חולין יז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי אלא אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא (דברים יב, כא) כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין:
במאי קמיפלגי רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר אלא לרבי עקיבא מאי ושחט קדשים שאני בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט להם אלא לר' עקיבא מאי הצאן ובקר ישחט להם ינחר להם מיבעי ליה נחירה שלהן זו היא שחיטתן בשלמא לר' ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות אלא לר' עקיבא אמאי פטור מלכסות הואיל ואיתסר איתסר בשלמא לר' עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופיה מי הוי שרי כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב (דברים ו, יא) ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי בשר נחירה מבעיא אלא לאחר מכאן ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי תיקו אמר רבה שנית הכל שוחטין ולעולם שוחטין בכל שוחטים מאי משנית ליה וכי תימא בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה הא דומיא דהנך קתני אי הנך בשוחטין האי נמי בשוחטין ואי הנך בנשחטין האי נמי בנשחטין אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה:
חוץ ממגל קציר והמגירה:
אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר שלחו ליה כמגירה שנינו תנו רבנן
רש"י
[עריכה]וכל שכן השתא - כשגלו:
לאסור להם בשר נחירה - כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':
שבתחלה - במדבר:
הותר להם בשר נחירה - מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה:
ועכשיו שגלו - רב יוסף קאמר ליה:
בשר תאוה לא איתסר כלל - וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ"ב (לקמן דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי' מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו:
בשר נחירה לא אישתרי כלל - הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:
ושחט - אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר:
ונתנבלה - כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה:
והנוחר - מדעת ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה:
והמעקר - סימנין ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל:
פטור מלכסות - דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.):
אלא לר' עקיבא - על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי:
אך כאשר יאכל - עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ שאע"פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת אלא לר' ישמעאל כו':
כי אסר רחמנא - בשר תאוה במדבר:
שהכניסו ישראל - אליבא דר' עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר:
כתלי דחזירי - חזירים יבשים שקורין בקינ"ש:
ובתים מלאים כל טוב וגו' - סיפיה דקרא ואכלת ושבעת:
אלא לאחר מכאן - דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו' שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:):
שלל של עובדי כוכבים - כדכתיב (שם ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך:
שנית הכל שוחטין - ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן הכל טעונים שחיטה ואפי' עוף:
ולעולם שוחטין - נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע"פ שגלו לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה:
וכי תימא בין בצור כו' - דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין:
אלא אמר רבא - כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני':
חדא לכותי וחדא למומר - כדאמרן בריש פירקין (דף ג.):
בין בלילה - כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (לעיל דף יג:):
בין בראש הגג - ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט:
בין בראש הספינה - ואע"ג דתנן לקמן (דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך:
פגם ושדר פגם ושדר - עשה בסכין פגימות הרבה שאינן דומות זו לזו ושדר לא"י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה כן עשה פעמים ושלש:
שלחו ליה - סימן זה יהא לך בפגימות:
כמגירה שנינו - שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש וכשאתה בודק מראשה לסופה צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה:
תוספות
[עריכה]וכל שכן השתא דארחיקו להו טובא. לספרים דגרסי באלו הן הלוקין (מכות דף יט.) לעולם לא קידשה לעתיד לבא אם כן לר' ישמעאל הותרו הבמות וקשה דאם כן מאי קאמר הכא לר' ישמעאל דארחיקו להו טפי אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות:
רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. תימה מנא ליה הא דלמא מר. אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי"ל אי לרבי עקיבא מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעיא שחיטה כדמשמע בסמוך ואי בצבי ואיל הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן כדכתיב כי ירחק ממך וזבחת מבקרך ומצאנך מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה ומיהו קשה דהוה ליה לאוקומי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה:
כי אישתרי שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי. לא גרסינן או דלמא לא שנא דהלשון היה משמע שהיה מסתפק אי אישתרי כתלי דחזירי דידהו אי לא וזה אינו דמתחלה לא נסתפק מכתלי דחזירי דידהו או במה שנחרו כשבאו אלא במה שנחרו במדבר בהיתר והש"ס הקשה לו דאפי' דבר טמא אשתרי להו כלומר דאפילו לנחור בתחלה הם מותרים כל שכן מה שנחרו קודם ומשני דלמא שלל של עובדי כוכבים אישתרי להו ולא דידהו ולכך אסור לנחור והשתא שפיר מיבעיא לן במה שנחרו בהיתר.:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
[3] (וכ"ש השתא דאיתרחקי להו טפי ועדיין אני אומר דלא צריך לומר לעולם שוחטין:
אלא מה דאמרי' לעולם שוחטין לר' עקיבא דתניא כי ירחק ממך המקום וגו' (הפסוק) וזבחת ומשום הכי לעולם שוחטין:
לר' עקיבא סבר בשר תאוה כו' ולא צריך לומר לעולם שוחטין ור' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי ומשום הכי צריך לומר לעולם שוחטין:
אלא לר' עקיבא דאמר לא איתסר כלל מאי ושחט קדשים שאני כלומר משום קדשים דצריכי שחיטה:
בשלמא לר' ישמעאל דאמר בשר נחיר' לא אישתרי כלל משום הכי היינו דכתיב ישחט וכו')[4] אלא הכא במאי עסקינן בכותל מערה [דיקא נמי] דמשמע דמחובר מעיקרא דקתני סמוך לו או שהיה קנה עולה וכו':
שבתחילה נאסר להן בשר תאוה כלומר במשכן כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו דדינו להקריב אימורין מכל בהמות ששוחט לצורכו שאם תאוה לאכול בשר אינו יכול לאכול עד שיקרי' אימורין משנכנסו לארץ הותר להן בשר תאוה בלא אימורין):
בשלמא לר' ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו כלומר דמעולם לא היתה נחירה במקום שחיטה לפיכך הנוחר פטור מלכסות אלא לר' עקיבא לא כבר היתה נחירה במקום שחיטה [ואמאי] פטורה מלכסות:
אלא לר' ישמעאל צבי ואיל גופיהו וכו' כלומר מי הוכשרו בלא אימורין:
קתלי דחזירי. חזירים יבשים שקורין בקונ"ש בלע"ז:
שנית הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' כלומר הכל שוחטין תרצינן כהלכתא קמייתא אליבא דאמוראי לעולם שוחטין לר' ישמעאל כדאית ליה לר' עקיבא כדאית ליה:
אי הנך בשוחטין וכו' כלומר [אי] מוקמת הני תרתי הכל שוחטין ולעולם שוחטין בנשחטין הכל בשחיטה ואפי' עוף:
אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאייתויי כותי וכו':
דתרין זמנין במתניתין הכל שוחטין חד בתחלת הפרק וחד הכא. לעולם שוחטין כו' כלומר וכולהו תלתא מוקמינן בשוחטין:
חוץ ממגל קציר והמגירה מגל קציר שישלא בלע"ז. מגירה עשוי כמגל קציר לחתוך חפציו:
רע"ק סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והא דכתיב כי ירחק ממך וזבחת למאי אתא ע"כ ללמד שמתחלה לא היו צריכין לזביחה והא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר לא בא אלא לומר בכל אות נפשך תאכל בשר ובלבד בזביחה אבל בנחירה לא תאכל לעולם.
ואפשר שמתחלה בשר תאוה התירו להם במדבר בשר נחירה ועכשיו אסר להם שלא יאכלו בשר תאוה אלא בזביחה ורי"ש סבר בשר נחירה לא אשתרו כלל הלכך הא דכתב רחמנ' בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר להתיר אתא ולמדנו ממנו (שלא נאסר) [שנאסר] להם ולפי שהיה ובכלל איסור ובא לכלל היתר הוצרך הכתוב לחדש שבזביחה יאכלו ולפיכך כתוב וזבחת כשהתי' בשר תאוה צוה להם בשחיטה שאלמלא כן מנין לנו שחיטה בחולין כלל.
אבל רש"י ז"ל פי' דהאי דכתי' וזבחת מפיק ליה רי"ש לדרשי אחריני לומר שאין לך בפסולי המוקדשין שנפדו אלא התר זביחה ואכילה כדדריש בבכורות א"נ לומר לך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב לאסור שחיטת חולין בעזרה, ולישנ' דגמרא דייקא כדפרישי' דלפרושי טעמייהו דרי"ש ורע"ק אתמר הכא דרי"ש סבר ורע"ק סבר וכו' והנך דרשי ממילא מישתמעי מינה מריבוייא דלישנא דקרא דכי ירחק תדע דהא מקשי' לרי"ש מכאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינהו גופייהו מי הוו שרו בבשר תאוה ואי מהאי קרא [פי' – דשחוטי חוץ] נסיב לה הא מפורש הוא אשר ישחט שור או כשב או עז וכתיב נמי ואל פתח אהל מועד לא הביאו שאין הכתוב מדבר אלא בראויין לפתח אהל מועד ועוד לרי"ש מצות כיסוי הדם שנאמרה באותה פרשה ואיש איש אשר יצוד וגו' אינה מצוה הנוהגת בשעה שהמצוה האחרת נוהגת שהרי כשבשר תאוה אסור אין שוחטין אלא קרבנות ואין דם קרבנות מתכסה אלא ללישנא דמסקינן כצבי ואיל ועוף שאינו קרב טעון כיסוי.
ואי קשיא, מנא להו לרי"ש ורע"ק הכי דלמא בשר תאוה לא איתסר ונחירה לא אישתרי וקראי להנך דרשי אתו כי תאוה ללמד דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון וכי ירחק לומר בריחוק מקום אתה זובח לאו מילתא היא דהא כי ירחיב ה' אלהיך כתיב וע"כ לחדש לך דין אחר לאחר ביאת הארץ אתא למר קאי אקרא גופיה ולמר מדריש אקרא דלקמיה הא לכ"ע דין מחודש הוא דכתי' הכא.
וי"א דלעולם הא כתב רחמנ' ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפי' בחולין קאמר לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים ובהא פליגי רע"ק סבר לא איתסר בשר תאוה כלל וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אסר השחיטה בחולין על כרחין בשר נחיר' היו אוכלין רי"ש סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד וכו'.
וכבר כתבתי שזה טעות לומר דברי הכל הוא ליאסר שחיט' בחולין משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות כתיב וכדאיתא בת"כ ואם כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה.
ועוד ק"ל לשיטתו של רש"י ז"ל דתניא במס' זבחים דם יחשב לרבות את הזורק דברי רי"ש אלמא לרי"ש נמי קראי נמי בשחוטי חוץ כתיבי ועיקר טעמייהו דרע"ק ורי"ש דמר אמר בשר תאוה לא איתס' כלל ומר אמר בשר נחירה לא אישתרי לא מתפרש בגמ' אלא סברא היא מר ניחא ליה למימר הכי ומידרשינהו לקראי בהכי ומר ניחא ליה בהכי.
ואפשר דטעמיה דרע"ק לא אתסר מדכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו כדאמרינן בסמוך ורי"ש דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל שלא מצינו חובת הגוף תלויה בארץ ומצינו להם שחיטה במדבר הצאן ובקר ישחט להם ועוד דכתיב ושחט את בן הבקר ולית ליה קדשים שאני.
ואחר שכתבתי כל זה מצאתי סעד לרש"י ז"ל במדרש אגדה באלה הדברים רבה רבנן אמרי הרב' דברים אסר הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וכאן חזר והתירן להם שנאמר בכל אות נפשך נפשך תאכל כשר מנין ממה שקרינו בענין כי יכרית ה' אלהיך. וכן נראה עוד בברייתא השנויה במחלוקת רי"ש ורע"ק בויקרא רבה בפרשה זו.
מעתה צריכין אנו להדחק ולתרץ מה שהדחקנו בו פירו' זו של רש"י ז"ל למעלה ונאמר דלרי"ש איתסר בשר תאוה אלא שהיו מקריבין ומקדישין שלמי' במשכן ואם שחט חייב כרת חזר והתיר להם תולין בחוץ ונשאר כרת בקדשים בחוץ לדורות.
איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל. פי' דלרע"ק מהו אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסורין לאחר מכאן ואפי' בשבע שכבשו נמי אסורין דכי שרא להו רחמנא שלל כנענים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם ולאכול שהיה להם לשחוט ולרי"ש דאמר בשר נחירה מעיקרא לא אישתרו להו אם נחרו והכניסו לארץ בלאחר מכאן ליכא למיבעי דאסורין הן ואי נמי בז' שכבשו אסורין הן ודאי לפי שהיה להם לשחוט אלא אליבא דרע"ק מיבעי ליה.
וכן נמי באיברי בשר תאוה ששחטו מחול לרי"ש לא קמיבעיא ליה כלום דפשיטא ליה שכן אסורין כל זמן דהוי מקרבי למשכן ואפשר להם לשחוט שלמים ולאכול וכדכתיב וכי ירחק דמשמע בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אלא שלמים.
וי"א בשר תאוה לרי"ש פשיטא ליה דמותר כיון דעתיד להתיר להם לאחר כיבוש וחילוק לא החמיר עליהם בשעת כיבוש וחילוק דהשתא לאו דידהו יהיב להו דידהו שקיל מינייהו.
רב חסדא אמר אף פגימות סכין וכו' הנהו אמוראי דבדקו בשמשא ובמיא לא פליגי עלי' דההיא דברי הכל הוא: דהא על מתני' דלא מני בהדי אידך פגימות יהיב תלמודא טעמא דבחולין לא מיירי דאלמ' קים להו דאי מיירי בחולין הוי מני לה. וכל מה דאמרינן בהנהו אמוראי אינו אלא בתחלה ולא דעבדי הכי מדינא ממש דהא לא נקט חד מנייהו לישנא דאצרכת' אלא הני בדקו והני בדקו לנהוג בו חומר בעצמן כראוי לכל בעל נפש לדקדק בזה לכתחילה הרבה שלא לזלזל בו ולא אמרו אצרכתי אלא בבשרא וטופרא ותלת רוחתא דהא ודאי צריך לכתחילה אבל בדיעבד הכל מודי' כרב חסדא שאינו נפסל אלא בחגיר' צפורן ודמי לסאסא שאין בו פגם כלל התירו לשחוט בו אף לכתחילה. נמצאת אומר כפי שיטה זו שלשה דינים בדבר. כי למצוה מן המובחר וירא' שמים ראוי לדקדק בה לכתחילה כל מאי דאפשר. ומשורת הדין צריך לבדוק לכתחילה חבשרא וטופרא ואתלת רוחת' וכל מה שמרגיש בו פגם אין שוחטין בו לכתחילה ואע"פ שאין בו אלא חגירת חוט השער' ואם שחט כל שלא היה בו חגירת צפורן כשרה. ודמי' לסאסא מותרת אף לירא שמים דהא לגבי דידהו הוא דאיבעי' לן בלחוד דאלו לשורת הדין פשיטא דשרי אף לכתחילה כיון שאין בה פגם והיינו דאהדר לי מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן ומ"מ מהתשובה אנו למדין שהשואל היה שואל אף לדיעבד אי אכלינן מבשרא דאי לא מאי אהדר רב אשי. וזו היתה נראת לי ראיה ברורה לשיטת הרי"ף דפליגי אלא שאנו אומרים לפי שיטה זו דליראת שמים בעלמא הוי בעינן וכדפרישית ואין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל. אבישרא ואטופר' פי' בתו אבישרא משום וושט ואטופרא משום קנה ואין צורך אלא לפי שיש פגם שנרגש יותר בדבר רך ויש שנרגש בדבר קשה ולאו למימרא דבבשרא ירגיש שיש בה כחגירת צפורן כפי' מורי הרא"ה ז"ל אלא שע"י בישרא ירגיש הפגם ואחר כך יבדיקנו בחגירת צפורן א"כ משום לכתחילה וכדפירשנו,
שלש פגימות הן פי' לשיעור אחד פגימות אוזן בבכור פי לשחוט עליו במדינה, כדתנן נפגמה אזנו מותר לשחוט וה"ה לשאר מומין של פגימות הנזכרים שם אלא דנקט קמייתא דאמרינן התם פגימו' מומין בקדשים פי' בקדשים של נקבות שיש בהן שאינה נוהגת בבכור כדאיתא התם ואשמעינן הכא דאע"ג דלא מינכרא בהם פנימה כולי האי שיעור' כדי שתחגור צפורן וכדפרש"י ועוד כתב ז"ל ואי קשיא לינקוט מום דקדשים וכולן בכלל דהרי בכור בכלל כל הקדשים הוא ותירץ אי תני הכא ה"א ה"מ ליפסל מהקרבה אבל מום גמור לא הוי לשחוט עליו במדינה דהרבה מומין יש שפסלו בקדשים ואין הבכור נשחט עליהן כדתנן ואלו שוחטין עליהן וכו':
ואידך בחולין לא קמיירי פי' דאע"ג דפגם ג"כ שייך לשחיטת קדשים כיון דאיכא נמי בחולין לא מיירי בה. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וליתני ארבע דהא קדשים הוא תירץ ר"י ז"ל דההוא פשיטא ליה כיון דכתיב אבנים שלמות תבנה, א"נ דלא מיירי אלא במידי דהכשר בשר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה