חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בין בארץ בין בח"ל פי' הא איצטריך לאפוקי מדר' אלעאי דסבר דמתנות אין נוהגין אלא בארץ כדאיתא בפ' ראשית הגז. והאידנא נוהגין כוותיה אף במתנות אבל כה"ג במנהגא תליא מילתא כדאמרינן התם נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז וכדבעי למימר התם בסייעתא דשמייא.
גמרא היכא לינופינהו אי אבראי לפני ה' כתיב אי אגואי קא מעייל חולין בעזרה. איכא למידק דמהכא משמע דהכנסת חולין לעזר' מדאורייתא דאי מדרבנן מנא תיתי לן מהכא דחולין אין חייבים בחזה ושוק מדאורייתא. וכן נמי משמע בפ' המוכר את הספינה באקשי' ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. ובמנחות פרק התודה נמי אמרי' גבי תודה שנתערבה בתמורתה חברתה אין לה תקנה אמרו למידן לפני רבי וליתי לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא תודה והא לחמ' ואי לא ליפוק לחולין ואמר להם וכי מכניסים חולין לעזרה אלמא איסור הכנסת חולין לעזר מדאוריית': דאי מדרבנן משום איסור דרבנן אמרי דאין לה תקנה וקשיא לן דהא בזבחים בפ' המדיר משמע דכניסת חולין לעזרה מדרבנן דתנן וכולן שהכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן שלוקין צלויים ומבושלים ולתת לתוכם תבלין חולין ואי חולין לעזרה מדאוריית' האיך הוא מכניס לעזר' תבלין של חולין ותרצו רבותינו ז"ל דכל היכא דהוי כעין הקרבה אסור להכניסן לעזרה מדאורייתא כי הכא דהכי בעי למיעבד תנופה וכן ההוא דביכורים דפ' הספינה משום דבעי נמי תנופה אבל כל היכא דלית ביה כעין הקרבה כגון תבלין חולין שאינם באים אלא לתקן מאכלו מותר מדאורייתא דהוי כנכנס לעזרה בבגדים של חול וה"נ גמרינן בפרק הקומץ רבה על המלח שהכהנים ניאותין בו לאכילת חולין דפרכינן חולין מאי בעי התם ופרקינן דאמר מר יאכלוהו שיהא אוכלין עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת בה שתהא נאכלת על השובע אלמא כיון דלית בה צד מזבח וכעין עבודת גבוה מותר והיינו מעשה דהילל שהיה מביא כשבתו חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושחטה דכיון שלא היה עושה בה מעשה הקרבה בעוד חולין עד שמקדישה מותר להכניסה חולין ומצינו לרב רבי משה ז"ל שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה שאסור להכניס שם אפילו לחם ופירות ואפשר שדעת רבינו ז"ל דהיינו איסורא דרבנן כי היכא דמעייל להו תמן שלא לצורך שלא התירו חכמים אלא הכנסת ומלח דאית ביה צד מצוה וליכנס בבגדי חול דלא אפשר בלאו הכי וכן הלל דלא אפשר בלאו הכי משום דכי תחדל לנדור אבל היכא דעביד שלא לצורך מצוה כלל אע"ג דלא עביד בה עבודת גבוה אסור מדרבנן כ"ש אי הוי לחם בלחמי תודה ופירות בפירות ביכורים ועביד בהו כעין עבודה דהשתא איכא אסורא דאורייתא כנ"ל:
אלא לכדרב חסדא פי' הא דכתיב זה לא איצטרך אלא למעוטי דכל היכא דלא ליתנהו בעין אינו חייב לשלם וכדרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. מ"ט איבעית אימא משום דכתיב זה ואיבעית אימא משום דהוי לן ממון שאין לו תובעים פי' שלא זכה בהן שום כהן עד שיגיע לידו ובידו ליתנם לכל כהן שירצה ודוקא הוא ודכוותיה אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא הוא גמור תדע דהתם אי לאו קרא דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים הוי מיחייב בזה שומר כפיקדון דעלמא כדאיתא בב"ק ומי שיש בידו ממון עניים הרי גזבר שלהם יכול לתובעו ממנו וה"ה כל אחד מן העניים דומיא דתרי דאית ליה ממונא בהדי חד שאם דבר המתחלק הוא כ"א תובע חלקו ואם אינו דבר המחלק נמי תובע הכל כדי להציל חלקו וזה דבר ברור והוצרכתי לכותבו מפני שטעו בו מקצת חכמים.
מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ פי' בשיש שם חבר אבל בשאין שם חבר נותנין לכהן עם הארץ ואינו צריך לעכב עד שימצא כהן חבר ואינו צריך לשכור ולשלוח למקום אחר שיש שם כהן חבר וראיה לדבר מדתנן במס' חלה בפ' בתרא גבי חלת חוצה לארץ ואלו נתונין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והביכורים וכו' אלמא מתנות נותנין לכל כהן ואפילו עם הארץ וכדפרש"י ז"ל בריש פרק כל הבשר ובירושלמי אמרו בפי' ונתת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר ובין לכהן עם הארץ אלא ודאי כדאמרן וכן פי' בתוס'.
הב"ע דאתי לידו בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. ופי' ודוקא במתנות אבל חזה ושוק דקדשי מזבח נינהו וכהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ולא זכו בהו אלא לאחר הפרש' והקרב' וה"ה דהוי מצי למיפרך א"כ חזה ושוק נמי אלא דהא עדיפא ליה למיפרך במתנות גופייהו: וכי אוקמוה דאתי לידיה בטבלייהו תו לא קשיא חזה ושוק מטעמא דאמרן.
תנא תני ישלם ואת אמרת מידות חסידות שנו כאן אלא מסיפא פרכי' וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. טעמא דהיה עני וראוי ליטול הא עשיר משלם אמאי להוי מתנות כהונה או שאכלן אמר רב חסדא מידות חסידות שנו כאן. וכ"ת והא לרבנן משלם קאמרינן הא ליתא דרבנן לא אמרינן לה בהדיא אלא דאנן דייקי' ליה מלישנא דידהו: ותו דדילמא ישלם הוא דמשמע דינא אבל משלם שפיר משמע מידות חסידות והכי משמע קצת בב"מ כדכתיבנא התם ומדלא אוקימנא לר"א דמאי משלם דמי פירות בזול דאיתנהו בהו שמעינן דלרב חסדא אינו משלם כלל ודין הוא דהא טעמא דמילתא משום דהוי ממון שאין לו תובעים כנ"ל:
את אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. הקשו בתוספות אדרבה את אשר ירימו בעתידים לתרום משמע. ומינה גמרינן בפ' ואלו הן הנשרפין שהאוכל טבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר ותרצו דתרתי שמעינן מדכתיב ירימו ולא כתיב תרימו שמעי' התם דבעתידין לתרום הכתוב מדבר: ומדכתיב ירימו לה' דסמך הרמה לה' אשמעינן דאין לגבוה בהם אלא משעת הרמה ואילך:
ת"ש הרי שאנסו בית המלך את גורנו אם בתובו חייב לעשר אם באנפרות כלומר דרך גזל שלא בראיה וטענה פטור קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר: ומשני שאני התם דמשתרשי ליה וכ"ת כשאכל מתנות כהונה נמי הא אשתרשי ליה ואפי' בטובת הנאה אינו משלם. ואיכא למימר דכל היכא דאיהו גופיה אכלינהו אי אזקינהו וכלו קרנא דידיה פטור אבל כל היכא דלא כלו' קרנא ופרע מהם חוב ואשתרשו ליה חייב מדרבנן. וכבר כתבתי במס' חולין וה"נ אמרינן באידך דכל היכא דאיתנהו בעינייהו מוציאם מידי שעבודם כנ"ל:
