חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק כסוי הדם
מתניתין כיסוי' הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית הא פשיטה ולא קתני לה אלא משו' דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין וכדמפרש בריש שילוח הקן.
בחולין אבל במוקדשין פי' רש"י ז"ל במוקדשין כגון חטא עוף ועולת העוף דהכין מסקנא דגמרא דאפי' בקדשי מזבח אין כיסוי הדם נוהג ומקראי מייתי לה וא"ת והא קדשי מזבח במליק' הם שהיה בנחיר' ואנן ס"ל הנוחר והמעקר פטור מלכסות י"ל דהא לק"מ דבקדשי' נחירתן ומליקתן זו היא שחיטתן דהא שרי' רחמנא לכהנים חטאת עוף ואשר יאכל קרינא ביה דגבי כיסוי הדם לא כתיב ושחט אלא אשר יאכל ושפך את דמו והאי נמי אשר יאכל קרינא ביה.
ונוהג בחיה אף ע"ג דבהדיא כתיב בקרא נקיטי אגב אידך ולאשמעינן נמי אגב אורחיה דדוקא בחיה ולא בבהמה ולא אמרי' דבהמה בכלל חיה.
במזומן ושאינו מזומן פירש"י ז"ל דלא איצטריך למיתני אלא דנקט לה שלא לצורך משו' דבעי למיתני בשלוח הקן שאינו נוהג במזומן ומקשי' עליו דא"כ אמאי לא קתני הכי גבי גיד הנשה ואותו ואת בנו ובשר בחלב נראה דלא קשי' דשניא היא שהיא מצוה שנוהג' בעוף כההו' דשילוח הקן אבל הא קשיא דבפ' שלוח הקן דמני תלמודא מאי דקתני בהני פרקים שלא לצורך אמאי לא אמר נמי הא ובחנ' דחיק רבי' ז"ל אלא דמשום דכתיב אשר יצוד דמשמע בשאינו מזומן איצטריך למיתני שנוהג אף במזומן וכדנפקא לן מברייתא מדכתיב ציד: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק וסתמא דלא כר' יוסי דאמר כוי ברי' בפני עצמה הוא כדאיתא ביבמות:
גמ' במוקדשין מאי טעמא אילימ' וכו פי' דסתם מוקדשין משמע ואפי' בקדשי מזבח.
ולבטליה פיר' דהשתא ליכא חציצה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל פי' מקרא הוא בענינו תכונו' הבית שאמר דוד לשלמה בנו לומר כי כל שיעורי בית כול' מפי השם ואין להוסיף ולגרו' בהם וא"ת הא אמרי' בפ' קדשי קדשים שכשעלו בני הגול' הסיפו במזבח ד' אמות מן הדרום י"ל דהא מפרש התם דקר' אשכחו ודרוש מה בית ששים אף מזבח ששים ועוד דהתם בתחלת בנינו והכ' כשהי' במזבח כל שיעורו. לייתי ולא ליבטלי' פי' דהא לא חשיב תוסיף הוי חלילה פירו' וכתיב ונמצה דמי על קיר המזבח שלא יהיה דבר חוצץ בין דם למזבח.
נהי דלמטה וכו' פי' תשלום הקושיא היא:
כרבי זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה הא דרבי זיר' עיקרי' במס' מנחות גבי הא דתנן אם אמר הרי עלי ששים וא' עשרון מביא ששים בכלי אחד ומפרש בגמ' משום דששים נבללין. וכו' ופריך וכי אין נבללין מאי הוי דהא תנן אם לא בלל כשר ובפרק רבי זירא כל הראוי לבילה כו' ואיכא למידק מאי מקשינן התם מדתנן אם לא בלל כשר דההיא בדיעבד אבל לכתחלה מצו' לבלול ומתני' דמביא בשני כלים לכתחלה היא וכיון דהתנדב סתמא רשאי להבי' בין בכלי אחד ובין בב' כלי' וכדתנן האומר הרי עלי ב' עשרון להביא בכלי א' והבי' בשני כלי' בב' כלי' והביא בכלי א' הרי אלו פסולין ואם בסתם במה שירצ' וכיון דכן יש לו להביא בענין שיהיו נבללין וי"ל דשני' היא שהתנדב סתם שיעור גדול דמשמע דלמנחה גדולה נתכוין וכל שהתנדב מנחה גדולה ואפשר להביא בכלי אחד הוי כאלו התנדב להביא בכלי אחד שאין לו להביא בשני כלים ולהכי ס"ד דכיון דאם לא בלל כשר דהכא נמי כדיעבד דמי כדי שלא יהיו כמתנדב להביא בכלי אחד והביא בשני כלים שהוא פסול ופריק רבי זירא כל הראוי לבילה וכו' ואיכ' דקשי' לי' למה אין ביל' מעכבת אף בראוי לבילה שהרי שנה עליהן הכתוב בכמה מקומות כדכתיב בלולה בשמן ותרצו בתו' דאי כתבו רחמנא בלשון מצוה לומר תבלול בשמן הוה מעכבת אבל השתא דלא כתיב בלשון עשה לא מעכב ומיהו ראוי לבילה בעינן או משום דשינה עליו מ"מ או משום שכן דין תורה בכל מקום כדאשכחן גבי חליצ' דקריאה אינה מעכבת ואפ"ה בעי' ראוי לקריאה דאלם ואלמת לא חולצין לפי שאינן בואמר ואמרה וכן לענין הפרה קיי"ל דשמיעה לא מעכבת ואפ"ה אין חרש מפר נדרי אשתו לפי שאינו ראוי לשמיעה ולענין טבילתן אמרינן נהי דביאת מים לא בעי מקום ראוי לבא מים בעינן:
וליגררי וליכסה מילא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסו' אלמא דגריר ומכסי לי' והנכון כדפירש"י ז"ל דאדם שעל הסכין פריך שא"א לכסותו במקומו לתת עפר למטה ודומי' דמוקדשין דאלו דם הניתז דילמא שאני התם דראוי הי' לכיסוי במקום נפילתו,
אי בקדשי מזבח ה"נ משמע דאלא קאמר דהא מעיקרא הוי משני דבקדשי מזבח לא אפשר כדרבי זירא אי נמי דמעיקרא לפום פירכא דמהדר ליה והשת' משני ליה קושטא דמילתא דמתני' בקדשי בדק הבית ששחט קודם פדיון שאסורין בהנאה והוי שחיטה שאינה ראוי' ומתני' כר"ש דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל קדשי מזבח שחיטה ראוי' היא דהא חטאת העוף חזיא לכהן ועולת העוף נהי דלא חזי לכהן לפי שהיא כליל שחיטה ראוי' הוא כיון דחזיא לאכילת מזבח.
