ניכר שום חולי והר"ר אלחנן הקשה אי וושט יש לו בדיקה מבחוץ אם כן מאי פריך ור"מ היכי אכל בשרא דלמא במקום נקב שחט ונימא דהוה אכיל ע"י בדיקה ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ אי נמי הכי פירושו וכי תימא דלא הוה אכל בלא בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה:
רב אמר מחצה על מחצה כרוב. ובפרק אלו טריפות (לקמן דף מד:) גבי (פסק את) הגרגרת דאתא לקמיה דרב ובדקה ברוב עוביה מחצה נמי קרי ליה רוב ובמסקנא דאמר דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ניחא טפי:
לפי שאי אפשר לצמצם. אפילו לר' יוסי הגלילי דאמר בפרק שני דבכורות (דף יז.) אפשר לצמצם מודה הוא בכלי חרס כדקאמר התם הואיל ואית בו גומות ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם מדאפליגו אמוראי במחצה על מחצה ובפ"ק דעירובין (דף טו:) בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם היכי שריא מספק ואפילו למאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמריה למשה שחוט רובא גדור רובא ומיהו בידי שמים נראה דהלכה דאי אפשר לצמצם דאמר בפ' ד' אחין (יבמות דף כח.) לר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ונימא [כו'] ר"י הגלילי היא לא סתם תנא כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ובפרק הזורק בגיטין (דף עח.) דפריך והא אי אפשר לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות התם נמי הוי כבידי שמים דמסתמא לא כוונו לבא בבת אחת וא"ת בריש עירובין (דף ה:) גבי לחי המושך מדפנו של מבוי דקאמר רב אשי אפילו תימא במבוי שמונה מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לצמצם ולברר הדבר וי"ל דלעולם אפשר לברר ולמדוד בצמצום ע"י טורח אבל לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא"כ הוא שוה ומילתא דלא שכיחא הוא ואין להקשות על רב אשי דאפילו כי שוו כי הדדי לשתרי דקי"ל פרוץ כעומד מותר דרב אשי קאי ארב הונא בריה דרב יהושע דאמר התם לא אמרו אלא במבוי שמונה אבל במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כו' ואיהו סבר התם דפרוץ כעומד אסור וה"ר שמעון היה מפרש דאמוראי דהכא ודפרוץ כעומד מצו סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ופליגי כשדומה לנו דהוי מחצה על מחצה ומאן דשרי משום דאימא דשחט רובא ואפילו הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דאימא נשאר רובא קיים ואפילו הן שוין רחמנא אמר שחוט רובא וכן גבי פרוץ כעומד והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל דאי אפשר לכוין אבל קשה דמשמע דבספק דאורייתא הוי אסור משום חששא שמא הן שוין אע"ג דאי עומד נפיש או פרוץ נפיש הוה שרי והכא שריא אפילו באיסור דאורייתא כשההיתר מצוי יותר מן האיסור וכן גבי פרוץ כעומד ואם כן בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי ונראה לי דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהא נידון משום לחי ולהכי דווקא בספק דבריהם יש להקל אבל קשה לפירושו דהיכי דייקא בפ"ב דבכורות (דף יז:) מההוא דנמצא מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם התם נמי אע"ג דאי אפשר לצמצם ולכוין מכל מקום מודים רבנן דמביאין שתי עגלות משום דכל אחת מביא עגלה ממה נפשך שמא היא קרובה ואפילו הן מצומצמות הקרובה אמר רחמנא ואפילו קרובות ולפירוש קמא אתי שפיר דלעולם אי אפשר לצמצם ולהיות שיהיו שוין אלא אחת מהן קרובה יותר ויוצאין בשל תנאי ויש לומר דלפי' הר"ר שמעון נמי יוצאים בשל תנאי ממה נפשך דאם קרובה היא יוצאה בה ואם רחוקה היא תביא בשביל חבירתה מאי אמרת שמא מצומצמות הן זה אינו מצוי ואין להאריך כאן יותר ובעירובין (דף ה: ד"ה וספק) אפרש בע"ה יותר. [ויותר מבואר בסוכה טו: תד"ה פרוץ כו' ותוספות בכורות יז: ד"ה אפשר]:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ב (עריכה)
ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים שבפנים לבן הוא:
חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן. בכל התורה אלמא או האי או האי:
הואיל וצוליהו כולו ביחד. למימרא טעמיה דר' יהודה משום דם הוא דאמר עד שישחוט את הורידין והתנן ר' יהודה אומר עד שישחוט מכלל דר' יהודה סבר משום שחיטה ולא משום דם:
לא אימא עד שינקוב ומאי עד שישחוט שינקוב בשעת שחיטה וכו':
לא אתי [דם] דקריר דר' יהודה משום דם ולא משום שחיטה. תניא כותיה דרב חסדא [ולעולם] בעוף ולא בבהמה ומשום דם:
רב אמר מחצה על מחצה. כלומר אם שחט מחצה מיחזי כמאן דשחט רובא דאמר רחמנא למשה דלא תשתייר רובא כלומר דאמרינן שנצטוה משה על הושט ועל הקנה דלא תשתייר רובא מכלל דאם תשתייר מחצה חשוב הוא כרוב וכו':
גזרה דלא אתי למעבד פלגא. חלקו לשנים והן שוין. כלומר תנור שחלקו לשנים שהיה טמא בתחלה והן שוין:
טמאין. כלומר[4] שנגע בו שרץ דאמרינן[5] בכל אחד ואחד יש לו רוב כלומר דודאי יש לו רוב ומשום הכי טמאה ולא אמרינן מחצה כרוב:
אמר רב פפא תרי רובי בחד וכו' ומשום הכי טהורין ולא אמרינן הכא מחצה כרוב אבל במקום אחר אמרינן מחצה כרוב. אמר רב פפא תרי רובי בחד מנא ליכא[6] וטהורים החלקים אבל במקום אחר אמרינן מחצה על מחצה כרוב:
לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד. פירוש צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. א"נ קמ"ל שאפי' לצלי בעי ר' יהודה שחיטת הוורידין.
וי"א דלקדרה לא סגי בחתיכת הוורידין אלא עד דחתיך חוטין ומלח להו כדאמרינן לקמן פ' (כל הבשר כמו זריקה) [גיד הנשה (צג,ב), וכן מזרקי].
וכן כתב הראב"ד ז"ל, דמדקאמר צולהו ממש לצלי היא דסגי ליה בחתיכת הוורידין אבל לקדרה צריך לחתוכי לחוטין שבתוך הבשר גופייהו ולימלחינהו ולא סגי בחתיכת הוורידין לפי שאין כח מלח גדול ככח האש ומסתברא כוותיה דאי ס"ד שחיטת הוורידין לקדרה נמי סגיא מהניא בבהמה נמי משכחת לה דהא איכא חוטין שבלחי וחוטין דידא ודלועא דמצרכינן להו לקמן חיתוך לקדרה ולימא דתעלה להן שחיט' וורידין במקום חתוכן אלמא ש"מ אע"פ ששחטן צריך חיתוך ואעפ"י שנחתכה אבר אבר בעוף נמי [לקדירה] אע"פ ששחט וורידין צריך לחתכן ולא אמרו אלא לצלי דעוף אם שחט וורידין אין צריך חיתוך ובבהמה [לצלי] אם חתכה אבר אבר לא צריך. הא לקדרה עוף ששחט וורידין ובהמה שחתכה שניהם צריכין חיתוך.
ויש להקל ולומר שלא הוזכרו חוטין אלא בבהמה אבל חוטי העוף כבשר ואין לו אלא אותן חוטין שמנו חכמים באותו ענין ולא הוזכרו וורידין אלא משום דם הנבלע באיברים ובבשר ולפי' אם שחט וורידין צולהו כולו כא' ולקדר' מולחו כולו כא' ואם לא שחטן צריך חיתוך אבר אבר למרק דם מן הבשר עצמו ולאחר חתיכתו איברים צולהו או מולח ומבשל אבל בבהמה למרק בשר אינו צריך שהרי מחתכה ולמרק חוטין וגידין אינו מועיל, וכזה נהגו.
ושוב ראיתי לר"ח ז"ל בלשון הזה, ודייקינן מדקאמר צולהו מכלל דכולהו בבשול לא ובצלייה נמי עוף אבל בהמה לא היה נר' שהוא מסכים ללשון הראשון להצריך חיתוך לגידי העוף ואינו מולחו כולו כאחד ובבהמה אפי' לצלי צריך חיתוך איברים ומיהו אם לא חתכה איברים חותך חוטין ודיו בכך שלא מצינו איסור בצליית בהמה שלימה כעין פסחים.