הכי גרסינן שבעה נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר וחלה והדמאי והביכורים והקרן והחומש. ואע"ג דאיכא טובא אחריני דהוי נכסי כהן כגון שדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהם: י"מ דהכא תרומות בלחוד מונה וחלה תרומה כתיב ביה וכן בדמאי איכא תרומות מעשר. וביכורים ג"כ נקראו תרומה דאמר מר תרומת ידך אלו הביכורים. וקרן וחומש של תרומה קאמר ולא של גזל כמו שכתב רש"י ז"ל. ולא נהירא דמאי שנא מהני דמני הכא הנך טפי מאידך וכי שמא גרים אבל הנכון כמו שפי' רבינו הגדול ז"ל שלא מנה כאן אלא אותן שיש בהם צד קדושה והוי ס"ד שאינם ממונו. אבל אידך דהמה חולין גמורים פשיטא שהם ממונו של כהן וקרן וחומש היינו ודאי שאוכל תרומה ולא של גזל הגר:
למה אמרו נכסי כהן וכו' עד וספר תורה קשיא לן מאי רבותא דס"ת כיון דהא קתני דלוקח בשם אפי' בהמה טמאה. ואיכא למימר דסד"א דבר שגופו ממון בעי קמ"ל שאפילו ס"ת שאין גופו ממון ואינה אלא לראיה שבו ומילי לא תקני בכספא קמ"ל דאפ"ה לוקחין אותו בהם רבינו הגדול ז"ל.
להזהיר העני על שלו כלומר שאע"פ שהוא עני וראוי ליטול בשדה דעלמא חייב להניח בשלו.
כגון הזרוע ולא זרוע פי' כי קתני דאין מוציאין מכהן לכהן ולא מלוי ללוי דמשמע הא מלוי לכהן מוציאין לא משום זרוע נקטי' אלא דהוא דהוי כגון הזרוע כגון מעשר ראשון. ופרכי' דמעשר ראשון דלוי הוא דהא לוים כתיב בפרשה ופרקי' דמתני' כר"א בן עזריה דאמר אף לכהן. אימור דאמר ר' אליעזר בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין לבתר דקנסינהו עזרא יש שפי' דפלוגתא דר"א בן עזריה ורבי עקיב' היינו בתר דקנסינהו עזרא. דר"ע סבר דכי קנסיהו היינו למיתן אף ללוי ור"א בן עזריה סבר דלכהן ולא ללוי כלל קנסינהו אבל מדאוריית' מקמי דקנסינהו עזרא דלכ"ע ללוי ולא לכהן ולא נהירא דהא הכא והתם בכתובות דמייתי לה בכי האי גוונא מקמי דקנסינהו עזרא הוי מוקמינן פלוגתייהו ואמרינן אימר דאמר ר"א אף לכהן אלא דמתרצינן דאין ה"נ בעיקר דינא אבל בתר דקנסינהו עזרא לר"א בן עזריא לכהן דוקא ותו דהתם ביבמות אמרי' טעמ' דר"א בן עזריא משום דבעשרים וג' מקומות נקראו' הכהנים לוים וזה א' מהם והכהנים הלוים בני צדוק אלא ודאי פלוגתא דר"א בן עזריא ור"מ אדינא דאורייתא הוא דר"ע אמר מדין תורה מעשר ראשון ללוי דוקא ולא לכהן דלוים כתיב בפ' ור"א בן עזריה אמר אף לכהן שאף שהכהנים נקראו לוים והיינו דאקשי' אימר דאמר ר"א אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר ופרקי' דכי קתני מוציאין מידו בתר דקנסינהו עזרא והיינו קנסא דידהו אליבא דר"א דאלו מדינה אף לכהן ואיהו קנסיהו דלכהן דוקא דאי לא מאי קנסא דקנסיהו. וליכא למימר דלר"א בן עזריה לא קנסיהו וכן מוכח במסכת ב"ב פרק המוכר ואי ק"ל הא דאמרי' ביבמות בגנתא דר"א בן עזריא דהוי יהיב מעשר לכהנים ואהדר ליה ר"ע פתחא לב"ה כדי שלא יוכלו כהנים לכנוס שם וינתן ללוים ואמאי והא ר"ע בתר קנסא הוי. ולדידיה לא סגיא דלא קנסיהו עזרא דאף לכהן ואיכא למימר דלאפוקי מיניה דלר"א דאמר לכהן דוקא עביד הכי כאומר תהא כנגד המשחיתים. אי נמי דבשלמא לר"א כיון דמדאורייתא אף לכהן מצי עזרא לתקוני דלכהן דוקא משום קנסא דלוים אבל לר"ע דמדאורייתא ללוים דוקא וכהני זרים לגביה ואם נתן להם לא יצאו ידי נתינה לא קנסינהו עזרא כלל דליתנהו לכהנים.
ודא דאמרי' לעיל מעשר שני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים פרש"י ז"ל דכיון שהוא מתחלק בתוך הבית יש בהם טובת הנאה לבעלים לתתו לאיזה עני שירצה. ולא נהירא דאם כן אפי' מעשר ראשון נמי והנכון דה"ק ומעשר עני בזמן שהוא מתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים לפי ששני זמנים יש במעשר עני כדתניא בספרי כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשערך וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר ונתת פי' הכא כתיב הנחה והכא כתיב נתינה: ומדרי' הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ פירש מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא והיה נפסד בגורן אם מניחו שם מפני שעד הפסח גשמי שנה ולפיכך אמרה תורה שיכניסנה לביתו כדי שלא יפסד וכד' שיחא זריז בכך נתנם לו תורה בו טובת הנאה והיינו דכתיב ונתת הרשות בידך ליתן למי שתרצה אבל מפסח ואילך שכבר עברו גשמי שנה מוציאו ומניחו בחוץ ועניים נוטלים אותם ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא כל הרוצה ליטלו יבא ויטול. והיינו דמקשי' בפ' בתרא דנדרים מתני' אהדדי דחדא אוסר מעשר עני כמודר הנאה ואידך שרי' ופרקי' כאן במעשר המתחלק כאן במעשר עני שאין מתחלק בתוך הבית.
ואסיקנא דרב מספקא ליה אי עם מיקרי או לא ולהכי קאמר דלא שקלינן מנייהו ולא יהבי' להו ודרש מרימר הלכת כוותי' עולא יהיב מתנות לכהנתא דקסבר כהן ואפי' כהנת והלכתא כוותיה: ורב כהצא ואמוראי אכלו בשביל נשותיהן שהיו כהנת. והלכתא לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים כי אתי רבין א"ר יוחנן ולרבנן דאמרי כוי בריה בפני עצמו הוא חייב בכל המתנות מרבוי דקרא כדמפרש ואזיל והלכתא כוותיה כדפרישנא בפ' אותו ואת בנו:
אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח פרש"י ז"ל דינו של כהן לתבוע מתנותיו אצל הטבח פי' לפירושו אף ע"פ שבהמה של ישראל כל היכא דהוי מתנות ברשותו מינה תבע כל היכא דאיתנהו בעיניהו שיש לדבר תובעים במכרי כהונה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים מיהו דוקא בעודן ברשותו. אבל אם נתנם טבח לבעלים או שמכרן אין לכהן על הטבח כלום וזה מבואר: וכן כל כיוצא בזה כגון ראובן שהפקיד מנה לשמעון והמעות של לוי ויודע לוי שזה הפקידו לשמעון הרי זה תובע ממונו משמעון אבל אם החזירה שמעון אין ללוי עליו כלום: והאשכנזים פי' הדין עם הטבח דדוקא ששחטו בהיות הבהמה לעכו"ם ולכהן הא אלו לקחו מהם ושחטו לעצמו חייב ואע"פ שגדלן מתנות בפטור משא"כ לתרומה. דתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם פטורה מן התרומה:
והא דתנן והמשתף עמהם פטור מן המתנות סוגיא דשמעתין דפטור לגמרי כיון שיש יד עכו"ם או כהן באמצע. וכ"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות משום דשה ואפי' מקצת שה: ואיכא למימר דשאני התם דליכא אלא מקצת שה והרי כל צד שה שבו חייב במתנות מכל מקום ואידך פלגא דפטור ממתנות אינו שה אבל הכא דבשה גופיה פטור מקצתו כיון שנפטר מקצתו נפטר כולו הא דאמרינן כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות: י"מ שאפי' בשוחט בהמה שלו לא פטרתה תורה אלא בשוחט לעצמו אבל בשוחט למכור לאחרים לא. ולפי' שתים וג' שבתות פטור דהוי כשוחט לעצמו שכוונתו שאם יבואו אחרים ליקח ממנו מוטב ואם לאו ישתייר לעצמו ועיקר שחיטתו לעצמו הוא: אבל מכאן ואילך הרי הוא כשוחט לאחרים שחייב: וכי קבוע מסחתא דמוכח מילתא דלמכור לאחרים הוא שוחט מיחייב מדינה לאלתר זהו פירושו של רש"י ז"ל. אבל תו' פירש דבשלו פטור הוא לעולם מן הדין אפי' בשוחט למכור לאחרים שהרי שלו הוא טובח. אבל מפני גזל השבט גזרו חכמים דמשני' וג' שבתות ואילך משנראה דקביע מסחתא יהא חייב במתנות: כדי שלא ירגילו טבחי ישראל ליתן ולשתף כהנים עמהם כדי לפטור מן המתנות ויש כאן גזל השבט ותורת מתנות משתכחות ועד ג' שבתות כל היכא דלא קבע מסחתא דלא מוכחא מילתא לא גזרו לא שנא במוכר שלו לגמרי ל"ש במשתף. תדע דליכא איסורא דאורייתא דאי לא היכי טעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דאיהו עביד כדינא דאורייתא וטעי בדרבנן לא שמיעה ליה וכן עיקר וכן פי' בתו'.
כי הא דרבא קניס אטמא רב נחמן בר יצחק קניס גלימא פי' ושמעינן מהכא דאפי' בבבל קנסינן כה"ג למאן דעביד דבר שלא כהוגן ומפקינא ליה מדינא כפי צורך השעה וכדאמרינן התם הכי דיינינן לך ולכולהו אלמי חברך. ואמרינן בפרק הגוזל האי גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאקנסא אלא שאין כל דיין ראוי לכך אלא כשהוא חכם וירא אלהים וכוונתו לשם שמים וכבר פרישנא לה בדוכתא. ואגב אורחיה לאשמעינן דמתנות נוהגות במקצת מקומות שבח"ל ולית הלכתא כר' יוחנן דאמר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל עבליה:
אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות צלי ואין נאכלות אלא בחרדל תמיה מלתא דהא גבי מוקדשין תנן נמי במס' זבחים בפרק כל המדיר ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאכלן צלוין ומבושלין ובסמוך נמי אמרינן גבי מתנות אי לקדירה אי מחתך ומלח מידב דייב אלמא רשאי לאכלם בקדירה ואיכא למימר דלאו דוקא אמרינן הכא צלי וחרדל אלא שנאמר שנאכלות על השובע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלים דרך הנאה ותענוג. וכל אחד כפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר וכן פי' רבינו הגדול ז"ל. ר"ש בן אלעזר אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה פרש"י ז"ל שאומר בלבו הבל הוא ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו ולא נהירא לי דא"כ מאי אין לו חלק הא מיחייב מיתה שכופר בתורת משה אלא ה"פ שאינו מודה במקצת עבודות שאומר שאינם צריכות ואינם חובה אע"פ שאמרם משה מפי הגבורה אינם לעכב כנ"ל:
אי בטויא ליה מידב דייב ואי לקדרה אי מחתך ומלח וכו' פי' משום חוטין ששלחי שצריכין חתיכה ומליחה וש"מ דלצלי אפי' מליחה לא בעי וכדמפרש לעיל מיהו צריך הדחה משום דם הנסרך ומתייבש על פניו.