ליפרקינהו ונכסינהו פרש"י כפשוט' דליפרקינהו ממש מעיקרא והדר ליכסינהו. ואינו נכון דא"כ הוה להן חולין והא קתני נוהג בחולין. ועוד כיון דהשתא הם מוקדשין ופטורין מלכסות מהיכי תיתי דניפרקינהו כדי שיהא מכסה לכך הנכון כמו שפיר' בתוספת דלישנא בעלמא נקט תלמודא דכיון דמצוה לפדותם ואלו פדאם היה חייב לכסות דלהוי מהשתא כאלו פרקינהו כבר דהא כל העומד לפדות כפדוי דמי ויהא חייב לכסות בעודם מוקדשים.
בעינן העמדה והערכה קשי' לי' להראב"ד דמי קאמר דהא קיי"ל שחט בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' והוה בר העמדה והערכה וכדאיתא בפר' השוחט ותירץ דהכא בשאינו מפרכסת. ואין זה מספיק דכיון דמשכחת להו במפרכסת והוי בני כיסוי מאי פסקה למתני אבל לא במוקדשים. וי"ל דהכי אמרינן דכיון דחייב כיסוי אתי' מיד בגמר שחיטה ורחוק הוא דליעבד' לי' העמדה והערכה מיד בעודין מפרכסין שראויין לפדיון ולהכי קתני אבל לא במוקדשין וכן תירץ הרמב"ן ז"ל ולפי מה שכתבנו בפרק השוחט בשם רבותינו בעלי תוספות ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל לא קשי' שכבר כתבנו שם דהא דאמרינן שחט בה שנים וכו' אינו אלא ישראל בטמאה או נכרי בטהרה דלאו בתורת שחיטה הוא אבל בישראל בטהר' דבתורת שחיטה הוא דכיון ששחט בה שנים או רב שנים חשיבי כמתה ואעפ"י שמפרכסת וזה עיקר.
השתא דאתית להכי כלומר דאילו לדידי לא אתי קרא להכי אלא לאשמועינן מצות כיסוי אבל כיון דאית לך דנדרוש הכי אפילו תימא קדשי מזבח וכו' ונראה דאידך סבר דמחוסר פדיון דבעי הערכה על פי בקיאין והוה מעשה דחשיב טובא מיקרי מחוסר אבל גרירא בעלמא דמעשה קל הוא לא חשיב מחוסר,
יצא זה שמחוסר שפיכה וגרירה וכיסוי וא"ת א"כ דם שעל הסכין למה ?קים. חייב לכסותו דהא מחוסר גרירה הוא וי"ל דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי היה לכיסוי בלא גרירא אם יפול על הארץ משא"כ בזה דבעינן ונמצה דמו על קיר המזבח:
וא"ת והיכי חשבינן ליה מחוסר פדיון דהא קי"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי. וי"ל דאפי' חשבי' לשאר דברים כפדוי מ"מ פדיון הוא צריך ומחוסר פדיון הוא.
מה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש. וא"ת והא תנן בפרקי' קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב בכיסוי. ויש לומר דאנן אקדוש בפנים קאמרינן.
חד למעוטי זוחלין פירש"י ז"ל שאר משקים שהזחילן והמשיכן והשלים בהן את המקוה דאע"ג דשאובין שהמשיכוהו ונתנוה למקוה כשר בהזחלה זו כשיש במקוה רוב שאינו שאובין. בשאר משקין אינו כך ואע"ג שהזוחלין פסולין: ויפה כיון ז"ל דאלו שאר משקין זוחלין היכי משכחת לה ולשון מושאל הוא זה עם אותה שאמרו המעין מטהר בזוחלין ושמא ירבה הנוטפים על הזוחלין:
וחד למעוטי מכונסין והא ודאי כל דמימעטי מזוחלין לפרש"י ז"ל שהוא האמת כ"ש ממכונסין אלא דאי לא כתיב אלא חד מיעוט הוה מוקמי ליה במכונסין:
תלת מיעוטי כתיבי וא"ת הא ארבעה מיעוטי צריך למעוטי דם נמי בין מזוחלין בין ממכונסין. וי"ל דכיון דגלי קרא שיהא דם כשאר משקין בחדא מיעוטא. ממילא שמעינן דהוי כוותי' לגמרי למפסל בין מזוחלין בין ממכונסין:
אלא בהזמנה הזאת כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתי רחוקות,
חמשים מנה יקח לפסו לטרא בשר משמע מכאן שדגים בזול יותר מן הבשר אבל במדרש אמרו בהלכו' דרך ארץ אורחים יום ראשון אווזים ותרנגולים יום שני דגים יום שלישי בשר יום רביעי קטניות משמע דדגים חשיבי טפי ונראה דמקומות יש:
אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, אומר ר"ת ז"ל דלא קשיא למאי דאמרינן בב"ק העוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה דהתם בישוב שעין הרע שולטת בהם אבל הכא בחורשי' דלא שלטא ביה עינה כולי האי.