ואפשר ששחיטת וורידין עצמן מכשרת הבהמה שלימה לצלי ולא אמרו אלא שהואיל ומנתחה לא צריך אבל אם רצה בה בעוף הכשרה כעוף. ומה שאמרו לא א"ר יהודה אלא בעוף לאו דוקא אלא לא הצריך ר' יהודה אלא בעוף שדרכו לצלותו כא' וכך מצאתי בה"ג, ועיקר הוא.
וקי"ל בוורידין כר' יהודה דסוגיין כוותיה ואמרינן במסכת ברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה ושמעתי שאם לא שחט את הוורידין לר' יהודה פסולה מדקתני מתני' השוחט דיעבד וא"ר יהודה עלה עד שישחוט את הוורידין ותניא נמי שחט ב' חצאי סימני' בעוף פסול, ואין צ"ל בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין משמע דאשחיטתו פסולה קאמר עד שישחוט את הוורידין.
ותדע דהא שחי' וושט וורידין נמי דיעבד היא דאלו לכתחלה ושט וקנה וורידין בעי' אלמא וורידין נמי בדיעבד צריכי לישחט. ובתוספתא תניא בהדיא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט וכו' ומיהו פוסל גמור ליכא למימר דבחתוך אבר אבר [סגי] ולא מסיימי' בה פסול לעולם ומיהו עיכוכא הוא ואם צלהו כולו נאסר אא"כ חתכו אבר אבר.
ואי קשיא אי ר' יהודה דיעבד נמי אסר מאי האי דאמרינן לקמן אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה משום דר' יהודה אסר דיעבד נמי ורבנן סברי מצוה למרק הכל ואם לא מרק כשר לאו קושיא היא דאי מתני' בקדשי' לא אפשר דר' יהודה פסל בדיעבד דהא אין אדם אוסר למזבח אלא לכתחלה קאמר משום דכתיב ואת כל דם הפר ולא אפשר לרבנן לאפלוגי עליה כלל ורב פפא לרווחא דמילתא אמר דבלאו הכי היה ליה למידק מדתניא בעוף עד שישחוט ואלו במוקדשין אף בבהמה אלא מגופא דמתני' בעי לאתויי שלא תאמר מחלוקת אחרת נחלקו בברייתא.
מחצה על מחצה כרוב. פי' קס"ד דמאי רובו של א' כמוהו דקתני בשייר כלומר אם שייר רוב סי' כאלו לא שחטו דהכי אגמריה רחמנא למשה ומשו"ה פריך מסיפא ופריק מדרבנן וכולה נמי מדרבנן.
נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן (נג, ב) ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל (הל' שחיטה פ"ב הי"ב) ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן (נג, ב).
אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות (ח, ב) הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה [יותר] מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא (ע"א) שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה (הזעצער: אולי בבהמה).
?רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין. אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה.
ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן (צג, א) חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה (ודרועא) [ודלועא] משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ? באיסור משהו.
ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין (טז, ב) גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה (טז, א) גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.
מחצה על מחצה רוב. פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.
תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה. איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.
תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן. אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - צ"ע דכיון שהיה טמא מתחילה עדיין לא יצא מידי טומאתו הראשונה כיון דנשתייר רובו ואולי דצ"ל ואפילו לא נגע בו שרץ כו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דאמרינן דבחד מינהון איכא רובא ולא ידעינן הי מינייהו והלכך טמאין אבל אם אפשר לצמצם טהורין ולא אמרינן מחצה כרוב.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והלכך דאי לאו דא"א לצמצם הוי מטהרינן החלקים.
- ^ הערת המדפיס - צ"ע דכיון שהיה טמא מתחילה עדיין לא יצא מידי טומאתו הראשונה כיון דנשתייר רובו ואולי דצ"ל ואפילו לא נגע בו שרץ כו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דאמרינן דבחד מינהון איכא רובא ולא ידעינן הי מינייהו והלכך טמאין אבל אם אפשר לצמצם טהורין ולא אמרינן מחצה כרוב.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והלכך דאי לאו דא"א לצמצם הוי מטהרינן החלקים.