אנוסי ליה עידניה פי' שהיה טרוד בתלמודא בעת שקבע לתורתו שהיה קובע עתים לתורה. כדאמרינן בפסחים שלא ליפתח בעידניה. ועתו של ר"י היה קבוע בשעת נשיאות כפים ומהאי טעמא נמי לא הוי מצי מחזיק נפשיה בכהן לקרוא בתורה ראשון. ויש שפי' שהיה חולי מעים ולא היה יכול לעמוד בעצמו כדי קריאת ג' פסוקים.
אמר רב יוסף האי כהנא דאיכא צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה שעתא ליזכי מתנתא להאי צורבא מדרבנן פי' כשאין הכהן צריך להם שהוא עשיר ואע"ג דלא אתי לידי במכרי כהונה דחשבינן כמאן דזכה ביה ומצי לזכויינהו לאחרינא. אמר רבא לשמעיה זכי לו מתנתא פי' דההוא שמעי' כהן הוי והוי מכירו של רבא דיהיב ליה מתנתא דידיה כל שעתא ואמרינן דכי אמר רב כהנא היינו בכהן דעלמא דמזכי' מדעתיה ושמעי' בעל כורחיה זכי ליה וכי דאמרי' נמי בצורבא מדרבנן היינו דלא אפשר ליה אבל אפשר ליה בלאו הכי לא.
תרגמא אדא בר חנן קמיה דרב פפא באותן הנמכרים בתוך הבית פי' בכור ומעשר דהתם תנן חוץ מן הבכור ומעשר שהנאתן לבעלים שאין דמיהן קודש לפיכך לא התירו בו בשביל הנאתו לזלזל בהם למוכרם בשוק כדרך חולין אלא בתוך הבית ואע"פ שמפסיד בדבר שאין קופצים שם לוקחין וכיון דכן מוכח מילתא אבל פסולי המוקדשין דמיהם הקדש אי לא שרית ליה למוכרן בשוק וכדרך חולין אית ליה פסידא דמזלזל בפדיונו בתחלה ויש להקדש הפסד בדבר.
חוץ שיצא ע"מ לא שיורא. פי' כשיאמר חוץ מן המתנות שייר בקניינו שלא מכר לו המתנות כלל והרי הם של כהן ופטור אבל כי אמר ע"מ שהמתנות שלי כוליה הבהמה זבין ליה עם המתנות ואע"פ שתנאי מותר שלא כדברי רש"י ז"ל אפ"ה בעי' דרמי עליה תנאה שיתן לו המתנות ואלו אמר ע"מ שתתן לי המתנות הוה מהני תנאי' דעליה דידיה מתנה אבל השתא דאמר ע"מ שהם שלי לאו תנאה הוא וכפטימי מילי בעלמא הוא ואידך תנא דאמר ע"מ שיורא סבר דכי אמר בהאי לישנא ע"מ שהמתנות שלי לאו תנאה הוא דרמי אלא ששיירם לעצמו ואמר ע"מ שהמתנות שלי שאינם מכורים לך. אתיא כההיא דאמרינן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שהמעשר ראשון שלי וכו' משום דחשיב ליה שיורא ולא תנאה. והכי מוכח בב"ב כדכתיבא בפ' חזקת הבתים כנ"ל ויש מפרש דבדין הוא דלקיים תנאה אלא דקנסוהו רבון דהוי ליה חלקם שאלו בפיהם כן פי' האשכנזים.
אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו אבל שקלי' ליה טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפי' שקל לו הטבח הדין עמו. לימא בדרב חסדא קמפלגי י"מ דהשתא קס"ד דרב אמר הדין אף עם הטבח ורצה מזה גובה ורמ"ג כדרב חסדא ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא ודלא כרב חסדא ותרווייהו לית להו אידך דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מתשלומין דהכא כשאכלן עסקינן. דאי לא בשלא אכלן אפי' מאן דלית רמ"ג רמ"ג הדין עם האחרון שהגזילה קיימת ברשותו. ולא נהיר' דא"כ רב אסי דאמר אסורה כמאן דלא כר' חסד' ולא כבר פלוגתיה דהא לבר פלוגתי' דרב חסדא הדין עם הראשון. ואלו רב אסי קאמר הכא הדין עם הלוקח אע"כ ה"פ דרב סבר הדין עם הטבח היינו דוקא כבר פלוגתיה דרב חסדא ורב אסי אמר הדין אף עמו ורמ"ג רמ"ג כרב חסדא ובמסקנא דאוקימנא פלוגתייהו במתנות כהונה הגזילות. ה"ל פי' דברי רב דאמר הדין עם הטבח אף עם הטבח וה"ה עמו דמתנה דכהן גבה נינהו בעין. ורב אסי אמר הדין עמו דוקא ולא עם הטבח ודכ"ע אית להו דרב חסדא.
גמ' רש"י ז"ל מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע וכן גורס הרב בעל המאור ז"ל. ופירושא דמדינא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו דמנא תיתי דאי מהזרוע הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאי' לקמן. אלא כיון דמנהגא דעלמ' שלא להפשיט שאוכלין עם עורם אהני מנהגא לכהן למיתן לו מתנות כפי המנהג ובמקום שנהגו להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי דמדכתיב הלחיים מרבינין לקמן צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים וכ"ש עור ולא מפני מנהגא למעט ממתנתו אבל הרי"ף ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע וכן היה ברוב הנוסחאות והכי איתא בתוספתא ולפ"ז משמע דסבר האי תנא דמדאוריית' חייב ליתן הזרוע עם עורו לכך לא ימלוג אותו כדי שלא יפסוד העור ודקאמרת מנא תיתי חיוב מדאורייתא לעורו של זרוע דהא הזרוע למיומן שבזרוע מבעי' ליה איכא למימר דהאי תנא סבר דנפקא לן זרוע ימין כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו: א"נ כהאי תנא דמייתי ליה מתתנו כדאי' בסמוך: א"נ דזרוע גופי' בעורו משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכתיב מאת זובחי הזבח ולא צריך קרא לרבויי תדע דהא בראש לא מרבינן מהלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים אבל עור גופיה לא צריך קרא דממילא משמע ותנא רבותא קמ"ל דלא מיבעיא בהפשטה שהוא אסור דגזול מינה עור לגמרי אלא אפי' במליגה נמי אסור א"נ דאורחא דמלתא נקט מפני שנוהג במליגה כך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל: ופרכינן ואלא תעזוב ל"ל לכדתניא המפקי' כרמו וכו' פירשתי בפ"ק דגיטין.
הא דתנן איזה לחי מפרק לחי עד פיקה של גרגרת דהיינו שפוי כובע והוא למעלה מבית השחיטה: אקשי' עלה והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה ופרקי דמתני רבנן דאמרי לגבי שחיטה דאין שחיטה מטבעת הגדולה ולמעלה ולהכי לא קרי' ליה לשיפוי כובע מקום שחיטה ובדין שחיטה הוא דפליגי אבל בעקר דינא דהכא כולהו מודו דעד שיפוי כובע הוי חובת לחי: אב"א הא והא רבנן וברייתא דקתני עמה לא עם הלחי אלא עם הבהמה שמשיירים בעלים לעצמן בית השחיטה עם הבהמה והלחי ניטל עם הפיקה וכתב ריא"ף ז"ל והלכתא כר חנינא בן אנטיגנוס והגיה עליו הרב בעל המאור ז"ל שאין מקום לפסק זה בכאן אע"פ דלגבי שחוטה פליגי בעיקר דינא דלחי כ"ע מודו דמקום לחי עד הפיקה וכדפרישנא ומסתברא דאף הריא"ף ז"ל סובר כן וזיל קרי בי רב הוא אלא דמשום דאסיק הכא תלמודא דמתני' וברייתא סבירא להו גבי שחיטה דלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס הוצרך רבינו ז"ל לפרש ולומר דאפ"ה לית הילכתא כרבנן אלא כר' חנינא בן אנטיגנוס וכדי שלא יטעו תלמידים ולהגדיל ולהאדיר כנ"ל: סליק פירקא בס"ד: