חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ולפרקינהו וליכסינהו בעי העמדה והערכה. כתב הראב"ד ז"ל וק' הא דאמרי' לעיל פרק השוחט שחט בה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וא"ל התם במפרכסת הכא בשאינ' מפרכסת ומאחר שאינה מפרכסת פטורה לא פסיק' ליה. ואינו מחוור דאדרבא לא הו"ל למתני ואינו נוהג במוקדשים דהא לא פסיק' ליה.
ואני אומר שכך פרוש' והא אי בעי פריק להו וכיון שכן אפי' לא פדאן שחי' ראויה היא וחייב לכסות שכל העומד ליפדות כפדוי דמי ואלו עומדין ליפדות הן שמצוה לפדות שלא הפסיד הקדש דמיא לפרכי' דפרת חטאת דלעיל ומתרץ בעו העמדה והערכה לפיכך אינם כפדויין שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה לפיכך כ"ז שהם הקדש פטור מלכסות ואם פדאן ודאי חייב לכסות אבל (אין לו) [אלו] מוקדשים בשעת כיסוי ומשו"ה תנא שאינו נוהג במוקדשים ובנוסחי דוקני גרסינן וליפרקינהו בעו העמדה והערכה ולית בהו וליכסינהו והך לישנא דוקא בפירוש דילן.
אבל מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והא דאמרי' לקמן שחט בה ב' או רוב ב' הרי היא כחיה לכל דבריה ונפדית כבר פר"ח ז"ל ואמר שזו אינה משנה אלא שמדקדקין כן בעלי הגמרא ממשנתי' שבפרק העור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלים ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דהוי כחיה משום דאין שחיטה מתירתה אבל לישראל ששחי' מתירתה שוב אין לה פדיון וההיא דאתמר בפ' השוחט בבהמה טהורה דהוא שוחט' פסח הכי קאמרי' דקאמרת כיון דשחט בה פורתא אידחי לי' מפסח נהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי עד שישחוט ברוב שנים דכל שמפרכסת ולא נגמרה בהן שחי' הרי היא כחיה לכל דבריה ומק"ו פריך והיינו דאקשי' במס' שבועות פ"ק מתה או נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה ומאי קו' אנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת ולפי דברינו הראשונים קושיא אמת' אבל נשחטה אפשר דעביד העמדה והערכה.
יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. פי' שלעולם הוא מחוסר גרירה וכסוי לא בעי כסוי שלא דבר הכתוב בזה אבל בחולין שאין סתם דם מחוסר גרירה הוא שיהיה זה מחוסר גרירה כגון דם שעל הסכין כשאין דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גריר' מעכבת בו וכדר' זירא.
הא דדריש רב עינא בשוחט לחולה בשבת שחייב לכסותו. ושקלי וטרו בה טובא. ק"ל והא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותן וכ"ש דעשה שיש בו כרת הוא ועוד דדחי דילמא דעבר ושחט ואי עשה ראוי הוא לדחות שבת מ"ל שחט בהתר או באיסור הא איתי' לעשה בתרוייהו.
ורש"י ז"ל כתב כיון שנתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותיה וגם זו תמוה וכי נעבור על השבת בזדון מדין מתוך זה ואפי' בשוחט ביו"ט דברשות אין כסוי הדם דוחה אותו לעבור על עשה ועל ל"ת שבי"ט כדאיתא בפ"א דביצה (ח, ב).
אלא נראה דהכא בשהיה לו דקר נעוץ או עפר שאינו מוכן ולעבור על דבריהם קאמר לומר כשם שמודים ב"ש וב"ה בי"ט שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואע"ג דקעביד גומא כר' אבא דאמר בחופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה [ולכן בשוחט לחולה חייב לכסות] בשבת כיו"ט דהא תרוייהו בהתיר' שחיט וכי עבר ושחט לא שרינן ליה כיסוי אפי' באיסורא דרבנן כדי שלא יראה כעושה מצוה אלא כעובר וק"ו דר' יוסי בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקור נעוץ אין מכסין דמו ביו"ט תדע דקא מייתי ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזרה דרבנן ודאורייתא מדרבנן לא דרשינן ק"ו כדאיתא בפסחים (פא, ב).