בתורי דנפיש פסידייהו פי' במקום שחורשין הכרמי' בשוורי' שהשוורי' מסתקבין והגפנים נפסדים:
דרש רב עינא אפתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת חייב לכסותו פי' רש"י ז"ל דכיון דנתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו מפני פקוח נפש, נדחית לכל מצותו עכ"ל ונראה מפשט דבריו דנדחית לגמרי אפילו באיסור תורה בשחיטה כגון שצריך לכתוש עפר דאיכא משום טוחן. אך קשה עד מאוד דאי משום מצות כיסוי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה די"ט כדאיתא בפ"ק דביצה וכ"ש עשה ולא תעשה דשבת שיש בו כרת ואין בו משום פקוח יפש כיון שאין ביה צורך לחולה דכיסוי אינו מעכב בשחיטה לאכילה למה דוחין שבת שלא לצורך לכך הנכון שלא אמר רב עינא אלא במקום איסורא דרבנן כגון שיש עפר תיחוח אלא שאינו מוכן או שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דליכא אלא איסור טלטול דרבנן או עשיית גומא במלאכה שאינה צריכה לגופיה וקס"ד דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי' איסור' דרבנן הכא בשבת וכדדחי לכל אדם בי"ט, ורבה ס"ל דלא דחי' דהעמידו חכמים דבריהם בזה יותר משום חומרא דשבת אי למיעבד היכיר' למילת' שלא התירו כלום אלא מפני פיקוח נפש וב"ד רשאין לעקור דבר תורה בשב ולא תעשה לשום גדר וסייג ותדע דק"ו דר' יוסי בכוי בדרבנן אע"פ שיש לו דקר נעוץ כדאיתא בתוספו' וכן תקיעת שופר שהוא דרבנן הוא וכן פי' רבינו הרמב"ן וז"ל ונחלקו רבותינו ז"ל במי שהיה לו חולה מבעוד יום והכין עפר לכיסו' אם מכסין את הדם בשבת כיון דהשת' ליכא אפילו איסור דרבנן או עבדינן היכר' אפי' בהא ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר דבהא ודאי מכסין, והקשיתי לו דא"כ אמאי אמר רבא לישמטו לאמוריה דדילמ' בכה"ג קאמר שחייב לכסות ותירץ דסתמא דריש לה אפי' במי שחלה בשבת אמר לה ולא אלא דאלו באידך שחלה מבעוד יום ויש לו עפר מוכן פשיטא דחייב לכסות ומאי קמ"ל והיינו דאייתי לה מההיא דר' יוסי. ומורי הרשב"א ז"ל היה חולק בדבר ואין דעת מכרעת. ודלמא דעבר ושחט פי' וכיון דעבר עשה קנסוהו רבנן והעמידו דבריהם למיעבד היכרא.
ור"י לטעמיה פי' תירוצא הוא דלרבי יוסי אין תשובתן של חכמים תשובה דלדידיה אפילו ודאי אשה תקעה אם תרצה אע"פ דלא מחייבי' וכ"ש טומטום ואנדרגינוס. מה למילה וכו' פירכא כל דהוא היא דהא איכא לומר ומה מילה שאע"פ שאינה נוהגת בלילות כבימי' ודאי דוחה שבת ואין ספיקא דוחה י"ט דכוותיה אשכחן בדוכתא טובא.
מתני השוחט ונמצא טריפא וכו' והא דפריש כל הני נקיט טריפ' דאיסור אכילה ואיסורו מגופו. והדר נקט השוחט לע"א דאיסורו הנאה ואיסורו באה לו שלא מגופו והכל בחוץ: והדר קתני חולין בפני' וקדשים בחוץ' שאיסורו הנאה והמקום גורם לאיסור' והדר קתני חיה ועוף שנגמר ולמימרא דבכולהו פליגי ר"מ ור"ש אם שחיט' שאינה ראוייה היא מחמת דבר שאינו בגופו של שחיטה דאלו כשהיא מחמת גופא של שחיטה הכל מודים דלאו שחיטה היא וכדקתני סיפא השוחט ונתנבלה בידו וכו'.
גמ' מאי טעמא דר"י באותו ואת בנו גמר משחוטי חוץ איכא למידק מה לשחוטי חוץ דא"א לעולם בשחיט' ראוי' ואם אתה אומר דלא תהוי שחיטה בטלה כל תורת שחוטי חוץ וי"ל דאפ"ה כיון דבגז"ש גמיר לה שפיר גמרי' מינה ואין אומרי' בזה שאין למדין אפשר משאי אפשר דסוף סוף הא קרי' רחמנא שחיט' תו קשיא להו ולר"מ אמאי לא יליף מאותו ואת בנו גופי' שנוהג במוקדשין ואלו במוקדשין שחיטה שאינ' ראוי' היא דהא מחוסר זמן היא ויש מתרצי' דדילמא ההיא בשחט ראשון במוקדשין. ושני בחולין דשחיטת ראויי' ואחרים תירצנו דבמוקדשין לא סגי בלא"ה ואם אתה אומר שלא תהא אותו ואת בנו נוהג במוקדשין משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' הדר הוי ליה שחיטה ראוייה לנהוג בו אותו ואת בנו.
גמרי' וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוייה איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם אלא למ"ד צא ונחור אמר להם אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל דה"מ לדידן אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן.
דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביח'. וא"ת ענין תשלומי ד' וה' דכתיב בה טביחה ואפ"ה ר"מ מחייב בשחיטה שאינה ראוי' ואמאי לגמור טביחה טביחה ויש מתרצים דאפ"ה דנין דבר שלאחר הדבור מדבר שלאחר הדבור ולא מדבר שלפני הדיבור והכא לרווחא דמילתא נקט דדנין שחיט' משחיטה והנכון דר"מ סבר שאין לחלק בדיני תורה וכיון דבאותו ואת בנו הוא שחיטה דגמרי' שחיטה שחיטה ה"ה בכל התורה וכ"ת איפכא דניעבד בנין אב מתשלומי ד' וה' לכל התורה ונגמר טביחה טביחה הא ליתא חדא דשחיטה דכתיבא ברוב מקומות אית לן לעשות בנין אב ועוד דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קיבל עיקר' מיהת מרבו ואיהו גמר דאותו ואת בנו הוה לג"ש אלא דלא גמר אי מטביחה גמר או משחיטה ודייק מנפשיה דמאי דדמיא ליה טפי אית לן למידן:
הא תנא דבי רבי ישמעאל פרשתי בפרק המפלת:
דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים פי' דנין חולין מחולין ואע"ג דלא דמיא לי' טובא ואין דנין חולין מקדשים ואע"ג דדמיא ליה טפי. קדשים שבאותו ואת בנו מיהת ליגמר מקדשים. י"ל שאין לחלק בלאו זה בין חולין לקדשים. וא"ת נעשה עיקר מקדשים דליגמר מקדשים ונגמר חולין לאחריו. וי"ל דהיינו מאי דאמר ר"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיגי דמשמע ליה דניעבד קדשים עיקר. משום דבפרשת קדשי כתיב לאו זה ועוד דליגמר שחיט' שחיט' אבל ר"ש סבר דעיקר מצוה בחולין הוא שהוא ברוב. ועוד דכיון דגבי כיסוי הדם כתיב אשר יאכל למימרא דבעי שחיטה ראוייה הכי עדיף לן טפי למיעבד בנין אב וראה רבי דבריו של ר"מ וכו' ור"ש אשר יאכל כתיב. פירוש למימרא דבעינן שחיט' ראוייה לאכילה וא"ת ודילמא האי למעוטי איסורי הנאה דווקא שאינו נאכל אפי' לעכו"ם דהכי דרשינן גבי טומא' אוכלין דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה ראוי להאכילו לאחרים שמיה אוכל: וי"ל דשאני התם דכתיב מכל האוכל אשר יאכל לרבות איסורי אכילה לטומאה.
למעוטי עוף טמא פי' שאינו ראוי לאכילה מתחלת ברייתו:
ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ואפי' בכשרה שנמצא בה' בן ט' חי וא"ת ולוקמי' בבן פקועה שהוא בן שמונה חי או בן ט' מת דמודה ר"מ דבכשרה אינו טעון שחיטה ואשמועינן ר' דאפ"ה בטרפה אין שחיטת אמו מתירה. ואע"ג דלדידיה שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למינקט בן ט' חי אליבא דרבנן. דהילכתא כוותייהו וכדמפרש ואזיל. א"נ דלרבותא נקטי' דאפילו בבן ט' חי דאית ליה חיותא באנפי נפשיה ולא מיטרף בטריפת אמו ה"א דכיון דבכשרה לרבנן שחיט מתירתו שאף בטריפה כן כיון דשחיט שאינה ראויה שמה שחיטה קא משמע לן דאפילו בהא אין שחיטחו מתירתו וכל שכן בבן ט' מת או בבן ח' חי שאין לו חיות בפני עצמו וראוי לטרוף כמותה דכיון דלדידהו לא מכשרי לדידיהי נמי לא מכשרי כנ"ל:
פשיטא דאמר ר' יהודה וכו': וא"ת ואמאי לא מייתי לה ממתני' דתנן בפרק המקשה בהדיא מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה וי"ל משום דאיכא פריכא עליה מתניתין בן ח' יוכיח וכו' והוצרכה לפרש מהא מתניתא דר"י אמר רב ונקט להא.
רבי שמעון מתיר בהנאה פי' דכיון דטריפ' היא ושחיטתה אינה ראויה לא שמה שחיטה ואין בו משום שוחט חולין בעזרה וגבי חולין זביח' כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת.
סד"א כיון דאמר ר"ש מותר בהנאה כלומר דשחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' כמאן דקטלי דמי ומידי נבלה לא מטהרה וא"ת ואדמייתי לה מהא דהוי' מתניתי' לייתי ממתני' דקתני באותו ואת בנו וכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דכיון דכן להוי כמאן דקטלה ומידי נבלה לא מטהרה. וי"ל דהא מתניתא עדיפא טפי דחשיב לה שאינ' שחיט' לענין גופא של בשר להתירו בהנאה מחא"כ בהנהו דמתני' שאין דינו לגופי' של בשר אלא לפוטרו מלכסות או לפוטרו ממלקות על אותו ואת בנו:
וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. פרש"י ז"ל דדייק לה ממתני' דקתני ר"ש מתיר בהנא' משו' דלא הוי שחיטה ראוי ולא קרינ' בי' וזבחת דאי ס"ל דאיסור חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בכשר' וטעמא דאסירי משו' קדשי' בחוץ וכדאיתא לקמן שהרואה ששחטו בפנים כסבור דקדשי' הם וכשאוכלים בחוץ אתי למשרי אכילת קדשים בחוץ וכיון דכן אף בטריפה היה לו ליגזור דלא ליתי למישרי בהנאה קדשים פסולין בחוץ ובתוספו' הקשו דדילמא קדשים פסולים לא שכיחי ומילתא דלא שכיחי' לא גזרו בה לכך פירשו דדייק לה ממאי דמשנינן דסד"א דתהוי כמאן דקטלה ותטמא בנבלה דאם איתא דמדאורייתא שחיטה מעליות' היא ואין בהם שום איסור' היכי הוי ס"ד לומר משום דאסרוה רבנן נימא דתהוי כמאן דקטלה ותיטמא בנבלה ולא תהא שחיט' ראוי' של תורה מטהרת מידי נבלה ונכון הוא.
אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חי אטו בהמה פרש"י ז"ל דלאו בדוקא נקט לישנא דגזרינן דהא במסכת קידושין מוכח דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אף בחי אמר לה אלא דנקט ליה' משום מאי דבעי' למימר אא"א דרבנן וכו היא גופא גזירה נקט הכא אגב ריהטא לומר דאפילו לא הי' חי' דאורייתא הוה לן למגזר בה אטו בהמה דאיסור דאורייתא ובתו' פירשו דשפיר נקט גזרי' וקאי אמאי דקתני ישרפו דאפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אין דנין בשריפה ורבנן הוא דגזרו בה שריפה אטו פסולי המקודשים הילכך גזרו בחי' אטו בהמה כיון דתרווייהו אסורי מדאורייתא ואע"ג דחי לא שייכי במקודשים אלא א"א חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בבהמ' וכולהו איסורי' אינו אלא מדרבנן דגזרו משום קדשים בחוץ למה להו להפריז באיסורים למיגזר שריפה אף בחי' דהא גזירה לגזירה היא:
זיל שקל עופא וכחט וכו' וקים ליה דלא מעלי למיעבד הא אלא דם עוף טהור א"כ בעי לאשמועינן דאפילו בעוף טהור שהוא בתורת שחיטה וכיסוי מותר לעשות כן וכדמפרש תלמודא ואזיל.
