חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]


פרק הכל שוחטים

אלא הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין ה"נ וכו'. הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש דאע"ג דאינו נערך הוא נידר וגבי נודרין לא רבי מידי אלא דתניא לי' אגב נידרין:

טוב מזה ומזה. פי' מן הנודר ומשלם וכ"ש מן הנודר ואינו משלם שאינו נודר כל עיקר כי שמא מתוך שרגיל בכך יבא לידי בל יחל או בל תאחר: ואע"ג דקרא לא קאמר אלא משתדור ולא תשלם משמע לר' מאיר דאי משום הא פשיטא אלא ודאי ארישא סמוך משום דקאמר את אשר תדור בדיעבד שלם ואעפ"כ טוב אשר לא תידור משתידור לכתחלה שמא לא תשלם כלל או שמא לא תשלם בעתו. אבל ר"י משמע לי' קרא כפשטי' ולא נצרך אלא משום משתידור ולא תשלם אבל נודר ומשלם טוב משניהם. והא דכתיב את אשר תדור שלם לפי שא"א לומר לו שידור עכ"פ דלאו חובה הוא:

ואפילו ר"י לא קאמר אלא באומר הרי זו וכו'. והא אתיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים דבלישנא קמא הא אמרי' דבנדר דוקא פליגי אבל בנדבה אפי' ר"מ מודה דשרי ובלישנא בתרא אמרי' דבנודב דוקא פליגי אבל בנדר אפי' ר"י מודה דאסור ולא שרי אלא באומר הרי זו והא דקתני טוב מזה ומזה נודר ומשלם תני נודב ומשלם ובשמעתין נקטי' להדיא כלישנא בתרא משום דמשמע לן דאיהו עיקר וא"ת ה"נ נימא מאי הכל נודרין נודבין וכר"י. וי"ל דאכתי מעריכין קשיא כדפרש"י ז"ל דההוא לא משכחת אלא באומר עלי שאלו צא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא שתפס ההעו' בידו ואמר הרי אלו לערכי לא נערך כי לא אמר כלום דה"ל כמו שאינו מחויב חטאת ואומר הרי אלו לחטאתי שלא אמר כלום והא דאמרי' התם שאם אמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני שהוא חייב התם לפי שהאומר הריני נידון כאומר הרי עלי. ומ"ש רש"י ז"ל דלא משכחת לה אלא באומר הרי עלי לאו לשון עלי ממש אלא ענין עלי כלומר שמסבל עליו וז"ב: והקשה בתוס' דהתם בנדרים אמרי' לפום לישנא בתרא דנקטו הכא דאף באומר הרי זו לא אמר ר"י אלא במביא לעזרה ומקדישה וסומך עליה מיד ושוחטה כהלל ומוכח דר"מ אפי בכי הא לא שרי כדי שלא יבא לידי הרי עלי וא"כ איך אכלו ישראל בשר במדבר שהרי נזהרו בבשר התאוה ולא הותר להם אלא בשר נדרי שלמים או נדבותיהם ותירנו דהתם כיון דלא אפשרבלאו הכי מודה ר"מ, עוד הקשה דהא כתיב וידר יעקב נדר לאמר וההוא בעלי הוא. וכתיב וידר ישראל נדר וכו'. ועוד כתב נדרו ושלמו לה' וכו'. ותירצו שכבר דרשינן בב"ר מאי נדר לאמר אזהרה שיהיו נודרין בעת צרה וע"ז סמכו לנדור נדבות לעניים ביום הכפורים לפי שהוא בעת צרה למלאות חסרונות לעניים שא"א אלא ביום כנופייא:

והרמב"ן ז"ל היה מפרש דבר מכל דין שאין דברי ר"מ ור"י אלא בנודרין ונודבין קרבנות של רשות גמור דרך נדבה שלא לצורך ודומיא דערכין שהם רשות גמור ואין חפץ לשם בעולות ושלמים וערכין כל שיש בו חשש בל יחל אבל כל שהוא לצורך עצמם כההיא דמדבר וכן כל שרואה בעצמו שצריך לידור עולות ושלמים לשום לד כפרה או ריצוי השם מותר. וכן נראה ודאי שאם לא כן לפום לישנא בתרא לא משכחת מקריב עולות ושלמים לר"מ ונפלה קרבנות נדבה בבירא וכן אומר ז"ל דכל שהוא לדבר מצוה שרוצה לזרז עצמו פשיטא דשרי ואריך וכדנפקא לן בפ"ק דנדרים מדכתיב נשבעתי ואקיימה. והא דאמרי' כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל הוא ובנדרים איסור שקיומם חטא וכדמוכח התם ואף על גב דדריש התם אתיא חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור אבל כל שמועתינו דהתם אינו אלא איסור נדרים לכ"ע נמצאת לומר נדרי איסור אסורין לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה ורשות גמורה פלוגתא ר"מ ור"י והלכתא כר"י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה לזרוזי נפשי' א"נ בעת צרה מותרין לכתחלה ודברי הכל הוא:


דף ב עמוד ב[עריכה]


וכל הכל לאו לכתחלה הוא פרש"י ז"ל וכי אין לך הכל שהוא לכתחל' וק"ל דהא רב אחא לא הוי אמר הכי אלא דאיכא מנייהו דיעבד כיון דכן ה"ה האי דהכא שפיר הוא דיעבד ונ"ל דאה"נ אלא דנקט לי' תלמודא לברורי מלתא משום דבעי' לומר אמסקנא דאיכא מנייהו הכין והכין:

והא הכל חייבין בסוכה פי' ברייתא היא והא דלא מייתי הכל חייבין בראיי' דהוי מתני'. משום דהכי נוהגין ומרגלא בפומי דבי מדרשא:

אמר לי' אנא שחיטתן כשרה קשיא לי פי' רב אשי אהדר הכי לרב אחא וש"מ דחיהו הוי דעבד' להאי קושיא בסתם התלמוד למדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא ממסדר התלמוד וא"ת ואי אשחיטתן כשירה קשיא לי' אמאי אהדר הכי כדאקשי לי' רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין וי"ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחי' וכן דרך תלמוד כמו שתירץ מורי הרשב"א ז"ל:

תרתי דיעבד למה לי וכו' פי' רש"י ז"ל ואי מההיא דמסכת תמורה דקתני הכל ממירין דיעבד והדר קתני שאם המיר מומר התם לא קתני כי הכ' בהדי הדדי תרתי דיעבד הכל ממירין ותמורתן תמורה דמאי דקתני לא שהאדם רשאי וכו' לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. והוצרך רבינו ז"ל לפי פירושו שכ' לעיל גבי כדקתני טעמא דאלו לפי' ר"ת ז"ל ל"ק מידי דהתם הכל מתפיסין בתמורה קתני:

וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש. פי' שחייב מדרבנן להבדיל מכל טומאת הפסולות בהן ואשמועינן דאפ"ה בהא מותר הואיל שאינו אלא חששא לא הוי כהקדש וא"ת ודלמא אדרבא הוא גופא קמ"ל דלא כקדש דמי ומ"ה שוחט לכתחל' וי"ל דא"כ לא אשמועינן רבותא בהיתר שחיטתו אלא במאי דלא הוי הקדש ולי שנא דהכל שוחטין משמע דרבות' בשחיט' הוא דקמ"ל:

כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר פרש"י ז"ל דכיון דמוזהר מן התורה לשמרן שלא יטמאו כדתיב את משמרת תרומתי לכל חדשי בני ישראל דאלמא בעי משמר' גזור בהו רבנן משום לך לך אמרינן לנזירא אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש שאינו אלא מדרבנן לא וא"ת וכי נגע במוקדשים במה הוכשרו ליטמא דאי בדם שחיטה הא קיימא לן דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר כדאיתא לקמן במכילתין ובפ' כל שעה: ובשלמא למ"ד שחיטה מכשרת ניחא אבל למ"ד אין שחיטה מכשרת מא"ל וי"ל דהא אמרי' התם בשמעתין ולקמן במכילתין דחיבת הקדש מכשרתן והא דלא נקט טעמא שמא יבוא טמא זה לפנים לעזרה כדאמר בן זומא בפסחים שהנכנס למקדש אפילו טהור טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה שמא ימשך לפנים וי"ל דאפילו לבן זומא התם הוא בטהור אבל טמא מזהר זהיר והקשה בתוספות האיך אפשר לטמא לשחוט במוקדשין והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה ואם הוא טמא מת הרי הוא אסור' לכנוס אפילו בחיל כדתנן במשנה ראשונה במסכת כלים החיל מקודש שאין זבין וטמאי מתים נכנסים לשם ואם הוא טמא שרץ הרי אסור לכנוס לעזרת נשים מיהת ואפילו טבול יום נמי וכדתנן התם בהדיא ועזרת נשים רחבה קל"ה אמות כדאיתא במסכת מדות ומנין לו סכין ארוכה כ"כ היאך יש לחוש כלל שמא יגע הא ודאי מלתא דלא שכיח הוא שלא גזרו בהו בשום מקום ותרצו דאלו מדאורייתא אפילו טמא מת מותר בכל מחנה לוי' דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו וכ"ש טבול יום שאינו אלא מדרבנן כדתניא החצר החדשה שחדשה בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוי' וכי גזור רבנן בטומאה שאיר' בחוץ אבל בטומאה שא רעה בפנים והוא צריך להתעכב שם לצורך מצותו לא גזרו כדתנן במסכת תמיד אירע קרי בא' מהם ירד לו דרך מחיצה לבית הטבילה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים במדורת בית המוקד' והא מדורת בית המוקד בעזרה הוא וחצי' בקדש כדאיתא במסכת מדות וכהן זה שהוא טבול יום עומד שם עם אחיו הכהנים לצורך מצותו כדאמרן ועוד אמרו בתוס' דאפילו בטומאה שאירעה חוץ לא גזרו אלא במקום שמשמש כניסה ויציאה אבל מן הצדדין לא גזרו והב"ע מן הצד:

ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב שאין אנו צריכין לכל דהכא בדין שחיטה איירי למי שהי' טמא והי' בפנים או שנטמא שם או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים:

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה בתוספות מאי ארי' ברי לי דהא עזרה רשות הרבים כדאיתא בפ"ק דפסחים וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ותירצו דהתם בספק שקול אבל הכא קרוב הדבר שנגע מתוך שטרוד בשחיטתו ובכי הא לא אמרו ספיקו טהור וכדאמרינן בפ"ק דנדה גבי היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאות בצידו וכו'. ואם א"א לו אא"כ נגע טמא ומוכח התם דלא סוף דבר שא"א דא"כ פשיטא אלא שהיה קרוב ליגע וכן אמרו בתוספתא אם א"א אלא א"כ נגע ספיקו טמא אלמא לאו דוקא א"א וברשות הרבים עסקי' וא"ה ספיקו טמא מפני שקרוב לטומאה יותר מן הטהרה עוד תירצו דשאני שפק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימיר ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וזה עיקר דהא ודאי בסכין ארוכה ספק שקול הוא ולא דמיא להאי דנדה:

שמא ישהו וכו' משו' דקתני תנא שמא יקלקלו לשון לכתחל' נקטי' נמי שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו והא דלא נקטי' נמי שמא יגרמו ושמא יעקרו משום דההיא מינכר:

וכולן ששחטו אהייא וכו' אלא אטמא בחולין פי' דלרבותא טמא בחולין נקט וכולן. ולא נקט ואם אבל אין ספק שהעיקר הוא משום חש"ו דעלה קאי והיינו דמוכחי מהאי סיפא דמתני דלא בעי כונה בחולין בשחיטה משום דחש"ו ולא בני כונה נינהו וקתני וכולן ששחטו וכו' אלמא פשיטא דלכ"ע וכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי.