דנין שחיט' משחיט' ואין דנין שחיט' מטביחה. איכא למידק והא גבי גנב וטבח פליג דר"מ אית ליה שחיט' שאינה ראויה שמה שחי' ור"ש סבר דלא ואמאי והא טביחה התם כתיבא ביה וליגמר טביחה מטביחה וא"ת כיון דגמרי' הכא שחיט' משחיטה לומר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחי' שוב אי אפשר למגמר טביחה מטביחה ולומר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחי' משום דקשיין אהדדי זו אינה תשובה חדא דמאי אולמי' דהך מהך ליגמר טביחה טביחה ולא ליגמר שחיטה שחי' ועוד שי"ל כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחי' וכאן שחי' שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
וניחא לן שאין אדם דן ג"ש מעצמו ור"מ ג"ש דשחי' גמיר אלא שאין ידוע אם ג"ש דשחי' שחי' או שחיט' טביחה הלכך עדיפ' ליה למיגמר דשחי' שחיטה אבל ג"ש דטביחה טביחה לא גמיר.
וי"ל כיון שבכסוי הדם ובאותו ואת בנו בשתיהן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיט' וטביחה לא כתיבה אלא גבי תשלומי ד' וה' מוטב ללמוד שחיטה שחיטה ולדון בשניהם (מיעטן) [מענין] הכתוב בהן וידחה לשון טביחה שאינו אלא במקום אחד ולא לבא לשון טביחה ולדחות ב' דינין הללו ללמוד את שתיהן אי אפשר דב' גזירות שוות דשחיטה וטביחה לא גמרינן.
דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשי'. ואי ק' נימא אותו ואת בנו נוהג במוקדשים דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קדשים מקדשים וגבי חולין אינו נוהג אלא בשחיטה ראויה מחולין לאו קו' היא דאותו לאו שכתוב באותו ואת בנו או משחיט' שחיטה גמרינן לה או משחי' טביחה גמרינן לה ולחלקו אי אפשר וא"ת מאי אולמיה דהך מהך י"ל שמצינו בכיסוי הדם ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לפי' אומר בכולן דלא שמה שחיטה הלכך בחולין דשמה שחי' ליכא למימר דגמרי' חולין מחולין (ובקדשים) דלא שמה שחי' אמרי' בכל מקום [לא] שמה שחיט' אלא בשחוטי חוץ בלחוד הוא דקרייה רחמנא שחיטה.
והוי יודע שר"מ ור"ש בכל מקום נחלקו אפי' אין כתוב בהן שחיטה ולא טביחה דגמרי' מכסוי הדם ואותו ואת בנו אבל לר"מ דמחלק בהו הכל לפי מה שהוא נדון ולא אתפרש לענין גנב וטבח מאי ס"ל ולא בשוחט חולין בעזר' ושאר מקומות ומסתבר' לר' כולהו שמה שחיטה דגמרי' מאותו ואת בנו דכתיב ביה ל' שחיטה וכסוי הדם לא מל' שחיטה אתי דהא שפיכ' הוא דכתיב ביה ומאשר יאכל אתיא והיינו דקאמרי' לענין בן פקועה לא צריכה דר' סבר לה כר"מ ותהני ליה שחיט' אמו להתירו באכילה וכו'.
הא דאמרינן השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי. ומקשי' הא אמר ר"מ בן פקועה טעון שחיט'. תמהני ולימא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' מת או בן ח' חי דלשתרי בשחי' אמו דאפי' לר"מ אינו טעון שחיטה.