בכל יום בת קול יוצא כו' גמרא גמירה לה.
אי הכי סיפא נמי כיון דאסרת לשחוט אחריהם אמרי' שחיטה מעליות' היא איכא למידק מי דמי דבשלמא רישא כי אמרינן ליה שלא יכסה שב ואל תעשה הוא וחזי למימר הכי כדי שלא יבוא לעבור בלאו דנבלה אבל סיפא היכא שרינן ליה לשחוט אחריהם לאחותי' נפשי' לספק לאו דלא תשחטו ביום א' בקום עשה ומשום גזירה דלאו דנבלה ומאי אולמא דהאי לאו מהאי לאו. וי"ל קס"ד דמסתמא רוב מעשיהן מקולקלין אלא דחיישינן לחומרא בעלמא וכיון דכן ליכא לאו דלא תשחטו ביום אחד: גר' רש"י ז"ל שוחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר ומהדרינן סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר וה"פ בא לימלך בבית דין אם הוא חייב לכסות ואמרי' לי שיכסה מא"ל דהא ליכא הכא טעמא דלנקר חצירו ומהדרינן סיפא נמי כי אמרי' ליה שלא ישחוט אחריהם הא ליכא טעמא דבשר הוא דלא צריך ויש גורסים ולטעמיך סיפא נמי וכו' והכל דרך אחד:
הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים פי' ומהאי טעמא נמי שרי לשחוט אחריהם דשחיטתם לאו שחיטה היא וא"ת מ"מ הא איכא מיעוטא דמעשיהם מתוקנים ור"מ חייש בכל דוכת' למיעוטא לחומרא יש מתרצים דלאו דוקא רוב מצומצם אלא קרוב לכל וכאותה שאמרו רוב עכו"ה פרוצים בעריות ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא אשתאר אלא מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לה ר"מ והנכון דהכא איכ' חזקה דבהמה דאיסורא דמסייע ליה לרובא וה"ל אידך מיעוטא דמעוטא והיינו דפרכי' מאי ארי' רוב מעשיה מקולקלים כיון דסוף סוף טעמ' נמי משום חזקה והא לר"מ אפי' במיעוט וחזקה נמי איתרע ליה רובא וחשיב כמאן דליתא וכדמייתא סייעתא מהא דחילוק דקס"ד דכיון דספק טמא ברשות היחיד הוא דספיקו טמא ואלו ר"מ מטהר לגמרי על כרחין היינו משום דאוקים מיעוט תינוקת שאין מטפחין בהדי חזקות דמסייע ליה ואיתרע ליה רובא כמאן דליתא דאי דיינינן ליה בפלגא ופלגא ספק טומאה ברשות היחיד היא וספיקו טמא.
ופרקינן אם אמרו ספק טמא לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כלומר דלעולם בפלגא ופלגא הוא ומספיקא מטהרין ליה ר"מ וטעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ורבנן דמטמאין היינו דתולין כדאי במס' נדה ובפ' בתרא דקידושין מפרש שעשו אותו כדבר שיש בו דעת לשאול לחוש לו להחמיר והקשה ה"ר שמואל וורדוס ז"ל לרבנן מאי סבירא להו בחש"ו אי רוב מעשיה' מקולקלים יהי' מותר לשחוט אחריהם דהא אינהו לא חיישי למיעוטא וא"נ סבירא להו דפלגא מקולקלי ופלגא מתוקני' כיון דאיכ' חזק ה"ל כאילו רובם מקולקלי' ויהא מותר לשחוט אחריה' דמאי חומרא שייך הכא היכא דאיכא רובא דהא לא עבדי' הכי בשום דוכתי ותי' דפלגא ופלגא ליכא למימר דבהא ודאי א"א לצמצם אלא רובם מקולקלים או רובם מתוקנים וחיישי' הכא לחומרא לאסו' שחיטתו והכא לחומרא לאסור לשחוט אחריהן ומשום דמסתבר טפי לומר דרובן מקולקלי נקיטי דמאי דחיישי' לשחוט אחרייהן לחומרא בעלמא.
תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו וכו' רש"י ז"ל מפרש דתנוק ודאי נגע כיון דבצק בידו אלא דמספק' לן מיהו אם הוא טמא מפני שהוא מטפח באשפות שיש בהן נבלות ושקצים ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוק' מטפחין שם וטמאים ור"מ מטהר משום מיעוט שאין מטפחין וטהורין וחזקת טהרה דעיסה ואינו מחוור דאי ודאי נגע הא ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח בפ' המפלת גבי שלי' בבית הבית טמא וכדפרש"י התם ועוד דבצק שבידו אינו ראיה דודאי נגע דדילמא טהור נתן בידו וכדתניא בתוספתי גבי תינוק שעומד בצד בית הקברות ושושנים בידו וא"א לשושנים אלא ממקו' טומאה טהור שאני אומר אדם טהור נטל ונתן לו ועוד שלשון מטפח לא שייך אלא בדבר של אוכל ומשקה לכך הנכון דהכא בתינוק שהוא ודאי טמא א"כ דסתמ' טמא מדרס דאמר בתוספתא לפי שנשים נדוד מגפפות אותו ואין הספק כאן אלא אם כגע בעיסה אם לאו לפי' שרוב תינוקת מטפחין בעיס' ומיעוט אין מטפחין בה ור' מאיר אזיל בתר מיעוטא וחזקת עיסה ורבנן חיישי לרובא והא דקתני ובצק בידו משום כחו של ר"מ היא דאפי' בהא מטהר דתלינן דאדם טהור נתן לו אבל לרבנן בלאו הכי נמי תולין משום רובא. והכא תניא בתוספתא דטהרות שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חביות של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין לפי שדרך תינוקות לטפח ע"כ וזהו ראי' לפי' זה וכן פר"ת ז"ל וכן הארכתי במס' נדה ומס' קידושין בס"ד.
הא דתנן ר"י אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ושחט את העוף אמרו עלה א"ר חנינא מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת פי' רש"י ז"ל שאין צריך לברן באחרון על השחיטה ויש שסוברין לדקדק בדעת רש"י ז"ל כי על הכסוי האחרון חוזר ומברך והמחוו' שבטעמים שנתנו לסברא זו דבשלמא בברכת שחיטה כיון דכששחט ראשון גם האחרון הי' לפניו וחל ברכה של ראשון על שניהם ואין הכיסוי שביניהם הפסק כיון דאפשר דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא כדמפר' ואזיל אבל לענין ברכת כיסוי כיון דכי כיסה דם הראשון ומברך עליו עדיין אין דמו של אחרון בעולם לא חייל עליה ברכה דראשון והוי שחיט דבנתיים הפסק' אע"ג דאפשר דשחיט בחד ידו ומכסה בחד ידו אבל ר"ת ז"ל פי דבין בברכת שחיטה ובין בברכת כיסוי קאמר ר"ח דדי' בברכה אחת ונראה שאף רש"י ז"ל כך הוא סובר ולא נקט שפירושו ברכת שחיטה אלא משו' דר"י לא איירי במתניתין אלא בשחיטת האחרון ולא בכסויו ויש למדין מכאן מדר"י לרבנן דהלכתא כוותיהו שהשוחט על דעת לשחוט חיה אחת או עוף אחד בלבד וקודם שכיסה הביאו עוד עוף אחד או חיה לשחוט דהשתא אף לרבנן צריך לחזור ולברך על האחרון לפי שהוא נמלך חייב לכסות בתחילה ואח"כ ישחוט דהא לר"י עושה כן בין חיה ועוף לפי שכל אחד חלק לעצמו ואעפ"י שאינו צריך לחזור ולברך כ"ש בזו שצריך לחזור ולברך שיש לו לפסוק ולכסותו בתחילה ואחר כך לשחוט ואין זו ראיה דההיא דר"י שני היא לפי שהן שתי מצות כדנפקא לן מקרא מה שאין כן בזו לרבנן שהכל מצוה אחת אלא שהמלאכה קובעת ברכ' ואעפ"י כן טוב לעשות כן לכתחילה ודעת מורי הרב ז"ל דטבח הקבוע לשחוט והביאו לו לשחוט בעוד שעוסק בשחיטתו אין דינו כנמלך ואינו חוזר ומברך דדעתיה אהכי ואסור לשוח בין ברכה לשחיטה כדין כל ברכת המצות אלא בדבר שהוא צורך שחיטה כדרך שאמרו בטול ברוך בפ' כיצד מברכי' אבל אחר שהתחיל לשחוט מותר לו לשוח בנתיים ולא הוי הפסק כשם שאין שיחה מפסקת באמצע אכילה לברכת הנהנין ולא דמי לשוח בין תפלה לתפלה דהתם לפי שהם כשתי מצות ולא כדברי בעל ה"ג ז"ל ומי שדעתו לשחוט בהמות הרבה וברך והתחיל ושחט ובא חבירו לסייעו דעת מורי הרב ז"ל שאין האחרון צריך לברך דברכתו של ראשון פטרם וכדכתיבנא לענין ברכת בדיקת החמץ בפ"ק דפסחים בס"ד.
כיון דאמרינהו הב ונברך איתסר לן למשתי נראה מפשוטו דאיתסר להו למישתי כלל ואפילו בברכה קאמר ועוד מנא ידע רב ייבא דבלא ברכה בעי למישתיי עד דלימא להו הכי ומיהו קשה דהא קיי"ל דאפי' גמר וסלק לא מיתסר באכילה ושתייה בברכה עד שיטול ידיו לברכה כדאית בפרק כיצד מברכין וי"ל דהתם בשאכל דבר מזוהם שחייש שחייב בנטילת ידים לברכה וכל שלא נטל לא חזי לברך ומ"ה לא מצי קבע' נפשיה לברכה עד דמשי והכא כשלא אכל דבר מזוהם ולא דבר שיש בו מלח סדומית שאין טעון נטילת ידים לברכה דכיון שכן כי אמרי' הב ונברך עומד במקום נטילת ידים ורש"י ז"ל וריא"ף ז"ל פירש איתסר להו למשתי בלא ברכה ולדבריהם י"ל שהזכירם ומזרזם היה בתחילה ואין מזרזין אלא למזורז וכבר הארכתי בזה בפרק ערבי פסחים בס"ד:
הכי השתא התם משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר פי' ולפיכך ברכת מזון שבנתיים הוי הפסק וצרך לברך בזה בורא פרי הגפן אחרי והוא הדין לאומר הב ונברך שנזדמן לברכה ויש למדין מכאן למי שקם באמצע סעודה להתפלל שיש לו לחזור ולברך ברכת הנהנין כיון דמיכל ומשתי ונצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכן למד מכאן ריא"ף ז"ל לענין כוסות של פסח לומר בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד כמו שכתיב שם בהלכותיו וכן דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל שני רבותי ז"ל הסכימו לדברי האומריה מגדולי רבותי האחרוני' ז"ל שלא אמרו כאן לענין ברכת המזון שהוא גמר מעשה ראשון וכיון דלא אפשר למישתי ולברוכי כחדא הוי הפסקה ובברכת שחיטה וכיסוי אע"ג דכיסוי גמר מעש' לא הוי הפסק משום דאפשר למישחט וכיסוי בחדא אבל דבר שאינו גמר מעשה ראשון פשיטא דלא הוי הפסק ואינו קובע ברכה ולכן זה שהתפלל באמצע סעודה אינו חוזר ומברך ולענין ארבעה כוסות אין לברך אלא על כוס ראשון וכוס ברכת המזון וכן עיקר וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד וגם בהלכות סדר האגדה בס"ד ולדברי הכל כל שקם לשוח באמצע סעודה עם חבירו אע"פ שהפליג אינו חוזר ומברך דדבר של רשות אינו הפסק ולענין ברכת הכיסוי נהגו לברך על כיסוי הדם וטעם זה לפי שאין ברכה זו קבוע עליו בלחוד כי מצוה זו על כל ישראל וכדרך שאמרו על ביעור חמץ כפי הכלל שכתבחי שם בס"ד אבל מה שכתב בהלכות גדולות שמכסה ואח"כ מברך ולפיכך היה בעל כמו על הטבילה ועל נטילת לולב זה אינו דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה כדאיתא בפ"ק דפסחים ולמה תצא זו מן הכלל כיון שלא הוציאה בתלמוד הילכך מברך ואח"כ מכסה.
שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמ' מכאן אומר רבי אליהו ז"ל מפריז שתקנו בסוף ברכת מעריב ערבים לומר סמוך לחתימה ה' צבאות שמו ואין (נראה דצ"ל ואח"כ עיין תר"י ברכות די"א ע"ב) אומרים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד כדכתיבנא בדוכתיה בס"ד יתיב רבי בתענית' תלתא יומין פי' בתוס' לפי שר' היה גדול ישראל והוא אינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות כענין ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם כהוגן יהא חלול התורה:
כוס של ברכה אתה שותה פירש"י ז"ל כי לא על השתי' היה מקפיד אלא שלא יצטרף עמהם בברכה ולא יענה אמן שהוא כמברך וזהו שלמדו מכאן דשכר ברכה עשרה זהובים ומכאן דן ר"ת ז"ל באחד שקראוהו לקרוא בתורה ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך וכן דין במי שהי' מזומן לימול ובא חבירו ומל ועוד נתן הר"ר פטר ז"ל טעם אחר דקריאה בתורה מצוה מוטלת על כולם ואין לאחד לקרוא יותר מחבירו.
ואסקינא דשכר ברכה עשרה זהו' ואפילו ברכה דרבנן דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ושכר מצוה נמי בלא ברכ' עשרה זהובים כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ"א ע"ב) גבי אילן העומד ליקצץ וכולן שכרן י' זהובים וכי איכא מצוה וברכה כחדא חשיב' ושכר שתיהן עשרה זהובים. דאי לא כוס של ברכה שוה חמשים וכל זה אינו דנין בחוצה לארץ דמילתא דלית ביה חסרון כיס הוא וכדמוכח בפר' החובל ואין דיננו בזה אלא להיכא דתפס ולזה הוא שהביאה הרי"ף ז"ל מ"ר ז"ל:
ומאי שנה מהשב דאמר מר השב אפי מאה פעמים פי' דליכא למימר דשאני התם דכתיב השב תשיבם דהא תשיבם לדרשא אחרית' אתא ומהשב בלחוד נפקא אפי ק' פעמים כדאיתא בפ' אלו מציאות וכדפי' רש"י ז"ל.
לא שנו אלא שחזר ונתגלה פי' בעוד שרישומו ניכר וכי חזר ונתגלה מאי הוי נימא הואיל ואידחי אידחי פי' כיון דאמרת דכי לא נתגלה פטור כי חזר ונתגלה מאי הוי אבל לדידי אע"פ שלא נתגלה חייב לכסות ומקשה לומר דהוא הדין דאע"ג דלא נתגלה שיהא חייב לכסות דלא עדיף כסהו הרוח מהיכי דנבלע דם בקרקע שחייב לכסות.
אמר רבי זירא ההוא שרישומו ניכר פי' דההיא שלא נבלע לגמרי אלא שהיה רישומן ניכר וכן הילכתא.
לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטיל דאף על גב דאיכא בסוף מראות דם פסול לזריקה ואינו חוזר וניער דהואיל ונדחה מתחילתו כשלא הי' מראה דם נדחה לעולם מה שאין כן באיסורין שחוזר וניער ולא אמרינן דהואיל ונדחה מתחילתו בשלא היה כשיעור נדחה כדאמרינן בסוף מס' ע"א. ואמרינן דלענין כיסוי אינו כן לפי שאין דיחוי אצל מצות ולאיסורן דמי'. ואיכא דקשיא ליה לר"י דהא כדם לתוך מים הוא כשעירה מדם השעיר לדם הפר ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל. ותירצו כשהיה מערה מספל דדמי' לצרצר גדול. ואין צריך לזה דאנן לא אמרינן אלא בדם ומים שיש לו ביטול. ודכוותי' לרבנן במין במינו אבל במין במינו לר"י דאין ביטול ואוסר במשהו לא שייך לומר ראשון ראשון בטיל.
והוא דאיכא כזית פרש"י ז"ל כזית דם גמור. ויפה כיון דאי בדם עם גשמים פשיטא דהא אפי' דם גמור כזית בעי. וא"ת ואי בשיש באדמומי' כזית מאי רבותי דהאי דם. וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב. דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסורא בעלמא.
במאי קמפלוגי ת"ק סבר דמו כל דמו ור"י סבר דמו ואפי' ורשב"ג סבר דמו המיוחד פירש לפום פשטא שלש מחלוקת בדבר ור"י חולק הוא עם ת"ק ואין הלכה אלא לת"ק וכן פסק ר"י ז"ל אבלהרי"ף ז"ל פסק כר"י וטעם דבריו משום דהא קי"ל דכל מקום שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים דאפי' למ"ד במה לחלוק אימתי לפרש ואפי' בבריית' קאמר דלהא לא אמר' במשנתינו ועוד דאף במשנתינו קתני אימתי והא דאמרינן הכא ת"ק סבר היינו דלפום פשטא סבר הכא פירושו דמתני' עד שבא ר"י ופי' ואפשר דרשב"ג נמי מפרש הוא אלא שחולק עם ר"י בפי ת"ק והלכה כר"י כדקתני במתני' וזהו הפסק הנכון ובמהדורא קמא הארכתי בזה יותר בס"ד.
מתני' במה מכסין וכו' בסיד בחרסית פ"ה חרסית שחיקת חרסי: ולא נהירא דבמתני חצי לה תרווייהו. לכך הנכון דחרסית מין סיד הוא שעושין מן חרסים.
כלל אמר רשב"ג וכו' עיקר הפירוש דלכ"ע רשב"ג לפרש דברי חכמי' בא וליתן כללא למילתייהו דאין מכסין בדבר שאינו נקרא עפר ממש עד שיהא לו טבעו של עפר שיהא מגדל צמחים ולאפוקי דבר גם שאינו מתערב עם הדם כגון כלי ומגופה ולאפוקי שחיקת כלי מתכות שאינו מגדל צמחים וכיוצא בו ומיהו כל שהוא נקרא עפר והוא דבר מתערב אע"פ שאינו מגדל צמחים מכסין בו, והיינו דמכסין בעפרות זהב כדאי' בגמ'. והא דקתני בבריית' שמפסין בשחיקת אבנים ובנעורת פשתן איכא מאן דמפרש דפליג אדרשב"ג וסבירא ליה דכל דבר דק שיצא מן הקרקע כמות שהוא מכסין ואע"ג שאינו מגדל צמחים ולאפוקי דבר גם וסובין וקמח ומורסן שהם עצמן לא יצאו מן הקרקע ואיכא מאן דמפרש דתני ברא לא פליג. וסבירא לי' דשחיקת אבנים מגדל צמחים הוא וזה יותר נכון:
גמרא ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים כבר פירשנהו דהנהו מגדלי צמחים נינהו אלא שקדמת שלף יבש וכדאמרי' בפ' מרובה גבי חרסי' דלית בי' הנאה לומר שהטרחה יותר על השוכר וכן פי ר"ת ז"ל.
כלל הצריך לפרט הוא פרש"י ז"ל באלו וכסהו יש בו שני עניני' כסוין האחד כיסוי בדבר שאינו מתערב כלל כגון דף וכלי וכיוצא בו והשני כיסוי בדבר המתערב וכי אמרי' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כשהפרטים מסגנון א' אבל כאן שכולו הכסוי שני ענייני' חלוקי' לא בא הפרט של עפר אלא למיעוט כיסוי שאינו מתערב בעפר אבל במינו עפר כיסוי דבר המתעכב לא מיעוט כלום ור"ת ז"ל הקשה דסוף סוף הכל ענין כיסוי וכלל גמור הוא והעפר פרט לכך פר"ת ז"ל דצריך לפרט דאמרי' היינו משום וכסהו לא משמע אלא למעלה ובא עפר ללמד שצריך כיסוי גם מלמטה וכדאית' בריש פרקין ודברי רש"י ז"ל נכונים יותר.
אין מכסין בו אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח פי' שמצמיח לכתחלה ולא דמי למגדל צמחי' שאמרו במשנתינו ובברייתא דהתם שמגדל דבר הזרוע כבד ומשום דפליג אמתני' ומתניתא אמר רבא דהא בורכא.
אמר רב נחמן אנא אמריתה ניהלי' ומהא מתניתא דקתני שאם היה מהלך במדבר שורף טליתו ואי סגי' לי' בשחיקת חרסים למה שורף טליתו ישחק אבנים ויכס' אלא סגי לה בהכי ור"נ בר יצחק הוה גמיר דהא מתנית' עיקר וזו שיטת רש"י ז"ל והתוספות ואנן כמתני' קי"ל.
עפר סתמא לא איקרי הקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן בפ"ק די"ט ושוין ב"ש וב"ה שאם שחטו שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא אלמא מודה ב"ש דאפר ראוי לכסות בו ותי' דהתם באפר עצים והכא באפר אוכלין ואפר עצים איקרי עפר סתם כדכתיב וישרף אותו בנחל קדרון וידק לעפר א"נ דהתם מוכן לכסות בו רוק או צואה קאמר ועוד דהא אמרינן התם דה"ק ואפר כירה מוכן הוא ואיכא למימר דאדב"ה בלחוד קאי.
ונקרא פיסולי' פרש"י ז"ל שחיקת הרחיים והקשו בתוס' דהיינו שחיקת אבנים דתני בברייתא דלעיל ומה הוסיפו בזה לכך פירשו שהוא רקב העצים הנקרא קירא בלע"ז ולגנותו לאבודת כוכבי' נקט פסולים:
מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו' הא דאוריך כולי האי לומר שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע הוה ליה לומר שהתכלת דומה לרקיע נראה הטעם לפי שאין תכלת דומה לרקיע ממש אלא שעל ידי שהתכלת דומה לים קצת והים דומה לרקיע קצת נראה שהתכלת דומה לרקיע ויש שפרשו בדרך מדרש כי זה לרמוז ע"י התכלת שדומה לים לזכור נסים שעשה לנו הקב"ה על הים וע"י מה שדומה לרקיע לזכור מה שהרכין ז' רקיעים כשירד לסיני לתת לנו התורה.
מאי לאו אם תקע לא יצא כלומר מאי לא יתקע אינו בתורת תקיעה ואפשר דאמתני' דלקמן סמיך דקתני הכי בהדיא וכדפריך בסוף ופריק אם לא תקע יצא וא"ת מ"מ תקשי דלכתחלה לא יתקע ור' זירא אמר שמכס' בו לכתחילה י"ל דשאני התם דמאיס לרצות בו לגבוה וכן פירש רש"י ז"ל.
אמר רב אשי הכי השתא שיעוריה בעינן ועבוד' כוכבים מיכת' שיעורא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל אשרה דא"י דאית לי' ביטול לא חשיבא דקיימא לשריפה ולא מיכתת שיעור' ואם נטל יצא בדיעבד והכי איתא בהדיא בפרק לולב הגזול והשתא לא הדר רב אשי ממאי דשנינן לעיל אם תקע ואם נטל יצא דאתי' באשירה דא"י ולומר משום איסורי הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדרבא והיינו דנקט רב אשי לשון הכי השתא כלומר דהא לא דמיא לדרבא דהכא טעמא אחרינא הוא ומשום דמיכתת, סליק פרק כיסוי הדם.