הא אמר לכתחלה נמי שחיט פי' לישנא קלילי נקיטי דטפי נמי הוה לן למימר הא אמרת לכתחל' נמי שחיט ואפי' בלא אחרי':

אלא אטמא במוקדשים בברי לי' סגי פי' ואע"ג דברי לי' קיל טפי מאחרי' רואין אותן והכי דייק לישנא דסוגיא ואף על גב דבעל דבר נאמן באסורי' ככל עד דעלמא קילותא דידי' הכא משום דאגב דטריד בשחיטה דלמא נגע ולאו אדעתי' אלא דק"ל דא"כ מאי האי דמתרץ דקתני סיפא היכי דליתי' גבן דנשיילי' דהא משום הא לא הוי צריך לאורוכי ולמתני סיפא דמרישא דייקי לה במכ"ש וי"ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתני' וכולן במקום ואם שחטו אע"ג דלא צריך ניחא לי' למתני' לברורי כולי דיני' א"נ דדלמא הוי ס"ד דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי שיש בכלל עדותו שלא הסיח דעתו דאיהו ידע בנפשי' אבל הרואה אותו נהי דידע דלא נגע לא ידע שפי' אם הסי' דעתו קמ"ל דמהימן והראשון יות' נכון כנ"ל:


דף ג עמוד א[עריכה]


חרב הרי הוא כחלל פי' לרווחא דמלתא נקטי' משום דהכי קושטא דהכא אפי' בלאו הכי כיון שהמת אבי אבות וזה השוח' שנג' בו הוא אב הא טמי' לסכין ואזל סכין וטמאתי' לבשר אלא וודאי לרווחא דמלתא נקט ולרבות טומאה בבשר שיהא ראשון לטומא' וכן הא דמשני כגון דאיטמי בשרץ לרווח' נקטי דיכול הוי לשנויי דאיטמי בטמא מת שאין השות' אלא ראשון לטומאה ואין מטמא סכין שאין כלי מקבל טומא' אלא מאב הטומאה.

איבעית אימא דאיטמי במת וכגון שבדק קרומי' של קנה ושחט בהפי' ופשוטי כלי עץ ושום צמחים אין מקבלין טומא' אפילו מדרבנן אלא כשהם משמשין לאדם בגופו או משמש משמשיו כדאיתא בספרי וההיא נמי מדרבנן והקשו בתוספת האיך שוחטין קדשים בקרומית של קנה דהא כלי בעי כדאמרי' בזבחי' מניין לשחיט' קדשי' שטעונה כלי שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ובנו קדשים הוי ותרצו כגון שתקנו ועשא' כלי והקשו דמ"מ אתי' דלא כר' דאמר שאין עושין כלי שרת של עץ ויש שתירצו שאין כלי של שחיטה כלי שרת אלא הקבלה בכלי שרת דהיינו דתנן בפרק איזהו מקומן ושחיטתן בכלי שרת בצפון ואיכא למידק דהא אמרינן במסכת סוטה בסכין מקד' דם השחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת ולא הרגישו בזה בתוספת אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשירה בזרים ופסולין אינ' גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפי' אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ' זה ולהכי לא קתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון ולכך לא אמרו אלא מניין לשחיטה שהיא טעונ' כלי ולא אמרו כלי שרת וזהו שאמרו בתוספת' חומר בקמיצ' מבשחיטה שהקמיצ' טעונה כלי ואין השחיט' טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אלא על כורחיך בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא ונפקא מיני' נמי שעושין אותו של עץ אפילו לרבי כנ"ל ובפרק איזהו מקומן הארכתי הרבה מזה כשיטת התו' בס"ד. אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי פי' וקסבר תנא דמתני' גרי אמת הן:

בד"א בישראל עומד על גביו פי' וה"ה דבעי' בודק סכין ונותן לו דאי לא דלמא בסכין פגומ' שחיט ולא חייש כלל כיון דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול ולא איצטריך לפרושי כדפרשי' רב אשי לקמן גבי מועד. דכיון דבעי הכ' ישראל שומר או עומד על גביו או יוצא ונכנס שאנו חוששין שיתקלקל בשחיטתו ופשיטא דבעי בודק סכין ונותן לו.

אבל יוצא ונכנס לא ישחוט פרש"י ז"ל לא ימסור לו לשחוט ונראה מדבריו שאין אביי פוסלו אלא לכתחלה ויש לזה סיוע קצת מדאמרינן לקמן על קושי' דרבא דפריך על אביי מי קתני מניח המניח קתני אלמא מודה אביי בדיעבד אבל אי אפשר לפרש כן חדא דבסוף סוגי' אמרינן לקמן דאביי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי ועוד דא"כ צ"ל לאביי לאוקמי סיפא דשחיטתן כשירה בשחתך כזית בשר ונתן לו הוי לי' לאוקמי' כפשט' אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט שחיטתן כשירה אלא ודאי דאביי פוסל אפי' בדיעבד ביוצא ונכנס מכיון דנגע והדבר מוכן בידו לקלקל כדמפרש לקמן ורבא פריך עליו דמי איכא מאן דפסול אפי' לכתחלה וכ"ש בדיעבד והא תנן המניח נכרי ומהדרי' עלי' דמי קתני' מניח עד דנשמע מיני' דכשר לכתחלה הא ודאי ליכא למיפרך מיני' על אביי אלא לדיעבד בלחוד:

אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו נראי' דברים שלכך האריך וכפל לשונו לאשמעינן דכול' מלתא באכילתו תלי' שאם אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו ואפילו הי' שם שומר יוצא ונכנס וכדפירשנו דאביי פוסל בו אפי' בדיעבד כיון דנגע:

הא אמרינ' בישראל עומד על גביו שוחט לכתחלה ומיהו שמעינו דאחרי' רואין אותו היינו ישראל עומד על גביו ולא ברואהו מרחוק דההוא גרוע טובא מיוצא ונכנס.

ה"ג אלא מהכא ול"ג מסיפא דהא מתני' באפי נפשי' היא ולא עוד אלא דהא אתניי' בקמייתא בפרק רבי ישמעאל ואידך דהמניח היא בתרייתא בפרק השוכר וכדפרש"י ז"ל:

אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו' פי' ועל כרחין אין צריך לכתחלה קאמר והא אתא לאשמעינן דאילו בדיעבד פשיטא לכ"ע בכל מידי דלא נגע בי' התם ומרישא דהמטהר יינו נמי שמעינן לה ולפום הא יש לנו לומר דהא דקתני באידך המניח לשון לכתחלה הא דמותר להניח גוי בחנותו אלא דלאו שפיר הוא למתני בלישני' מניח גוי בחנותו דל"ת הכי קשיין מתני' אהדדי דליכ' למימר דלא זו אף זו קתני דהא מתני' דהמניח איתנייא בבתריית' וכדפרישי' אלא ודחי כדאמרן ומאי דכתב רש"י ז"ל דמתני' לא זו אף זו קתני משום מתני' גופי' דאין השומר צריך וכו' קאמר הכין דקתני ריש' דהמטהר יינו בדיעבד והדר קתני דאין השומר צרי' להיות יושב ומשמ' לכתחלה ותלמוד' ה"ק אלא מהכא כלומר דהכרחה מהכ' היא והיא המלמדת עלי' דהמניח שהיא ג"כ לכתחלה ולהכי נקטי רבא בקושי' ופריך והדר מפרש כנ"ל:

רב אשי אמר ה"ק וכו' אבל לא בדק הסכין ונתן לו לא ישחוט פי' דאע"ג דכי שחט אפשר לבדוק סכינו לא שרינן לשחוט לכתחלה על דעת כן שמא יפשע ולא יבדוק סכינו כיון שאם לא בדקה שחיטתו פסולה אף בדיעבד ואם שחט יבדוק סכינו אחריו פי' וה"ה דצריך לבדוק הסימנים אלא דההיא כיון דבכל שוחט היא כדאיתא לקמן בפרקין לא איצטריך לאדכורא הכא כלל דלא מדכרינן אלא מה דצריך בהא ולא בשוחט כשר דעלמא.


דף ג עמוד ב[עריכה]


נמצאת' סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו כלומר שלא נמצ' לנו יפה אבל לא ידעינן אם היתה יפה אם לאו דאי כשנמצא' יפה פשיטא דנבילה הוא כדאי' בפרקין והכ' נמי לא היה צריך לכפול ולומר ואם לאו דממילא נפקא לן ואיפשר דמייתורא אתי לאשמעינן דכל שלא נמצאת סכינו יפה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחתך ממנו כזית ואכלו דגבי כותי הוא דמהני הא לפי שהחזיקו לדקדק בם לעצמם וכיון דגירי אמת הן והחזיקו בה ס"ל דכל דאחזוק לדידהו אחזיק לדידן אבל במועד לתיאבון דכי לא משכח היתר' אכיל אסורא לא סמכי' על אכילתו ואפי' היכי דאיכא התירא הכא ואכל האי לא סמכי' עליו דיעבד לאחזוקי בכשרו' ומכאן דקדקו קצת רבותי' ז"ל דבישראל כשר כל שבדק סכינו לכתחלה אינו צריך לבדקו לאחר שחיטה ואפילו איתי' לסכין קמן דבחזקתי' מוקמי' לי' כל שלא נמצאת פגומה דהא הכא לא הוצרך לומר יבדוק סכינו אחריו אלא בשלא בדק סכין לו אבל בבדק סכין ונותן לו לא הוזכר כלל ובירושלמי אית' דרבי זיר' זריק ליה לאחר שחיטה וכן נראה עיקר אעפ"י שאפשר לדחוק ולדחות ראי' זו ולקמן נאריך בו יותר בס"ד ונראין דברי הרמב"ם ז"ל שלא התירו שחיט' מועד בבדיקת הסכין אלא כשהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה דלגבי מועד ליכא טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומיהו כל המומח' אעפ"י שאינו מוחזק דליכא למיחש ביה לעלופי טפי מישראל כשר.

רבינא אמר ה"ק הכל מומחין שוחטין אעפ"י שאין מוחזקי' דמה שהם מומחין חומרא היא ולא רבותא וזה פשוט וכן מאי דקאמר בלישנא בתרא הכל מוחזקין שוחטין אע"פ שאין מומחין רבותי' דהכל דהיינו אעפ"י שאין מומחין והוא שיודעין בו שיודע ה"ש פרושי מפרש דמומחין אינו סמוכים ולא מומחים לרבים כמומחין דאמרי' בעלמא אלא שבדוקים אלינו שיודעים ה"ש ובאידך לישנא נמי פריש דמוחזקים דאמרי' היינו ששחטו שנים ושלשה פעמים:

אבל אם אין יודעים בו שיודע פי' שהוא סתם אלינו ולא קאמר אבל יודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה שהיא פשיטא שאינו שוחט ואם שחט שחיטתו פסולה כל שאין אחרים רואין אותו ומיהו כל שאחרים רואין אותו אפשר דשוחט לכתחלה כיון שהוא בן דעת שלא פסלו אלא בחש"ו שאינם בני דעת ומועדין לקלקל ואפשר דלכתחלה לא כדי שלא יטעו אחרי' בהם אבל בדיעבד כשרה.

ואם לאו אסור לאכול משחיטתו דעת הר"י הזקן ז"ל וכן הסכימו רבותי ז"ל שאפילו למדנוהו עתה והוא אומר לנו ששחט כראוי אין סומכין עליו דכיון שבשעת שחיטה לא היה יודע ממה שהיה לו לזהר אין יכול להעמיד על זה דומה לזה שאמרו בעלמא מילתא דלא דמיא עליה דאינשי אמר לה ולאו אדעתיה ונראה שלכך כפל לשונו כאן ואמר אי לאו וכו'.

דליתיה קמן דליבדקי' פי' ואשמעינן דאף על גב דנגע סמכינן ארואין אותם ולא אמרינן דילמא קלקלו ולאו אדעתיה דאחרי ומדפרכינן בבודקים אותו סגיא ולא פרכינן כדלעיל הא לכתחלה נמי שחט יש ללמוד שכל שאינו מומחה אלינו אין מוסרים לו לכתחלה לשחוט אפילו באחרים רואין אותו וכן נראה מדברי ר"י הזקן ז"ל אבל יש לדחות לדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דה"ה דהוה מצינו לומר לכתחלה שחט אלא דאנן לא פרכינן בכולה סוגיין אלא ממה שהתיר התנא בהדיא לפום האוקימתא וכדפרכי' לעיל הא אמרת לכתחלה שחט אבל כיון שלא הוזכר זה כאן באוקימת' זו ניחא לן למיפרך ממה שהוזכר דהיינו שבודקין אותו כנ"ל.