ויש שסוברין דבן ט' מת או בן ח' במעי טרפה אסורין הן דע"כ לא התיר ר' יהומע בפ' ואלו טרפות אלא כשנולד א"נ בבן ט' חי דלאו ירך אמו הוא דהא אית ליה חיות בפ"ע אבל בבן ח' או בן ט' מת אסורים הן.
וזה אמת הוא לפי המסקנ' לפי שמוע' זו דהא ליכא דמתיר להו בשחי' אבל למאי דקאמרי' השתא דשחיטה דאם טרפ' תתיר עובר באכי' בדין היה שתתיר אפי' בן ח' אלא מיהו י"ל דרבותא קאמר דאפי' בן ט' חי דלא מהניא לי' שחי' אמו אלא שאינו צריך הוא לישחט לא מהניא ואין צ"ל בבן ט' מת שאין שחי' דטרפ' מתרת טרפ' אחרת באכילה שהרי הנפל הזה בעצמו אסור ונבלה הוא.
וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא. פירש"י ז"ל דאבריית' קאי דמתיר נמצאת טרפה דאי מדרבנן וטעמא דאסירי משום גזר' דאתו למשרי אכילת קדשים בחוץ אפי' שאינה ראויה נמי דאתי לאתהנויי מקדשים פסולין.
ואחרים פי' ממתני' דתנן חולין בפנים חכמים פוטרים ואי מדרבנן היכי אתי מדרבנן ודחי כיסוי דאוריית'.
ויש מגמגמים בזה, א"כ מאי האי דא"ל אין והתני' מאי אולמה מהני וזו אינה שאלה שאפשר לדחות ראיה זו ואין לדחות זו ועוד דהכי קא"ל אין דאשכחן ליה בעלמא דאמר הכי ומיהו לא משמע בגמ' דאמתני' קאי דאפשר דממתניתין ליכא למגמר משום שאם אתה מחייב בכסוי אתי למשחט שחיט' ראויה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש לפ' דאפרקין קאי דקאמרי' סד"א הואיל ואר"ש מותר אלמא כמאן דקטלה דמי למימר דלר"ש שחיטה שאינה ראויה היא מן התורה ולא שמה שחיט' וכמאן דקטלה דמי דאלו לרב פפא ס"ל דטעמיה דר"ש משום דחולין שנשחטו בעזר' דרבנן כדשמעינן ליה בעלמא דאמר המקדש בהן מקודשת ולא גזרו עליהן אלא איסור אכיל' והא דקתני טרפה רבותא אשמעינן שאם התירנ' בהנאה לא הפסיד כלום אפ"ה לא גזרינן שמא ישחוט טרפות בעזרה וא"ל אין סבר ר"ש דאורייתא, כן נ"ל.
והסיוע לזה הא דגרסינן בפ' האיש מקדש המקדש חולין בעז' ר"ש אומר מקודשת והוינן בה למימר' דסבר ר"ש לאו דאורייתא ורמינהו חולין שנשחטו בעזר' ישרפו וכן חיה ולא רמינן עליה ממתניתין דכסוי הדם ולא מדתניא השוחט ונמצאת טרפ'.
אלא שאין הקושיא לפי' של רש"י ז"ל, דדילמא הך בריתא דשוחט ונמצאת טרפ' לא שמיע להו א"נ חדא מינייהו נקט א"נ כדי שלא לתרץ לו בפשיטות הכא נמי בשוחט ונמצאת טרפ'.
הא דאמרינן אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמ'. פירש"י ז"ל דאטו סיפא נקיט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמ' בקידושין איתרבי חיה. ובמסכת קידושין (נח, א) פירש"י ז"ל דה"ק אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה לשרפ' כיון דבהמ' וחי' אסורים בהנא' מדאוריית' ובהמ' גזרו עליה לשרפ' משום קדשים השוו מדותיהם אף לשרפ' שלא יאמרו זו מד"ת וזו מד"ס אא"א שאיסור עצמו מדבריהם היכי גזרינן בה אפי' איסור כלל דהא לא אתי למטעי בחיה משום קדשים והראב"ד ז"ל כתב שם בפירושיו דחי' אסמכתא דרבנן היא.
הא דתניא תינוק שנמצא בצד העיסה. פירש"י ז"ל שדרכו של תינוק לטפח באשפ' ושרצים מצויים שם וטמא את העיס' שאנו רואין שנגע בה ומיעוט נוסחאות הגיהו מגיהי ספרים לטפח באשפה על פי פי' זה אבל אינו בשום נוסחא בעולם ולא בנוסחתו של רש"י ז"ל עצמו.
ואין פי' זה מחוור ונכון, דאי הכי אמאי קתני ובצק בידו ולתני ונגע בעיסה בפנינו ואפשר דמכחן דרבנן קתני הכי אבל כולהו בודאי נגע משוו לה מדלא סמכי לה לחזקה דטהרה.
ומיהו ק', שודאי נגע וספקא דטומאת התינוק חזקת עיס' זו לאו כלום היא שהרי הורעה בפנינו דהכי אמרי' התם בפר' כל היד בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאהו כודאי מקור ושליא וכו' ובעי למעוטי מאי למעוטי רובא דאיכא חזק' תנוק והא שליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למיעוטא וכיון דנגע ודאי לא אמרי' הכא דהא נעשה בית כשליא והכי מוכח התם בפ"ק גבי מעת לעת שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבה למפרע טמאות דמפרשי' על' דלא אזלי' בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהן אחר חזקתם של טהרות כיון שודאי נגע.
ועוד מקשי' הכא מפני בצק שבידו ודאי נגע והתנן בפ"ג דטהרות בסמוך לזו תינוק בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה [טהור] שאני אומר אחר (קנהו) [לקטן] ונתנו לו וכן חמור (בבית) [בין] הקברות כליו טהורים והכא נמי נימא אדם אחר נתן לו בצק זו.
וי"ל אף זו מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס' ואעפ"פ שיש כאן תרי רובי ואיכא תרי ספיקי לקולא אפ"ה כיון דמיעוט' כמאן דליתי' דמי הולכין אחר הרוב והכי איתא בסיפ' דהא מתני' ומייתי לה בפ"י יוחסין עיסה בתוך הבית ומשקים טמאים ותרנגולים שם ונמצאו נקבים בעיסה תולין בהם והא נמי להא מדמינן לה.
אבל ר"ת ז"ל פי' שכל התינוקות בחזקת טמאים והכי נמי בתוספת' במס' טהרות הניח' התינוק בד"א שהניחו כמה שהוא אבל הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנדות מגפפות. וה"פ אע"פ שנמצא בצד העיס' ובצק בידו ר"מ מטהר שמא אדם אחר נתן לו הבצק והוא לא נגע ורבנן מטמאים מפני שרוב התינוקות מטפחים בעיס' ואם לא נמצא בצק בידו א"ל דאפי' רבנן מטהרים דאיתרע ליה רובא שאילו נגע היה לוקח בצק מן העיס' וא"ל להודיעך כחו דטהרה עדיפ' לי'.
ועדיין אין פי' זה מתוקן כל צרכו שאין התוספת' שאמר' שהנשי' מגפפות אותם ד"ה אלא דר' יהודה ועוד שאין זו אלא חשש' גרועה בעלמא וליכא רובא ואמאי מטמאי רבנן.
ועיקר הפי' בתינוק שהוא ודאי טמא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס'.
ובירוש' בפ"י יוחסין (קדושין ד, י) כך מצאתי וחכמים מטמאים מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה ובצק בידו לאו דוקא אלא להודיעך כחו דר"מ כדפרישית ולרבנן אפי' אין כלום בידו מטמאין.
וכך מצאו בתוספת' דמסכת טהרות (ד, ז) דתני על תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך תינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור והאי מטמאין דאמרי רבנן תולין הוא ואיידי דאמר ר"מ מטהר אמר נמי וחכמים מטמאין א"נ מטמאין לטמא אבל אין זו חזקה בשורפין עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין ובמס' תרומות.
מודה ר"י שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש"י ז"ל על השחיטה א"צ לברך אחר כסוי ובשם ר"ת ז"ל שאף על הכסוי נמי אינו מברך אלא ברכה אחת אעפ"י שאחר כיסוי ראשון שחט השני וגריס אפשר דשחיט להו בחדא ומכסה בחדא, וכן הוא ודאי כיון שאין השחיטה מפסקת, וא"צ לשנות הגירסא.
ולענין הפסק למדו ממ"ש רבינו יצחק ז"ל במס' ר"ה שאם שח בין שחיטה חי' לעוף או בין עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיט' אחר' וכדאמרינן בתפלין מפני שהן ב' מצות שאינן מעכבות זו את זו.
וק' לי, דכי מתרצינן אפשר דשחיט בחד ידא מ"מ כשכיס' ואח"כ שח והפסיק ונהי דאין הפסקת זו עליו חובה ליהוי כשח ומתרצינן לפי שהיא מן הענין אינה מפסקת אבל שיחה אחרת מפסקת וכן לענין ד' כוסות שיחה ודאי מפסקת קריאת ההלל שהוא מן הענין, בזה הוצרך רבינו ז"ל ללמוד מכאן להפסיק.
ולי אין דומה לתפלין שהן מצות שאינן מעכבות והן חובה אבל שחיטה וברכותיה כקביעות סעודה וברכות שהן באין בתוכה ואין שיחה מפסקת.
אלא שבה"ג כך מצאתי, והיכא דבעי משחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולישחוט הנך אחרנייתא אבל איני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך אלא ליבריך והדר לשחוט ולכסיינהו לתרווייהו כענין שאמרו בהב וניבריך דאיתסר להו למשתי אלא בברכת היין ואח"כ ברכות המזון דלא הוי הפסק אלא לקובעו ליין ברכה ואפשר דגמר לה מדר' יהודה דאמ' שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואח"כ יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשניה ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיקן יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה וכן עיקר.
וכתבו מקצת חכמי הצרפתים שאסור לדבר אעפ"י שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום ברכות שיכול לצאת באחד וראייתם מדגרסי' ביומא פ' בא לו ובסוט' פ' ואלו נאמרין ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והוינן בה וניתי ס"ת ונקרי ביה אמר רשב"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לו לגרום חיוב ברכות הרבה אבל תן לי עוף או סכין אינו הפסק כדאמרי' טול כרוך וגבול לתורי דלא הוי הפסק, ע"כ.
ונראה שאם נמלך לשחוט שצריך ברכה אחרת שהרי מדמין הרבה בגמ' למעשה דתלמידי דרב והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא דכיון דאיירי הב וניבריך עקרי דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין וכן מצאתי להרב אב ב"ד ז"ל וכדברי בעל הלכות שפירשנו מכסה ומברך ושוחט ומכסה זו.
בה"ג - ובתר דמכסה מחויב לברוכי אקב"ו על כסוי הדם ותמהני מאי שנא מכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשיית' לפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה הוא ומש"ה תקינו בה על ולא תקנו לכסות אע"פ שמשחט לא סגי דלא מכסי.
אסיקנ' דעשרה זהובים שכר ברכה הוא. וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמרינן פרק החובל בשור המועד להריגה ואילן העומד לקציצה וכולן שכרן י' זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כולן כך שכרן אלא שאין דנין דין זה בבבל אעפ"י שהוא ממון מידי דהוי אבושת אעפ"י שהוא ממון כיון דלית חסרון כיס לא מגבינן ליה בבבל ומיהו אי תפס לא מפקי' מניה. ולפי' כתב רבי' הגדול ז"ל בפ' החובל (לב, ב ברי"ף) לדון בה בדאי תפס כמו שכתב דיני הבושת ושאר ה' דברים.
במאי קמיפלגי. פי' ר"י ורשב"ג אליבא דת"ק ת"ק סבר דמו כל דמו ובא ר"י לפ' דברי חכמים ואמר דהכי משמע מקצת דמו כולו חייב בכסוי כלומר שאם כסה מקצת דמו מאיזה דם שהוא בין מדם הנפש בין שאינו מדם הנפש פטור ואם לא מצא אלא מקצת דם שניתז אעפ"י שאינו מדם הנפש חייב לכסותו ורשב"ג סבר דמו המיוחד לו שהוא דם הנפש חייב בכסוי ומיהו כשאין דם אלא הוא אעפ"י שאינו דם הנפש חייב לכסות מדרבנן כדקתני בשלא כיסה דם הנפש וזה הפי' נכון שכ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ועליו סמכו רבינו הגדול והגאונים ז"ל שפסקו הלכ' כר"י.
אמר רבא האי בורכ' א"ל רנב"י מאי בורכת' אנא אמרית' ניהליה וכו' ומאי שנא שחיקת אבנים. וי"מ דה"ק לי' שהרי מכסין בנעורת פשתן ונסורת חרשין ואעפ"י שאין זורעין בהן ומצמיח ואעפ"י ששנינו כלל אמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו ס"ל לרבא דרבנן פליגי עליה וא"ל ר"ן דלאו בורכתא היא דהא תניא כוותי' ולא פליגי רבנן ותמוה היא אם עפר של טלית ושחיקת דינרי זהב מצמיח ומה בין שחיקת מיני מתכות לשחיקת דינרי זהב לצמיחה וא"ת כיון שנקרא עפר וסתם עפר בעלמא מצמיח מכסין בו והלא עפר המדבר דהוא עפר גמור ואין מכסין בו לפי שאינו מצמיח.
ויש נוסחאות שכתוב בהן אנא אמריתא ניהליה וממתני' אמרית' ניהליה ולא גרסי דתניא אלא תנינא וזה אינו אלא במיעוט נוסחאות משובשו'.
ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות פ' אחרי מות (לפנינו לא נמצא) הכי דרש ר"ן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רנב"י לית הלכתא כר"ן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים שכל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו [חסר פה איזה תיבות] ונקראו הפסילים אעפ"י שאין זורעין בו ואין מצמיח מכסין דם חיה ועוף ואפי' דינרי זהב שוחקן ומכסה בו שנאמר ועפרות זהב לו ת"ר בש"א אין מכסין אלא בעפר ובה"א מצינו אפר שקרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב"ש עפר שרפת (אפר) אקרי עפר סתמא לא אקרי.
ונראה שהוא גורס אמר רנב"י הא בורכ' דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה היה הולך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה בשלמא שורף טליתו ומכסה אשכחן אפר דמקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן א"ר זירא ועפרות זהב לו ולפ"ז כשאמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו לשאר המינים נצרכה שאין מתרבין מריבוי המקרא ובעינן דומיא דסתם עפר הא עפר גמור וכל שהוא נקראין כן כגון אפר ושחיקת זהב מכסין בו אעפ"י שאינו מצמיח והיינו דמחלקינן בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב.
ואפשר שכך פי' דבריו של ר' אחא שלא קבלו חכמים מרשב"ג כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחין דהיינו זורעין בו ומצמיח וא"ת אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר י"ל שהוא חול הגס ואינו נקר' עפר כלל אבל ק' ישחוק החול לעפר דק ואל ישחוק דינרי זהב.
ויש נוסחאות שכתוב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו וי"ל כשאין לו במה ישחוק ורש"י ז"ל חלק ביו זורעין בו ומצמיח למגדל צמחים שבמשנתינו ובתו' תניא זה הכלל כל שהוא מין עפר בולע ומצמיח מכסין בו.