כגון ששחט לפנינו שנים או שלשה פעמים נקט שנים שלשה כדאמרי אינשי כדאיתא בריש פרק מפנין א"נ משום פלוגתא דר' ורשב"ג דאיפליגי אי בתרי זימנא הוי חזקה אי בתלתא והא קיי"ל דכל באיסורין תרי זימני הוי חזקה.

משום דקשיא ליה וכולן פי' ומיהו מאן דמוקים לה בהכי סבר דהא לאו קושיא הוא דזימנין דלא דייק תנא בכי הא ונקט וכולן משום חש"ו שהם ג' והם רבים.

להאי לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן להך לישנא דאמרת שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן ודעת הגאונים ז"ל דכי מכשרינן שחיטת שאינן מומחין אצלינו היינו על דעת שנבדוק אותו לאחר שחיטה כל היכא דאיתא לקמן לא אכלינן משחיטתו עד דנבדקיה היינו דלא אמרו להא לשאין מומחין לא חיישינן כדאמרינן באידך לעלופי' לא חיישינן דהתם ודאי לא חיישינן כלל ואפילו היכא דאיתא קמן אבל בהא כיון דמיעוטא איכא שאין מומחי' חוששין לו כל היכי דאיתא למבדקיה לאחר ששחט מיהת אבל רבינו מורי הרא"ה ז"ל נוטה לדברי קצת האחרונים ז"ל דאף לשאינן מומחין לא חיישינן כלל אפילו היכא דאיתי' קמן דכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ודין תורה הוא ללכת אחר הרוב ואפי' לכתחלה שוב אין לנו לחוש לכלום דלא נקיטי לשאין מומחין לא חיישינן משום דהאי טעמא בעי אמאי לא חיישינן להכי כיון שכל שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולהכי נקטי' טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מאי הוה דהא איכא חזקת בהמה שהיא בחזקת איסור כדאיתי' לקמן בפרקין וא"כ סמוך מיעוט דשאין יודעין הלכות שחיטה לחזקה זו והו"ל כפלגא ופלגא וכדאמרינן בפרק האשה שהלך ויש מתרצים דרוב מצוין דקאמר הכא לאו דוקא רוב אלא כמו כל וכההיא דאמרינן בפרק בתולה נשאת רוב עכו"ם פרוצים בעריות דבעי למימר כל כדאיתא התם וה"נ מיעוטא דמיעוטא הוא דהוי כמאן דליתא בכל דוכתא ולי נראה שלא חשו למיעוט וחזקה אלא למיעוט שהוא בודאי אסור אבל הכא אפילו המיעוט שאינו יודע ה"ש אינו איסור בוודאי דדילמא שחיט שפיר ונדפריש' ביבמות בס"ד וכי מעיינ' בשמעתין לא משכחת איקומתא דעדיפ' אמתנ' כאקומתא דרבה בר עולא דלא קשיא ליה וכולן דאלו דרבינא אף דלא קשיא ליה נמי וכולן אתיא דלא כהלכתא דהא לעלופי לא חיישינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולאביי ורבא ורב אשי קשיא וכולן ומאי דהוה קשיא בדרבה בר עולא קילי טפי מדכולהו.


דף ד עמוד א[עריכה]


ולאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ה"ה דהוי מצי למרמי מתני' גופא דקשיא רישא אסיפא אלא דניחא לן לתרוצי אגב אביי ורבא דאיירי בפרושה ומשני הגמרה כעומד על גביו דמי והא דלא נקטי' עומד על גביו קרי ליה כדאמרינן יוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה משום דלגבי יוצא ונכנס חזי לאקרויי בא ומצאו מפני שמה שנכנס באמצע שחיטה אבל לעומד על גביו לא חזי למקרי יוצא ונכנס ולא הוי בכלל לישנא כלל ולהכי אמרינן דמ"מ קים לן דכעומד על גביו דמי ואע"ג דנגעי' וכדאמרי' גבי יין נסך דלא נגע:

איכא נוסחי' דגרסי ולטעמיך שהיי' חלדה גרמא ועיקור מי כתיבי ולא גרסי דרסה דדרסה כמאן דכתיבי דמי' שאין ושחט אלא ומשח כדאי' לקמן בפ' השוחט ויש גורסין דרסה והוא המחוור ורש"י ז"ל נראה דגרס ליה דכתב הך זביחה דכתיב בבקר וצאן מי מפרשן מילתא מהלכתא באורייתא:

אלא כיון דאחזוק אחזק פי' כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן הכי נמי כיון וכו' ומאי דקארי ליה דסבר דבבהמה דאית ליה עיקר מדאורייתא אמרי' כיון דאחזוק אחזוק אבל לא בעוף דלית ביה לדידהו עיקר באורייתא.

גר' רש"י ז"ל ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי הוא פי' מצוה דלא כתיבא ואחזוק בה כותיים לנפשייהו אי אמרי' דאחזוק נמי לדידן אי אמרינן דאף על גב דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן תנאי היא ויש שגורסין ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא והכל דרך אחד.

דתניא מצות כותי מותרת פי' לנו ולא חיישינן שמא חמץ הוא ומיירי בשראינו שאכל ממנה וכן הא דתני' ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מיירי בשראינו שיצא בה שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה דאי לא הא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ומיירי הא קודם שגזרו על פיתם כדאית' בפרקי ר' אליעזר א"נ לאחר כן ובשלשו אותה מקמח שלנו לצרכינו שלא גזרו אלא בפת שלהם.

רבי אליעזר אוסר פי' ואפי' משום חימוץ בכל ימות הפסח,

פשיטא פרש"י כיון דקתני שהיא מותרת למה לי' למיהדר ולמתני ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הא אמרי' דסמכי' עלייהו ומהדרי מהו דתימ' לא בקיאי בשימור פי' בשימור לשם מצה ותהוי כבצקו של עכו"ם שאמרו אדם ממלא כריסו מהם כשאינם יודעין בו ודאי שלא החמיצה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה קמ"ל ואדם יוצא ידי חובתו דבקיאים גם הם בשימור לשם מצה.

גרסת הספרים ור' אליעזר אוסר קסבר דלא בקיאי בשימור ופירושו בשימור בחמוץ דאלו בשמור דלשם מצה לא שייך ור' אליעזר אוסר שאין באכילתה אסור אלא שאין יוצאים בה.

היינו ת"ק פי' דליכ' למימר דריבה רשב"ג כל מצות אחרת כמו מצה דכתיב' ואחזוק דהא נמי פשיטא מה לי מצה מה לי דבר אחר אם כתיבה והחזיקו בו כמו מצה.

איכא בינייהו דכתיב' ולא אחזיקו בה פי' ולא ידעי' אי אחזיקו בה וכדפרש"י ז"ל דאי דידעו ודאי דלא אחזקו לכ"ע אסורה:

אסר החזיקו מיבעי' ליה פי' דאם לשון חסרון הוא וכיון שבא לחסר מדברי ת"ק אעפ"י שעדיין הוא מיקל יותר מר' אליעזר אפ"ה שפיר ה"ל למיתני אם החזיקו ואתי' כולה מתני' שפיר דאילו ת"ק סגי ליה בכתיב' ור' אליעזר אוסר ואפי' כתיבה ואחזוק לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ובא רשב"ג ואמר כמכריע אם החזיקו בה מהני' כתיב' ואי לא לא ואלו לישני דכל מצוה שהחזיקו בו משמע שבא לרבות היתר על כל שלפניו ואפי' על ת"ק.

אלא איכ' בינייהו דלא כתיב' ואחזוקי בה פי' והיינו תנאי דאמרי' ומתני' דלעיל רשב"ג היא ולענין כתיב' ולא אחזוק נחלקו בה רבותינו המפרשים ז"ל י"א דבהא נמי פליגי דת"ק סבר דשרי' דבתר כתיב' אזלינן לעול' ורשב"ג סבר דבתר חזקה אזלי' לעולם ומביאין ראיה מהא דאמרינן בגיטין על מתני דכל שטר שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מני אי רבנן אפילו שאר שטרות נמי כשר פי' דהא כתיבא ואי רשב"ג אי אחזיקו אפילו שאר שטרות נמי כשר ואי לא אחזוק אפילו גיטי נשים פסול והא התם דכתיב' ואפילו הכי אמרינן דלרשב"ג אי אחזוק אין אי לא לא ואחרים כתבו דאפושי פלוגת' לא מפשינן ולא אמרו בשמעתינו לפום פשט' דלהוי תנאי אלא דאחזיק בדלא כתיב' בלחוד והתם במסכת גיטין לא דייק בה ונקטי' כתיבה ולא אחזוק לרווח' דמלת' כלישנ' דרשב"ג בבריית' דלא אדכר אלא חזקה וה"ה דיכולינן למימר דבין לת"ק ובין לרשב"ג כיון דכתיב' אע"ג דלא אחזוק ואורח' דתלמוד' הוא דאי לא מאי אהני לרשב"ג מאי דסבר ליה דכותים גירי אמת הן דהא אמרי' דלא סמכי עלייהו משום מידי דכתיב' באוריית' עד דאחזוק ואעפ"י שי"ל דאהני טוב' לאפוקי דאילו סביר' לן גירי אריות הם לא מהני' שום חזקה ע"כ סברא הוי דכיון דמחזיקין להו בגירי אמת לסמוך עליהו במאי דאחזוק מנפשיהו בלא כתיב' דתהוי כתיב' כחזקה וכן דעת רוב המפרשים ז"ל ומיהו אין אנו צריכין עכשיו לכל זה שכבר גזרו עליהם ועשאום כעכו"ם גמורי' כדאית' לקמן,

גופא אמר רבא וכו' לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שבידו לשחוט כראוי אי לא דשחט כראוי הוי כמאן דשביק היתירא ואכיל איסורא ופרכי' א"ה כי לא בדק נמי. תימא מאי אי הכא דהא ודאי סוגיא בכולה תלמודא דכל לתיאבון לא שביק היתירה ואכיל איסורא וי"ל דסבירא לן דהתם הוי כן כי לית ליה שום עיכובא כגון שיש בחנות נבלה ושחוטה אבל בכאן צריך להתעכב ולעיין קצת לשחוט כראוי ולהכי פרכינן דאי אמרינן דעביד להתעכב לאכול היתירא אפילו לא בדק הסכין ונותן לו נמי. ופרקינן דעיכוב קל מתעכב לשחוט כראוי אבל לטרוח לתקן הסכין אם ימצאנה פגומה או לחזור אחר סכין אחר לא טרח. והא דחמצן של עוברי עבירה דמייתי עלה להא דשחיטה דמיא שצריך להתעכב קצת אבל אין בו טירחא דבחיפוש קל ימצא מי שיחלוף לו כנ"ל.


דף ד עמוד ב[עריכה]


תניא דמסייע ליה חמצן של עוברי עבירה פי' שמשהין חמצן לאחר פסח מפני חמדת ממון ודמי למועד לתיאבון. אחר פסח מותר מיד. פי' קתני מיד לפי שא"צ לשהות כדי ללוש ולאפות וכיוצא בו דסגי' בשהי' כדי להחליף מפני שמחליפין חמצן בחמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח שמותר פי' רש"י דכיון שיכול להחליפו בשל עכו"ם שהוא מותר לא שביק היתירא ואכל חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור. ואע"ג דהא נמי אסורא הוא לדידי' דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה דאי לאו דיהבי לעכו"ם לא הוי יהיב לי' גוי דידי' אפ"ה כל מה דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שריא שאין לך איסור הנאה שתופס דמיו וחליפיו חוץ מע"א ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה למכרו מכרו ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי העצים עכ"ל ז"ל ובודאי דמה דכתב מרן ז"ל דלאחריני שרי כן הוא על כרחין כדמוכח סוגיא וכדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואי לא שרי לדידה אפילו לכתחלה לאחר שקדשה אמאי מקודשת הא לא יהיב לה שוה פרוטה ומאי דכתב נמי ז"ל דלדידי' אסור כן הוא דהכי אסקי בנדרים ובההיא דאבעי' לן מהו בחלופיהן של אסורי הנאה ואתיין למפשטי' מדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דקס"ד דקדש לאו דוקא ולכתחלה נמי שרי לקדש אלא דנקט לי' אגב דקתני מכרן בדיעבד דלכתחלה אסור למכרן ודחינן דדילמא ה"מ בדיעבד וקידש דוקא קתני אבל לכתחלה לא וכיון דדחינן לה ולא איפשט בעיין ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא ומיהו מה שאומר רבינו ז"ל בטעמי' דאי אמרי' שרי מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' זו אינה ראיה דא"כ היכי לא פשטינן מהאי טעמא בעיין דמס' נדרים אלא ודאי דלעולם אימא לך דכיון שהחליפו בדיעבד אפילו לדידי' שרי כיון שאינו תופ' חליפין ומיהו כיון שאסו' למכרו ולהחליפו מן התור' נמי' הרי חשוב שאין לו דמים ואין לו תשלומים שאין לנו להחזיקו שהי' עובר על התורה למכרו ולהחליפו ומיהו עיקר דינו אמת כדפירש"י וא"ת כיון שאין תופס דמיו וחלופיו למה הן אסורין אף לדידי' וי"ל דהא איסורא דרב הוא דקנסוהו לפי שעבר להחליפו ולמכרו וכן פירש"י ז"ל בפ' השוכר דע"ז ומיהו לדידי' קנסא ולא לאחריני נמצאת למד דמדאורייתא אסור להחליף ולמכור אבל אם החליף או מכר דמיו וחילופיו מותרין אף לדידי' שהרי אינו תופס דמיו ומדרבנן אסורין הדמים והחליפין לדידי' אבל לאחרי' מותרין אפילו מדרבנן ומעת' עוברי עביר' הללו הרוויחו במה שהן מחליפין בתרתי חדא שהן עצמן אסורים בחמץ מן התורה לר"י בין לו ובין לאחרי' וחלופיהן אף מדרבנן לאחרים. ואידך שאף לדידהו אין איסור החליפין אלא מדרבנן ולמאי דאוקמינא כר"ש דסבר דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסת אינו אסור אלא מדרבנן מיהו חמץ עצמו אסור אף לאחרים ג"כ מדרבנן וחלופיהן מותרים לאחרים וכדאמרן. ועוד הרוויחו אף לדידהו דשאני בין אכילת איסור עצמו שהוא כעין חמץ דאורייתא לאיסור חלופיו ולכך מטריחן להחליף והרבה האריכו בתוס' ובחידושי' בענין זה אבל מה שכתבתי הוא תרומת כל דבריהם בקילור:

הא דאמרינן סברוה הא מני ר"י הקשו בתוס' דא"כ מה הרוויחו להחליפם בשל עכו"ם דהא אסקינן התם דלר"י אפילו חמץ של גוי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מן התורה ותירצו דהשתא סברוה כסברא דהוי סבר רב אחא אליבא דר"י דשל עכו"ם מותר דאע"ג דהוא הדר ביה לאו הוי מסקי אדעתייהו דהני דסברוה לההיא חזרה ובדין הוא דיכולין לומר ולטעמיך אלא דלא חיישינן ודכוותא בתלמוד טובא:

ותהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו פי' דלהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו אלא דאנן הוא דתלינן לקולא משום דהוו איסור' דרבנן מפני שהן מחליפין קתני כלו' דודאי מחליפין והשתא מה וכו' ומיהו מאן דסברוה לא נחת להא דיוקא וקסברי דמפני שמחליפין רוצה לומר מפני שתולין לומר שמחליפין.

הכל שוחטין ואפילו כותי וכו' היכי דמי אי לימא שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעלי' הוא פי' דאנוס הוא מחמת סכנה ויש שפירשו בתוספות דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה שנימולו כשהן גדולים ונבלעו בהן דמן דאי כשהן קטנים לא הי' לזה לחוש לכך וליתא מדנקט לי' תלמוד' סתם והטעם דכל שמתו אחיו מחמת מילה מקום יראה הוא לכל אדם ואפילו מקטנים לגדולים שאין להם שיעור וכל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמועד כלל כנ"ל.

אלא לאו מועד לאותו דבר וכדרב' פי' מועד לתיאבון ובבודק סכין ונותן לו וכדרבא דליכא למימר במועד לתיאבון ובאחרים רואין אותו דא"כ מאי ואפילו מועד מי גרע מכותי דשרי בהכי וכ"ש דליכא לאוקמי דלהכעיס דההיא נידון דאפילו באחרים רואין אותו אין מוסרין אותו לשחוט לכתחלה דמועד הוא לקלקל טפי מחש"ו:

למעלה שאני פי' רש"י ז"ל למעלה שאני שאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידי' באכילה ושתי' ואינו מחוור דאמאי לא גמרי לשון הסתה הסתה מהתם לכך הנכון למעלה שאני דלאו הסתה ממש היא דלא שייך הסתה בי':

ודלמא גברי דאחאב הוי מעלי פי' והנהו הוי משבעת האלפים ולפי שהי' מבני ביתו של אחאב לא היו מטמרין מאיזבל:


דף ה עמוד א[עריכה]


וכי שער שומרון גורן הוי נ"ל דמתמה הכי להדיא משום דהא חנן בפרק לא יחפור מרחיקין את גורן מן העיר חמשים אמה ואפי' בחוץ לארץ וכ"ש בא"י דאיכא משום נוי הארץ דאפילו את האילן מרחיקין כדאיתא התם.

על פי הדיבור שאני פי' רש"י ז"ל שהתירו לו הקב"ה לפי שעה דכתיב את העורבים צויתי שם לכלכלך וק"ל ודקארי ליה היכי לא ידע לי להאי קרא ועוד למאי דלא הוי מסיק אדעתי' דעל פי הדיבור הוי שרי לי' מטבחי דאחאב והא איכא משום בשר שנתעלם מן העין דאוסר רב לקמן במכילתין ועוד למה יתיר לו הקב"ה איסור שלא לצורך וכי אין לו להקב"ה בשר של היתר לתת לו או מעובדיה או משבעת האלפים. לכך נראה לפרש דמעיקרא נמי הוי ס"ד כי ע"פ הקב"ה אכלו שהבטיחו שיביאו לו העורבים מן מקום קרוב מן טבחי דאחאב ולא יחוש לעורבים דמייתי ליה מעלמא וש"מ דטבחי דאחאב כולו התירו וכדרב ענן דאי לא אפילו מן הקרוב היה לו לחוש לרובא דהא עובדי' וחביריו מיעוט הוי וכל דפריש מרובא פירש ופרקי' דעל פי הדיבור שאני והוא מבטיחו לו שיבואו לו אפילו מן המיעוט כי נקל הוא אצל השי"ת וליכא למימר לגבי דידיה כל דפריש מרובא פריש:

גרסת כל הספרים שלנו מאי עורבים וכו' וכיון דאייתי לי' בעי לפרושי ולאו דנפקא לן מהא מידי לשמעתין אי עורבין ממש או עורבים גברי והכי אורחא דתלמודא ואין אנו צריכין בזה למה שדחקו בתוס':

איתרמי מילתא דכל יומא מיתרמו לי' תרי גברא דשמייהו עורבים פי' דליכא למימר דתרי גברי מסוימים הוי בכולהו יומא דא"כ לא סגי דלא הוי מרגשי בה גברי דאיזבל.

א"כ עורבים מבעי' ליה פירש"י ז"ל דלא למטעי בעורבים ממש פי' לפירושו משא"כ במצרים ועבדים ודכוותייהו וא"ת נערה נמי איכא למיטעי בנערה דעלמא י"ל דכיון דכתיב קטנה ליכא למיטעי, וא"ת והא כתיב נער קטן נוהג בהם י"ל דבזכרים לא דייק קרא בהכי דזמנין דקרי אף לקטן נער וכדכתיב והנה נער בוכה וא"ת ולמה הוצרכו לדרוש במס' סוטה גבי נערים קטנים דגבי אלישע דקטנים קטני אמנה ונערי' מנוערים מן המצות וי"ל משום דהתם אי אפשר לומר קטנים ממש דהא לאו בני עונשין נינהו אלא ע"כ קטני אמנה וכיון דקטנים לאו ממש נערים נמי לאו ממש:

מכם מכם ולא כולכם מכם בכם חלקתי ולא בעובדי כוכבי' ומזלות פירש"י ז"ל דלהכי כתבי' למיעוטא גבי ישראל וכו' דכתיב גבי פרשת מומין איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם דמרבינן מאיש איש וכו' וגבי דידהו לא כתיב מיעוט דליכתוב מן האדם כי יקריב קרבן דהוי משמע מן האדם ולא כל האדם ש"מ דבישראל חילוק ולא בעובדי כוכבים ומזלות שכולן מתנדבין ומקבלין מהם עכ"ל.

מן הבהמה להביא בני האדם הדומין לבהמה פי' רש"י ז"ל שאינן מקיימין המצות מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע בב"ק ובתמורה ע"כ: פי' לפירושו דלאו לשון מן קדריש דההוא מיעוט היא ומיני' ממעטין נמי רובע ונרבע במס' תמורה ולא כולה מן הבהמה יתירא הוא כדאית' התם ומדכתיב מן ממעטי' רובע ונרבע כדכתיב אשר יתן שכתבו בבהמ' ומדכתיב בהמה בענין זה מרבינן בני אדם הדומין לבהמה:

אימא סיפא כו' עד קשיא מציעתא וא"ת ולימא לעולם במועד לדבר אחר שתביא קרבן עד אותו דבר עצמו ולכך אין מקבלין וי"ל דהא מרישא שמעי' לה דכיון דבמועד לכל התורה אין מקבלין ממנו קרבן ה"ה במועד על אותו דבר דהא לא שב מידיעתו הוא ונראה שאין צורך לזה דהא הכי בקרבנות נדבה עסקינן שהם באין דורן דכולי קרא דאדם כי יקריב מכם בהא כתיב וכדפירש"י ז"ל ולענין קרבן נדבה ליכא חילוק בזה וזה נראה לי ברור:

ולענין הלכה בשחיטה קי"ל דחש"ו אפי מומחין ומוחזקין כל שאין ישרא' עומד על גביו שחיטתו פסולה גם בדיעבד אפי' בדקו סכין ונותן לו ולא סגי לי בישרא' יוצא ונכנס דכי סגי קרא בישראל בר דעה ואפילו גבי כותי היינו משום דמירתת שיהא נתפס אבל הני לא חיישי ולא מירתת וכל שישראל עומד על גביו ובדקו סכין ונתנו לו א"נ שבדקו סכינו אחריו בדיעבד כשר:


דף ו עמוד א[עריכה]


העיד ר' יהושע בן זרוז בן חמיו של ר"מ לפני רבי על ר' מאיר שאכל עלי של ירק וכו' מקשים התוספות דמכאן משמע דאין מעשר נוהג בח"ל וכן משמע בפרק ר' ישמעאל דקאמר ר"ל איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פירא דלא עשרו אסר להו אתא לקמיה דר"י א"ל אדמוקטרינך עליך זיל הדר דבצר לאו היינו בצרה דבצרה בח"ל היא ואינה חייבת במעשר ותימה דבפ' עד כמה מוכח כולה שמעתת' דתרומה נוהגת בח"ל ותירץ ר"ת דהכא ובפרק ר"י איירי בדמאי דאינו נוהג בח"ל כדתנן במסכת דמאי מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודילמא ר"מ נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי:


דף ח עמוד א[עריכה]


אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידושה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח כתב ר"ז הלוי שאין הלכה כרבי זירא אלא חוששין לצדדין ואין אומרים בית השחיטה רווח וראיה לדבריו מדקי"ל דסכין צריכה בדיקה אתלת רוחתא כרב אשי ורבינא דאית להו הכי ורב יימר דאמר אתלת רוחתא לא צריכא דייק לה מדר' זירא וכיון דליתא לר' יימר ממילא שמעינן דליתא לדר' זירא ויש מי שאומר דהלכה כרבי זירא ולא דמיא לדרב יימר דמורשא דפגימה מתפשטת חוץ לסכין ונאחזת בצידי השחיטה וקורעתן ועוד דר' זירא דוקא בדיעבד קאמר דאמר ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד הא לכחחלה לא ישחוט ואפילו אמר אני אשחוט ולא אטה אין סומכין על זהירתו ורב יימר אפילו לכתחלה אמר דסמכי' על הרחבת בה"ש לכך לא קי"ל כוותי' וכן כתב הראב"ד ז"ל:


דף ט עמוד ב[עריכה]


אמר רב אשי ת"ש צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה איכא דקשיא להו מאי שנא מהא דנדה דתניא ככר נתונה על גבי דף ומדף טמא תחתיו אע"פ שאם נפלה א"א אלא א"כ נגעה טהורה שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ותירצו בתוס' משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלים לא גזרו. ועוד תירצו דנראה הכל לפי מה שהוא. תולין בככר שהוא טהור דאנו אומרים אדם טהור סלקה כדי שלא תפול עליה מדף ויטמאנה שאלו הי' אדם טמא עושה כן לא הועיל כלום שהרי טימא את הככר ולא נהנה בו כלל ונמצא שלא הועילו מעשיו כלום. אבל בצלוחית של חטאת אנו אומרים שמא אדם טמא מצא אותו מגול' וחשש לסכנת מים מגולים וכסה אותו ולא חש לטומאתו שטמא את מי חטאת שכתוב בהן למשמרת מפני שהסכנה חמורה מן האסור. וכן הא דפסחים דאמרי' בקרדום שאבד בבית הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם והועילו מעשיו להנאתו דצורך תשמישו גנבו מי שלקחו.


דף י עמוד א[עריכה]


קשיא דרבי אדרבי לא קשיא כאן בתלוש ולבסוף חיברו כאן במחובר מעיקרא כתב בעל המאור ז"ל אבל לר' חייא א"א למוקמינהו דכיון דלית לי' לר"ח שחיטה בתלוש מן התורה כדאמר לי' לרב וי"ו דכתב אאופתא קאמר אלא ס"ל דהכל מותר וקי"ל כרבי הילכך מחובר מעיקרא אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה וכן תלוש ולבסוף חיברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעקרו משם שחיטתו פסולה והיינו בעי' דרבא וכיון דלא איפשיטא לחומרא נקטה ואם הוא תלוש ולבסוף חיברו בדבר שאין מבטל אותו כגון סכין שדעתו לעוקרו ממקום נעיצתה לכתחלה לא ישחוט גזירה משום שחיטה במחובר ואם שחט שחיטתו כשרה:

אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכבר נפשטה בעיא דרבא לקולא ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאיליו אלמא במחובר מעיקרא הוא ש"מ בתלוש ולבסוף חברו אפילו דומיא דמחובר מעיקרא דקא מבטל לי' שחיטתו כשרה והיינו מסקנא דבעיין ומה דאתמר ת"ש בתר כי פשטה בתר פשטה לומר מרישא נמי שמעת מיני' דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרא וכדשני' ודחי לה על דרך מההיא ליכא למשמע מיני' דדילמא שאני לן סכין דלא מבטל לי' ומיהו פשטן מצור דומיא דקנה איתא ולפום האי סברא הוא דאוקמינא לעיל במחובר מעיקרא בתלוש ולבסוף חברו תדע שהרי ע"כ רבא ל"ל הנהו אוקימתא דאוקמו' לעיל מתני' ומתניתא דהא קתני צור וצור בכותל דבר מבטל הוא ואין דומה לסכין ואעפ"כ שחיטתו כשרה וכבר ראיתי מי שפי' דרבא מוקי לה בשחיברו חיבור ארעי אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין והיינו נעיצת סכין בכותל אינו כדרך וטעמא דלא מבטל לי' משום חשיבותא דסכין ושאין אדם מניחו שם הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסול' לדע' בעי' זו ועוד קתני סיפא והציפורן במחוב' ומדתני הכשר בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסולה בציפורן מחוב' מעיקר' ש"מ כל תלו' ולבסו' חברו שחיטתו כשר' והיינו אוקמת' דמתני' בתר פשטי דבעי כדפרישי' תדע דהא מעיקר' כל תלוש ולבסוף חברו קס"ד דמיבעיא לי לרבא מדקא איירי סכין אלמא צ"ל אוקמית' דלעיל שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא וכי לא הנ' להם להביא ראי' ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין כמו שהביאו מברייתא והאיך אמרו ת"ש נעץ סכין בכותל הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותו אם הוא כסכין דבר שאינו מבטל ששחיטה כשרה בו דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני אלא רבא ל"ל אוקימתא דלעיל אבל הוא מסתפק במשנתינו שמא ר' חייא הוא ועד כאן לא מכשר ר' חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא כדקס"ד מעיקרא ואפשר שהטעם גזירה שמא יאמרו שחיט' שאינ' באה מכח אדם כשירה או שגזרו בו לכתחלה משום צואר בהמה למעלה שמא ידרוס והך ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בתלוש ולבסוף חברו דתלוש הוא ולא גזרינן והוא הי' שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה בתלוש ולבסוף חברו אם במחובר מעיקרא הוא או לא ואנן השתא אגמרא סמכינן ולסוגיא דשמעתין שמעינן ומסקנא דבתר רבא אסיקנא כאוקמתי' דלעיל דמכשר במתני' אפילו בצור תלוש ולבסוף חברו כשרה וצור יוצא מאיליו פסולה עוד יש מוסיפין סיוע לזה הסברא ואומרין שלא היתה בפי' אלא לפי שהי' סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש לענין ע"א כתלוש ואעפ שהוא להחמיר דברי תורה וכל לענין מעילה כתלוש הוא ולמדוה מע"א ובמס מעילה הרי כל הדברים שוין כתלוש הוה ומ"ש לענין שחיטה דלהוי כמחובר וכרב פפא קי"ל דמתרגם מתני' אליבא דחד תנא ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור מפני שר' אליעזר ורבא רבי וסוגיין בעלמא כוותי' דגרסינן בפרק המוכר את הבית בעי ר"י מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהן את האצטרוביל מהו וזו הבעיא לדברי האומר כותל כמחובר אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולה טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי צנא דקרי דאיהו מתרגם מתני' אליבא דחד תנא ופשיטא ליה ואינהו משבשי לי' ותנו ומספקא להו ורב פפא בתרא הוא בתר דאיבעי' לקמן הדר פשטה וגם זה נכון ועכשיו לפי הדרך הזה יכולנו לפרש דרב' אית לי' אוקימתא במתני' דסוגיין דלעיל אלא שלא היה יכול לפשוט בעי' שלו להקל משנתינו לפי שיעמוד אותה לדברי תנא בתרא דזרעי' ומ"מ אפי' לדבריו הו"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא והלכת' כוותי וכ"ש דלא פשיט' לי' לרב' גופי' מחלוקת בשחיטה כלל:


דף יז עמוד א[עריכה]


רב חסדא אמר אף פגימות סכין וכו' הנהו אמוראי דבדקו בשמשא ובמיא לא פליגי עלי' דההיא דברי הכל הוא: דהא על מתני' דלא מני בהדי אידך פגימות יהיב תלמודא טעמא דבחולין לא מיירי דאלמ' קים להו דאי מיירי בחולין הוי מני לה. וכל מה דאמרינן בהנהו אמוראי אינו אלא בתחלה ולא דעבדי הכי מדינא ממש דהא לא נקט חד מנייהו לישנא דאצרכת' אלא הני בדקו והני בדקו לנהוג בו חומר בעצמן כראוי לכל בעל נפש לדקדק בזה לכתחילה הרבה שלא לזלזל בו ולא אמרו אצרכתי אלא בבשרא וטופרא ותלת רוחתא דהא ודאי צריך לכתחילה אבל בדיעבד הכל מודי' כרב חסדא שאינו נפסל אלא בחגיר' צפורן ודמי לסאסא שאין בו פגם כלל התירו לשחוט בו אף לכתחילה. נמצאת אומר כפי שיטה זו שלשה דינים בדבר. כי למצוה מן המובחר וירא' שמים ראוי לדקדק בה לכתחילה כל מאי דאפשר. ומשורת הדין צריך לבדוק לכתחילה חבשרא וטופרא ואתלת רוחת' וכל מה שמרגיש בו פגם אין שוחטין בו לכתחילה ואע"פ שאין בו אלא חגירת חוט השער' ואם שחט כל שלא היה בו חגירת צפורן כשרה. ודמי' לסאסא מותרת אף לירא שמים דהא לגבי דידהו הוא דאיבעי' לן בלחוד דאלו לשורת הדין פשיטא דשרי אף לכתחילה כיון שאין בה פגם והיינו דאהדר לי מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן ומ"מ מהתשובה אנו למדין שהשואל היה שואל אף לדיעבד אי אכלינן מבשרא דאי לא מאי אהדר רב אשי. וזו היתה נראת לי ראיה ברורה לשיטת הרי"ף דפליגי אלא שאנו אומרים לפי שיטה זו דליראת שמים בעלמא הוי בעינן וכדפרישית ואין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל. אבישרא ואטופר' פי' בתו אבישרא משום וושט ואטופרא משום קנה ואין צורך אלא לפי שיש פגם שנרגש יותר בדבר רך ויש שנרגש בדבר קשה ולאו למימרא דבבשרא ירגיש שיש בה כחגירת צפורן כפי' מורי הרא"ה ז"ל אלא שע"י בישרא ירגיש הפגם ואחר כך יבדיקנו בחגירת צפורן א"כ משום לכתחילה וכדפירשנו,

שלש פגימות הן פי' לשיעור אחד פגימות אוזן בבכור פי לשחוט עליו במדינה, כדתנן נפגמה אזנו מותר לשחוט וה"ה לשאר מומין של פגימות הנזכרים שם אלא דנקט קמייתא דאמרינן התם פגימו' מומין בקדשים פי' בקדשים של נקבות שיש בהן שאינה נוהגת בבכור כדאיתא התם ואשמעינן הכא דאע"ג דלא מינכרא בהם פנימה כולי האי שיעור' כדי שתחגור צפורן וכדפרש"י ועוד כתב ז"ל ואי קשיא לינקוט מום דקדשים וכולן בכלל דהרי בכור בכלל כל הקדשים הוא ותירץ אי תני הכא ה"א ה"מ ליפסל מהקרבה אבל מום גמור לא הוי לשחוט עליו במדינה דהרבה מומין יש שפסלו בקדשים ואין הבכור נשחט עליהן כדתנן ואלו שוחטין עליהן וכו':

ואידך בחולין לא קמיירי פי' דאע"ג דפגם ג"כ שייך לשחיטת קדשים כיון דאיכא נמי בחולין לא מיירי בה. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וליתני ארבע דהא קדשים הוא תירץ ר"י ז"ל דההוא פשיטא ליה כיון דכתיב אבנים שלמות תבנה, א"נ דלא מיירי אלא במידי דהכשר בשר.


דף יח עמוד א[עריכה]


כדי שתחגור בו צפורן פרש"י ז"ל וכל המפרשי' שהוא לשון חגירה והקש' מורי הרא"ה ז"ל דא"כ ה"ל שתחגור את הצפורן לכך פי' שהוא מל' ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חיגר שאמרו רז"ל בכל מקום ולפי' הראשונים ז"ל י"ל דהכי קאמר שתחגור הצפורן עצמה בה כי הצפורן חוגרת עצמה בפגימה כשנכנס בה ויש גורסין שתחגור בה צפורן, הא בסידא הא באבנא פי' באבנא כחגירת צפורן ובסידא כזית או טפח וטעמא דמילתא פי בתוס' משום דבאבנים כתיב בהדיא אבנים שלמות תבנה וא"ת והא בסידא נמי כתיב וזבחת עליו את עולתיך ודרשי וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם כדאיתא בזבחים וכמו שכתב רש"י ז"ל וההיא לסידא איצטריך ויש לומר דמכל מקום לא כתיב ביה שלם בהדיא כדכתיב הכא ועוד סברא הוא כי האבן הוא מתחילתו שלם ראוי להקפיד יותר מן הסיד שהוא מקובץ מדברים נפרדים וטבעו להפריד כל דהו כשמתיבש ואם אדם מקפיד בו הרבה לא תמצא מעולם מזבח כשר ולהכי לא כתיב בהדיא ויש שפרש' בתו' דאף קרא דוזבחת עליו לאבני' וכ"ת תרי קראי למה לי חד לתחלת בנינו כדכתי' בהדיא תבנה וחד לשנפגם אחר כן כדכתי' וזבחת עליו שיהא שלם בשעת זביחה כבתחילה ואידך שיעור' דסידא גמירי גמיר לי' או שמסרו הכתוב לחכמים או שאינו אלא מדרבנן,

האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן לי'. פי' לפי שמנדין על כבוד חכמי' כדפרש"י ז"ל ודוק' נקט טבחא דקביעי מה שאין כן באיש השוחט לביתו והכי מוכח בפרק הדר.

כאן שלא נמצאת סכינו יפה, פי' דלא סוף דבר אותו סכין ששחט בה. דאם כן מדינא הוי נבלה אם נמצאת פגומה אלא שלא נמצאת אחרי כן ולהכי קנסינן אף כל מה ששחט אפי' בסכין יפה ויש עוד לפרש שלא אמרו שנמצאת שאינה יפה אלא שלא נמצאת יפה כגון שאבדה או שנעלמה ולא באה לפנינו.

ממסמס לה בפרחא פי' לישנא בעלמא נקיטי דרך משל משום דאסרינן לה במכירה אפילו לנכרי וכההיא דאמרינן בעלמא מחינן ליה בסילוא דלא מבא דמא.

שמתי ואעברי' וכו' פרש"י ז"ל דס"ל דרבא דלעיל מפליג פליג ול"ל תירוצ' דלעיל ואינו מחוור לכך פי' מורי' ז"ל כי החמי' בדינו שנד' לו שעשה דרך מרד ולפיכך כשרא' שתולין בו טפלי רצה להחזיר שאלו נתחיי' להעביר מן הדין כגון שנמצא' סכינו שאינו יפה אין מרחמין בדין כן פי' מורי ז"ל.

איקלע מר זוטרא ורב אשי לגבי פרש"י ז"ל לגבי דרבא בר חיננא והיינו דאמרי בתר הני שליחות עבדינן ושמעינן מיני' שאם ראה חכם להחמיר בדינו של טבח הרשות בידו.

צפורן אצפורן לא קשי' הא בתלושה הא במחוברת פי' ומתני רבי היא דפסיל במחובר. וק"ל למאי דס"ד דלעיל לאוקמי מתני' דהשוחט בצור כר"ח דמכשיר במחובר. היכי אתי' האי סיפ' כוותי' הוה לן להקשות דרישא ר' חייא וסיפא רבי. וי"ל דאה"נ דמצי למיפרך הכי אלא דפרכא דפרכינן התם עדיפא לן כנ"ל. וא"ת בשינים נמי נשני הכי דהא בתלושה והא במחוברת. וי"ל דא"כ אמאי קתני והשינים לשון רבים לתני השן והצפורן אלא דודאי בתלושין ואין פסולים אלא מפני שהם שנים וכדקתני מפני שהן חולקין. ועוד דמילתא דלא שכיח שיוכל אדם לשחוט בשן מחובר' בבעלי חיים לא בשל עצמו של שוחט ולא בשל בעלי חיים. וא"ת ואי פיסול צפורן משו' מחובר היכי קתני מפני שהם חולקים נ"ל דכי קתני הכא משום שארי' כדפרש"י ז"ל.

א"ר יוחנן אף כשהכשירו ?בזה וכו' והלכת' כוותי' ואע"ג דאידחי דיוק דדייק רב אשי לסיועת' דיוק' אידחי' אבל מימר' גופא לא אידחי.

מתני' השוחט מתוך הטבעת עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל דהיינו טבעת הגדולה העליונה המקפת את כל תקנה שהחוטים ושיפו' כובע למעלה מהן ולהכי קתני מתוך הטבעו כלומר הטבעי' כלומר הטבע' השלימה והידוע. וקסברי הני תנאי דמטבעת הגדולה ולמעלה אינה מקום. שחיט ולית הלכתא כותייהו אלא כר' חנינא דמכשרו במוגרמת דידהו וס"ל דעד שיפוי כובע מקום שחיטה והוא דשייר בחוטי דאמוראי' סברי כוותי' ומיהו שמעי' ממאי דפסקו רב ושמואל הלכ' כר' יוסי בר יהודה דכל דשייר בחוטי על פני רוב הקנה כשר' ובגמ' נחלקו האמוראי' אי בעי רוב בשחיט' או אם סגי בששחט שליש האמצעו שלא בהגרמה ולמאן דמכשי בהגרי' שליש ושחט שליש והגרי' שליש משום דנפק' חיות' בשחיט' ק"ל הא מנא לי' דהא אף ר"י בר' יהודה בעו מלא החוט על פני רובא מיהת ובהא לא פליג ר' חנינא בן אנטיגנוס אלא במקו' שחיט' בלחוד וי"ל דאיהו משמע לי על פני רובא על פני מקו' השלמת רובא ואידך אמוראי דפליגי עליה סברי דעל פני כל רובא ממש קאמר ובין שיהא רוב ראשון כגון ששחט שני שלישי' והגרים שליש או בהיפך כגון הגרים שליש ושחט ב' שלישי או אפי' במפוזר לר' יהודה דמכשיר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דסוף סוף הא איכא רובא במקום שחיטה וכולהו אזלי בשיטת ר"י בר' יהודה דפסקו רב ושמואל כוותי כנ"ל ובגמ' נבאר פסק ההלכ' בפלוגת' דהני אמוראי בס"ד והוי יודע שכל דיני ההגרמו' האלו אינם אלא בקנה כדקתני מתני' ועלה אייתי כולה אמוראי דאלו בוושט דנקיבתו במשהוא כל ששחט משהו חוץ למקום שחיטה בהגרמה עד שלא שחט רובא של וושט נבילה היא דהא הוי נקיבת הוושט ואע"פ שכל שבדרך שחיטה לא מיטרפא משום נקיבת הוושט ה"מ במקום שחיטה לפי שכך הוא מצוותו ולא סגי בלאו הכי אבל שלא במקום שחיטה לא וזה ברור: ומיהו כל שנשחט רובא כראוי אם הגרים אחרי כן כשרה שאינו אלא כמחתך בשר בעלמא וכן בחנ' נמי כל שהגרי' בתחילתו או באמצע למט' סמוך לכלפי הריאה טריפה או נבלה במשהו שהרי הוא נידון כריאה שנקיבתו במשהו כדאיתא בפ' אלו טרפות:

גמ' רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר' יוסי בר יהודה ואף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את רוב הקנה פרש"י ז"ל לא אמר שתהא שחיט' כשרה אלא בטבעת הגדול' דכיון דמקפת את כל הקנה תורת קנה עליו אבל שאר טבעות שאין מקיפות את כל הקנה אין תורת קנה עליהם ואין שחיטה כשרה בהם כלל וצריך שישחוט או בטבע' גדולה או בבשר שבין טבעת לטבעת וא"ת א"כ אנן היכי אכלינן בשרא עד שנבדקו אם ששחטו בין טבעות לטבעות דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו' וי"ל דאנן לית לן מוגרמת דרב ושמואל אלא כרבי זירא דאמר שלא אמרו מעולם ואי משום דנהוג בה בנהרדעי הא נהרא נהרא ופשטי' ומיהו רב ושמואל לא אכלי בשרא אלא בבדיקה וכן בנהרדעי והא דתנן כל הצואר כשר לשחיטה במקום שהוא קנה קתני וכן הא דתניא בתוספת' מצות שחיטה מן הטבעת הגדולה ועד הכרס במקום שהוא קנה קאמר ואמרו בתוספו' שכל זה דחוק והנכון דה"פ שאף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר דסגי בשחיטת רוב אלא בטבעת הגדולה דרובא דידי' הוי רובא דקנה אבל שאר טבעו' שאין מקיפות את כל הקנה אין שחיט' כשר' בשחיטת רובן ועד שישחוט רוב חלל הקנה והא דתניא השוחט בשאר טבעות ה"פ השוחט בשאר טבעות וכו' שחיטתו כשרה בשחיטת רובא מתחלל כשחיטת טבעת גדולה ואמתני' קיימא ולא הוצרך התנא לפרש זה דהא פשיטא דהא בלחוד מצטרך לאשמעינן דלא תימא שמקום הטבעת הוא שיעור הקנה לבד לענין שחיטה ואידך מחברת בשר בעלמא הוא לחברן בסופן קמ"ל:


דף יח עמוד ב[עריכה]


הכי קאמרי הלכה כמותו עד ואין הלכה כמותו בשאר טבעות פרש"י ז"ל דהא דאמר ואף לא אמר פירושו שלא אמר כהלכה.

ורבי זירא לית לי' חומרי' מקום שיצא משם פי' דאפי' תימא דרב ושמואל לא אמרי מ"מ כבר נהגו בה איסור במקומו ואין לנו לתלו' שום מנהג מן הסתם שהי' מנהג בטעו' ואדרבה יש לנו לומר שיודעין הוי ההלכה אלא שהחמירו על עצמן וכ"ש אם הוא מקום חכמים ואפי' במקו' עמי הארץ אם מנהג קדמון הוא יש לחוש דישראל אם אינן חכמים בני חכמים הם וכן דעת ר"י ז"ל:

אפילו תימא מבבל לא"י ה"מ היכי דדעתו לחזור יש שפי' דדוקא מבבל לא"י אמרי' הכי דלא חיישי בני א"י למנהג בבל אלא במי שדעתו לחזור למקומו אבל כשהוא מבבל לבבל או מא"י לא"י וכ"ש מא"י לבבל אפי' כשאין דעתו לחזור חוששין לו למנהג מקומו. ואחרי' פי' שאין לחלק בדבר והכא ה"ק אפי' תימא שיהא משנתינו מבבל לא"י כמו מבבל לבבל אין משנתינו אלא במי שדעתו לחזור וכן פי' הראשונ' ז"ל והוי יודע דלגבי חומרא המקו' שהלך לשם הדבר בהיפך דבעי' שלא יהיה דעתו לחזור והכי איתא בפרק מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנה שאכל דאייתרא וא"ת א"כ משנתינו צדדין רישא בדעהו לחזור וסיפא בשאין דעתו לחזור וי"ל דלא חשיבה לצדדין דלעולם בעינן שיהא דעתו לקבוע במקום שנהגו אסור אנן כייפינן להו תימא דבפ"ק דסנהדרין אמרי פשיט' מהכא להתם מהני רשו' מהתם להכא מאי אלמי בני א"י כייפו טפי לבני בבל ותי' ר"ת ז"ל דלענין איסור היתר בני א"י עדיפא דחכימי טפי אבל לענין הפקעת ממון ריש גלות' דבבל חשיב טפי כדאמרי' התם דהכ' שבט והתם מחוקק וכדאמרי' לא יסור שבט וגו' ושם פיר' הלכך שבט ממשפח' אב הראוי' למלוכ' ונשיא א"י ממשפחות האם ואמרים בהוריו' שאין נשיא שבא"י מביא שעיר משום דאיכא ראש גולה בבבל חשוב ממנה.

גיסא גיסא פי' כי ר"ל בעל אחותו של רבי יוחנן כדאיתא בפרק השוכר לכך אמר גיסי זה מאד הגיס והעל מקום שחיטה למעלה ורש"י פי' בע"א.

ג"ה איתמר אמר רב פפי משמי' דרבא פגע בחוטי טרפה איבעי' לן פגע ונגע או דילמא פגע ולא נגע איתמר ר"פ משמי' דרבא אמר שייר בחוטי כשרה רב אחא ברי' דרבא אמר טריפה ופירש"י ז"ל דמלמטה ולמעלה קיימינן ופגע ונגע היינו שנגע בסוף החוטי' שכלפי הגוף ופגע ולא נגע שהניחם כולם למעלה והקשה בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא למימר תיקו דהא ממאן פשטי' בעיין אי מדר"פ משמי' דרבא מפלג פליג אדרב פפי בהדיא דהא איהו מכשיר בשייר בחוטי אע"פ שפגע ונגע ואי מדרב אחא ברי' דרבא אתיין למיפשטי' לבעיין ונימא דאיהו קים להו טפי בשיטתא דאבוה וכיון דמטריף בשייר בחוטי מכלל דאמר אבוה דוקא פגע ונגע בלחוד טריפה הוה לן לאתויי דרב אחא בלחוד או דנימא בהדיא דפשטי מדרב אחא דפגע ונגע הוא ש"מ ותו דדילמא רב אחא מטרף אף בפגע ולא נגע אלא דקאי על מה דאכשר ר"פ אפי' בפגע ונגע ועוד דמוקמי פלוגתא בין רב פפי ורב פפא אליבא דרבא ולא מפרש לה תלמוד' דאמוראי נינהו ועוד דהשתא פשטי' דפגע היינו דפגע ונגע כדרב אחא ואילו לקמן בדמר בר רב אשי גורס רש"י ז"ל פגע בחוטי כשרה שייר בחוטי טריפה ואי אפשר לו לגרוס בהיפך כגירסת הספרים דאי שייר בחוטי כשרה הא מכשירינן אפי' פגע ונגע והכא קאמר כשרה ופגע' טריפה וא"א לומר לכך גורס הוא ז"ל בהיפך גרסת הספרים. ולפי גרסתו ופרושו פגע בחוטי דאמר מר בר רב אשי היינו פגע ולא נגע: ולא נהירא למימר דפגע דאמר רבא הוי פגע ונגע ופגע דמר בר רב אשי להוי פגע ולא נגע לכך הנכון כפי' ר"י ז"ל דמצד החוטים שכלפי הראש למעלה קיימינן אם בפגע ולא נגע ושיירי' כולם כלפי הגוף הוא דטריפה או דילמא אפי' כשפגע ונגע בהם מטריף רבא ואתינן לומר דדוקא פגע ולא נגע מדר"פ משמי' דרבא דאמר שייר בחוטי כשרה דאלמא לא טריף רבא אלא כשפגע ולא נגע ועדיף לן למיפשט מדרב פפא דאמר לה משמי' דרבא מלמפשט מדרב אחא דלא אמר לה משמי' דאבוה וכ"ש לנוסחי' דגרסי' בתרווייהו רב פפא והשתא גרסי' לקמן שפיר כגירסת הספרים גבי מימרא דמר בר רב אשי פגע בחוטי טריפה שייר בחוטי כשרה ופגע היינו פגע ולא נגע.

ומידי דהוי אחצי קנה פגום שבמקום הגרמה מכשר דאי לא מה ראי' משם כדבריו הא ודאי שפיר אמרו רבנן דהתם מקום שחיט אלא ודאי כדאמרן ואעפ"כ למעשה ראוי להחמיר אע"ג דהילכתא כרבי יוסי בר' יהודה.


דף יט עמוד א[עריכה]


רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה והיינו שייר בחוטי והיינו משום דסברי לה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דהוא תנא ופליג אדרבנן ור' יוסי בר' יהודה והלכתא כוותי' כיון דאמוראי בתראי ס"ל כוותיה ופי' שיפוי הכובע כי כמין כובע יש על פי הקנה למעלה מטבעת הגדולה והוא משופע כלפי הראש וזה נקרא שיפוי כובע ובסוף אותו שיפוי כובע כלפי הגוף מתחילין כמין גרעיני חיטים ונמשכים כלפי טבעת וכל ששייר מן החיטי' ההם כמלא החוט כלפי הראש נשתייר כל השיפוי כובע שלם והוי לי' שחיטה למעלה בוושט כבר נתפרש לקמן בפרק א"ט בבהמה ותי' שהוא למטה מתורבץ הוושט אבל בעוף לא נתפרש ואמר מורי הרא"ה ז"ל בקבלה מרבותיו ז"ל והר"ר פנחס הלוי אחיו ז"ל שהוא במקום שכנגדו בקנה במקום שחיטה.

אמר רב הונא אמר רב אשי כו' עד דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה. פי' במקום שחיטה ואפילו מיעוט האחרון וס"ל דאע"ג דבשחיטה סגי ברוב. ה"מ כשלא שחט יותר אבל כל שחיטתו בעינן שתהא במקום שחיטה ואפשר דהוא מדרבנן בעלמא.

איכא דאמרי וכו' עד מידי דהוי אחצי קנה פגום כלומר שאם תשלומו בשחיטה כשרה לרוב כשרה. ומיכה שמעינן דלר"י בר יהודה כל שהגרים שליש כשרה: והא דנקט ושחט שני שלישים משום רבנן נקט לה דאפי' בהכי פסלה וממילא אשמועינן כח דהיתירא דר' יוסי בטעמי' דידי'.

ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה ומסברא משום האי לישנא דר יוסי בר יהודה מכשיר בכל חצי קנה פגום שהשלימו בשחיטה כראוי במקומו ואעפ"י שהחצי שהוא פגום הוא שלא במקום שחיטה דאי לאו שפיר קאמרי רבנן אלא ודאי דבהא נמי פליגי.

הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשירה כי נפיק חיותא בשחיטה נפקא ומשמע לפום האי טעמא דלא סוף דבר שחט שליש אלא אפי' הגרים חצי' ושחט והשלימו לרוב ולרווחא דמילתא נקט ושחט שליש ורב יהודה אמר רב טריפא ג"ה והוא גרסת רש"י ז"ל בעילה רובא בשחיטה וליכא ויש ספרים גורסין כי נפיק חייתא בעינא רובא בשחיטה וליכא: ואינה מחוורת דמשמע דר' יהודה תרתי בעי רובא בשחיט' ודנפקא חיותא ברובא והא ליתא דבאידך דבסמוך מכשיר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש. משום דאיכא רובא בשחיטה מיהת ויש לפרש דה"ה כי נפקא חיותא בשחיטה לא סגי' לן דרוב' בשחיטה לא סגי' לן דרוב, בשחיטה בעינן וליכא ועולה כפי הגרסא ראשונה כבר כתבתי במשנתינו דסברי הני אמוראי כולהו כר' יוסי בר יהודה אלא דמפלגי בפי' על פני רובא דקאמר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר כשרה. פי' דס"ל דעל פני רובא דמתני' פני כל רובא אלא דסגי' ליה אפילו ברוב מפוזר אבל רב הונא סבר דעל פני השלמת רובא קאמר.

שפיר קא קפיד חדא דהוא שמיע לזה מרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה פי' דקמייתא דשמיע לי מרב דמכשר לרבותא אמרה רב דאפי' בההיא דליכא רובא מכשר משום דנפקא חיותא בשחיטה וכ"ש דמכשר בהא דאיכא רובא בשחיטה וסבירא ליה השתא לרב הונא דלרב כי קתני מתניתין על פני רובא מכלל כייל תרתי בין על פני כל הרוב ואפי' מפוזר בין על פני השלמת רובא ורב חסדא אמר ליה לא תהדר בך דא"כ מפסדת לקמניתא דסבר ליה על על פני רובא דמתניתין לא משמע אלא חדא מהני בלחוד או רובא ממש או השלמת רובא וכיון דשמע קמייתא מרב דמכשר ודאי ס"ל דעל פני השלמ' רובא קתני בלחוד ולא באידך הילכך אי מודה רב הונא בהא בתריית' מפסיד קמייתא ומינה כיון דשמע כשרה דקמייתא כמאן דשמע מיניה פסולא דבתרייתא נמי דהא בהא תליא וא"א לאומרם שתיהן ולהכי א"ל דלא ליהדר ביה דלית ליה למיחוש דהנהו תרי טעמא דקאמר כנ"ל לפרש שמועה זו מ"מ ליכא למשמע מהא דרב חסדא דסבירא לי' כרב הונא דהא איהו לפום מימרא קמייתא דרב הונא הוא דאמר לי' דלא ליהדר ביה וכדאמר לי' מפסדת לקמייתא ואמר ליה נמי מאי טעמא מכשרת וזה ברור:


דף יט עמוד ב[עריכה]


איקלע רב נחמן לסור' וכו' אמר להו לאו היינו דרב עילעי בר מניומי ויש שלמדין מכאן דהלכתא כר' יהודה דהא רב נחמן כוותי' ס"ל ויש דוחין דרב נחמן לא אכשר בהדיא אלא דהוי משמע לי' דאיכא למידק לה מדר' אילעי וכיון דדחי לי' לראי' דידיה ואע"ג דבלשון דילמא דחו לה מ"מ אידחי לי' הכשירה דמיירי מינה כי על המתיר להביא ראי' בפירושו דר' אילעי. ויש לקיים הסבר' הראשונה דכיון דקים להו להדיא ואמר לאו היינו דרבי אילע' מכלל דקים ליה או גמיר ליה ומשום מאי דדחי לה הוא בלשון דילמא ומעתה אין לנו פסק ברור בזה דהא רב הונא ורב יהודה בעלמא הלכתא כרב הונא ואע"ג דלית ליה סייעת' ברורה מדרב חסדא כדכתיבנא ואין לומר ג"כ שתהא הלכה כרב הונא משום דהא רב נחמן מוכחא קצת כר' יהודה מדנקט להדיא לאו היינו דר' אילעא וסייעת' דרב חסדא אינה סייעת'. הלכך אין לנו בזה ספק ברור לא כדברי הפוסקים כרב הונא משום סייעת' דרב חסדא ולא כדברי הפוסקים כרב יהודה משום סייעת' דרב נחמן ויש לנו לחוש להחמיר ולא נכשר עד דאיכא תרתי למעליותא רובא בשחיטה ונפיק חיות' בשחיטה בין שהגרי' שליש ושחט ב' שלישי' ובין ששחט ב' שלישים והגרי' שליש דבכל חדא מהני איתנהו לתרווייהו והודה בי' רב הונא ורב יהודה וכל ששחט רוב והגרים השאר כשחט שני שלישים והגרי' שליש דמי וכשרה מטעמ' דאמרן: ושני שלישים דנקטי' בשמעתין בשחט ב' שלישי' לאו דוקא:

מה לי במקום נקב מה לי פגע בו נקב פי' דכיון דהאי נקב הוי בו מעיקרא מקמי' דשחט ולא הוי פסול מידי ועליו השלי' לרוב ונפק' רובא בשחיטה וכשר ואלו שחט ואח"כ נעשה בו נקב היה דומה לשחט ישראל והשלי' א"י ולפסול מ"ש ותמי' לי מילתא היכי הוה טעי ר"א ואידך אמוראי בדמיון זה ואלו נאמר דאינהו מדרבנן הוא דפסלו משום דלא ליטעו בשחט ישראל וגמר נכרי דדמי' לי' לכאורה ור' יוחנן אמר דליכא למגזר דליכא מאן דטעי בהא כלל והלכתא כר' יוחנן:

אילימא עורף ממש פי' מה שיש מן העורף אחורי הפרצוף קרוי עורף בלשון תורה כדיליף לקמן מדכתיב עורף ולא פנים אלא מאי עורף מול עורף דבלשון חכמים קורין עורף למה שכתוב קורא מול עורף והוא מה שכנגד הצואר ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

כדקתני סיפא כל עורף כשר למלקות פי' ואי עורף ממש מאי כל העורף והלא דבר מועט הוא אלא ש"מ מול העורף קאמר שהוא ארוך מול הרואה את העורף פי' וזהו כל מה שכנגד הצואר שהכל הוא רואה את העורף דליכא למימר מה שסמוך לעורף ממש בלבד: וכן הוא אומר והוא יושב ממולי פי' אלמא מול אינו לשון על וגם אינו סמוך ממש בלבד אלא כל שעומד בראייתו:

מחזיר סימני' לאחורי העורף פי' רש"י ז"ל וחותך סימנין לבדן איכא דאמרי אף מחזיר מצותו למלוק שדרה ומפרקת תחילה עד שמגיע לסימנין ואם החזיר את הסימני' ומלקן לבדו אף זו מצותן עכ"ל ז"ל וכן עיקר ולא כדברי האומרים ז"ל דכי אומרים מחזיר אף הוא חותך שדרה ומפרקת אלא שחותך סימנין תחילה ודאמרי' מאי ארי' מולק אפי' שוחט נמי ה"פ אפי' שוחט נמי לענין הכשר שחיטה דהיינו בסימנין לבדן מן העורף כשרה במהדר וליתא חדא דלא דייק לישנא הכי ועוד השתא ודאי כשמגי' למפרקת או לרוב בשר ומתה עומד ומולק כיון שכבר חתך את הסימנין ואין לנו אלא דברי רש"י ז"ל ומשום דעביד לה בצפרנו קרי לי' מליקה אע"פ שאין בו אלא חתיכת סימנים בלבד כמו בשחיטה:


דף כ עמוד א[עריכה]


גר' רש"י ז"ל למעוטי שן וציפורן פרש"י ז"ל שן וצפורן מחובר' שן פסולה בשחיטה משום מחוברת ובמליקה לפי שאינה בעצמה של כהן וצפורן כשרה במליקה וזו היא מצותה ופסולה בשחיט' משו מחובר ומשום סיפא נקט לי' דצפורן כשר במליקה ופסול בשחיט' וכיון דאשמעינן לצפורן ה"ה לשן דפסול בשחיטה דתרווייהו משום מחובר הוא ואיידי דתני סיפא תני רישא דפסול במליקה כשר בשחיטה: ואקשי' שן וצפורן בהדיא קתני לה פי' רש"י ז"ל במתני' דלעיל חוץ ממגל קציר והמגיר והשיני' וצפורן מפני שהם חונקין ואינו מחוור חדא דכיון דלא מפרשי אלא סיפא דכשר במליק ופסול בשחיטה למה לי' למינקט שן דפסול בשניהם ועוד דכל זו פיסול מחובר ופיסול עצמו של כהן האיך אפשר לשחוט ולמלוק בשן מחוברת בבעלי חיים וכ"ש בשינו של כהן דהא בעי ימין וליכא. ואע"ג דגידמת חולצת בשני' התם ליכא קפידא דאוריית' שתחלוץ בימין כדפרישת בדוכתא ועוד ושן מחוברת לא תנינא לעיל דהא השיני דקתני תלושין הן ופסולין מפני שהן חונקין וכדפרי' תלמודא לעיל בדוכתא ויותר יש לפרש לפי גרסא זו דשן וצפורן דנקט לפרושי רישא וסיפא דשן תלושין כשרה בשחיטה ופסולה במליקה וצפורן מחוברת פסול בשחיטה וכשר במליקה ואמרי' שן וצפורן בהדי קתני לה דהא בהדי' קתני דצפורן פסול בשחיט במתני דלעיל ושן נמי תלושה הא קתני דכשר בשחיטה דהא לא פסול אלא בשני' דוקא מפני שהם חונקים והא דנקט שן וצפורן ולא נקט סכין וצפורן וכל דבר תלוש איידי דתני להו לעיל בחדא השינים והצפורן נקטינהו הכא כנ"ל ור"ח ז"ל גורס והיא גרסת התוס' ורוב ספרים למעוטי סכין וצפורן ומפרש רישא וסיפא דסכין כשר בשחיטה ופסול במליקה וצפורן בהיפך כדפריש' ואקשי' סכין וצפורן בהדיא קתני להו לפסלא דהא קתני לעיל צפורן בפיסול שחיטה וקתני בדוכתא סכין בפיסול מליקה וכדתנן מלק בסכין מטמא בגדים וכו' כדמייתי לה לקמן:

אבל מולך ומביא לא פי' דסברי דגזירת הכתוב הוא שלא לעשו' מליק' בתורה שחיטה כלל:

אמר ליה רבי ירמיה כ"ש וכו' פי' דכל שאנו עושין מליקה הדומה לשחיטה עדיפא טפי:

אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הלשון מוכיח כפי' רש"י ז"ל דשמואל לאו בהלכות שחיטה ומליקה איירי דא"כ ה"ל למימר כל הכשר בשחיטה כשר במליקה מאי כנגדו בעורף ועוד דהא ודאי לא שויא שחיטה ומליקה בהכשרם ולא בפיסולם דאיכא בינייהו שן וצפורן ומוליך ומביא אלא ודאי דשמואל לא איירי אלא במקום שחיטה ומליקה וה"ק כל המקום הכשר לשחיטה כנגדו בעורף המקום כשר למליקה ודייקא עלי' הא פסול פסול ולאו מהכרח דלישנא דדלמא שוין בהכשרם ואינן שוין בפיסולם לגמרי אלא טעמא כדפי' רש"י ז"ל דמשמע לן דשמוא' האי דיוקא אתיא לאשמעינן דאילו מימר' גופא מתני הוא כל הצואר כשר לשחיט' כל העורף כשר למליקה אלא ודאי דשמואל דיוקא דמתני' אשמעינן דהעורף דוקא כשר למליק' וצואר דוקא כשר לשחיטה ולא בהיפך וא"ת א"כ אמאי נקט מימרא בהכשירו לימא בהדיא כל הפסול בשחיטה כנגדו פסול במליקה וי"ל דהא ליתא דאנן לא הוה ידעי' אכתי שפיר מאי הפסול וניחא ליה דקאי אלישנא דמתני' דאיירי בהדיא בהכשר מקומות ואשמעינן איהו דדוקא קתני להו תנא כנ"ל ואמרי' למעוטי מאי אילימא למעוטי עיקור סימנים כלומר דפסול בזה ובזה והא תני וכו' וא"ת והיכא אפשר לאוקמי בהכי דהא מה"ש ומליקה היא ושמואל לא איירי אלא במקומותם לפי' רש"י ז"ל וי"ל דהא נמי מקום הוא דקמ"ל דכשם שהשחיטה פסולה במקום עקורים כך המליקה פסולה בהם דאע"ג דעיקור סימנים אינו עושה טריפה ולא נבלה הכי אגמריה רחמנא למשה שלא תועיל שחיטה בצואר ולא מליקה בעורף בסימנים עקורים, וכן נראה מפי רש"י ז"ל אלא שלשונו קצר ובכאן חזר רש"י ז"ל והודה דעיקור סימנים הוא שנעקרו הסימנים ממקומם וכדמוכח לקמן בפ' אלו טרפות ואף על גב דלעיל כתב דעיקור סימנין כגון שפסק את הגרגרת, ונראה שרבי סובר דתרי עיקור סימנים הם שפסק את הגרגרת בשעת שחיטה או שנעקרו הסימנין קודם גמר שחיטה.

והא תנא רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף משמע לן דשמואל לא פליג עלי'. כלל, וא"ת ונימא דשמואל הכשרי' אתא לאשמועי' כפשט' דמימרא וכי הא דתנן רמי בר יחזקאל שכשם שהשחיטה כשרה בעיקור סימנין כך כנגדו בעורף כשר למליקה י"ל א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכיון שהשחיט' שהיא בסימנין עצמן אינה נפסלת בעיקורן כ"ש מליק' שעיקרן בעורף ואיפכא מבעי' ליה כל הכשר במליקה כנגדו בצואר כשר לשחיט'.

וכדרב אשי אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה פי' ואתיא כלישנא קמא דלעיל דפסל לה לדברי הכל בין לרבנן ובין לרבי יוסי בר יהודה ומיהו עדיין קשה דא"כ אתי' הא דלא כהלכתא דהא אנן ס"ל בין לרב הונא ובין לרב יהודה וכולהו אמוראי דלעיל דהגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה דהא איכא רובא בשחיטה ונפקא חיותא בשחיטה ולכך י"ל דהכא לדוגמא נקיטי' לה דע"כ לא מכשרי אלא לפי שהגרמ' הוא בצואר אבל הכא שהוא למעלה מן הצואר בשיפוי ראשו דברי הכל פסולה וכן פי' רבי ז"ל:


דף כ עמוד ב[עריכה]


אמר ליה אדרבא וכו' עד כל מילתא כבהמה פי' דגזור רבנן כעין דאורייתא וש"מ דלמ"ד יש שחיט' לעוף מן התורה אי סביר' לי' אין עיקור סימנים לעוף אין עיקר לו כלל ואפילו מדרבנן וכן נר' מדברי רש"י זיל:

הא פסול פסול וא"ת והא אוקמינא לה לעיל למעוטי היכי דנקט מראשו וכו' וי"ל דההיא משום דהוה סבר לן דאין עיקור סימנים לא במליקה ולא בשחיט' אבל אי סבר לן דכשר בזה ופסול בזה על כרחן תקשה לשמואל דפסק וכייל דפסול בזה פסול בזה:

ההוא פליגי פרש"י לשמואל לית ליה הא דרבא בר קיסי אלא ס"ל דאין עיקור סימנים לעוף וא"ת ולרמי בר יחזקאל קשיא מתני' דקתני שחט את הוושט ונשמט' הגרגר' וכו' שחיטתו פסול' תירץ רש"י ז"ל דמוקי לה כמ"ד אין שחיט' לעוף מן התורה ושמואל ורמי בר יחזקאל סברי כמ"ד יש שחיטה פי' למ"ד דיש שחיט לעוף איכא לומר דאין עיקור סימנין כלל ואפילו מדרבנן ומיהו אין הילכתא כשמואל דהא קיי"ל כרבי דאמר יש שחיט' לעוף מן התורה וסוגיין נמי במכילתן דיש עיקור סימנין לעוף וא"כ על כרחין סבירא לן דיש לו עיקר מן התורה ודרמי בר יחזקאל אינו אלא במליקה לחוד כרבין בר קיסי וכן פסק רש"י ז"ל.

אמר זעירי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה פי' נבילה גמור לטמא בחיים ולא לענין טריפה בלבד אלא כאילו נהרג דלא מהני לה שחיטה ואתי' כאידך דשמואל לקמן דאמר כיוצא בו באדם מטמא באהל והיינו דפרכי' לקמן וכי מתה עומד ומולק ואילו לא היה זה עושה אלא נבלה וטרפה מאי קושי' דהא שנעשה בשחיטה אינו עושה טריפה ונבלה שאילו כן אין לך שחיטה כשרה בוושט שכבר נעשה נקיב' הוושט אלא ודאי כדאמרן וא"כ ה"ה למליקה לכך הקשה וכי מתה ממש עומד ומולק וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:

מפני שהוא דורס וא"ת ולימא מפני שנפגם הסכין במפרקת י"ל דהכא סתם קתני ואפילו בשלא נפגם.

קסבר מוליך ומביא במליקה כשר והכא סתמא קתני מלק אפילו דמוליך ומביא.

הכא הא מיגלאי ומיהו אידך סבר דכל שהשחיטה מלמטה למעלה חלדה היא ונקטו מתניתין בחלדה לפי שעל רוב כך הוא וכן פי' בתוספות.

אי קשיא לי הא קשיא לי פי' רש"י ז"ל אי ק"ל בהא מילתא דזעירי ואינו מחוור שהרי עדיין לא הקשה שום אדם כלום על זעירי אלא הכי פי אי ק"ל מידי בכולא תלמודא הא ק"ל ונ' זה הוא בכאן מר' הרשב"א ז"ל נר"ו.

תקשי לך מליקת עולת העוף דבעינן שני סימנין פי' רש"י ז"ל וחיותו של עוף יוצא בסימן א' ואינו מחוור גם אין הטבע מורה זה ולא הנראה אלא ה"פ דבעוף ודאי כל שנשברה מפרקת ורוב בשר ונשחט סימן אחד לדברי הכל היא כמתה ואפילו תימא דבנשברה מפרקת ורוב בשר בלחוד דלא חשיב כמתה וכן פי' בתוס'.

כדי לקיים בו מצות הבדלה פי' דבעינן הראש בעצמו והגוף בעצמו כדפרשי' לקמן מדכתיב ומלק והקטיר אימא כך עושה פי' אימור זה לשון: