חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מה שנחלקו חכמי ישראל בטרפה אם היא חיה או אינה חיה. תמוה הוא איך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה אפשר שקיימו מן הטרפות שהם הלכה למ"מ (שהם) פעם אחר פעם ומצאו שלא היו מתקיימות י"ב חדש ואעפ"כ מי שראיית חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה אינו חוזר בו שהרי אימור שמתה במקרה כדאמרינן גמירי דאי מבדרי לה סימני חיה.
ובירוש' במס'תרומות (ג,א) גבי קשות ונמצאת מרה בעי בן לוי וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים פליגי אלא בעיקר בדיקתה פליגי ונ"מ לספק דרוסה ולכל ספק שבטרפות שמשהין אותה אם נתקיימה י"ב חדש בידוע שאינה טרפה.
והא דאקשי' ולמ"ד טרפה חי' מנ"ל. לאו דוקא שאינו צריך להביא לה ראיה מן התורה אלא הכי הל"ל האי חיה מאי עביד ליה אלא כיון שמשם ראיה מיניה ד"וזאת" קאמרינן "מנ"ל", וללישנא דאמרי' ואידך נמי מב"ל להכי אלא טרפה חיה מנ"ל משום דלא דחי בקרא קמא כלום ומשמע חיה אכול שאינה חיה לא תיכול קאמר כתיב קרא אחרינא דלאו כל חיה תאכל.
סבר לה כר"ש ב"א דאמר יכולה ליכוות ולחיות. פירש"י ז"ל דבתוספתא (ג,ג) קתני לה הכי רשב"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והא דאקשינן וכי יכולה לחיות מאי הוי קושי' הוא דאפי' הכי א"ל אטרפה לא פליג רשב"א אלו דברי הרב ז"ל, ואינו מחוור דר"ש בפי' הוא מכשיר וברייתא הא שמיע ליה.
אלא ה"ק, והא מסבר' (דר') [לר'] ישמעאל [אין ראיה] בהכשר' דהא טעמיה דרשב"א כדקאמר משום דיכולה ליכוות ולחיות ולר' ישמעאל אין זו ראיה שאף כל הטרפות חיות הן ומשו"ה מפרקי' אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה שלא נשנית בכלל הטרפות שנאמרו למשה בסיני ולאו מטעמיה.
ור"ח ז"ל פי' דמעיקרא קאמר סבר לה כרשב"א דאמר יכולה ליכוו' ולחיות דשמעינן ליה באדם הכי דאמרינן ביבמות מעידין על המגויי' רשב"א אומר אין מעידין מפני שיכול ליכוות ולחיות כ"ש זו וכיון שיכולה ליכוות ולחיות אף זו טרפה ואקשי' והא תנא דבי רי"ש טרפה חיה ס"ל. ומפרקי' אלא רשב"א דטרפות דקתני עלה בתוספ' הכא ר"ש מכשיר וסבר לה כוותי' ולאו מטעמיה.
ואין זה הפי' כלום, דמה ראיה עדות אשה לכאן דהתם אין מעידין אלא עד שתצא נפשו מיד ומגוייד יכיל ליכוות ולחיות י"ב חדש קאמר ומיהו טרפה הוי שאינו יכול להתקיים יותר מי"ב חדש אלא שי"ל דרשב"א אוס' את אשתו ואפי' לאחר י"ב חדש וכן פירשתי ביבמו' ומיהו היה לו לומר אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה דתני' וכו' ג).
ויש לפרש ה"ה דהוה לן לאקשויי והאיכא שניטל צומת הגידין אלא רישא נקט וה"ה לסיפ' וכי מפרקא [חדא מפרקא] חברתה ורשב"א אתרוייהו פליג בתוספת' ומיהו בשילהי שמעתין דבצרי להו תרתי ואמרינן הנך דמפקת לא תפיק דהיינו גלודה ולחתכו רגליה דכרבנן ס"ל לתנא דבי רי"ש ולא כרשב"א א"כ קשי' הך דהא איכא נמי ניטל צומת הגידין והוו להו י"ט אלא שי"ל חתיכות הרגל חדא היא ובין שנשבר העצם או נפסקו הגידים נחתך הרגל מיקרי.
והא דאקשי'והא איכא כמה חסרון בשדרה וכו'. ואמר שמואל וכן לטרפה ק"ל והאיכא נמי כמה חסרון בגולגולת דשמואל אתרווייהו קאי וליקשי מתרווייהו וכי מפרקי' אפיק חד אכתי נפיש ליה חד חסרון בגולגולת.
וראיתי לרבינו שלמה ז"ל שכתב וכן לענין טרפה לב"ש בב' חוליות ולב"ה בחוליא אחת ולא ידעתי אם הוא ז"ל סכור דאחסרון דשדרה בלחוד קאי שמואל כדהוינן ליה לקמן אחוליא וכן מצאתי בתו' בשם ר"ת ז"ל דגבי גולגולת לא אמרינן וכן לענין טרפה דחסרון דגולגולת עם נקובת המוח הוא כדי שינטל מן החי וימות ובהמה בנקובת מוח בלבד נמי מטרפא.
ואין דבריו נכונים, דכדי שינטל מן החי וימות בחסרונה של גולגולת בלבד קתני ואלו היה צריך לנקיבת מוח לא היו לה מטהרין באהל דהא עצם דגולגולת שלם הוא ה) ועוד דלקמן מייתי לענין טרפה (חיה) (וכו' פי') [ובפי'] מייתי ראיה מטרפה דאדם לטרפה דבהמה לענין חיה ואינה חיה וכל עיקר לא חשש שמואל בכלל דמתני' ואפיק ליה משמעת' אלא משום דקתני כדי שינטל מן החי וימו' וקים להו דטעמ' דכולהו בין בחסרון דשדרה בין דגולגולת דלב"ש ולב"ה משום דינטל מן החי וימות הוא וגמרינן מאדם לבהמ'.
ובתוס' אמרו ל' אחר דטעמא דחסרון דגולגול' מפני שסוף המוח לינקב הוא והא קתני ניקב קרום של מוח וגם זה אינו מחוור בעיני מהא דאמרינן שינטל מן החי וימות ועוד מאי שנא מחבסא דגולגולת כי היכי דחבסא מטרפת בלא מוח חסרון נמי.
ולי נראה דחסרון בשדרה דמתניא בהדי' [שיעוריה] במתני' לב"ש ולב"ה פרכינן השתא אבל בחסרון דגולגולת לא מתני במתני' לב"ה שיעורים כלל לאו בכלל מתני' הוא ולא פרכינן האידנ' אלא בהדי שמעת' פרכינן ליה דחסרון דגולגולת וחבסא דגולגולת חדא מילתא היא ובכלל שב דשמעת' בפרכי היא ואע"ג דלאו שוו שיעורייהו להדדי דחבסא ברובא וחסרון בסלע כדמפורש בפ' על אלו מומין מ"מ שבירת עצם דגולגולת הוא וכדמנינן נחתכו רגלי' וצומת הגידים בחדא ומנינן פסוקת הגרגרת בחדא ואית בה פיסול [חילוק בחיסרון] עד כמה תחסר דשיעוריה בכאיסר אף כאן שבירת חבסא ברוב וחסרון בכסלע וחדא מנינן וכ"ש למסקנא דאיכא למימר חסרי כולהו בחד מני להו.
ושוב ראיתי לרש"י ז"ל בפסקא דעד כמה תחסר שכתב חסרון דגולגולת לטרפה כבסלע שלא כדעת ר"ת ז"ל. וכן דעת הגאונים ז"ל.
והא דהוינן שמעתא ק' לן בשר החופה רוב הכרס ברובו ליחשביה בהדי נקרע רוב החיצונה בחד דהא תרווייהו קרועי נינהו ומאי שנא נקובי ופסוקי כולהו דמני חד ומאי שנא קרועי דליהוו תרי. וי"ל דדילמא ס"ל ברוב ניטל ולא מימני בהדי ניטלה הכבד חד דלא דמו שיעוריה ולאו כחד אבר נינהו א"נ ברוב קרוע כיון דהתם ברוב אבר והכא ברוב החופה ולא ברוב אבר לא שוו אהדדי ולא מיתנו חד. וזה תירוץ התוס'.
והא איכא חרותא מרה מאן קתני לה ר' יוסי בר' יהודה. ק"ל, ולימא ליה דהא דקתני הריאה שניקבה או שחסרה לר"ש איצטר' כדאמרינן לקמן ותנא דבי רי"ש כרבנן ס'ל אפיק חסרה ועייל חרותא. ואפשר שחששו כאן למ"ד חסרון בפנים הוי חסרון ומש"ה מני לתרווייהו.
הא דאקשי' ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כתב עליה רש"י ז"ל דפלוגתא היא בפרקין דרמי סתמא דמתני' אהדדי והכי פריך מי אלימא סיפא מרישא דהיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין בא' דיני ממונות אזיל ר' יוחנן בתר' ואי לא מספקא ליה ולא קבע ביה הלכתא כחדא מינייהו.
וזה אינו נכון, שאע"פ ששאלו במקומות בתלמוד מאי אולמיה דהך סתמא מהאי סתמא מ"מ אפשר היה לומר דר' יוחנן אסתברא ליה סיפא דמתני' חדא דחומרא הוא ועוד דסתמ' בתרא עדיפא דבחד פרקא ודאי יש סדר למשנה, ועוד דילמא מסתבר ליה טעמא.
ובתוס' טורחין להעמידה דלית ליה לר' יוחנן למפסק הלכתא כסתמי אי לא אלימא חדא והכא כולה חדא מתני' היא רישא וסיפא ולא מקריא סתמא בתרא.
אבל מצאתי בנוסחאות מדוקדקות דלא גרסי במתני' נשתייר ממנה כזית אלא ונשתייר ממנה כל דהו וכן בנוסחאות משניות בדוקות של א"י והכי גרסי' לקמן בגמ' והתניא ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ובתוספתא היא שנויה בענין הזה, ומגיהי הספרים הגיהו בכולן והתנן לפי פי' רבי' שלמה ז"ל והא דדייקי' עלה טעמא דלא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר ממנה כלום אע"ג דלא הוי כזית ולא אמרינן מסיפא דקתני בהדיא ונשתייר ממנה כל דהו אורחא דתלמודא הוא. וכבר הזכרתי מהם הרבה כיוצא בה.
למה לי למימר החיצון אדום ופנימי לבן. ק"ל, לפי דברי רש"י ז"ל שאמר דנקב משהו בעור החיצון של וושט לא מינכר הו"ל לומר נ"מ דאי אתייליד בה חששא אין סומכין על בדיקת עור חיצון מפני שהוא אדום אלא על פנימי שהוא לבן. וי"ל שא"כ הו"ל לומר אחד אדום ואחד לבן (ואיזה אדום) ואיזה מהם שימצא אדום אין לסמוך על בדיקתו בנקב משהו אלא דאי חליף טרפ' א"נ ההיא מאידך דרב' נפקא.
ואמר רבהוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ומפרש למאי נ"מ שכיון שאמרנו נקב זה בלא זה (וזה בלא זה) כשרה אין לו בדיקה (לא) מבחוץ (ולא) [אלא] מבפנים (עד שיהא בודק את שניהם.)
וק"ל, שהי"ל לומר נ"מ לניקב שכל ספק נקב מבפנים שמוצא פנימי נקוב אין לו בדיקה מבחוץ שאין נקב משהו ניכר בו וכן לספק קניא אם בדקו אותו מבחוץ ונמצא שלם אין סומכין בכך עד שיבדקו מבפנים כאווזא דרבא ואפשר דהא דמפרקינן לספק דרוסה וה"ה לדרוסה עצמה שאין סומכין על בדיקת חיצון ה"ה לנקב קוץ אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה וכל זה אינו מספיק ועוד נרא' דספק דרוסה האמור כאן היינו דרוסה שנסתפק לנו טרפות שבה שאם האדימו לסי' או לא ולא אתיא גמ' השתא למפסק מידי בדרוסה ומדרבה לא שמעינן מיניה כלום אי ס"ל חוששין או אין חוששין.
ועוד יש לדקדק לפי דברי רש"י ז"ל ניקב פנימי ולא ניקב חיצון היכי משכחת לה דכשרה הרי אין בדיקה לחיצון וא"ת משכחת לה כדעולא דאמר אין חוששין חדא דקי"ל דלית הלכתא כעולא ועוד ע"כ לא אמר עולא אין חוששין אלא ישב אבל נתחב כלו וניקב עור פנימי חוששין לחיצון דהיינו בדיקת דרוסה, וכן רש"י ז"ל עצמו מפרשה בשאין בה אפי' קורט דם מבפנים.
ואם באנו לפרש שכל נקב אפי' במשהו ניכר הוא אף בחיצון וסומכין על בדיקתו שלא כדברי רש"י ז"ל אין עלינו קושיא מדעולא דאמר אין חוששין (שמא) שבא לומ' שאין צריך בדיקה כלל ואם שחט בוושט אין חוששין שמא במקום נקב שחט כמו שאין חוששין לספק דרוסה לדעתו של עולא וכן עיקר דאפי' במקום קרום של מוח בדקינן במסמר או בגילא דחיטתא ושמא נאמר שעור הוושט מסתבך הוא במחט ואי אפשר לבודקו בכך.
והא דאמרינן בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. תמהני כיון שאפשר שהאדים הוושט עצמו מבחוץ ואינו ניכר אמאי אינו טרפה דהא מיקלא קלי ואמרינן לקמן בסימנין משיאדימו סימני' עצמן והרי אפשר שהאדימו וי"ל כיון שב' קרומי' יש לו לוושט אעפ"י שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשר' שהסי' קשים הם אצל דרוסה ומה שבודקין מצד פנימי של עור פנימי ומכשירין אם אין שם דם ואין חוששין שמא האדים צד שני של עור פנימי זה וי"ל מפני שהקרו' לבן הרבה וזך הוא ואם האדי' כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו.
והא דאמרינן בפ' השוחט ההוא אווזא דהוה בי רבא דמסמס קועי דמא מספק דרוסה בדקי ליה דלא אמרינן דעל לבי קניא כדאמרינן בההוא מעשה דלקמן ורש"י ז"ל פי דלאו משום דרוסה הוה ובודאי הכי משמע מדאמרינן דנפק ואתא סתם משמע דלא חזינן ליה ולא ידעינן ליה אלא דנפק ואתא בדמא בקועיה וכה"ג לא חיישינן לספק דרוסה וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל ואם נאמר דמשום קניא נבדקו וחששו שמא ניקב החיצון ולא ניקב הפנימי הא כשנמצא חיצון שלם כולו אין צריכין לדבר אחר בעולם א"כ לא היה להם להזכיר שם דרבה דהא כיון דניקב חיצון על כרחך מבפנים הוא נבדק.
ומאי שנא מב' חתיכות. איכא דק"ל, ותקשי ליה מחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שאסורה לא מיבעיא לר' אלעזר דמחייב עליה אשם תלוי אלא אפי' לרבנן נמי דפטרי איסורא מיהא איכא ואע"ג דלא אתחזק איסורא ולאו קו' היא דהתם לא אתחזק התרא כלל אבל הכא היא גופה בחזקת היתר מנקב היתה עומדת.
הא דאמרינןפחות משעורתא ועדי' מחטיתא. תמוה הוא, היאך נתנו שיעור סתם לכל שהרי בודאי תרבץ הוושט דשור גדול גדול הוא מתרבץ וושט של עוף הדק ויש מי שאומר שאין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיה ועוף לפי גודלן וקוטנן וכן שיעור של רב נחמן דאמר עד כדי תפיסת יד בשור בינוני כעין דאמרינן כי אמר רב בתורא והרמב"ם ז"ל אמר בחיה ובבהמה אבל בעוף לפי גודלן וקוטנן ובין דקה לגסה נמי יש לחלק.
הא דאמרינן אי כשמואל הא אמר ברובו. קשיא לן, דילמא כי אמר שמואל ברובו בפסוקה אבל בהגרמה לא ואשכחן נמי לשמואל דאמר הכי כדאמרי' לעיל בפ"ק אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ואוקי' כרב הונא דאמר הגרי' שליש ושחט ב' שלישי' פסולה ואי נמי שמואל לא סבר לה הכי דילמא רבא סבר לה ואיכא למימר משום דקי"ל דליתיה לדרב הונא דהתם וסוגיין כל ששחט ב' שלישים כשר והיינו טועה בשקול הדעת.
ויש מתרצים דכי גמירי הגרמה בקנ' גמירי אבל בוושט כשיעור נקובתו כך שיעור הגרמתו וליתא דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך.
ורש"י ז"ל כתב דלישלים תורא למריה מפני שהאכילו לכלבים דאלו איתיה לקמן הדר ביה ומשתרי' באכילה דקי"ל טועה בדבר משנה חוזר והא נמי דבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי ואינו נכון שאם היה דבר משנה אע"ג דליתיה דתיהדר (ואפי') [אי לא] נשא ונתן ביד פטור והכי מפורש בסנהדרין פ' א' דיני ממונות.
אלא שטועה בשיקול הדעת הוה שאין במשנה מפורש דהיינו תרתי דסתרן אהדדי נינהו אלא ר' אבא הוא דסבר הכי כדרב יהודה בכלליה ורמי אחוה אית ליה תרוייהו למימר דלא סתרן (אסברא) [ורבא סבר בסברא] דנפשי' דלא סתרן ור' אבא סבר סתרן כר' יהודה וקאמר עליה דרבא דטועה הוא בשיקול הדעת (ובשאמר) [כשאמר] לא סתרן (ומיד בא רב הונא) [ומר בריה דרבינא] ס"ד דלרבא נמי סתרן נינהו ואפ"ה אחמור בתרוייהו ומשו"ה אקשי כלפי שנאיה תיובת' ומתרצינן כולה כרב עבדה ולאו דוקא דהא רבא גופיה אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא לה אלמא כללי דרב יהודה שמיע ליה אלא הכי קאמרי' הנך תרתי לא סתרן אהדדי ואפשר (דהוא) דתרוייהו איתנהו (בשמעתין לרמי) [כשמעתיה דרמי] בר יחזקאל דאית ליה תרוייהו וכיון שאפשר ששתיהן אינן סותרו' זו לזו רבא נמי מצי למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל דכל היכא דלא סתרי אהדדי ומיהו רבא למאי דפריש רב יהודה נמי טרפה ומסקנא כוותיה.
הא דתניא הרוצה לעשו' כב"ש כקולהון וכחומריהון עושה או כב"ה כקולהון וכחומריהון. ק' לי, והא קי"ל א' מטמא וא' מטהר א' מתיר וא' אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בפ"ק דע"ג וי"ל מתוך שמחלוקתם של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה ונעשית להם תורה כב' תורות (דרשו) [דרשות] לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות וכיון שכן זה הרוצה להיות עם ב"ש ולעשות כדבריה' לעולם רשאי הוא.
ומיהו בפ"ק דעירובין (ז,א) אמרינן ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר לא תעבי' לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי דמר וכחומרי עביד אלא י"ל דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומר' למר וקולא וחומר' למר כגון מבוי עקום וכגון שור זה וקס"ד אע"ג דלא סתרן ומסקנ' והוא דסתרן הא לאו הכי כדברי המחמיר.
ה"ג: הא דאינקב אינקובי הא דאקפל אקפולי. וזה קיצורו של דבר ניטלו עם הבשר שבלחי היינו ניטל הלחי התחתון וכשרין דממתחי וקיימי ניקבו בגופן של סימני' היינו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת נעקרו בסופן ממקום חיבורן בבשר הלחי היינו עיקור סי' ואם עקורן במקום א' ומיעוטן הם מצד שני כשר נעקרו בכל היקף שלהן כאן מעט וכאן מעט עקירה שלהן מצטרפת לרובן וטרפה ובשעת שחי' נבלה.
והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא. ה"ה דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכן בעובד' דאית' במס' נדה דאחוי דמא לרבה וטמא והדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו' אלא משום דאינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי.
ויש מי שאומר דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר ה"מ בשואל לו סתם אבל פלוני אסר לי מטעם זה מותר שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתירו וליתא דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לו אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינן ואם התיר אפי' טעה ראשון נמי אינו מותר דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרי' בפרה דר' טרפון בסנהדרין (לג,א).
וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו'. איכא למידק והתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא וי"ל הכא בב' עדים וא' לוקח דאין אדם חוטא ולא לו.
וא"ת קשי' דן את הדין דחד הוא וא"ל כשדן עם אחרים ורבה בר בר חנה האיכ' רב כהנ' ורב אסי כוותיה א"נ דיין שאני שהרי ר"ג ובית דינו קיים והדבר ידוע אם לא דן דין אמת ולהאי פירוק' לא קשי' הא דאמרינן התם ביבמות ובכתובות כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי' לכתחלה.
אבל ר"ח ז"ל כתב עליה התם במס' כתובות בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד א' זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו [אבל אם לא היו ב' אסור] שאם נא' אחד מאלו שנשא את האשה [כמי שאינו] נשאר אחד ואין דברי א' במקום ב' מכלל דבריו שאפי' בב' לא ישא את אשתו וקשיא אשמעתיה ותו דגרסי' ביבמות בפ' כיצד מיאנה או שחללה בכניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר ומתרץ היא גופה קמ"ל מיאון בג' אלמא בתרי לא חששו שהרי האחד אינו חוטא ולא לו מחזיק עדותו של זה [הגה – וצ"ע מהרגנוהו].
מצטרפין למלא מקדח. הא דנקט תנא שיעורין של ב"ש משום דשיעורן של ב"ה שהוא כדי שינטל מן החי וימות אינו מפורש במשנה כמה ורב יהודה אמ' שמואל הוא שפי' אותו במס' בכורות (לז,א) שהוא כסלע.
ואיכא למידק דבפ' המפלת (נדה כג,ב) אמרי' המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אומר עד הארכובה ור' ינאי אומר עד לנקביו וא"ר פפא עלה מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפי' כל שהוא דא"ר גידל המפלת גולגול' אטומה טהורה אלמא שיעור שינטל מן החי וימות בגולגלת היינו כל שהוא.
וי"ל שאני תחלת ברייתו דכל שהוא מצטרף א"נ כל שהוא שיש לו שיעור הוא דהיינו סלע ולאפוקי משיעורים גדולים שנחלק בהם ממטה אמר הכי וכן מצינו ב"כל שהוא" שיש לו שיעור במקומו' הרבה.
קרמא עילאה וקרמא תתאה זה תחת זה הם עומדין. כמו שמוכח לקמן בפסקת אלו טרפות בעוף והא דאיתנחו בה סימנא חייתא דמנח בה מוחא שמעתי מפני שהעליון אינו מקיף את המוח אלא מלמעלה ומן הצדדין אבל לא מלמטה ולמ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקוב תתאה טרפה ואי אינקוב תתאה ולא אינקוב עילאה כשרה שהרי בודקין לעוף ביד ואם אינו מבצבץ ועולה כשרה ואמאי ליחוש דילמא מינקיב תתאה ומשום עילאה שלא ניקב ואלים ולא מפקע ולא מבצבץ אלא ש"מ דאינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה כשרה ולמ"ד קרמא תתאה עד דמינקיב נמי תתאה אבל נקב זה בלא זה כשרה.
ויש נוסחאות שכתוב בהן מפורש ואמרי ליה עד דמינקיב קרמא תתאה וגירסא זו נכונה. והא דמספקא לן לקמן גבי ריאה אי אינקוב תתאה ולא אינקיב עילאה מהו לאו אליבא דמ"ד קרמא עילאה דלדידי' הכל תלוי בעליון כדאמרי' הכא גבי מוח אלא אליב' דמ"ד אינקוב תתאה מיבעיא ליה אי דוקא אי לאו דוקא ואסי' לדידיה דכל חד מגין כדאמרינן נמי הכא למ"ד קרמא תתאה.
וא"ת אמאי לא אסתפק להו הכא ולא בעו לה בגמ' התם, וי"ל משום דפשיט' להו ממאי דאמר רב ושמואל גופה אי מבצבץ ועולה טרפה ואי לאו כשרה כדפרישית א"נ משום דכ"ש היא תתאה רך מגין עילאה דאלים לכ"ש א"נ כמ"ש דגרסי הכא בהדיא עד דמינקיב קרמא תתאה.
וקי"ל כמ"ד קרמא עילאה לחומרא ואע"ג דבריאה שניהם מגינים אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ובהלכות רבי' ז"ל פסק קרמא תתאה ועיקר הוא מדפרישו בה סימנ' וסוגיין בריאה כוותיה.
או דילמא עד ולא עד בכלל. פירש"י ז"ל דה"ק, עד ראשונה ולא ראשונה בכלל טרפה שלישית כשרה שנית איני יודע וה"ה לראשונ' דמספקא ליה וממילא ש"מ דאמר עד א' טרפה ולא הכשיר אלא שלישית ש"מ שכל מה שבינתים בכלל איני יודע.
ויש לפרש ג) דשניה נמי ה"ק עד שניה שהיא הפסק שבין ב' הפיצולין הראשונים איני יודע עד שלישית ואין צ"ל מכאן ואילך כשרה.
והא דבעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. פירש"י ז"ל את"ל עד ועד בכלל ליכא למבעי בפי פרשה מידי דודאי טרפה.
פי' לפירושו, כי ראשונה ודאי טרפה ופי' שני' (יודע) [ודאי כשרה]שאי אפשר [שיהי'] אף פי שניה טרפה בכלל ראשונה דבשלמא ריוח שבין ב' הפיצולין אפשר לדונו בכלל ראשונה אבל מכיון שבא לשניה אפי' פי השניה אי אפשר שיהא בכלל ראשונה משום לשון עד ועד בכלל שהרי פי שני' הוא אבל פרשה עצמה אפשר שהוא בכללה.
והא דבעי נמי ר' ירמיה את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו. ולא איבעיא להו את"ל עד ולא עד בכלל ולומר דינו כדין חוט השדרה שבין פרשה לפרשה ובכלל איני יודע או כשרה לגמרי משום דמסתבר' ליה שאם אפי' בחוט שבין פרשה ראשונה לשניה י"ל שהוא כשר זה שהוא רחוק כמותו ואינו חוט השדרה בודאי כשר אבל את"ל שתחמיר בפרשות כל כך לעשות בין פרשה לפרשה כלמעלה יש להחמיר בפרשות עצמן לטרוף או שיהא בכלל איני יודע ויש לפ' דניח' ליה לר' ירמיה למיבעי אם הוא בכלל טרפ' ולא אם היא בכלל איני יודע ואמרי' ת"ש והפרש' תדון כבשר מאי לאו פרשה עצמה קתני והיינו בראשונה ושניה ומפרקי' לא שלישית וחוט השדרה שמשלישית ואילך הוא מכשיר.
האי ריאה דאיגליד כאהינא סומק' כשרה. כתב בעל הלכות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא אלמא סבר בדיקה צריכה ואפשר שנמצא כן בגירסת גמר' שלו.
ריאה שהאדימה מקצתה וכו'. אסי' אלא לא שנא. ופירשו רבינו יצחק ורש"י ז"ל "וכשרה מדר' נתן" וכן עיקר מדלא פירשו לקמן אדומה דכשר' מדר' נתן היכי משכחת לה ש"מ דכל מראה אודם כשר בה וסוגין גמי משמע דמקשה סבר לשאר שקצים ורמשים מדמינן דהדרא בריא ועלה מסיק כוותיה ולא שנא.
אבל ר"ח ז"ל כתב לא שנ' וטרפה בין בכולה בין במקצת' והוא עצמו פוסק כר' נתן באדומה לפי' אמר הרב ר' אפרים ז"ל שהפרש יש בין האדימה לאדומה ואדומה משמע מעצמה והאדימה משמע מחמת לקות האדימה ביותר, ואינו נכון.
ואי קשיא הא דאמרינן (סוכה לג,ב) גבי (אתרוג) [הדס] האדומות כשחור דמיין מדר' חנינא דאמר הא שחור אדום הוא אלא שלקה והכא בריאה האי שחור פסול הוא ומ"ט מכשרינן אדומה ולא קשיא דהתם שינוי הוא אבל כאן היינו רביתייהו שיהיו אדומות מחמת דם שכל שיש בו דם אין אדמימותו פוסל בו דכל שלא נבלע בהן דמן הן אדומות ביותר וכשרות דהדרן ובריין והרי הירוק ככרתי שכשר בריאה ופסול באתרוג.
ריאה שיבשה מקצתה טרפה. כתוב בהל' גדולות יבשה הכבד שלה טרפה ומסתברא כוותיה מאוזן בכור דיבשין כנטולין דמו ועוד כתב דהיכא דעביא ליה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיוורא כעמר גופנ' טרפה ואי סומקא הדרא בריאה וכשרה, ואיני יודע דברי נביאות אלו.
הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. איכא מאן דדייק מדלא קאמר טרפה וכשרה ש"מ דה"ק כי סמיכי שלא כסדרן לית בהו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקות' אבל בלא בדיקה אסורה וכן נמצא במקצת תשובו' לראשוני' ואין הדקדו' הזה יפה שלפי שרבא אוסר אותה משום חשש נקב ולא מחמת שהסירכא עצמה היא מטרפת והיה ראוי לבודקה ולא סמכו חכמים לפיכך אמר בלשון הזה ולישנא דוקא הוא ובודאי לפי מראית הסוגייאות כולן אין בדיקה אלא באותן שהזכירו בגמ' בפי' כגון דרב יוסף ודרב נחמיה שבהן פירשו ועוד שלא פשט מנהג זה אבל סמכו רבותינו ואבותי' לאכול בלא בדיקה בסמוכות כסדרן.
וענין איסור הסירכות וטעמן. פירשתיו באורך בסוף המסכתא הזו.
ופר"ח ז"ל: כך בידינו קבלה רב מפי רב אפי' סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי' מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה על השלישית ודאי טרפה ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו כיון דחדא על חברתה היינו רביעתה ורביצת' ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רבעתייהו וכדאית' לבהמה בחיה אפי' בדלא סריכין דחקי אהדדי וכשרה אלו דברי ר"ח ז"ל.
גם נהגו הראשונים לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכן הורה רבינו יצחק ז"ל בתשובה הלכה למעשה שמותרת בין שהן נפרדין בעיקר ונחברין בסוף ובין שהן נחברין באמצע ונפרדין מכאן ומכאן או נחברין מכאן ומכאן ובלבד שהן עומדות בשורה וסמך לו על דברי רבינו האי גאון ז"ל ויש בכלל זה אפילו מחוברין בשיפולא דאוני דכסדרן הוא וכשרה.
אבל מגבה של זו לגבה של זו בכסדרן מצאתי לרב יהודה נשיאה הברגילוני ז"ל שכת' שהיא טרפה וכן כתבו רבים וכן מנהג ומסתברא נמי דאפי' במקום חיבורן אם סירכא עולה מראשה של אונה זו לסופה של אחרת אפילו סמוכה לה טרפה ולאו היינו רביתייהו ומתפרקות הן ולא אמרו כסדרן אלא במקום חיתוכן ויהא סרכתן שוה אבל באלכסון מסוף לראש ומראש לסוף אין זה סדרן וטרפה.
וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל וכיון שנהגו בה היתר אין בי כח לאסור בלא ראיה שכל כיוצא בזה מנהגן של ישראל תורה היא. ורש"י ז"ל פי' שלא כסדרן מראשונה לשלישית ואם דוקא כן הוא אין טרפות בסרכא של אונות להדדי אלא בימינא אבל לא בשמאלא.
ואונה לאומה. רש"י ז"ל התירה בשם רבי ואמר לא מצינו אומה בתלמוד. ור"ת ז"ל השיב עליו דאומה בתלמוד לא מיקרי' אונה אלא ריאה שמה כדאמרינן ה' אוני אית לה לריאה ואם היתה הריאה נק' אונה ז' הוו.
וכל זה אמת הוא, אבל מ"מ לא אשמעינן בגמרא טרפות הריאה הסרוכה לאונה שלה והא דנקט רב' באוני לאשמועינן שלא כסדרן טרפה דהוא עיקר מימרא דידיה הוא כמו שפי' והיאך נאסור סירכא במקום רביתא ממש והרב הנשיא כתב שהגאונים התירוה אפי' בזמן אפקרותא דאפי' משום מיגדר מלתא לית בה ושריוה (גבי יופיא דררא) [בכנופיא דדרא]. וכתב עליו רבי' האי גאון ז"ל דאפילו בדיקותא לא צריכה ומעתה אתה דן ק"ו לאוני אהדדי בכסדרן כמנהג אבותינו. והא דפסלינן בריאה דשיעא כאופתא ולית ליה חתיכה דאוני כפשטה הכי משמע דאי אית ליה חתוכה ודבקה בסירכא כשרה בין באוני בין באומה דריאה היינו אומה כדפרישית.
הא דאיתמר בגמ' בסרכי הני תרי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. הרבה מדקדקים התוס' בטעמא של רש"י ז"ל והראשונים אמרו דאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר ואע"פ שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציא' רוח הא אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וכשהסרכא שלא כסדרן טרפה שזו הולכת לכאן וזו לכאן וסוף הקרום הזה להתפרק וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אלו דברי רש"י ז"ל וכן כתבו אינו קרום שסופו ליסתר וכל סרכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו הלכך אע"ג דלא מפקי זיקא טרפה.
ויש לתמוה א"כ אפי' כסדרן שאין זו הולכת לכאן וזו לכאן ואין הקרו' הזה מתפרק בכח פירוקן של אונות אעפ"כ היאך יסתום והרי הקרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר אינו סותם ואע"פ שאין לו מי שיפרקנו ועוד הא דאמרינן בגמרא אהא דרב נחמיה אדרבה מתנינן לה וכו' היאך עלה זה על הדעת לבדוק ריאה סרוכה בפשירי והלא סרכא סותמת היא את הנקב ואין סרכא אלא מחמת נקב וכן בריאה הסמוכה לדופן עצמו מה הועילה לו לר' נחמיה בדיקה זו שהרי הנקב סתום הוא בסרכה זו שיוצאה ממנו ועלתה עליו וכיון שאתה חושש לו שמא בריאה הוא הנקב אין הבדיקה מועלת כלום שהרי סתום הוא אלא שסופו להתפרק כל זה הקשו בתוס'.
והם סברו לפרש שהסרכא עולה בריאה שלא מחמת נקב ומכה אלא כיון שעתיד להתפרק שלא כסדרן סופה להנקב וכנקובה דמיא ואסורה וכסדרה אין סופה להתפרק ולא הועילו לנו בסברא אלא לתרץ מעט מה כסדרן ושלא כסדרן וכ"ש שק' מה שבדקו בפשורי בין בריאה הסמוכה לדופן בין בתרי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן וק' מזו דקאמרי' אי אינקוב האי טרפה ואי אינקוב האי טרפה דאלמא כבר אינקוב ממש וכל זה כתבו שם בתוס' ועוד הוקשה לי בסברא זו דאמרינן ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן וכשרה ואמאי ואפי' תאמר שעלתה הסרכא מחמת הדופן מ"מ כבר נאחזה ונסתבכה בריאה וכשתתפרק תתפרק בריאה ותנקוב קרום שלה דהא שלא במקום רביתה היא ולא העלו בתו' בשמועה זו כלום שהם תירצו לדעת הראשונים אעפ"י שאין סרכא בלא נקב היה ר"ן בודק בפשורי משום שמא הנקב רחב יותר ואין הסרכא סותמת כולו וכשעלה בנפיחה תולה בדופן, ואינו נכון כלל.
אבל אם נאמר שאין סרכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצת היא במקום הנקב ומגרגרת הסרכא שעליה בשעת נפיחה אבל כסדרן במקום רביתן האונות עצמן סותמות זו סותמת נקב של זו [וזו סותמת נקב של זו] כענין ריאה שניקבה ודופן סותמתו בדסבך בבשרא ולפי' היה רב נחמיה בודק בפשורי וכשמבצבצ' במקום הסרכא מן הריאה עלתה וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאת ונסתבכה (במקום) [בקרום] העליון שבריאה ולא ניקבה הריאה ומיהו בתרי אוני שלא כסדרן כיון שאין סרכא בלא נקב אע"ג שלא מפקא זיקא אמרי' קרום קשה הוא שעלה בה באותו מקום או שנעשה שם אוטם ואינה מבצבצת וכן נאמר בקרום שעלה מחמת מכה בריאה וזה מתוקן בדברי הראשונים אלא שאין דברי רש"י ז"ל מתחוורין בכך יפה ועוד לפי הסדר הזה סרכא תלויה אסורה והעולם נהגו בו התר.
ודעתי נוטה לסברא שהוזכרה בתוס' שאין פסלותה של סרכא זו אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה והשמועה נוחה להתפרש דאמר רבא בשלא כסדרן לית להו בדיקותא דשמא נתפרקה קצת וניקבה הריאה בקצת מקום חבורה של סרכא ואם לא ניקבה סופה לינקב בפרוקן ור' נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפשורי וכיון שעולה בנפיחה אמר ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה ומר זוטרא דמתני לה לדר' נחמיה אתרי אוני דסמיכי אהדדי היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה בודאי שלמה היא וכשרה ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעי בדיקה דתלינן בדופן ואמרי' לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק אלא הכא אי אינקוב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב והלכך מעתה יש לה טרפות ואסורה וכך מדת חכמים בטרפות כל שיש שסופה ליטרף בה אסורה ואפשר משום אינקיבה כלומר אי מנקב ואילך וכך מ"כ בקצת הנוסחאות וזו שחלקו בין יש מכה בדופן ובין אין מכה בדופן מפני שהסרכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזת קצת בקרום העליון של מקום וזה הענין מתוקן והדעת סומכת עליו שכבר ראינו סרכא דקה שמשכו בה והביאו חתיכה גדולה מן הריאה עמה.
וראיתי להראב"ד ז"ל עוד סברא אחרת שהוא אומר דסרכא שלא במקום רביתה ודאי משום נקב היא ואע"פ שעולה בנפיחה אימר קרום עלה על אותו נקב אבל כשהסרכא במקום רביתה תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב ולפי השיטה הזו הוא אומר דאונה לדופן בסרכא אפי' לגרמא כשרה שלא אמרו והוא דסביך בבשרא אלא בריאה שניקבה ודאי דבעי' סתימה דהיינו סביך בבשרא אבל לא ניקבה [אפי' לגרמא] וזו ההיתר אפשר שהוא אמת אפי' (פי') [לפי] השי' (שלו) [שלי] שהיא מוטעמת יותר מן הכל.
ועינוניתא דורדא כל היכא דסריכא טרפה. ואמרו הגאונים ז"ל שאפי' סרוכה לחייתא דמנתחין בגויה טרפה ושאר כל הסרכו' אסורו' הלכה למעשה וכללא דמלתא לא סתים בריאה אלא אונה לדופן ואונה לחברתה כסדרן ואומה לאונה אבל אומה לדופן ואונה לחברתה שלא כסדרן או מגב לגב וכן אומה לאונה ודסרכא לגרגרת או לשמנוניתא דגרגרת או להרת או לטרפשא דלבא או לטרפשא דכבדא או לעינוניתא דוורדת' או לקנה הלב ושמנינו' שבסימפון שקורין קורדבינא ולשאר כל המקומות כיון שלא מצינו לרבותינו ז"ל בעלי התלמוד שהתירו אותן אסורות וכולהו שלא במקום רביתן נינהו כדאמ' רביתא היכא מקום חיתוכה דאוני וכולהו כאומה לדופן נינהו ואין סומכין על נפיחתן כמו שאין סומכין באומה לדופן היכא דליכא מכה [ואפי' איכא מכה] באותן המקומות שהסרכא דבוקה בהן טרפה שאין תולין הסרכה במכה אלא בדופן מפני שהוא מקום קשה וחזק כנגד אונות הריאה וממכה של דופן ריאה נסרכת ואין דופן נסרך מחמת ריאה וצמחין שלה כל כך אבל במכת שאר מקומות לא ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו [והראב"ד] ז"ל מגמגם היתר כשיש בהם מכה ואינו מתחוור בה אלא כמו שכתבתי עיקר וכן ראוי לדון ולהורות אעפ"י שיש מי שאומר שכולן בנפיחה כשרות אין לנו כן ולא אמרו ראשונים ולא נהגו כן.
ותרתי עינוניתא דוורדא הגאונים התירו ועליהם ראוי לסמוך. ולענין אשלומי לאוני לא משלמא כדברי רש"י ז"ל והרב רבינו משה ז"ל אמר שהיא משלמת וכן שמעתי בשם הגאונים ז"ל והרב אברגלוני ז"ל נמי כתב כן וראיתי מי שפי' ואמר היאך עלה על דעת רב אשי למפסל ביני ביני דהא רובא דבהמות הכי אית להו והיכי קרי ליה יתירא הא אפילו לרבא נמי כשרה ומפרש דהנך ביני ביני ב' היו ומשום הכי סבר רב אשי למטרפא ואפ"ה אמרי' דבריאתה הכי אית להו ואעפ"י שאין פירוש הזה נכון מ"מ כשרה היא כמסורת רבינו האי גאון ז"ל שהכשירה.
אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. יש לפרש וה"ה לפחות מכאן מדקאמר אפי' אלא אורחא דמלתא נקט.
והרמב"ם הספרדי ז"ל (פ"ח ה"ד) הכשיר בפחו' מכאן והכי מסתבר מדגרסי' בפ' מי שמת אמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמלתא קתני קמ"ל ובמ' ברכות (טו,א) ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחו' ממיל חוזר מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפי' דוקא בשיעורן הא פחו' מכאן אין במשמע.
ופי' מגבה בין מהאי גיסא ובין מהאי גיסא הכי כתב בה"ג ז"ל אבל רש"י ז"ל גריס וה"מ מגואי ופי' מתחת כשרה וכן דעת ר"ח ז"ל.
דשיעא כאופתא לית ליה חתוכי דאוני. כתב רש"י ז"ל ואם סדק כמין מראה הפרש ניכר בתוכו כשרה דלא שיעא כאופתא. ואי שיעא כול' ובראש' יש לה חיתוך ראיתי להר"מ הספרדי ז"ל שאמר שיעורו בכדי טרפא דאסא ופחות מכאן אינו חיתוך, ויפה אמר.
וכתב חד מרבוותא ז"ל הני אי אדביקו על גב סירכא ואפי' כל חיתוכא דידהו כיון דעל ידיה סירכא הוא דאי יהיב ידיה מתפרקה לאלתר שהיא סירכא מינה ובה כשרה ממה נפשך דהא חיתוכא אית להו ואמרינן לעיל דהיינו רביתייהו וכשרה.
וכולהו חזותא דמטרפא בהון ריאה אי נפחה וחזרו למראה כשר כשרה שהריאה בחייה היתה נפוחה וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בתשובה.
והראב"ד ז"ל כתב שאין מראו' הללו שמנו חז"ל פוסלות אלא כשהריאה כולה מאותו מראה הכסיל שכיון שהזכירו במקצתן כולה ומקצתן ש"מ במקומות שאמרו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה עד דהויא בכולהו הלכך חזותא שהכשירו אפי' היה בה מראה הרעות כשרה, אלו דבריו ז"ל.
ונר' שאין זה דעת הגאונים ז"ל שכתבו חזותא גווני דמתכשרא בהו ריאה ואדרבה מדפרישי באדמימות מקצתה כשרה ולא אמרו סתם האדימה טרפה משמע דבין כולה ומקצתה הן שוין מן הסתם ועוד מדפרכינן בגמ' מאי שנא מקצתה ולא אמרו והא הדרא ברי' משמע דמקשה נמי קושיא אמאי מחלק בין מקצתה לכולה. ועוד הרי אמרו ריאה דאוושא וליתא אלא במקצת וריאה דדמיא לאופתא בגושתא ושיעא כאופתא דלית לה חתוכה דאוני לאו בכולה דוקא וכן ריאה הסמוכה לדופן ונשפכה כקיתון ולא קיימי סמפוניא אפי' באונה אחת מן האונות היא נטרפת ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה משום דכולה קודם היובש היא נפסלת כגון בצימוק חרותא, וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכל מראות ששנו כאן לפסול במשהו הן פוסלות כנקב.
ריאה הסמוכה לדופן. יש לה מחמירין ומפרשים דווקא שסמוכה כולה אבל סרוכה לא. ואין דקדוק הלשון כן שיש במשמעותו סמוכה סרכא כדאמרי' בתרתי אוני דסמיכי אהדדי אלא בין בדבק בין בסרכא וכן הדין נותן וטעמי' דרב נחמן משום דקסבר אעפ"י שאין סרכא בלא מכה ושם נקב יש בה תולין המכה בדופן ואין אוסרין בסרכא אלא כשהנקב פוסל בב' מקומות שלה. העלה צמחין כיון שרגלים לדבר אמרינן שמא מחמת הריאה נסרכה ואבימי אמר לעולם חוששין לספק איסור' דספק איסורא הוא וטעמי' דר"ן נוטה לדעול' בשישב לה קוץ בוושט. ולאין חוששי' לספק דרוסה א"נ קסבר שהדופן שהוא קשה אינו נסרך ברגילות לריא' אלא מחמת מכה שלו א"נ סרכא לר"ן ספקא בנקב משוי לה וכשאין ב' מקומות פוסלין בה הו"ל ספק ספקא.
וקי"ל כאבימי דאמר אחת זו ואחת זו חוששין לה ומאי חוששין כדרבא דאיכא מכה בדופן אף על פי שהריאה נמי העלתה צמחין תולין בדופן מפני שהריאה עלולה להעלות צמחין מחמת הבל של מכת הדופן ובתוספת מחמירין ומפרשים לרבא בדלא העלתה צמחין אבל העלתה צמחין אין מכת הדופן מתרת ואי ליכא מכה בדופן טרפה ולא מתכשרא לעולם בנפיחה ואיכא נוסחאי דגרסי להו ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה, וכן גי' רבינו הגדול ז"ל.
ורב נחמיה בריה דרב יוסף דבדיק לה בפשורי יש לפ' דפליג עליה דרבא דאי נמי ליכא מכה בדופן אי לא מבצבצא כשרה וכן היא השיטה דהיכא דרבא טריף רב נחמיה בדיק כליש' דמתני מר זוטר' ואין הלכה כרב נחמן דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר.
ויש לפרש שהיא בדיק' אחרת שאם לא בדק בסכינ' דחריף פומיה והוציאה ולא נודע אם יש מכה בדופן אם אין מכה בדופן בודקין את הריאה בפשורי ואי לא מבצבצ' תלינן לקול' ואמרינן מכה היא בדופן ולא מחמת ריאה והיינו דאמרינן דהא איכ' מכה בדופן תלינן כלומר וכיון דכי חזינן מכה בדופן תלינן כי לא חזינן מכה בדופן ולא מבצבצ' תלינן ואעפ"כ סמכו רבותינו על דברי רבא שהוא מחמיר ואין לה תקנה אלא היכ' דאיכ' מכה בדופן.
ורש"י ז"ל מחמיר ומפרש דר"ן בדאיכא מכה בדופן הוא דבדיק לה בפשורי ולא גריס בשלמ' התם בעי בדיקה דהא איכא מכה בדופן תלינן.
ואין צורך למחוק גירס' זו, וה"פ: בשלמ' התם בעי בדיקה וסגי ליה בהכי דהא איכא מכה בדופן ותלינן בדופן כיון דלא מפק' זיקא אבל הכא כיון שסרוכה אסורה דאי האי אינקיב טרפה ואי האי אינקיב טרפה וה"ג בכולהו נוסחאי דהא איכא מכה בדופן תלינן ומגיהי ספרים הוא שהגיהו דהא אי איכ' מכה בדופן.
וכלשון הזה כתב רבי' האי גאון ז"ל בתשו' אבל תרתי אומי חדא דימינ' וחדא דשמאל' בדתלינן מן צולי כפלי אי חזי מכה בצולי בדקינן לה לריאה אי לא מבצבצה כשרה אמרינן לאו ריאה היא דסרך אלא תרב' הוא דסרך אבל נראה שאין כן דעת רבינו יצחק ז"ל שלא כתב לדרב נחמיה כלל.
ושמא דעת הגאונים ז"ל לומר דכי אמר רבא אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן לאחר נפיחה קאמר ורב נחמיה פליג ואמר דאפי' אי ליכא מכה בדופן בנפיחה סגיא וקי"ל כרבא ומיהו לעולם לא משתריא אלא בנפיחה דהא חוששין קאמרינן וכ"כ הראב"ד ז"ל ואלו החומרות שאין במשמ' לפרש סתם סוגיות בבדיקה.
ורבי' יעקב ז"ל מיקל ומפרש דרב נחמיה אליכא מכה בדופן כלשון ראשון שכתבנו ופוסק הלכה כרב נחמיה ושאר סרכותיה הנידונין מזו כולן מתירין אותו בנפיחה וכבר בטלו דבריו מפני דברי הגאונים ז"ל ועוד שהוא ידוע דבשל תורה הלך אחר המחמיר ורבא נמי גברא רבה הוה ומרבנן סמיכי הוא בכולה תלמודא טפי מרב נחמיה ברבי יוסף.
והוי יודע דכי תלינן מכה בדופן ה"מ דנפקא סרכא ממקום מכה אבל במקום אחר לא ואפי' סרוכה במקום מכה אי סרוכ' נמי [שלא] (אלא) במקום מכה אסורה ואין זה אלא לפנים וכ"כ רבי' האיי גאון ז"ל.
מדקאמרינן והוא דסביך בבשרא ולא אמרינן והוא דסביך בדופן כדקאמרינן ודופן סותמתה ש"מ שיפה פירש"י ז"ל דדוקא סביך בבשר שבין הצלעות אבל בעצמות עצמן אין זו סרכא קיימת וסביך בבשרא ובגרמא יש מתירין ויש אוסרין והמחמיר תבוא עליו ברכה ופי' סביך בסרכא ושלא תאמר מאי דופן סותמה שהיא סמוכה לה אבל אינו צריך שתהא נסרכת כלל קמ"ל שאם אינה סרוכה אין סמיכתה סתימה.
והיכא דסריכה אונה לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף לדופן מסתברא דטרפה דלאו היינו חתוכה דאוני ולאו היינו רביתא וכדברי הרב הנשיא ז"ל אפי' מבין חיתוך ולדופן לא הכשיר' אלא מגבן כלפי דופן.
הא דאמרינן הם הכשירו יודעין מאיזה טעם הכשירו אנו מאיזה טעם נכשיר. פירש"י ז"ל יודעים מאיזה טעם הכשירו שבאת הריאה לפניהם וראוה שלימה הלכך על כרחין דרך הקנה נכנסה. ואין הלשון מחוור לי שלא מצינו מכשירין לומר שצריכ' בדיקה ואם לאו שתאסר דבההיא חוששין לה קאמרינן אלא ה"ק הם יודעים טעם שלהם להתיר אבל אנו שלא ירדנו לסוף דעתם היאך נכשיר בלא בדיקה לכל הפחות ואנן נמי אהא סמכינן אבל רבנן אכשוראי דמערבא לגמרי מכשירי.
וכללא דשמעתא מחט שנמצאת בריאה בין קופא לבר בין קופא לגאו בין אלימתא בין קלישתא כולהו כשרה והוא דאיתא לקמן ולא נפקא זיקא ובלית' קמן טרפה בין קופא לגאו בין קופא לבר ואפי' באלימת' ובחתיכ' דכבדא חזינן אי קופא לבר א"נ קלישת' אע"ג דקופא לגאו טרפה וה"ה להיכא דאיכ' לכולה ריאה ואשתכ' בכבדא שאין לנו בדיק' בכבד. ובמררת' לעולם טרפה דלא גרע קופא דאלימתא מקשיתא דזיתא וזו היא דרך הסוגיא והרבה פנים נתפרשו בה מ"מ לענין הדין אין לך אלא מה שמנו חכמים ושיעורא דאלימת' וקלישתא לא שמיע לן ולא בקיאינן ביה.
והיכא דמשתכחא בלבא. לא אתפרש בגמ' בהדיא אבל חזינן ליה לבעל הלכות ז"ל דכתב הכי ומחטא דמשתכח' בלבא אע"ג דלא נקיב טריפה וה"מ כד משתכח' בסמפונא דלבא לגואי' דלית לה דוכתא למיפק וכי רישא לתתאי דכמא דאתיא נקובי נקבה וטרפה אבל קופה לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דילמ' בהדי דשעלה פלטה ליה ואחזוקי באיסורי לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונפקא מדוכת' אחריתי ותו אשכחית התם מחטא דמשכחת בטרפשא ספק טרפה הוא וכל ספק טרפה אסורה.
כך היא הצעה של משנה ואיפוך. איכ' למידק בין לר' ישמעאל בין לרע"ק תרי קראי למ"ל לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב ועוד לרע"ק ל"ל קרא לאתויי חלב שע"ג הדקין הא תותב קרום ונקלף הוא ולאו קו' היא דאי כ' רחמנ' חד הו"א אותו חלב אסור אבל של מקום אחר אעפ"י שהוא כיוצא בו שהוא תותב קרום ונקלף מותר להכי כ' רחמנ' קרא אחרינ' לרבויי כל כיוצא בו בין לרי"ש בין לרע"ק.
ואקשינןאי הכי ר"ש מיסר אסר ומפרקינן כרי"ש שאמר משום אבותיו וליה לא ס"ל ורב אושעי' גמ' גמירי לה דרי"ש משום אבותיו הוא דמסייע כהני הוא בהא ואנן אקשינן השתא מיה' כיון דאשכחנ' ליה לרע"ק דשרי ורי"ש משום אבותיו נמי שרי ובהאי נהגו בו התר וכמה סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסיר' אנן לא חיישינן למנהג' אלא היכא דנהוג נהוג והיכ' דלא נהוג שרי, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל.
וה"מ דאיתרא אבל דאקשת' דברי הכל אסור כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד דסוגיין כוותיה בשמעתין ובפ' מקום שנהגו אבל רש"י ז"ל אמר דאנן בתר בני בבל גרירינן דבני גולה אנן ובעל הלכות נמי הכי אמר דאקשתא ודאיתר' אסור אלא שאין זו ראיה שבבלי היה ובמקומו נהגו בו איסור וכ"כ במקום אחר.
ה"ג: א"ל אודי לי מיהא בציר דהא רב פפא ורב הונ' בריה דרב יהושע כל גלויא דהוה מרמי להו שדי ליה בציר. ופי' כיון דר"ש מסהדותיה דנחש ששתה ציר הוא אומר כן וקי"ל דאין בציר משום גילוי עדותו של ר"ש בטלה ונתקיימו דברי חכמים וא"ל ר"ן אודי לי מיהא בדבש דר"ש מודה בציר שאין בו משום גילוי וסבר בדבש שיש בו משום גילוי.
רובא ולא הוי טפח פשיטא לא צריכה דהוי טפח במשהו. כך כתוב בנוסחאות. ופי' פשיטא דברובה מטרפ' שהרי בכל מקום רובו ככולו והי' לו לר' יהודה לומר הגדולה בטפח ותו לא ולא דייק. ויש לפ' דלר' אלעזר מקשה פשיטא דכל שנקרע רובו ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנה ברוב' ומפרק ממתני' הו"א היכא דאיכ' טפח במשהו בעינן עד דהוי טפח גם זה אינו מחוור דמה לי משהו ומ"ל טובא בכל מקום הולכים אחר הרוב וכל שיעורי חכמים כך הם בין רב למעט.
ור"ח ז"ל גריס דהויא טפח ומשהו, ופי' דמעיקר' קס"ד דה"ק רובא בכרס קטן דלא הוי כוליה טפח זו היא משנתינו שפוסלת ברובא והיינו דאקשינן רובא בדלא הוי כרס כוליה טפח פשיט' דכיון דליכא למיזל בתר שיעור טפח ליזל בתר רוב ומפרקי' דאיכ' טפח ומשהו כלומר דכוליה כרס הוי טפח ומשהו מהו דתימא כיון דאיכ' טפח ומשהו בכרס ליבעי טפח קמ"ל. וק' לזה ל"ל למימר דהוי טפח ומשהו אפי' קרוב לב' טפחים נמי כל היכא דכי מיקרע רוב כרס ולא הוי טפח ברובא הוי ושמא ה"ק דאפי' לזה איצטרי' דכל שהוא יותר מטפח הייתי אומר טפח בעי'.
הא דתני' הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וכו' ונ"מ למקח וממכר וכו'. ראיתי להרב רבי' אפרים ז"ל שכתב וה"מ בטרפה דמחמת מכה וכיוצא בה אבל טרפ' דגופא לא הוי מקח טעות דהא ס"ד דשכיחא הוא ולוקח הוא דבעי אתנויי וכיון דלא אתני לא הוי מקח טעות אלו דבריו ז"ל.
ואיני מודה בהן, שאין המוכר בעלי מומין מעמיד מקח מפני שמצויין והרי אמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן דמקח טעות הוא לרדיא ואעפ"י שנגיחה מצויה בהן יותר מן הטרפות ואמרו נמי דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ועוד דאמרינן בפ' המוכר פירות גבי מכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"ט לאו משום דרוב' הכי איתנהו [לא, כולהו הכי איתנהו] וכ"ש בטרפות דמיעוטא נינהו דודאי מקח טעות ושמעתא כולהו דמוכר יין ונמצא חומץ ותוסס הכי דייקי.
אלא מיהו איכא למידק בהאי דינא ולמימר דה"מ בטרפות ודאית כגון אלו השנויות במשנה אבל הנאסרות בסירכא וכן לדופן ולשאר המקומות שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא ולא מהדרינן דמי ממוכר ללוקח דא"ל אייתי ראיה דטרפה היא ושקול ודמיא האי מילתא לההיא דאמרינן בפ' הגוזל גבי מוגרימותא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה טבחא מלשלומי משום דמספק' ליה אי כר' יוסי בר' יהודה אי כרבנן ומסתברא דבכולהו מקח טעות הוו ולא גרעי סרכות של חשש איסור ממומין דכל שהוא מום שפוגם אצל בני אדם עושה מקח טעות וסרכא זו מום גדול אצלם ופוחת דמים הוא שהרי נהגו בו איסור הלכך מקח טעות עבד, כנ"ל.
הא דתנן נפלה מן הגג. נקיטינן מינה ומגמ' דהכא דנפלה מן הגג שהוא גבוה עשרה בלא ידעה צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה והיינו מתני' ידעה ודאי אמדה נפשה ואפי' גבוה כמה קומות וכמה מדרגות אין חוששין לה משום ריסוק אברים אבל חוששין לחוט השדרה וקריעת בני מעים וריאה נמי כדמוכח לקמן גבי עוף וזהו בדיקה שהזכירו כנגד החלל כולו זהו דעת רש"י ז"ל והסכמת כל רבותינו בכל מקום שצריכה בדיקה בענין הנפילה.
אבל הר"מ ז"ל מפרש וכולל נמי בבדיקה זו היכא דשייך בה ריסוק אברים כגון שהתה ועמדה דבדקינן בה שלא נתרסק ונתמעך בה אבר ונפסדה צורתו שאפי' נתרסק באבר מן האיברים שאם ניטלו כולן או נקבו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. ויפה פי' שהבדיקה מריסוק איברים היא הלכך בשוהה מעת לעת בודקין בזה אבל במקום שאין חוששין לריסוק כגון אמדה נפשה לשבירה דאבר אחד חיישינן ולריסוק אברים לא חיישי'.
וא"ת וכי מאחר שיש בדיק' לריסוק כל נפיל' תבדק ותשתרי ואפי' לא שהתה ולא עמדה י"ל חוששין שמא נתפרקו אברי' כולן מזה ואי אפשר לעמוד עליו אבל כיון שעמדה או שהתה לריסוק אבר אחד יש לחוש ואפשר בבדיקה.
וא"ת הא אמדה נפשה, א"ל כי אמדה נפשה ה"מ בריסוק אברים שהוא שבירת כל האברים אבל לאבר אחד אין אומד דעתה ומחשבתה מועלת כלום שכמה בני אדם נקופים באצבע קטנה שלהם כדרך הנופלים ומתים מחמת אותה נפילה שנשבר החוט של שדרה או אחד משאר אברים שמטריפים.
ואי בפחות מי' נפלה, אפי' בלא ידיעתה, אין ריסוק בפחות מי' והיינו דרב נחמן דאמר הכי בפ' שור שנגח את הפרה אין חבט בפחות מי'.
ואם אחרים מפילין אותה, יש חבט בפחות מי' וחוששין אף לריסוק אברים והיינו שוורים המנגחים והיינו בית המטבחים שאחרים מפילין אותם אלא שכיון שהוא לדעתו ואין דוחפין אותו אותו בבת אחת אלא מעט נתלה בעצמו ונועץ צפורניו בארץ עד שנופל ומיהו צריך בדיקה וההוא תורא דשקל רב יצחק משופרי שופרי בדיקה עביד ליה אלא שלא חששו לריסוק אברים שלו ויש להקל בזה ולומר דכל פחות מי' אין חוששין לכלום ולא מדמי' לה לשהתה ולעמדה וכי קאמר במנגחין ובבית המטבחים ואמדה נפשה אין חוששין לגמרי קאמר וכן משמע מעובדא דגדיא ותורא וליתנהו בכלל נפילה שאמרו דהא אין חוששין קאמרינן וצ"ע.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב בב"ק שיש חבט בפחות מי' אבל אין הסוגיא ששם מתפרשת כלל בזה אא"כ יש שיבוש בנוסחאות שלנו ובעל הלכות נמי הכי כתב אלמא קסבר ר"ן יש חבט בפחות מי' ולא מפטר בה טפי מן הדין. וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל.
ודעת הר"מ ז"ל בשמועות אלו שהנפילה דמתני' צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה מן הריסוק כמו שכתבתי הא שחטה קודם מעת לעת טרפה אבל אלו שהזכירו בהם בגמ' חוששין כגון מנגחין וגנבי גנבי והכתה והעוף שנחבט אלו כולן חוששין עד שיבדקו נמצאו שלמים מריסוק כל האיברים כשרים שאינם אלא חשש בריסוק ואלו שאמרו בהן אין חוששין אין בודקין בהן כלום.
ולא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זו להקל בכך אלא בכל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמרי דכל נפילא חששא הוא ולישנא דחוששין שייך בכולהו דהא בשיהוי ובדיקה א"נ בהילוך מתכשרא אבל באלו שאמרו אין חוששי' דעתי נוטה לדבריו להתיר כמו שפירשתי.
מדאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה. ולא אמר שדלגה מלמעלה למטה ש"מ שאפי' לא ראינוה אין חוששין שמא נפלה שלא לדעת אלא אמרינן שדלגה לדעת ואמדה נפשה.
בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. תמוה הוא, פשיט' דא"כ רוב נולדים ימותו וי"ל אע"פ שמקשה לילד דהא אינו יכול להלך ולעמוד קאמר אין חוששים סד"א איתייליד ביה ריעותא הוא וניחוש קמ"ל כך מפורש בתוס'. והא דהוינן תינוק משום דאי איתא לעולם בבית הרחם ריסוק למיתה אונסו מיקרי בכל הנולדים.
ודרך דופן מי קדוש והא א"ר יוחנן מודה הי' ר"ש. כך כתוב בכל הנוסחאות וכך גרסתו של רש"י ז"ל. ויש שאין גורסין כך משום דבכור ליכא מאן דפליג ואין אנו צריכין לדר' יוחנן דהא כתיב פטר רחם ולא נחלקו חבריו על ר' יוחנן אלא לענין מעשר וטעמי' דר' יוחנן גופיה משום דגמר מעשר מבכור שהכל מודים בו והכי מפו' בגמ' בפ' יוצא דופן (נדה מ,א).
אבל כיון שהוא בכל הנוסחאות יש לנו לומר שאלו מן הדברים שהקשו מהן בגמ' שלא לצורך מפני שהן פשוטות ומפורשות ולישנא קלילא נקטי בגמ' וכיוצא בה במס' ב"ק דאקשי' והא"ר אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמ' עד שיפרוט לך וכו' ואין צורך לדר' אבהו בכאן שאפילו לחזקיה דפליג עליה בלא יאכל מודה וגבי שור הנסקל לא יאכל כתיב דמשמע לא יהא בו התר אכילה אלא לישנ' דרויחא ליה נקט משום דר' אבהו מפרש כל מקום וחזקיה לא פי' אלא חמץ בפסח וכן כאן הביאו מדברי ר' יוחנן מפני שהם כלל לכל הקדשים ויש אחרים כיוצא בהם ופירושו שלא אמר ר"ש יוצא דופן ולד מעליא הוא אלא גבי יולדת משום דאתרבאי מואם נקבה תלד אבל לענין קדשים מודה שאינו קדוש דכתי' כי יולד פרט ליוצ' דופן כמו שמפו' במקומו (לח,ב).
הא דאמרי' עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה. לא כתבה רבינו הגדול ז"ל ושמא הוא דוחה אותה מן הלשון הכתוב בנוסחאות והלכת' עמדה צריכה בדיקה הלכה אפי' בדיקה לא צריכה וזה לשונו של רב יהודה ולא סיימו בה כדברי רב חסדא ננערה לעמוד ועקרה רגל להלך וזה מסתייע ממעשה דאימרתא דבי רחבוניא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה הוות מהלכת ועוקרת יד ורגל הכא נמי כיון שיש לחוש לה וצריכא בדיקה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכ' בדרכה אעפ"י שאפשר שנקרעו דקין וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אלא עוקרת רגל להלך מאי ראיה היא שלא תבדק ולא תאסר.
ואי אפשר לפ' דההיא אימרתא נפולה היתה ואעפ"כ אין חוששין כיון שהלכה דלא שכיח דמהלכת כלל אי איפסיק חוט השדרה חדא דא"כ הו"ל למימר ההיא אימרתא דהוה נפל בי רחבוניא כדאמר בההוא תורא דנפל. [ועוד] דהו"ל למימר כיון דמהלכה לא חיישי' א"נ לא שכיחא דמהלכה מדקאמר חוט השדרה לא שכיח אלמא לא שכיח דפסי' קאמר ואי בשנפל' שכיח ושכיח וכיון שאפשר לה להלך אע"פ שנשבר חוט השדר' אין לו תקנה עד שתלך כדרכה ולא בעקירת יד ורגל ואי אפשר לומר דההיא לא היתה סומכת עליהם כלל שא"כ היתה מהלכת בלא רגלים ואלמלא כן תמוה הוא למה השמיט' רבינו ז"ל להא דרב ירמי' ורב חסדא.
וכן בעל הלכות ז"ל כתב עמדה והלכה ולא הזכיר ננערה לעמוד ועקרה יד ורגל להלך והוא גורס ההיא אימרתא דהואי בי רחבוניא דנפל' מאיגרא והוה שברה כרעה כו' ואע"ג דאישתכח כרב יימר הלכה כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח.
עוד איני מבין למה פסק רבינו וכל הראשונים ז"ל הלכה אינה צריכה בדיקה כרב יהודה אמר רב ולא חששו לרב חייא בר אשי אמר רב דאמר אחת זו ואחת זו צריכה לחומרא אי משום דא"ר ירמיה משמיה דרב עקרה רגל להלך א) דהא לאו ראיה היא דעמדה דקאמר רב אינה צריכה מעת לעת היינו שעמדה מעצמה העמידוה ולא נפלה אינה בכלל ואתי' השתא למימר שאם עקרה רגל להלך בעמידתה כמו שהלכה ואינה צריכה מעת לעת א"נ נפולה עוקרת היא רגל להלך קודם עמידתה.
והלשון הכתוב בנוסחאות והלכתא וכו', אלו הי' עיקר גמרא לא תמהני עליו אבל אין לו עיקר בנוסחאות ישנות ומלשון אחרונים פוסקי הלכות הוא לפיכך אנו תמהים מה ראו לפסוק הלכה להקל ושמא הם סומכים בזה על אותה סוגיא דזבחים בפ' התערובות דסבר ר"ל התם עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כולהו כר"ל לא אמרי קסבר עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה וכיון דר' יוסי ור' ירמיה סברי הכי הלכה כוותייהו דרבים נינהו ור"ל אצל ר' ינאי תלמיד במקום הרב הוא דאפי' ר' יוחנן נדחה ממנו.
אמר להו גסטרא קאמריתו. כלומר ההיא נבלה הויא כדאמרי' בפ"ק ואקשי' והא רב נמי גסטרא קאמר ואעפי"כ אמר שהיא טרפה ולא נבלה ומאי רתחיה ועוד אינהו נמי מאי קמיבעיא להו הא שמיע להו מיניה שהוא טרפה והא דאקשי' נמי מר' יוחנן כיון דאמר ברוב ב' צדדים אי אפשר דלא קיימא חדא מינייהו זה כנגד זה ולא אמרינן אינהו סברי לה כבן עזאי משום שאי אפשר לומר דלר' יוחנן כשרה לגמרי ואינה נפסלת עד שיצטרכו לה רובא ולרב נבלה גמורה. ועוד דמאי רתחיה מספקא להו האיכא ר' יוחנן דמכשיר.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דסוגיין כר' יוחנן והכי כתב בגדולות ב) מדקא מקשה מינה ולא מפרקינן סבר לה כבן עזאי וגסטרא נמי [לאו] נבלה היא, ואי משום רתחיה דרב הא לא קס"ד השתא דגסטרא קא אמריתו היינו רתחא ועוד שלא מצינו לרב דאמר בהדיא גיסטרא נבלה הויא ושמא מאי גיסטרא קאמריתו שהוא פשוט לו שהיא טרפה אבל נבלה לא שמענו.
א"כ מרתח רתח. פי' השואל דין שתים נראה שפשוט הוא לו דין אחת להתיר והדין על הרב לכעוס עליו דמגמר לא גמיר ולא שאיל אבל השואל דין אחת אין נר' מדבריו שדין שתים פשוט לא לאיסור ולא להיתר אלא מה שהוא ספק לו שואל בתחלה אחת ואח"כ אם יאמר לו טרפה אינו צריך לשאול על השתים ואם יאמר לו כשרה ישאול השתים וכן דרכן של ת"ח לשאול.
ורש"י ז"ל פי' דמשום הכי רתח שנראה מדבריהם שהם מכשירין באחת ומתירין את האיסור אבל כששואלין על אחת אפי' כשתמצי לומר שתים כשרה אין מתירין אחר האיסור אלא אוסרין את המותר.
מתקיף לה רב הושעי' א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. פי' אדרב יהודה אמר שמואל מקשה דקאמרי וכן לטרפה ואע"ג דהכא לאו אגופא דרב ושמואל קיימ' לסיוע לאידך דרב מתנה אמר שמואל נתכוי' לומר שלענין טרפה אינו כן אלא בין לב"ש בין לב"ה בצלע בלא חוליא נמי טרפה ואע"ג דהא דרב מתנה ליתא מ"מ אידך דשמואל לא אידחיא וכמה חסרון בשדרה חוליא אחת שלמה ואפי' בשילהי כפלי נמי דליתא צלעות אבל במקום צלעות גסטרא הויא ונבלה נמי היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והכי נמי איפסיקא בפסוקות, אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתבה להא דא"ר יהודה אמר שמואל.
וכ"ת הא קמ"ל דזאב אפי' בגסה דריס. פירש"י ז"ל אי לאו דרב הו"א לעולם חתול אית ליה דריסה בדקה ומתני' קמ"ל דזאב אפי' בגסה נמי דריס ומגסה ממעיט ליה לחתול.
וק"ל, אי הכי מאי קו' דר' בנימין בר יפת לעולם אימא לך רב נמי סבר שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמי' וחתול לגמרי אימעיט מינה שלא יש לו דריסה אפי' בדקה ומיהו אי ממתני' כפשטה הו"א דרבי יהודה ורבנן [פליגי, וכי] ממעט לחתול מגסה ממעט [ורב] דוקא דמתני' קמ"ל ואדרבה ניחא לן בהכי ועוד כי אמרת נמי דר' יהודה ורבנן לא פליגי דילמא להכי קתני דריסת הזאב לומר שאינו דורס בגסה כמו שפי' ר' יהודה דהא מדר' יהודה לא קשי' לן דהכי קתני דריסת הזאב לאו למעוטי חתול מדקה אלא למעוטי לזאב מגסה וי"ל אי רב לאשמועינן דלא פליגי ר' יהודה ורבנן הו"ל לאשמועינן בזאב עצמו שאינו דורס בגסה וממילא מימעיט ממתני' חתול לגמרי ודקאמרת דילמא להכי קחני זאב לומר שאינו דורס בגסה ולא למעט חתול כדברי ר' יהודה שפיר לאו מילת' הוא דבשלמא בדר' יהודה שפי' זאב בדקה א"ל הכי אבל חכמים לא לפרש חילוקי דרוסות באו אלא למנות הטרפות ולומר שהדרוסה בכללן וא"כ היה להם לומר דרוסות החתול אם יש לו דריסה כלל.
ואין כל זה מחוור. ועוד שאין לשון הגמ' מסכי' לפי' זה של רש"י ז"ל דהו"ל למימר אי ממתני' הו"א מגסה ממעיט ליה דזאב אפי' בגסה נמי דריס וכו' ועוד דאמרי' ואב"א לעולם למעוטי חתול דאי ממתני' הו"א וכו' משמע דעד השתא לא ממעיט חתול מדרב.
לפיכך נראה כמו שפי' ר"ח ז"ל דאדרב קאמרינן וכ"ת הא קמ"ל רב דזאב אפי' בגסה נמי דריס והכי קאמרי' מן הזאב ולמעל' יש להם דרוסה ודריסתן שוה לומר שהזאב כלמעלה הימנו לענין דריסה אבל חתול לגמרי ממעיט ממתני' לדברי הכל שאם היה לו דרוסה היה לו לת"ק לאומר' ולמנותה בכלל הטרפות וי"מ בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר גדולה מן הזאב יש לו לזאב דריסה כלומר זאב בדרב מיניה דריס.
ה"ג, וכן בנוסחאות מדוקדקו' וכן בה' גדולות: א"ר עמרם א"ר חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. ולא גרסינן בדרב חסדא נץ אלא בברייתא קתני חתול ונץ ונמייה ובפר"ח ז"ל גרסינן בדרב חסדא נמי נץ וכל השמועה עולה בקושי ובדוחק.
והא דאקשינן לרב חסדא מהא דתניא חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל משמע דאין לו דרוסה כלל וא"ת והא מתרצינן בה כאן בעופות כאן בגדיים וטלאי' אלמא עד שתנקב לחלל לאו כללא הוא א"ל בשלמא לדידן כיון דלכל בהמה אין להם שייך למימר ביה עד שתנקב לחלל ולא איירי בעופות שהוא מין אחר ומשו"ה תנא הכי לומר שאין להם דריסה אפי' בגדיים וטלאי' אלא לרב חסדא כיון שאינו ממעיט אלא אימר' רברבי ליתני אין לו דריסה (אלא) בגדולים אמאי תנא סתם עד שתנקב לחלל.
ולי נראה דה"פ: מ"מ לרב חסדא קשיא מתניתין דמתנ' קתני בנץ שאין לו אלא בעופות ולא בא ר' יהודה אלא לפ' דברי חכמים ואפי' תימא פליגי ברישא בנץ לא שמעינן להו לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כלל ואפשר נמי דסיפ' רבנן קאמרי לה ומ"ה מצטרפינן ברייתא אמתני' לומר דכיון דאשכחן במתני' דנץ אין לו דריסה אלא בעופות ובדקין ואשכחן בבריית' דמשוה חתול ונמייה לנץ ממילא אתותב רב חסדא מכולהו.
ומפרקינן הוא דאמר כבריבי דאמר בכל שאין להם דריסה שאם יש להם מצילין יש דרוסה וקמ"ל ר' חסד' דה"מ בגדיים וטלאים אבל ברברבי אפי' יש להם מצילין אין להם דרוסה וכן חולדה אפי' יש להם מצילין אין להם אלא בעופות.
והא דאקשי' ובמקום שאין מצילין אין לו דרוסה והא ההיא תרנגולתא ולא מפרקינן ההיא בעופות משום דכיון דקתני חתול ונמייה דומיא דנץ ואלו למתני' אין לנץ דרוסה אלא בעופות דקין כגון צפרים ויונין וכן לחתול קשיא ההיא עובדא דקס"ד שאינו מטיל ארס אלא במי שיש לו דרוסה בהן א"נ כיון דאשתכח דמא טובא תמשה קורעי אלמא אית ליה זיהרא טובא שאפי' אמרי רברבי מתים בה.
ובלישנא בתרא אמרינן, הא מני ברבי הוא, דתניא ברבי אומר לא אמרו יש דרוסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקו' שאין מצילין אין דרוסה וה"ג בנוסחי עתיקי ודוקני בכולהו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי אפי' במקום שאין מצילין יש דרוסה וסבר רב חסדא בין בנמייה בין בחתול פליגי דיש להם דרוס' לדברי חכמים מיהו דוקא בגדיים וטלאים אבל בגדולים לדברי הכל זאב ולא חתול ולדעת רב חסדא מתני' רבנן היא בין במקום שמצילין בין במקום שאין מצילין ומיהו זאב בגדיים וטלאים אפי' אין לו מצילין (לרברבי) [לרבנן] מדלא תני לה בברייתא גבי חתול א"נ ברבי נמי מודה בה דזאב יש לו דרוסה אפי' אין מצילין ונץ בעוף דק ולא מיעט אלא חתול ונמייה מגדיים וטלאים ונץ דברייתא לאו דוקא בשאין מצילין, וכן עיקר.
ומשמע נמי דברבי בזאב קאי בתרווייהו לישני ולישנא קמא קתני לא אמרו אין דרוסה למטה מן הזאב אלא בשאין מצילין ורבנן לקולא וליש' בתרא נמי אמר זאב בדקה אבל חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא אמרו יש דרוסה למטה מן הזאב אלא במצילין ורבנן לחומרא.
ואנן השתא דקי"ל בחתול יש דרוסה ולא לנץ בבהמה כלל מוקמי' לה לברייתא כי האי לישנא אליבא דברבי דאמר לכולן אין דרוסה כלל למטה מן הזאב אלא במקום שיש להם מצילין שיש דרוסה למקצתן ושמעינהו לרבנן דאמרי לחתול ונמייה יש דרוסה אעפ"י שאין מצילין ולנץ אין דרוסה אלא בעוף הדק ואנן כרבנן קי"ל ולחומרא ולפי' לא חילק רבינו הגדול ז"ל בין שיש להם מצילין לשאין להם מצילין.
א"ל אף לחולדה יש דרוסה. פי', רב כהנא ורב אסי שאלוהו סתם אם יש שום דריסה לחתול והוא השיב שאף לחולדה מצינו שיש דריסה וחזרו ושאלוהו אם יש בכל או במקצת אמר להם לא אמרתי בכל שאף לחתול אין דרוסה בכל וחזרו ושאלוהו בשניהם חתול וחולדה שוין הן לגמרי וכל מה שיש לזה יש לזה בדרוסה או יש להם הפרש והשיב שיש הפרש בגמ' פירשו.
ואיכא דאמרי נץ בדרברבי מינייהו. פירש"י ז"י ואפ"ה עוף דק הם ואין בו ספק כמו שכתבתי שלא נחלקו ר' יהודה וחכמים בנץ דלדברי הכל בעוף הדק אין בגס לא ועוד שכבר אמרו שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים והוצרכתי לפרש זה מפני שרבינו הגדול ז"ל כתב סתם ונץ יש לו דרוסה בעופות ולא פי' משום שסמך לו על משנתינו ושאר עופות טמאים יש לה' דרוס' בדכוותייהו אפי' גם לגס ואין צ"ל דק לדק או גס לדק.
ושועל שאמרו יש לו דרוסה מספק מכל מה שיש לחתול דרוסה אבל באימרי רברבי דאין לחתול דרוסה לא כדאמרינן ההוא חתול הוה.
ואי ק"ל א"כ מאי האי דאקשינן בליש' בתרא מרחל של בית הינו שאמרו בה אין דריסה לשועל דלמא רחל גדולה י"ל מפני שאמרו אין דריסה לשועל משמע כלל לא שהיה להם לומר ובא מעשה לפני חכמים והתירוה.
אלו פשטן של דברים, אבל יש להחמיר ולומר שאם תמצי לומר יש דרוסה לשועל אפי' בגדולים של בהמה דקה יש לו לפי שהוא חי' וגדולה מן החתול ואם אין לו בגדולים אין לו כלל שכל שדורס בכיוצא בו יש לו דריסה ושועל גדול הוא בבהמה דקה וכלשונינו ראשון ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שהשועל כחתול ובגדיים וטלאים הוא שיש לו דרוסה.
ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שאמר זאב ושועל בבהמ' דקה ל"ש גדולים ול"ש קטנים ואינו נכון בעיני דמתני' לכולהו לישני ממעיט מן הזאב ולמטה חוץ מגדיים וטלאים שאינם בכלל דמינין קתני וי"א שכשאמרו זאב אין לו דריסה בבהמה גסה ה"מ בגדולים אבל בעגלים יש לו דריסה ואין זה כלום דמתני' בדקה ולא בגסה כלל משמע ואלו היה כדבריהם לא הוה משתמוטי מתניתין וגמרא מלפרשה ועוד לא מצינו להגאונים ז"ל שאמרו כן ואין לחוש.
אימר שלמא עבוד. ואימר רוגזיה נח לא בשונרא אלא ה"ק לכל הדורסין בין בחיות בין בעופות תולין בדברים הללו וכן מצאתי למקצת חכמי צרפת ז"ל וכן בדברי הרמב"ם ז"ל.
בקוץ עד שתנקב לחלל. פי' הא משנקב' לחלל אסורה דומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים הבשר וטעמא משום דחיישי' שמא נקבו הדקין או הריאה והלב והמרה ואי אפשר בבדיקה לפי שאין אנו יודעים באיזה מקום הוא שנבדוק עליו ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי לן בבדיקת הסימן ואנו יודעים שהנקב בו ולא דמי לנפילה דהתם מיקרע קרע וטפי ממשהו הוי וה"נ לא בדקינן במחט הנמצאת ואין לפ' דמשתנקב לחלל אעפ"י שלא ניקב כלום במעי' טרפה דהא לא קתני נקיבת הדופן כדאמרינן לעיל ועוד בהדיא תנן יצאו בני מעיה ולא ניקבו כשרה.
וי"ל דמחט הנמצא כיון דלית ליה דוכתא למעבר חוששין שמא קרום עלה מחמת מכה בנקב ובזה הטעם כתב בעל ההלכות אבל בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף קאמר כלומר שבודקי' אם נקבה באחד מן האיברי' המטרפי' בנקיבתם ואין זה במשמע אלא אף בקוץ כיון שנכנס לחלל וכולו מלא איברים שנקובתם במשהו י"ל נמי שחוששין שמא קרום שעלה בנקב הוא.
אבל תפס בסי' טרפה אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. פירו' שחיטה כהוגן שאינה נכשרת אפי' בהקפה ושמעתי דרב נחמן אתרווייהו קאי הילכך הלכה כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד לחומרא וכן דעת בעל ההלכות ז"ל וכאן טעו מקצת מחברי שמועות.
אימר קנייה מחייה. פי' שאם היינו חוששין לספק דרוסה היה צריכה בדיקה בכולה ואם האדימו סימנין עצמן כלל או שלא האדימו ונמצא בהן נקב כל שהוא בין בוושט בין בקנה טרפה דמיקל' קלי ליה זיהרא אבל עכשיו שאין חוששין לספק דרוס' בודקין בסי' עצמן בלבד ואם נפסקה גרגרת ברובה טרפה ואם לאו כשרה וכן בודקין בוושט מבחוץ ובין בעוף ובין בבהמה מותרת לפי מה שכתבנו בתחלת הפרק. ולפי דברי רש"י ז"ל בודקין אותו מבפנים ובבהמה אין לה בדיקה ואי אפשר לומר שתולין בקנה וא"צ בדיקה כלל דכיון דאיתרע ליה חוששין ואפילו לעולא דלא חייש הכא חיישינן וכ"ש שאין הלכה כעולא דקי"ל חוששין לספק דרוסה, ובגדולות גרסינן ההוא כרחא, ולא כדברי רש"י ז"ל.
הא דתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. תמהני וליתני ברישא באלו טרפות חסרת הגרגרת כאיסר דהא משמע דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג ובס' גר' ושב שמעתא בזה הכלל אתו אלא הא כיון דקתני אמאי לא תנא ליה בטרפות ולאו ק"ו הוא דמיני פסיקת גרגרת לא קתני דהא איכא נקבים, ונסדקה, ונפחתה כולה.
הא דאמרינן זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הני שמעתה. ולא אמרינן לאתויי חסר גרגרת משום דמתני' היא אבל שב שמעת' צריכין למיתנינהו ולהכי מייתי להו בזה הכלל.
והוי יודע, דבין לר' יוחנן דאמר אלו טרפות ובין לריש לקיש דאמר אלו כשרות דוקא שית שמעת' בזה הכלל אתו משום דהיינו נטולי ונקובי ופסוקי ואלו טרפות ודומיהן דוקא קאמרינן אבל אדרב מתנה פליגי וק"ל כיון דפסקינן בגמרא דרב מתנה טרפה בדאיעכול ניביה אלמא אלו כשרות דוקא כריש לקיש ואנן פסקינן כר' יוחנן בר מהני תלת דפ' החולץ (יבמות לו,ב).
ולי נראה דאמסקנ' אלו טרפות דוקא ואלו כשרות דוקא תנא להו אלו טרפות למעוטי דרב מתנה בדלא איעכול משום דדמיא לנטולי כר' יוחנן ותנא אלו כשרות למעוטי בדאיעכול דלא דמי' לחד מינייהו ולא פסקי' לה לא כר' יוחנן לגמרי ולא כר"ל לגמרי א"נ ר' יוחנן ור"ל בדרב מתנה גופיה איפליגו והלכה כר' יוחנן דמכשר מיהו בדאיעכול ניביה טרפינן אנן ודייקי' אלו כשרות כטעמ' דר"ל ולא כהלכתיה ומשו"ה לא הויא ממניינא דהתם דהא הלכה כרבי יוחנן היא במאי דפליגי.
אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח. פירש"י ז"ל כשעושים מלאכת אחרים, ולשון "רשאין" הזקיקו לכך, ובמס' קידושין פ"ק אפילו עוסקי' במלאכתם, דקאמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח, ואי ס"ד בשל אחרים פשיטא שלא ניתן למחול, ובשל עצמן היה להם ללמד שפטורין, אלא רשאין לאו דוקא ובשל עצמן עסיקי', וי"ל לעולם בשל אחרים ואלו היה חייבין לעמוד במלאכ' עצמן דהידור אף כשיש בו חסרון כיס משמע אף כשעושין מלאכת אחרים חייבין, אלא מתוך שבמלאכת עצמן פטורים במלאכת אחרים אינם רשאין.
שיעורן כדי סיכת קטן עד לוג. פירש"י ז"ל הן עצמן מתחלתן וקרקעותיהן ודפנותיהן בלומר שנשברו הן ונשארו דפנותיהן וקרקעותיהן והן יושבין שלא מוסמכין שיעורן בכדי סיכת קטן וכמה שיעור כל זה ששיעור שבירתו בכדי סיכת קטן עד לוג או פחות ממנו עד שיעור סיכת קטן עצמו, ואינו מחוור.
ובעיקר נוסחאי לא גרסי הן שאין שיעור לכלי שלם שאפילו אגוז ורמון שחקקום תינוקות למוד בהם עפר מקבלין טומאה וה"נ תנן בפי"ז דכלים העושה כלי קיבול מ"מ טמא וקתני הרמון והאלון שחקקום תינוקות וכו' כלומר דשיעורן בכל שהוא.
אלא ה"ג בנוסחאי: הדקין שבכלי חרס קרקעותיהן ודפנותיהן וכו' שיעורן מכדי סיכת קטן עד לוג וה"ק הדקין שבכלי חרס כלומר כלים הקטנים שבהם שיעור קרקעותיהן ודפנותיהן כשהן יושבין שלא מוסמכין עד סיכת קטן מקטן שבכלים עד שיהא מחזיק לוג וזהו ענין המשנה לפי גמרא זו.
אלא שהנוסחא במשניות אינן כן, אלא ה"ג: שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג מלוג ועד סאה ברביעית ותרתי קתני לומר דשיעור קרקעותיהן ברביעית מכלי שהיה מחזיק כדי סיכת קטן ועד סאה וה"נ תני סיפא מסאה ועד ג' ועד ה' סאין בלוג ולישנ' בעלמא הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל אבל נוסחי הגמרא שלנו לא סלקי הכי. ומ"מ יש לדקדק בעיקר המשנה שהרי כלי חרס שיעורו כמוציא זית והעשוי למשקין בכונס משקה וכדאיתא בפ' המצניע ואין זו קושיא שכלי טמא נטהר בשבירתו בשיעורין הללו אבל מקבל הוא טומאה אם קרקעותיהן יושבין שלא מוסמכין בזה השיעור השנוי כאן וה"נ תניא בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס וכו' ואין הדין הזה בשאר הכלים אלא בכלי חרס שנתרבו כאן מוכל והיינו דלא תנן דקין בכלי עץ ומתכת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו, ובתוס' דרך אחרת לא נתחוורו כלל.
והרי מים זכין דכשרין כאו וכאן. כתב רש"י ז"ל לא ידענא מאי קו' וי"מ כן כיון שאתה אומר שכל הפסול בריאה כשר בכוליא כ"ש שהכשר בכוליא אין לנו (להוכיח מזה) להכשירו בריאה והרי מים זכים דאתמר בכולי' שהם כשרין ולמדו ממנו שכשרים בריאה ולא נהירא דאפי' למאי דמסקינן נמי קושיא דכיון דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו למה למדו ריאה מכוליא ועוד הרי נקב לכ"ע כשר בכוליא ופסול בריאה והוא יוכיח על מים זכים שאין למדין כשרותן בריאה מכולי'.
וי"מ כיון דאמרת כ"ש דכשר בריאה כשר בכוליא הרי מים זכים דאיתמר בריאה שהן כשרים ואעפ"י שהוצרכו בכוליא ליאמר ואינו נכון ונראה שכך פירושה והרי מים זכים שכשרים כאן וכאן ומכלל כשאינם זכים פסולים כאן וכאן דהיינו דלא צילי כדפירש רב אשי אלמא שיש פיסול בזה ובזה וא"ת רב אשי מאי קמ"ל כיון שאחז"ל מים זכים כשרים ממילא שאינם זכים פסולים רב אשי אסרוח קמ"ל א"נ בא ופי' מאי שאינן זכים שאינם צלולין שלא תאמר שאינן זכים היינו מוגלא ופסולה אף בריא או שאינן זכים מראות אחרות קמ"ל.
ומהדרינן אלא א"ר אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטרפות זו דומה לזו כלומר ודר' יוסי בר חנינא ליתא שאעפ"י שניקב פסול בריאה וכשר בכולי' יש כשר בריאה ופסול בכוליא ויש פסול בזה ובזה לקותא וכדכתב רבינו הגדול ז"ל ופי' לקות' שנתמסמס ונפל תלחי תלחי ואין דברי רש"י ז"ל נוחין בכל זה.
כוליא שהקטינה בדקה עד כפול וכו'. כבר אמרו שכל שיעורי חכמים להחמיר הלכך כפול וכענבה טרפה הכי הוה משמע לן אלא שבגדולות אשכחן דכשרה ובציר מהא טרפה.
ואחד עור הראש של העגל הרך. והא דלא חשיב עור של שליל משום דעולה זכר היא ואין בו שליל ואפי' לרב חסדא [דתני] זבח כדאיתא במסכת זבחים (דף כ"ח ע"א) כי קתני נמי דאיתא [בכולהו] זבחים של שליל כיון דליתי' בכולהו זבחים לא קתני ועוד צריכותא קמ"ל דבשל שליל אפי' רבנן מודו דראוי הוא לאכילת אדם כדאיתא בפ' בהמה המקשה.
הא דא"ר יוחנן אף במסמר. משמ' וכ"ש ביד. וקשה היכי אוקימ' בפלוגתא הא אמר לו מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא עד מתי אתה מאכיל נבלות אלא קסבר לה כוותיה ופליג עליה והא דדייקי' הא שחוטות נינהו בלישנא בעלמא קפדינן אבל שמעינן ליה לר' יהודה דאמר טרפה ששחטה מטמאה כדאיתא בזבחים פ' חטאת העוף (סט,ב).
הא דתנן נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. י"א בעוף נשנית ובעוף היא אבל בבהמה עורה מגין עליה ואינה טרפה בין אדומין בין ירוקין כענין שאמרו לקמן הואיל ורוב צלעות מגינות עליה ואין זה מכלל מה שאמרו חכמים כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף וכו' שאין זו בבהמה כגון בעוף שזה יש לו עור וזה אין לו עור, וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ואין הדבר כן, אלא אף בבהמה דינה כן, ולפי' נשנית בעוף שאפי' בעוף שחיותו קל אדומין כשרים וכן דרסה וטרפה בכותל ורצצתה בהמה חוששין לריסוק כמו שחוששין בנפולה אלא אורחא דמי לתא קתני נפולה בבהמה ולא בעוף שאין דרכן של עופות הנופלי' להיות מרוסקין בכך אלא מיד הן עומדין ומהלכין ושוב אין לחוש להם ומיהו היכא דאיכא למיחש כגון דבקה בעוף נמי טרפה ואורחא דמלתא דתנן וכן אין דרכן של בהמות לירסק בטרפות כותל ודריסת חברתה ומאי דשכיח לה קתני ובתוספת' תני לה (בבהמה) [בעוף] נפלה מן הגג ונתפרקו אבריה אם שהתה מעת לעת וכו'.
וכן נמי הא דלא קתני במתני' אם שהתה בבהמה רבותא קתני דלא שהתה אפי' בבהמה דנפיש חיותא טרפה וששהתה אפי' בעוף דזוטר חיות' כשרה ועוף ובהמה שוין הן במשנה זו בא זה ולימד על זה לפיכך לא הוצרך תנא לחזור בעוף נקובת הלב והריאה והמרה ונטולת הכבד וזו שהחזיר נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת לפי שנשתנה עוף מבהמה בסי' שדיו בסי' אחד לפיכך הוצרך לפ' בטרפות שאין מטרפת עד שתפסק רוב הגרגרת וושט סרכא נקט וקרום של מוח ודקין לצורך חזר ושנאן, הכל כמו שפירש"י ז"ל.
וסדר משנה זו כולה מלמדת רישא לסיפא וסיפא לריש' שהרי ברישא שנו בלב וריאה וקיבה ומרה ודקין וכרס המסס ובית הכוסות שנפסלין בנקב ולא הזכירו בהן נטולין וחסרין בתחלת ברייתן ושנו בסיפא בכבד ובטחול וכליות ולחי התחתון ואם נטלו כשרין ולא הזכירו בהן נקובין אלא מכלל' נלמוד שכל שפסול בנקב כ"ש נטול וחסר וכל שכשר בנטול כ"ש נקוב וחסר ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל תדע שאלו היו שנוין ברישא כשרין בנטילה היה לתנא לשנות בסיפא ניטל הטחול ניטל הלב ניטלה הקיבה והמרה והדקין והכרס והמסס ובית הכוסות ועוד שיש מהן מי שהבהמה מתנבלת בנטילתן מיד כגון הלב ותנן נמי ניקב הזפק ר' אומר אפילו ניטל ש"מ ניטל חמור מניקב וכן נתפרש בגמ' במקצתן שהריאה שחסרה ממנה כלום הוי טרפה אלמא נקובה הוי לפסול וכ"ש חסרה ובכליות הכשירו נקב וחסרון אלמא ניטלו דקתני להכשיר כ"ש ניקבו וחסרו וכן בנקבה הכבד הכשירו בנטולה מקצת נקובה הוא וכדאמרינן בהדיא לעיל אלו אינקוב כבד להדי מרה מאי טרפה א"כ ליתני נקובת הכבד וכו' והיינו נמי התליעה וכדאמרי' בהוריקה לא יהא אלא ניטלה ואעפ"י שהוריקה הרי הוא כנקב וחידוש גדול חדשו בגמרא בטחול כשפסלו נקב וניטל כשר ואעפ"כ לא ניקב פוסל בו אלא קרוב למפולש כדאיתמר בגמרא.
וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בכל אבר שאמרו חכמים ניקב טרפה כ"ש ניטל או חסר וכל שאמרו בו ניטל כשר כ"ש חסר וכל שאמרו ניטל כשר כ"ש חסר וכל שאמרו ניטל טרפה אבל חסר כשרה לפי' כבד שחסר כולו כשרה והכרעת הרב ז"ל בזה שאם לא תאמר כן נמצאת הנטולה והחסרה אחת.
ומיהו ק"ל, שהרי חסר ברגל טרפה כמו שניטל וי"ל שאין בהמה שנחתכו רגליה בכלל נטולה אלא בכלל חסרה וכן פירש"י ז"ל הלכך לפי הענין הזה ניטל הכבד וגלודה ושף מדוכתה דנטולי נינהו אם נבראו חסרין בתחילתן ברייתן כשרות ואין זה מתוקן בדברי הרמב"ם ז"ל ולמדת שהמרה שניטלה או שחסרה טרפה.
אבל בה"ג מצינו כך, ניקבה המרה טרפה ניטלה קרעינן בדוכתה וטעמינן אי מריר כשרה ואי לא טרפה כדמנקיב מררתא וסתמה לה כבדא ולא משתפכא כשרה ניטלה מרה לגמרי הוה מעשה וקרעוה לכבד ואישתכח דבלעוה בגווה ואכשרוה אבל ודאי ניטלה המרה ואיתיה לתלייה אמרי' מחסר חסר וטרפה ליתיה לתלייה ואיהי אשתקלה לה כשרה כד משתכחן תרתי מרירתא או תרתי סניא דיביה ולא שפכן להדדי טרפה.
ואלו דברי נביאות הן וסבור לומר דהיכא דבליעא בכבד מרה שניקבה וכבד סותמת' הוות ולא מחוור ולא דייק כלל.
ומצאתי כתוב ניטלה המרה כשרה שהרי יונים אין להם מרה וזו אינה תורה אלא לעוף שי"ל כיון שאינן בכלל העופות אינו בכלל כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ודמי לשני בני מעיים דבבהמה טרפה ובעוף כשרה לקמן וזה קרוב לדין הזפק לדעת ר' שאמר אפי' ניטל והטעם שהרי במינין הרבה אין להם זפק מ"מ מדלא קתני ניטלה המרה או ניקבה באלו כשרות בעוף כדקתני בזפק ש"מ בין בעוף בין בבהמה טרפה כמ"ש הרב הנז' ז"ל (ואין לתרץ) א) שהרי קורקבן שניטל טרפה שאפי' ניקב טרפ' והרבה עופות שאין להם קורקבן וכן אמרו שיש בבהמות שאין להם מרה כגון האיל אלא שאין למדין מן המינין שאין להם למינים שיש להם.
ובספרא (שמיני פרק ג') קתני ניקבה הקיבה ניקבו הדקין ר' יוסי בר' יהודה אומר אם ניטלה המרה פסולה ולפי דעתי שהוא ט"ס דהיינו ברייתא דמייתי בגמרא ונקובה קתני שא"ת נטולה הכשר' בנקובה כמו שפירשתי לעיל ור' יוסי בר' יהודה נמי הוא פוסל בנקוב כדתנן במתני' ושוב מצאתי בה"ג דמייתי מתניתא דספרא וגריס נוקבה המרה כדר' יוסי בר' יהודה.
הוריקה כבד כנגד בני מעים. פירוש כשנפלה לאור והוריקה כבד ולא הוריקו בני מעים וקמיבעי ליה אם חוששין שמא נחמרו אם לאו ופשט ליה טרפה ומתמה תלמוד' ולא יהא אלא ניטלה דקס"ד משום דכבד עצמה שהוריקה נטרפה ופריק רבא לא אמרו אלא מפני בני מעים שכיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטרפה כלומר בידוע ששלט בה האור שנפלה בו אבל כשלא ראינוה שנפלה לאור אפילו הוריקה כבד כנגד בני מעים עצמן כשרה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ובני מעים וכבד בלא אור נמי מוריקין הם אבל יש נוסחי שכתוב בהם כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה וכך היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל ולפ"ז כל זמן שהוריקו בני מעים או הוריקו כבד כנגדן חוששין שמא נפלה לאור אעפ"י שלא ראינוה שנפלה ואף לזו הגרס' י"ל בידוע שנפלה לאו דוקא אלא בידוע שמחמת אותה נפילה שנפלה לאור נחמרו בני מעיה ותדע דהא בנפלה ודאי איירי אם הוריקה כבד ולא בני מעים ועלה בלחוד מתרץ ומ"מ אין להחמיר אלא כשהוריקו מעצמן אבל שלקן והוריקו כיון שלא ראינוה שנפלה אין לנו לומר בזה בידוע שנפלה לאור ותולין בשלק דאחזוקי איסורא לא מחזקי' כנ"ל ודא"ר אשי לא ליכול אלא בשלקא לעוף שראינוה שנפלה לאור קאמר דהיאך יעלה על הדעת בכל עוף והלא אף בדיקה כלל אינו צריך בבני מעים אם הן ירוקין אם לאו אלא בעוף שנפל לאור בפנינו קאמר ואעפ"כ אמרו דאחזוקי איסורא לא מחזקי' כן פירש"י ז"ל.
אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו ולא עוד אלא בני מעים שלא נמצא בהם שינוי וכשנשלקו נשתנו והוריקו בידוע שנפל לאור והלא כבר עשוי הוא תדיר להיות ירוק מחמת מכה וכמה חלאים המצויין בהם בין באדם בין בבהמה ועוף ואפי' בני מעים ופניו של אדם וכל גופו מוריקין בכך ומחמת דם נמי כר' נתן ועוד ריאה ירוקה כשרה מדר' נתן לימא נפלה לאור הוא ולפי דרכם זו שיעור ירוק גם דכבד במשהו כשיעור נקובתם דמעים שכנגדו ורוב כבדים יש בהם יורק משהו ככל הבריות אלא כולה שמעתא בשנפלה לאור היא שנויה.
ה"ג בעובדא קמא: ירוקין הוו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסולה א"ל לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד תנ"ה ההיא תרנגולתא דאדומין הוו וטרפה והא אנן תנן אדומין כשרה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו. וזו היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל, ופירושא דכי קתני מתני' ירוקין פסולה באדומין שהוריקו דהיינו לב קורקבן וכבד וה"ה לירוקין שהאדימו אלא חדא מינייהו נקט ואפשר דשכיח טפי א"נ רבותא קמ"ל וכ"ש ירוקין שהאדימו ששלטה בהם האור שכל שאור שולט בו נשרף ונעשה אדום.
ויש שגורסי' בעובדא קמא אדומין הוו וטרפה ולא אמרו אדומין כשרה אלא בלב ובקורקבן וכבד. תניא נמי הכי ובבתרייתא גרסי ירוקין הוו ואכשרה והתנן ירוקין פסולה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו והכל עולה לטעם אחד אלא שי"מ לזו הגי' דמתני' בא לפרש וקאמר דהכי קתני ירוקין שהיו אדומין מתחלה כשרה ופליגא אלישנא קמא ואין פירו' זה כלום.
והא דר' מני ודרב נחמן ה"ג לה בה'. רבינו ז"ל ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טרפה ויש שגורסין בהפך ונקיטי' לחומרא שכל שחוזר למראה טרפה בשלק טרפה ושחזר למראה כשר מספקא לן אי פליגי נוסחאי אהדדי או נאמר שכולן לא נתכוונו אלא להכשיר כל שחזר למראה כשר בשלק וצריך תלמוד ומצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בכולן והוא שיעמדו באותו מראה אחר ששולקים אותם וכן עיקר.
שמוטת ירך בבהמה ובעוף. פירש"י ז"ל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ואיכא למידק דהא א"ר יוחנן גופיה דאלו טרפות דוקא מכלל דרב מתנה כשרה.
ויש מתרצים כי א"ר יוחנן טרפה בדאיעכול ניביה ודרב מתנה בדלא איעכול וכ"כ רש"י ז"ל עצמו שמוטת ירך זו בדאיעכול ניביה ותמוה הוא שלא הוזכר' כאן אותה שמועה דרב מתנה ולא פי' בדאיעכול ניביה דודאי בדלא איעכול נמי שמוטה הויא ואפילו לא איפסוק וכ"ש בדאיפסוק.
וי"א כי א"ר יוחנן טרפה בעוף בין דאיעכול ובין דלא איעכול אבל בבהמה בעינן איעכול ניבי' ולאו מלתא היא דהא רב יהודה אמר בבהמה ובעוף ולא חלקו עליו בכל השמוע' אלא בעוף ומעובד' דר' אבא דאשכחיה לר' ירמיה בר אבא דבדק בצומת הגידים ואקשי' עליה שמוטת ירך וכו' משמע דבבהמה פשיטא להו דטרפה.
וי"א שב' מקומות הן, לפי ששלש עצמות יש בעוף העצם התחתון הנק' רגל והב' שלמעל' ממנו הוא השוק והג' למעלה מזה, ובוקא דאטמא הוא ראש זה העצם הג' ותחוב בשדרה וכן אמרו בו דאיעכול ניביה אבל נשמט ראש דהעצם הג' שהוא סופו במקום שהוא מחובר לעצם הב' שהוא השוק אעפ"י שלא נתעכלו ניבין וטרפה וזהו שמוטת ירך שנפסקה הלכה שהיא טרפה בבהמה ובעוף ובדין הוא דלימרו שמוטת שוק דהא ירך במקומה עם הגוף עומדת והשוק הוא שנשמט ממנו ומן הגוף אלא להפריש בין בזו לנשמט סוף השוק מן הרגל שלא יאמר שמוטת שוק היינו סוף השוק מפני שצומת הגידים שם והא טרפותיה.
וזהו שרמז בגמרא שמוטת ירך לניטלו צומת הגידים לפי שהגידים בו בעצם הן והיו סבורין דשמוטה בראש העצם (כבד ושומנו וגידיו) [שבו צומת הגידים] אבל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה מה ענין לצומת הגידים כלל אעפ"י שהן למט' מזה אינן באותו פרק וזה הפי' יותר מחוור לפרש בו הלכות הללו.
והא דתנן (נו,ב) נשתברו גפיה אפילו בפרק הג' הסמוך לגוף כשרה שהרי שמוטה בפ' הג' כמו שפירש"י ז"ל וכיוצא בשמיטה הכשירו שבורה ועוד נשתברו גפיה סתם שנינו ואין לחוש לדברי האוסר כלל.
ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה. פירש"י ז"ל ר"א ורבנן דפליגי בולד טרפה שוין בביצת טרפה ולא על אלו נשנית אלא משנתינו היא במ' עדיות דתנן ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור והא דקאמרי' בגמרא בתרוייהו לישני ושוין בביצת טרפה וכו' בתר מלתא דר"א ור"י לאסוקי ושוין אליבא דכ"ע בעי ור"א ור"י גופייהו מדב"ש וב"ה הוו והא דמפרשים בגמרא גדלה באיסור גדלה ממש ק"ל דלפי ענין המשנה דומי' דביצת נבלה קתני כשנתעבר' ולבסוף נטרפה וגמרה קאמר ואפשר דהכי קתני ושוין בביצת טרפה שנטרפה וכיוצא בה נמכרת בשוק שאסורה מפני שפעמים גדלה באיסור כולה דהיינו בדספנא מארע'.
ואקשי' אלא הא דתניא ולד טרפה ר"א וכו' במאי קמיפלגי וק"ל לימא (דכו"ע) זה וזה גורם מותר כשמעתתיה ר"א אומר לא יקרב דלגבוה מאיס דהא בהבי ניחא ליה כדאמרינן אי הכי אדמפליג בגבוה ליפלוג בהדיוט ורש"י ז"ל כתב כיון דאמרת דהאי מודים בביצת טרפה בדספנא מארע' דחד גורם הוא מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם וע"כ בשנטרפה ולבסוף עיברה וכו' ולזה הזקיקו לפרש דהאי מודים בפלוגתא דר"א ור"י וכיון שכתבנו לך שאינו כן חזרה קושייתינו למקומה.
אלא שי"ל דמשו"ה לא בעינן למימר דכ"ע זה וזה גורם מותר ולגבוה פליגי בגורם דשמעינן ליה לר"א דאמר זה וזה גורם מותר כדתנן בע"ג (מט,ב) ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח וכדמוכח עלה התם בגמרא ואית' נמי בפסחים [דף כז,א] וכשנתעברה ולבסוף נטרפה לא בעי לאוקומה ובעובר (שוין) [ירך אמו פליגי] דא"כ קמה לה שמעתיה כר"א וקי"ל דלית הלכתא כוותיה דשמותי הוא.
והיינו דאמרינן אי הכי אדמפלגי לגבוה ליפלגי בלהדיוט אי אמרת בשלמא לית' לדאמימר פלוגתייהו בשנתעברה ולבסוף נטרפה והני תנאי סברי שרי ומיהו אסר ליה ר"א לגבוה אלא לדאמימר קשיא וכן הא דאמרי' בלישנ' דרבינא בשנתעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו קמיפלגי ולא אוקימנא דכ"ע לאו ירך הוא וכי פליגי לגבוה פליגי משום דאשכחן כמה תנאי וכמה אמוראי דסברי עובר ירך אמו הוא ולא ניחא לן למימר הכא דכ"ע לא פליגי במלתא דקיימא בתנאי וניחא טפי למימר והני תנאי כהנהו תנאי.
והא דאקשי' [פי – בלישנא דרבינא] א"ה אדמפלגי לגבוה משום דאי לאו דאמימ' ה"א בזה וזה גורם פליגי אבל להדיוט שרי ואע"ג דשמעינן ליה לר"א דאסר השתא לא אסיק המקשה אדעתיה הכי או שמא עלה בדעתיה שיש הפרש בין זה לזה א"נ הא דאמרת א"ה לאו לאמימר אלא למ"ד בעובר ירך אמו פליגי ומתרץ הוא דניחא ליה בהכי ובדין הוא דלימא איפכא דכ"ע עובר לאו ירך אמו הוא אלא למאי דמפרקי מקשי'.
והא דאמרינן כיון דאגידה בגופיה כגופיה דמיא. איכא למידק בה דגרסינן בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה הוא תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פרשה בעלמא הוא והכא אמרינן לכ"ע כגופה דמיא ואיכא למימר דהתם בביצה שנולדה מיד עסיקי' דומיא דמתני' דקתני ונמצא ולדה בצדה וכיון דמתיילד' האידנא מאתמול גמרה לה הלכך כמאן דפריש מינה לגמרי דמיא ומיהו בטרפה לא פלוג רבנן ואסרוה שמא מעורות בגידין היתה בשעת טרפות ואפי' בנבלה נמי אסרוה כדקתני רישא ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין.
ומיהו בנבילה קשיא, כיון שכמוה נמכרת בשוק והדבר ידוע שלא גמרה באיסור כלל למה אסרוה ב"ה הא פרשה בעלמא הוא כדאמרינן ועוד מאי שנא מבשר בחלב דאמרי' במ' ביצה (ו,ב) השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ותירץ רב שמעון בעל ההלכות ז"ל דבשר עוף בחלב דרבנן ואקילו בה ונבלה דאורייתא והחמירו בה.
ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ביצה אמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה ואקשי' אבל במעי אמה מאי אסורה לאוכלה בחלב והתניא השוחט את התרנגולת וכו' ומאי קו' לימא רב כמ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא והאי מקשה לא ניחא ליה [אלא] בקוש' אטו משום דבעי לאוקמ' לדרב כהלכתא תיקשי לן ולהאי פירושא הא דאמרי' התם מאן תנא שלל של ביצים טהור א"ר יוסף דלא כר' יעקב וא"ל אביי ע"כ לא א"ר יעקב אלא גבי איסורא אבל גבי טומאה מדרבנן לא מפשינן משום דאע"ג דלא שרו רבנן אלא גבי בשר בחלב דאיסורו מדבריהם אפשר דגבי טומאה אעפ"י שהיא מדאורייתא הקלו דלא מפשינן טומאה אבל לר' יעקב דאסר אפי' בבשר בחלב דרבנן קס"ד דגבי טומאה נמי מחמיר אמר אביי דלא דמו.
וי"מ דגבי נבלה החמירו משום טרפה שהיא גדלה באיסור ויש לחוש בה שמא מעורה היתה בגידין אבל גבי בשר בחלב ליכא למגזר משום טרפה דלא מיחלפי אהדדי ואפילו למ"ד בשר בחלב דאורייתא ואכתי איכא למידק היכא אפשר דשרו רבנן ביצים גמורות בחלב בזמן שמעורות בגידין הא כיון דמחברי בגופה כגופה דמי' מדינא כדאמרינן התם דמדאמר ר' יעקב אם היו מעורות בגידין אסורות ש"מ דלרבנן אפי' מעורות נמי מותרות ומאי גמורות שיש להם חלמון וחלבון כמו שפיר' שם רש"י ז"ל וי"ל דשאני טרפה כיון שהיא מחוברת לה וכל יניקתה ממנה אסורה אבל אינה כגופה להקרא בשר וליאסר לענין בשר בחלב.
וי"א דכי אמרינן גבי טרפה הכא דכל היכא דאגידא בגופה כגופה דמיא מדרבנן קאמרינן ולא החמירו כל בך בבשר בחלב משום דגבי טרפה איכא למיגזר משום דילמא קטנה הוא שבקטנות בשעת טרפות ומעורות לגמרי וההיא כגופה היא מדאורייתא והא דאמרינן התם בריש ביצה סיפא אתאן לספק טרפה וספקא אסור דספקא דאורייתא הוא משום שפעמים שביצת טרפה דאורייתא כגון שהיא קטנה שבקטנות בשעת טרפות כדכתבינן.
אבל ר"ת ז"ל היה אומר דאפילו למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא החמירו בנבלה וטרפה שאסורין מגופן יותר מבשר בחלב שאיסורן מחמת תערובת.
ורבינו שמואל אחיו ז"ל פירש דמאי גמורות דקא אמרינן מותרות לאוכלן בחלב גמורות ממש שקליפתן החיצונה קשה ונגמרה לגמרי וה"פ גמורות מותרות מכלל דשאינן גמורות אעפ"י שמעורו' אסורות ואתא ר' יעקב למימר כל זמן שמעורו' בגידין אסורו' אבל אינן מעורות אעפ"י שאינן גמורות מותרות ור' יעקב מיקל הוא.
ולפי פירושו אכתוב בכאן פירו' השמועה, דאמרינן התם בלישנא קמא מאן תנא משלל ביצים טהור פי' שאינו חשוב כבשר. אמר רב יוסף דלא כר' יעקב דאי ר' יעקב הא אמר כל זמן שמעורות אסורות דהיינו שלל בצים וקאמרי' אסורות לאוכלן בחלב אלמא בשר מיקרו אבל רבנן אפשר דכל זמן שמעורות מותרות לאוכלן בחלב דפרשא דעלמא הוא וכי אינן מעורות אסורות עד שיגמרו שהן כבשר ולהאי לישנא לא קרי למעורות אלא שלל. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של בצים טמא א"ר יוסף ר' יעקב היא. פי' להאי לישנא קרינן אשכול להנך דתליין באשכול כדמפורש בגמרא והיינו מעורות דר' יעקב ושלל דקות מן הדקות שהן פרשא בעלמא. ומאן תנא מן האשכול טמא ר' יעקב היא דאלו לרבנן אף על פי שאינן תלויות באשכול ולא מעורות כלל חשבינן ליה כבשר עד שיגמרו בקליפה קשה לגמרי. וזה הפירוש אינו נכון ולא ראוי לסמוך עליו אלא שהוא להחמיר.
וכיון דאיפסיקא הלכתא כל שאינה יולדת שמעתא כרבינא אתיא ופלוגתא דר"א ור"י בעובר ירך אמו אוקי' וקי"ל הלכה כר' יהושע דר"א שמותי הוא וה"נ איתמר בפרק קמא דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי ביו"ט אלא שי"ל דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא ובסנהדרין פ' הנשרפין ולד הנרבעת אסור ולד הנוגחת אסור מ"ט היא וולדה נגחו ונרבעו ומקשי' מינה בגמ' בע"ג בפ' אין מעמידין אלמא הלכתא היא ובמ' גיטין פ' המביא תנן אמרו אם היתה עוברה זכתה לו ואוקי' כר"י וקסבר עובר ירך אמו ובמסכת ערכין פ"ק אמרינן היוצאת ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד ופריך בגמ' פשיטא גופה הוא דאלמא פשיטא להו דעובר ירך אמו הוא.
וי"א לעולם עובר ירך אמו הוא דקי"ל כרבא ומיהו גבי טרפה אינו נאסר שאין טרפה אלא שנטרפה ואינה חי' והרי אף על פי שהאם נטרפה הולד נולד וחי י"ב חדש ואין חיותו תלוי בטרפות אמו תדע דהא רבא גופיה אמר בפ' בהמה המקשה ד' סימנים אכשריה ביה רחמנא אלמא לענין טרפותה של אם עובר לאו ירך אמו הוא.
אבל ר"ת ז"ל היה אומר דהלכתא כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא וולד נוגחת דאסור ל"ק דהתם עובר נמי הוא דאזיק שאף מחמת כובד העובר נגף והזיק וולד הנרבעת נמי מפורש אמרה תורה בהמה הנהנית מן העבירה תהרג ותאסר והוא עצמו נהנה ואע"ג דאקשי' בסנהדרין מדר"י ומפרקינן ומקשו הניח' למ"ד זה וזה גורם אסור אלא למ"ד מותר מאי א"ל ומסיק רבינא לברייתא כמ"ד עובר ירך אמו הוא לאו למימרא דהכי הלכתא אלא [דחי לה ממ"ד] למ"ד זה וזה גורם אסור ומוקי לה בעובר ירך אמו הוא דתליא כר' וזו צ"ע לדבריו. ובאשה דאקשינן גופה הוא פי' הרב ז"ל לאו משום דירך אמו הוא כלל אלא כיון שחיותו תלוי בחיות אמו שאם מתה אמו אף הוא מת מיד בבת אחת והאם הזו אמרה תורה תהרג כל התלוי בחיותה והיינו דקאמרי' פשיטא.
ומיהו אכתי לא ניחא הא דרבא דאמר גובה מולדה משום דאי לאו ירך אמו הוא הו"ל כב' שוורים תמים שהזיקו שכל א' וא' משלם מגופו לפי חלקו ואפשר שכיון שהוא בא מכח אחד האי כוליה נזק עבד והאי כוליה נזק עבד.
ומיהו במס' תמורה בפ' כיצד (דף כה,א) א"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר ופי' בגמרא משום דעובר לאו ירך אמו הוא ושיירו משוייר ומסקינן תיובתא דר' יוחנן תיובתא אלמא לית הלכתא הכי. ואומר ר"ת ז"ל שאין לחוש בכך משום דאמרינן בתר הכי לימא שיירו משויר תנאי היא ואע"ג דדחינן לה מ"מ ר' יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי הני תנאי.
וי"א אעפ"כ כיון דגמרא אסק' בתיובתא לית הלכתא הכי דרבנן קים להו דתנאי לאו בהכי פליגי וכיוצא בזה בפ' הניזקי' בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דא"ר יוחנן היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואותבי' עלה ואסיקנא בתיובתא ואמרי' עלה לימא כתנאי ולא קיימי במסקנ' ואשכחן נמי בפ' השולח דעולא מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהיזק שאינו ניכר ומצי חזקיה למימר לך אנא דאמרי כרשב"ג ואפ"ה כיון דגמר' אסקה בתיובתא קי"ל כר' יוחנן וליתא לחזקיה דרבנן דגמ' קיימי להו דרשב"ג ורבנן לאו בהכי פליגי אלא בלישנ' אחרינא דמוקי להו רב התם והכא נמי אע"ג דר' יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי האי תנא כיון דגמ' אסקיה בתיובתא אנן אסוגי' דגמ' סמכינן.
ואין דברי' הללו מוכרחים, דהתם ע"כ אשכחן תנאי דס"ל כר' יוחנן דה"ג לעיל מנה מאי לאו תנאי היא דר"י הגלילי סבר אם שיירו אינו משוייר ורבנן סברי דאם שיירו משוייר אמר לך ר' יוחנן לכ"ע אם שיירו משוייר וכו' אלמא דר' יוחנן תנאי היא והא דאסיקנ' בתיובתא לאו דוקא הוא אלא כעין תיובתא ואב"א או שנוי סוגיא באותו הסדר ולא הורגל התלמוד בסדרים אחרים.
ובמס' יבמות פ' הערל (עח,א) פריך מהא דר' יוחנן לרבא דאמר מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אלמא הילכתא היא ומדמקשינן מר' יוחנן לרבא ש"מ דטעמא בוולד הנוגחת וולד הנרבעת לאו משום דעובר ירך אמו.
ור"ת ז"ל ל"ג התם תיובתא באסוקי מלתא אלא הכי גריס תיובתא דר' שיירו משוייר תנאי היא וא"צ למחוק הספרים ובעל ההלכות ז"ל כתב ותרנגולתא טרפה דהות טעינא שיחלא ורמיתיה לבתר דאיטרוף אסור אע"ג [דולד בהמה] כה"ג שרי דעובר לאו ירך אמו ביצים כיון שמעורין בגופן כגופה דמו.
הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרו. פי' אבל תוך י"ב אסורין בהתליעו אבל לחוש אין לנו שאם ניחוש לאחר י"ב נמי יהיו אסורין שמא התליעו ופירשו וחזרו וכי האי דגרסינן בירוש' מס' תרומות יכול אפי' יצאו וחזרו ת"ל כל ולקמן בגמ' במפרישות ע"ג תמרה מהו דלא היינו רבותייהו אלא משום דאחזוקי איסורא לא מחזקי מ"מ במינין שהתליעה מצויה בהן היאך לא ניחוש והרי אמרו נמי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבורא כדלקמן אלמא בתר המצוי מחזקי'. וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ובתוס' (סז,ב ד"ה דיקא) אמרו דמינין המתליעין במחוב' אלא שהתולעת קטנה עומדת בחור קטן כמותה כגון המינין שקורין פשיט מותרים הם שלא אסר שמואל אלא תולעת המהלכת בתוך הפרי במחובר והם הביאו ראיה מלשון רש"י ז"ל שכתב קשות שהתליעה באביה אסורה דכיון דמהלכת בתוך הקשות והקשות מחוברת בארץ שורץ על הארץ קרינן ביה ואיני יודע להתר זה עיקר שהתולעת הנבר' בארץ בחורו הקטן אעפ"י שלא הלך כלל שורץ על הארץ הוא ולשמואל כל שמחובר לקרקע כקרקע הוא.
ויש בעלי נפש שאין אוכלין פולים ועדשים ואפי' בתר י"ב חדש מפני שמיד שחום של אור שולט בהם פורשין ואח"כ נימוחין ואסורים ומלתא שכיחא טובא וחייש' כדאמרי' לקמן לא לישתי איניש שכרא בצבתא באורחא אלמא כל כה"ג דשכיח חיישינן ויש מקילין בה ורואה אני דבריהם שאם נמוחים הם בטלי' בששים ואי בעי זורק אותם.
אבל חסר ויתר ברגל טרפה מ"ט כל יתר כנטול דמי. פי' נר' לי דכנטול ממקום שהוא יתר קאמר ולא כניטל כל אותו אבר לפי' בהמה שנמצא' יתירת רגל למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים כשרה כאלו נחתכה באותו מקום ומדאמרינן כנטול דמי ולא אמרינן כחסר דמי ש"מ כנטול בידי אדם קאמר לפי' בהמה שנמצאו בה ב' טחולים סמוכין בסומכייהו רואין אותם כאלו ניטלו ונקבו באותו מקום וכן ב' כבדין שנמצאו מחוברין בכזית שהוא במקום מרה או במקום שהיא חיה רואין אותו כאלו ניטל מאותו מקום וטרפה וכגון (דצריכה) [דא צריכה] רבה.
ורש"י ז"ל כתב כנטול דמי הותיר אחד כחסר אחד והוי כבעלת רגל אחת וטרפה דהוי כשמוטת ירך בבהמה ואין לשונו בכאן מחוור אצלי דלאו כחסר אלא כנטול קאמרינן וחסרה בירך כגון שאין לה בוקא דאטמא ויש לה רגל כשרה היא ולפי מה שכתבנו למעלה ועוד ראיתי בה"ג כי משתכחין תרי טחלי ש"ד, וצ"ע.
הא דא"ר ישמעאל הנוצה מצטרפת. פירש"י ז"ל לענין פגול ובספרים כולם כתוב אבל לענין טומאה ורש"י ז"ל גורס אבל לענין אפגולי ואינו כן אבל לענין טומאת נבלות נשנית במס' טהרות הכנפיים והנוצה מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ר"א אומר הנוצה מצטרפת החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין ר' יוסי אומר אף ראשי גפיים וראש הזנב מצטרפין שכן מניחין בפטומות.
מתני': וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. כך פי' הגאונים ז"ל שאין בכל מיני עופות טהורים דורס וכל עוף הדורס טמא שהוא מכ"ד עופות הטמאים.
ובפי' דורס, יש בו מחלוקת שרש"י ז"ל אומר שהוא הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכל ומחזיקו ברגליו שלא ינוד ולא ינטל כולו לתוך פיו ור"ת ז"ל פי' שהוא האוכל עוף כשהוא חי כדאמרינן בפ"ק דניזקין אמר שמואל ארי בר"ה דורס ואוכל פטור טרף ואכל חייב והוינן בה למימר' דלאו אורחה למטרף והכתיב ארי טורף בדי גורותיו וגו' כדאיתא התם.
והנכון שהוא הצד ציד והורג אותם במכת הדריס' שדורסן בצפורניו כעין הדרוסה שהזכירו למעלה בנץ הגס ואעפ"י שנסתפקו בהן למעלה [מהן] אם (שלק) [יש להן] דרוסה לומר שמא אינם הורגין בזיהרא שלהם אלא שמנהגם לצוד ולהמית בנקיבת צפורן והרבה מהם צדין גדולים כפלים כעצמן ודורסין אותם ואעפ"י שאין להם דריסה בגדולים.
וכל שיש לו אצבע יתירה. פירש"י ז"ל דה"ק ושאינו דורס ויש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור מאחר שיש לו סימנים של טהרה וכ"כ בה"ג והוי יודע שאפשר להתיר אפי' בב' סי' וימנו אותם שאינן בעורב שהעורב ידוע לחכמים ומצוי ביישוב אלא שלא בא התנא לכאן אלא לשנות סימני טהרה שהטמאים והטהורים חלוקים בהן שנה במתני' מה שישנו בבריית' מה נשר מיוחד שיש לו ד' סימני טומאה אף כל כיוצא בהן טהור אבל לידע המותר מן האיסור בפחות מכאן סגי דאינו דורס בחד סי' מכל הני (סוגיא) [סגי] כמו שאפרש בע"ה בגמר' וממתניתין לא שמעי' עוף הבא בסי' א' מהו עד שבא רבי חייא ולמדנו דמתני' דומיא דתורין קתני להיתרא.
גמל ניבי אית ליה. ק"ל, מאי ניחותא הא ברייתא קתני כל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה אלמא כל שמעלת גרה אין צורך לחזור אחר סי' אחר שבידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה היא והאיכא גמל דמעלה גרה וטמא וכשתאמר שיש לו נמי שינים או ניבי קשיא בתרתי.
ויש לפ' כך, דמעיקר' קס"ד דהכי קתני כל בהמה שמעלה גרה ובידוע שאין לה שינים למעלה טהורה שלא עלה על הדעת שיכשיר כל שמעלה גרה שהרי הכתוב אוסרו בפי' אלא מכיון שמעלה גרה מחמת חסרון השינים הרי סימניה יותר יפה ומותר ומשו"ה אקשי' אפי' תימא תרתי בעי' מעלת גרה ואין לה שינים אפ"ה יש מהן אסור' כגון גמל ופריק לטעמיה ואמר גמל ניבי אית לי' ואקשי' והרי בן גמל ומהדרינן וליטעמיך והרי שפן וארנבת כלומר כיון דסברת דהא ברייתא דוקא הוא ליקשי לך שפן וארנבת דהא ברייתא במעלת גרה ובלבד היא מותרת שכל שהיא מעלת גרה בידוע הוא שהיא טהורה קתני לומר שאין אתה צריך לחזור אחר סי' אחר ועוד מידי שינים כתיבי להתירה שאתה אומר בידוע שאין לה שינים היה לו לומר בידוע שהיא טהורה אלא ברייתא משבשת' היא והכי תניא כל שאין לה שינים בידוע שהיא מעלת גרה והיא מסימני טהרה ואם מפרסת פרסה היא או שמכיר בן גמל טהורה וכדרב חסדא ובשאלות דרב אחא משבחא ז"ל בפ' שמיני (לפנינו ליתא) גריס לה הכי (וכי) כל שמפרסת פרסה (בידוע) (שאין) [ואין] לה שינים (ומעלה) [בידוע שמעלה] גרה היא וטהורה.
הא דתנן אלו הן סי' חיה כל שיש לה קרנים וטלפים. ואוקי' להתרת חלבה. ק"ל עלה להתר' חלבה ל"ל טלפים והרי אף כל הבהמות כשרות יש להם טלפים.
ובתוס' פי' דהכי קתני: אלו הן סי' חיה כשרה וחלבו מותר כל שיש לה טלפים וקרנים שכיון שיש לה קרנים בידוע שהיא חיה עדיין יש לחוש שמא טמאה היא וכיון שיש לה טלפים סדוקות בידוע שהיא טהורה ולא חשש כאן לפ' במעלת גרה למי שאינו מכיר חזיר משום שלא מנה אלא סימני גופה ושנה דרך קצרה א"נ כיון דחיה היא אין לחוש שהרי אין לך מפריס פרסה וטמא אלא חזיר ואיי בחיות כיוצא בו ור' יוסי פליג ואמר כל שיש לו קרנים בידו שהיא חיה וטהורה שאין לך חיה טמאה שיהיו לה קרנים כי הני וההיא דתנן בפ' בא סי' כל שיש לו קרנים בידוע שיש לו טלפים סתמא כר' יוסי היא כך פי' הרב רבי יצחק הצרפתי ז"ל בן הרב ר' מאיר ז"ל ורבי' יעקב אחיו ז"ל פי' דב' סי' קתני דטלפים של חיה אינם דומין לבהמה ובכל חד סגי ור' יוסי סבר טלפים לאו סי' הוא. כל זה כתוב בתוס' ואין פי' זה האחרון כלום מדלא קתני הפרש טלפים לחיה מהו.
והרי עז דחדוקות וחלבו אסור. פירש"י ז"ל דקס"ד דהדר ביה מכרוכות ואיכא למידק אי הכי הו"ל למידק כרוכות נמי בעי' ועוד דאמרינן כל היכא דלאו מפוצלות בעי' כרוכו' וחדוקות והדורות ומאי כולי האי בחדוקות לאפוקי משור והדורות לאפוקי מעז סגי והא ל"ק דכרוכו' לאפוקי מעיזא כרכוז שקרניו חדוקו' והדורות אלא שאינם כרוכו' וכך פירש"י ז"ל עצמו אלא הא דק' בכרוכו' לאפוקי (מעיזא) [מעז ומעיזא] כרכוז וחדוקות לאפוקי משור סגי ובעל הלכות ז"ל אמר עיזא כרכוז אין בה אלא ב' סי' כרוכות והדורות ולדידיה קשיא בחדוקית והדורות סגי.
ושמעתי שמפרשי' כרוכו' דקיימי גלדי גלדי וקס"ד שהן מתקלפי' ואקשי' והרי שור ופרקי' חדוקות בעי' שיהיו אותן כרוכו' מהודקו' (ודי) [זה] בזה ואינן מתקלפי' משא"כ בשור דמרפו ברכי ומקלפין הלשון חדוקות כמו חידוק של קירויה דאמרי' לעיל ובפ"ב דעירובין טובם כחדק שמחדקין הרשעים לגיהנם כלומר דוחי' אותם שם ואקשי' א"ה הדרא קושיא לדוכתה שהרי של עז כרוכו' הן אלא (שאין) [שהן] חדוקו' ומפרקי' הדורות נמי בעינן כלומר כרוכות שיהיו אותן כרוכו' [חדוקות] לאפוקי משור והדורות לאפוקי מעז והא דמיבלע חידקייהו והיינו ספקא דעז כרכוז דלא מיבלע חידקייהו ובהכי סלקא שמעת' שפיר.
ובתוס' בשם ר"ת ז"ל גרסינן מבוצלות בבי"ת ופי' שפופות כדאמרינן בקידושין מאי משמע דהאי אגם ליש' דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו לנוסחאו' שלנו שכתוב בהן מפוצלות נמי כך מתפרש כמו שאמרו הבקר הפקר וקרן הצבי אינו כן לפירש"י ז"ל הקשו שכל הסי' שמענו חכמים בצבי שאין עורו מחזיק בשרו ושאמרו עליו במדרש שיר השירים שהוא ישן בעינו אחת כולן ישנו באותן שהעולם קורין צבי.
הרכיב ב' דשאים כא' לר' חנינא בר פפא מהו. איכא דק"ל והא כלאי זרעי' נינהו, ובארץ מדאורייתא כדכתיבי קראי וכדמפור' בקידושין (לט,א).
ואין זו קו' שאינו אסור משום כלאים לרבנן אלא מיני תבואה וקטנית (ורמוני) [וזרעוני] גנה אבל (כלאים) [דשאים] לא ומיהו לרבי חנינא בר פפא בעי אם הרכיבן [זה ע"ג זה כמו הרכבה] באילנות מהו מאחר (שהאילנות) [שמאילנות] לשאו ק"ו אבל זרע [ב' דשאים] פשיטא דפטור כשם שאין כלאים באילנות אלא בהרכבה דתניא בתוספתא דכלאים וזורעים זרעוני אילן כאחת ומיהו לענין כלאי הכרם תני בתוס' ר' דוסתאי בר' יהודה אומר מין דשאים הרי הם כלאים בכרם ומשמע ה"ה בעצמן שהם כלאי זרעים.
וא"ת הרכבה מיבעיא ליה (הרי) [אבל] זריעה אסורה הא לית' דכל שאסור בזריעה כ"ש בהרכבה דומיא דירק' דאסור נמי בהרכבה כדתנן בפ"ק דכלאים אלא ר' דוסתאי ברבי יהודה יחידאה ופליגי רבנן עליה והכי נמי משמע בהדיא בירוש' הלכך לרבנן דשאים אין בהם משום כלאי הכרם ולא משום כלאי זרעים אלא בהרכבה לר' חנינא תיבעי.
והא דאקשינן ונגמר מעורב. לאסור עוף הבא בב' סי' לאו דוקא באותן ב' סי' שבעורב אלא לאסור אף הבא בב' סי' אחרים דכיון דעורב הוא בא ללמד על הכלל כולו לא הוצרך אלא ללמד על שאינן דורסין שכל הדורסין כבר פרטן הכתוב וכי אקשי' נמי נגמר מפרס ועזניה לאסור שאינו דורס בלחוד מקשה כדפרישית וכן למי שגורס ונילף משאר עופות ה"ה והוא הטעם בכולה סוגיא עוף הבא בסי' א' דגמר לי' ר' חייא מנשר להתירא אתי' למגמר מהני לאיסורא והיינו בשאינו דורס.
והא דאמרינן בשלהי שמעתא גמירי דאיתי' בפרס ליתי בעזניה ה"ק דאיתי' בהאי ליתי' בהאי וכיון דכתב רחמנא שניהם כל א' ללמד על סי' א' בלבד הוא בא ולפי' הוצרכו שניהם ועוד דכל היכא דאפשר אינו מלמד אלא על סי' שבו אבל בעורב משום דלא אפשר הוא מפני שהדורסין כולן כבר אסרן הכתוב.
והא דאמרינן דאיתי' בפרס איתיה בחד מהנך ודאיתי' בעזניה איתי' בחד מהנך סירכיה נקט משום דלא ידע הי מינייהו אינו דורס.
תלתא הדרי בכולהו. פי' יש מהן שיש לו אצבע יתירה וזפק ואינו דורס ויש שיש לו אצבע יתירה וקרקבנו נקלף ואינו דורס ויש שיש לו זפק וקרקבן נקלף ואינו דורס והיינו דקאמרי' הדרי בכולה פ"א תלתא סי' של טהרה הדרי בכולהו דכ"ג עופות יש להם ג' ועורב יש לו מאותן שלשה ב' ופרס ועזניה א' מאותן ג' ולב' סי' א'.
נוסחא עתיקא אמרי' שאר עופו' טמאים אית להו תלתא עורב אית ליה תרי פרס ועזניה אית להו חד חד ואידך סימנא או בפרס איתי' או בעזניה איתי' ודקאמרי' לאו ב' כתובים הבאים כא' הם משום דגמרי' מההיא דליתי' בשארא לפי לשונות אחרים שכתבתי לומר שהיינו אומרי' עוף הבא בסי' א' אסור דגמרינן מפרס או מעזניה אבל עוף הבא בסי' אחד מאותן שהם בשאר טמאים ובעורב ודאי טהור דב' כתובים הבאים כא' נינהו והשתא דגמרי' מנשר למשרי בכל סי' טהרה לית בכולהו קרא יתירא שללמד על עצמן יצאו דלא תגמר חג בר להיתרא ולפי לשון שנר' לי עולה יפה.
ורבינו שלמה ז"ל פי' אידך או בפרס איתי' או בעזניה איתי' ולא תאמר סי' זה אלא בפעם א' מהו דתימא נילף מניה לאיסור עוף הבא בסי' א' מכל הסי' הללו דהא לא ידעינן מאי נינהו הנהו סי' דאי כתיב לחודיה למילף מניה. ואין פי' זה נכון כלל דרחמנא לאו משום ספקא כתב לן נשר. ועוד דרבנן כולהו ידעי להו כדמוכחא שמעתי'.
גמ' תלתא הדרי בכולהו. פי' לפי' פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו שעשרים עוף יש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף אלא שהן דורסין ועורב נמי דורס ויש לו ב' סימני טהרה ופרס יש לו אצבע יתירה על הדמיון ועזניה אינו דורס ושאר סימניו לטומאה לפי' עור הבא בסי' א' של טהרה והשאר כולן לטומאה חשש רב נחמן שמא הוא פרס או עזניה ומי שאינו בקי בהן ובשמותי' טמא הוא לו.
ובדין הוא דלימא טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה אלא משום דלא שכיחי בישוב ואמר (נץ) [בהן] דלא שכיחי אינשי דבקיאי בהו וכן נמי אלו היו חכמים בקיאים באותו הסי' שיש לפרס ועזניה יכולין היו להתיר כל עוף הבא בסי' אחד שאינו מאותן ב' סי' שא' מהן בפרס ואחד בעזניה אלא שלא היו בקיאים בהם.
בב' סי' טהור ובלבד שיכיר עורב. פי' ב' סי' מכל הד' השנויין במשנתינו, כגון שיש לו אצבע יתירה וזפק והג' שבו לטומאה הוא ואין לחוש שמא דורס הוא וטמא שא"כ יהיו לו ב' סי' של טומאה וב' של טהרה ואין כן אלא בעורב והוא מכיר שאינו ממין עורב אלא ודאי אינו דורס ואינו ממין כ' עופות שהרי דורסין הן לפיכך טהור ומכאן (יש) [שכל] כ' עופות דורסין הם.
והלכתא עוף הבא בסי' א' טהור. פי' וב' סי' לטומאה טהור והוא דלא חזינן ליה דדריס שאי אפשר לחוש לו אלא שהוא פרס והוא דורס ולא שכיח בישוב ואין חוששין שמא אינו דורס ויש לו ב' סי' של טומאה שעורב וכל מין עורב דורסין הם ומכאן שעורב נמי דורס הוא וכן אם לא היה לו סימן טהרה כלל אלא שאינו דורס מודה שאין לחוש אלא בעזניה ואינו מצוי אלא להתיר בכל סי' א' אמר אמימר ואלו היה דורס חוששין לפרס דאמרי' מעקר עקר ובא לישוב שמסורת היא כל עוף דורס טמא.
וזה הפי' נכון ומחוור בפשט השמועות דמשמע בכל מקום הדריסה הוא סי' מובהק לטומאה ושאינו דורס סי' גדול לטהרה וכן התנאים נותנים סי' לדריס' בקולט מן האויר וחולק את רגליו.
אבל אני תמיה אם יכול הכתוב ללמד בקצרה כל עוף הדורס טמא וכל שאינו דורס טהור חוץ מפרס ועזניה כמו שפירש בחזיר ואינה קושיא שהכתוב מונה והולך הוא במועטין שהרי בבהמה נמי מנה בטהורין וכאן מנה בטמאים שהם מועטין ולפי שענין הדריסה אינו סימן בגופן ואין אדם יכול לעמוד על העוף שלא יהא דורס אלא בבקיאות גדולה בו ובכל מיניו וכבר תפס לו שמותיהן ואין בטמאין אלא הן שוב לא הוצרך הכתוב בדריסה כלום וכן מצינו שלא פי' דין כנפי העוקץ בבהמה וגמ' גמירי לה בתורה שבע"פ וכן יש לנו לומר לפי השיטה הזאת שכל העופות הטמאין דורסין הם ופרס ועזניה עמהם ואין לך בטהורין דורס ותעלה לך השמועה גם בזה ע"ד שפירשתי.
אלא שהלשון הזה דחוק קצת כמו שאמרו לפנינו ואידך סימנא או בפרס איתיה או בעזניה איתיה ועוד שא"כ למה ג' סימנים נמנים בסימני טהרה יש לך שכולן בו וטמא כגון שדורס ושאינן בו וטהורה כגון שאינו דורס.
ושמענו שהגאונים ז"ל אמרו שמסורת בידיהם שלא התיר אמימר אלא שקרקבנו נקלף וכ"כ ר"א ז"ל בקבלה מרבותיו ומסתייעי מפשטה של שמועה במה שאמרו טמאים אין קרקבנן נקלף וגו'.
[וכן כ'] הרב אחאי משבחא (לא נמצא בשאלתות שלפנינו) כולהו קורקבני דעופות נקלף וכשרים ועופות טמאים אינו נקלף ולפי זה נמי כל הדורס טמא וך' עופות דאית בהו ג' ג' היינו אצבע יתירה וזפק ושאינן דורסין ובעורב אצבע יתיר' ואינו דורס וכן נראה ממה שאמרו לר"ש והלא אנשי תמרתא ואנשי גליל אוכלין אותה מפני שיש להן זפק או קורקבן ש"מ שאין כך בעורב.
והא דא"ר נחמן עוף הבא בסי' א' טמא פי' בכל סי' א' שבעולם ואפי' כשבא וקורקבנו נקלף מפני שיש לחוש לפרס או לעזני' ודוקא בבא בסי' א' בלבד כלומר שאין בו אלא זה והשאר לטומאה [ועוף הבא] בב' סי' בלבד והשאר לטומאה טהור בכל ב' סי' כגון שיש לו זפק ואינו דורס או אצבע יתירה ואינו דורס וכ"ש כשקורקבנו נקלף אלא שאינו מותר (כשאר) [בשאר] ב' סי' אלה ובלבד שיכיר עורב אבל אם בא בב' סי' ואין אנו יודעים אם יש יותר ודאי טמא אף ע"פ שמכיר עורב שיש לחוש שמא יש לו סי' ג' והוא מכ"ד עופות טמאים.
ודברי אמימר כך פירושן: עוף הבא בסי' א' (וקורקבנו) [שהוא קורקבונו] נקלף טהור שאין סי' זה אלא בפרס ולא שכיח בישוב והוא דלא חזינן הדריסה אבל בסימן (א') [אחר] אסור שאם דורס טמא ואם אינו דורס יש לו ב' סי' של טהרה והוא ממין עורב.
ותמהני אם בא בזפק נמי יהא מותר שהרי עורב אין לו זפק ויש תמיה אחרת היאך נחלקו אבות העולם בזרזיר ובסנונית אם הם מין עורב אם לאו והרי עורב מצוי ובכולן יכולין לבדוק מה ב' סי' יש לו.
ונ"ל שר"א סובר שב' מיני עורב הם, והעורב הידוע שהוא השחור יש לו אצבע יתירה ואינו דורס והמין האחר שנתרבה מלמינו שוכן עמו ודומה לו בסי' שיש לו ב' סי' של טהרה וא' מהן הוא סי' שיש בעורב עצמו והוא שאינו דורס ויש לו סי' א' של טהרה שאילו בעורב והוא זפק והוא מחלוקתן של ר"א וחכמים אליבא דת"ק ור' סבר לא נחלקו בזה אלא בסנונית לבנה נחלקו שיש לו אצבע יתירה כעורב השוכן עמו וקרקבנו נקלף בסכין בשמש דר"א סבר אין קרקבנו נקלף ומין עורב הוא ואינו דורס ויש לו ב' סי' כעורב וחכ"א קרקבן נקלף הוא וכל שקרקבנו נקלף אין לחוש לו אלא בשאין לו אלא סי' א' שיש לחוש לפרס ועזניה ומאחר שנחלקו ר"א ורבנן בקרקבן נקלף בסכין ולא נפסקה הלכה כאחד מהן מעתה כל שקרקבנו נקלף בסכין ספק הוא בין כשאין לו סי' אלא זה בין כשיש לו סי' אחר והיינו ח' ספקות, כנ"ל לתרץ מסורת הגאונים ז"ל.
נמצא עכשיו שאין להתיר עוף הבא בסי' א' למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן אלא שאותו סי' הוא שקרקבנו נקלף ביד ולפי מה שפי' אפי' רגליו חתוכות ואין לבודקו בשאר הסי' או שבא בב' סי' ואחד מהן קרקבנו נקלף אעפ"י שאינו מכיר עורב או בג' טהור לעולם ולא א"ר נחמן ובלבד שיכיר עורב אלא משום שבא להתיר בכל ב' סי' אבל בא בקרקבן נקלף לעולם מותר ואין לחוש.
ואין דבר שמתקשה עלי לפי סברא זו, אלא מה שאמרו סתם בסי' א' ולא פירשו. ויש להשיב שכלפי שאמר ר"נ עוף הבא בסי' א' טמא והוא כלל לכל כמו שפי' בא אמימר ואמר שיש סי' אחר שמותר והוא שידוע שאינו בטמאין ועוד מצינו בתלמוד במקצת מקומות שהזכירו אחד סתם והוא מיוחד וידוע כ"כ היתה מדה של אחד מהם ופי' של לוקח ביבמות ביאתה או חליצתה של אחד מהן פוטרת צרתה כיצד חולץ לבעלת וכו'.
ורבינו יעקב ז"ל חלק על פי' משנתינו שפיר' רש"י ז"ל ואמר דה"ק כל עוף הדורס למעלה טמא ויש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וטהור ולפי פי' זה שך' העופות שיש להם ג' סי' הא' מהם הוא שאינו דורס שאלמלא כן היו טהורין שכל שיש בהן ג' השנויין במשנתינו בידוע שהד' בהן וטהור הוא ועורב לדעת הרב ז"ל אינו דורס, והשמועה מוכרחת על כרחנו כמו שאפרש בע"ה.
גם מה שפירש הרב בענין הדריסה יוכיח והיינו דקאמרינן עוף הבא בסי' א' טהור והוא דלא דריס כלומר שאותו סי' הוא שאינו דורס ורואין ומכירין בו שאין אלא סי' זה של טהרה בלבד ובג' הנזכרים של טומאה הן אבל בסי' אחר אין מתירין אותו חוששין שמא אינו דורס ומין עורב הוא ואם דורס עכ"פ טמא ופרס ועזניה הוא דאתו להו לישוב ובב' סי' שא' מהן נמי אינו דורס טהור ובלבד שיכיר עורב ומיהו אבל בב' סי' אחרים אין להתיר שאם ראינוהו שדרס ודאי טמא ואם אינו דורס יש לחוש לך' עופות, זהו תורף פי' של הרב ז"ל.
ואל ישבש עליך דעתך מ"ש בספר הישר שלו אסטיר ושלקון מין עורב הן והן שדורסין כמו שנשתבשו בו אחרים שהרב ז"ל סובר שמיני עורב חלוקין בסימניהם כמו שפירשנו למעלה ועל כן אמר שהם מין עורב כמו סנונית לבנה לר"א לפיכך עוף שבא בסי' א' והב' אינו דורס אסור הוא לדעת הרב ז"ל.
וק' שכדבריו בכ' עופות אינן דורסין ושנינו דרוסת הנץ ודרוסת הגס ומה שדחה יש להן ארס וזיהרא אבל אינן דורסין ואוכלין אינו אלא כל שצדין וממיתין דורסין הן וכן מה שאמרו בניזקין ארי בר"ה דרס ואכל פטור היינו נמי שדרס בצפורניו ומיד שניצודו לו אכל בין שמתה בין שהיא חיה דורס מיקרי טרף היינו שהמיתה תחלה והוצי' דריסתו ממנה ואח"כ אכל דלאו היינו אורחי' שכל הצדין מיד שנצודו להן הם אוכלים בדריסתן הן.
וע"ק שמשמעות הגמ' עוף הבא בסי' א' ועוף הבא בב' סי' דר"ן בכל לשון משמע ולאו דוקא כשאינו דורס.
אבל י"ל בזה לפי שסי' א' צריך שלא יהא דורס וכיון שאתה אומר אינו דורס הוא לאו בסי' א' אתה מתירו וכן בשנים הוא הטעם.
והוי יודע שהכל לסומכין על דברי אמימר דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב ולאו דוקא באתריה אלא מילתא פסיקתא היא בכל המקומות של ישוב והא דאמר איהו לקמן הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה כגון שהוחזקו שם ודאי א"נ כגון ביושבין במדברות.
ושמעי' השתא דהיכ' דאיכ' ד' סי' טהרה ג' בגופו יאינו דורם טהור וא"צ מסורת והיכא דאיכא ג' סימני טומאה ואינו דורס טהור בין לפירושינו בין לפירו' ר"ת ז"ל ואין מסורת הגאונים ז"ל נמי חולק בזה שהרי אין לחוש אלא לפרס ועזניה ולא שכיחי בישוב ולא באו הם אלא לאסור הבא בסי' א' שיש לחוש לעורב וכמו שפירשנו.
והיכ' דקורקבנו נקלף וב' הסי' לטומאה ואינו ידוע שדורס טהור וכן בסי' אחר יחידי לפי הפי' הראשון שהוא הנכון והראוי לסמוך עליו כפי מה שנתבאר אלא שאנו חוששין בסי' אחד חוץ מן הקרקבן נקלף כפי מסורת רבותינו ז"ל ולפי' ר"ח ז"ל גם הוא אסור שיש לחוש בו לעורב וכן נמי מי שיש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף ואינו דורס או זפק וקרקבן ואינו דורס מן המחלוקת הזו שלפי פי' א' טהור הוא ואין לחוש לו.
כללו של דבר אין לחוש לעוף שידוע שאינו דורס בין שבא בלא סי' א' בין שבא בסי' א' בגופו או בבא בג' סימן ולחוש לדברי הגאונים צריך שיהא קרקבנו נקלף.
ועכשיו אני חוזר לסוגי'.
והלא אנשי כפר תמרתא היו אוכלים אותו מפני שיש לו זפק. לפי דברי מי שאמר שהעורב דורס הוא אין לפ' שאלו הב' סי' אינן בעורב שא"כ אין בו אלא סי' א' של טהרה שהוא אצבע יתירה אלא אנשי כפר תמרתא מסורת היה בידם שהן טהורים והיו אוכלים אותם ע"פ מסור' מפני שהיה להם סי' טהרה זה ואע"פ שהיה להם סי' אחר של טהרה זה מסייע למסורת שרוב העופות הטהורים המצויי' באותם המקומות הם מאותם שיש להם זפק או קרקבן נקלף ואין פי' זה כלום.
ויפה אמר רש"י ז"ל שפי' שאין זה מאותם ב' סי' שבעורב אלא שיש להשיב על דבריו מדבריו שהוא אמר שהעורבים הגדלים בבתים דורסים ורבים אמרו שדברי שגגה הם אבל ראיתי שלא פי' הרב ז"ל כן אלא בזפק שהעורב היה בדוק אצלו שאין לו זפק ואלו היה בזרזיר ב' סי' שבעורב ממש היו הכל מודים שהוא מינו דשכן ונדמה הוא אפי' רבנן מודו אלא שאין לעורב זפק אבל על כרחנו קרקבן נקלף יש לו.
וטעם אנשי גליל העליון בסנונית נ"ל שהי' לה אצבע יתירה בודאי ומפני שבדקוה ומצאו בה קרקבנו נקלף ולא זפק אמרו ש"מ שאין לחוש בה אלא במין עורב ונהגו בה התר לפי שאינה דומה לעורב שזו לבנה והוא שחור דסברי לה כרבנן דאמרי שכן ונדמה בעינן ואמר להם ר"א אף הם עתידין ליתן את הדין דשכן עמו מינו הוא שהרי דומה לו בסי' וסיוע לפי' זה מה שהסכימו בגמ' דחוורא כריסי' שרי וירוקה מחלוקת ואוכמ' ודאי אסור' אלמ' אין התר ואיסור שלה אלא לפי מה שהיא מתקרב' לפרצוף העורב ושחרות שלו.
ויש נוסחאות מדוקדקות שכתוב בהן תניא אידך בסנונית לבנה וזרזי' ול"ג פלוגתא דר' כלל.
וכן מוכח לקמן בבריי' למינו להביא את הזרזיר למינו להביא את הסנונית לבנה מרבה להו תרוייהו מלמינו ואע"ג דהאי אית ליה זפק והאי קרקבן נקלף ואי אפשר דלר"א הני ב' סי' דעורב לא לרבנן ואי אפשר נמי שיהא עורב בלא א' מן ב' סי' הללו כיון שהוא דורס אלא ע"כ מיני עורב חלוקין הן בסימנים לר"א וכל דאית ליה ב' סי' ושכן עמו נתרבה מלמינו לדידיה ומיהו לרבנן נדמה לו בסי' בעי' לפי משמעות הגמ'. והא דמקשי' מהך בריית' לר"ן לאו מדר"א אלא דמודו רבנן בלמינו דמרבינן ביה ולא פליגי אלא בהני א"נ משום דקי"ל בירוק' כריס' אסור.
ח' ספקות הן. לא היה בהן אלא סי' זה בלבד. כדברי בעל הלכות ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב דג' סי' אחרים מבוררין היו בהן ובזה סתר הדרך שפירש בה השמועה על פי דבריו שא"כ אף בנשאר להם אצבע יתירה וזפק ואינו דורס אין לחוש לך' עופו' דדורסין הם וכ"ש לעורב.
ולדברי ר"ת ז"ל היו בהם ב' סימני' אצבע יתירה וזפק ואלו היה בהן זה בידוע שאינו דורס וטהור ואם אינו נקלף יש לחוש לך' עופות טמאים ולמיניהם וזה אינו דורס, וכן פי' הרב ז"ל.
ודאמרינן כולהו עופות טהורים קורקבנן נקלף ה"ק כל שאנו מתירין אותם בסי' קרקבן זה נקלף הוא לגמרי. וכלשון שפירשתי.
עוף טהור נאכל במסורת. פי' בין הבא בסי' א' בין הבא בב' סי' או בג' והוא אינו דורס שכל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שאינו מכ"ד המנויים בכתוב טהור הוא כדקתני ר' חייא לעיל אבל אותו שדורס לעולם טמא וכבר מפורש.
ומצאתי מי שמספק עלינו עוד לומר שאצבע יתירה הוא היוצא באמצע רגלו של תרנגול כעין גודל ואינו דורס בקרקע ואינו כלום דא"כ תורים אין להם אצבע יתירה ואם יספקו עלינו מן התורים הרי בני יונה דודאי יש להם ד' סי' הללו בתורים ודקתני בספרא (שמיני ה') מה תורין ובני יונה מיוחדין שיש להם אצבע יתירה וכו' והדבר מפורסם וידוע שאין לבני יונה אצבע יתירה זה הגבוה כלל.
ודילמא דעוף טמא נינהו. פירו' אע"ג שעופות טהורים מרובים סמוך מיעוטא דנבלות וטרפות לטמאים והוו להו רובא א"נ מתלה על מחצה ואסור. וי"א אע"פ במיני עופו' הטהורים מרובין עופות הטמאים מרובין מהם שיש במינן הרבה וכדאמרינן ק' מיני עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הן.
והא דאקשי' ולימא של עוף טהור הוא. ק"ל, אדרבה לא ליהמניה כלל. וא"ל לטעמיה אקשי ליה כיון דמהימן לך אפי' כי אמר סתם של עוף טהור הוא ליהמניה ומפרקי' משום דלא מצי מישתמיט הוא מהימן דמילתא דעבידא לאגלויי מיד לא מרע נפשיה ונתפס עליו כגנב ושקרן הוא וכל כה"ג אפי' אינו יהודי מהימן כדאמרינן אין לוקחי' בצים טרופות מן הא"י הא שלמות לוקחין והיינו בכה"ג דאמר של עוף פלוני וטהו' הוא.
וי"מ בישראל שאינו מוחזק בכשרות ולפי דעתי בישראל אעפ"י שלא אמר עוף פלוני וטהור דהא מסקנ' בדגים כמ"ד מלחתינהו אנא בפ' אין מעמידין הכא נמי חזיתנהו אנא מהימן.
אלא א"ר זירא סימ' לאו דאוריי'. איכא דק"ל, דבשלהי פ' אין מעמידין (ע"ז מ,א) אקשי' גבי דגים ל"ל מומחה לבדוק בסי' מי לא תני' כסימני בצים כך סימני עוברי דגים וכו' ופריק רבינא כשנימוחו ואמאי הא סי' לאו דאוריית'.
ואומר ר"ת ז"ל דודאי בעוברי דגים סי' דאוריית' שהרי אף בבצים עצמן אין לחוש אלא משום דאיכא דעורב דדמי לדיונה משא"כ בדגים דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור וברייתא הכי קתני כסי' האמורים בבצים שאם טמא טמא ואם טהור תולין כך סי' עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור ולפיכך היה אומר שדגים הבאים בלא קשקשת ואין ידוע אם אין להם או שהשירו בשעה שעלו מן הים בודקין בעובריהן אם נמצאו בסי' הללו טהורים.
ורבינו הגדול ז"ל כתב בשלהי פ' אין מעמידין כסי' בצים כך סי' קרבי דגים וכן כתב כאן וכתב שאינן נקחי' אלא מן המומחה ולא כת' מ"ש בגמ' ל"ל מומחה ליבדוק בסי' ולאו מאי דאוקימנא בשנימוחו משמע דסמך אהך סוגיא דאוקימנא דלאו דאורייתא וס"ל כמ"ד התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים הלכך עוברי דגים נקחי' מכל אדם ואין צריכין סי' שדג טמא אינו מטיל בצים וקרבי דגים אינם נקחים אלא מן המומחה דסי' לאו דאורייתא דהך סוגיא עיקר אע"ג דרבינא בתראה דמסתבר טעמיה דר' זירא דאי לא ח' ספקות ליבדוק בבצים ועוד דהא איתמרא בדוכתה גבי הלכתא דהאי דינא וכיון דבבצים לאו דאורייתא גבי דגים נמי לאו דאורייתא דהא ברייתא הכי תניא כל שכודרת ומגולגלת ספק ב' ראשיה כדין וחדין ודאי טמאה א' כד וא' א) ספק וקתני כסי' בצים כך סי' קרבי דגים.
ובירוש' שם במס'ע"ג (ב,ט) מצאתי ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים עוברי דגי' טמאים עגולים ועוברי דגים טהורים ארוכים הם חמי ליה חד סלופתא א"ל כזה מהו א"ל טמא א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור משמע מהא דסי' קרבי דגים ועוברין למ"ד יש להם עוברין לאו דאורייתא דר' נתן בר בא ברייתא דגמרא דידן קאמר ולא קבל שמואל מניה דס"ל כר' זירא אלמא אף סי' קרבי דגים ועוברין לאו דאורייתא כדעת רבינו ז"ל.
לפיכך אין לוקחים מהם בצים טרופות בקערה. פי' אע"ג שאמר של עוף פלוני וטהור הוא שחוששין שמא בצים טרופות של ישראל ומכרן לזה. וא"ת בלא זה ליחוש שמא טרפות שלו הם י"ל אין חוששין משום נבלות וטרפות שלהן ורוב בצים של כשרות הן אבל מפני שאין דרך מוכרי בצים למוכרן טרופות וזה שמכרן כך חוששין שמא ישראל מכרן לו והוא טרפן שיהיו ניכרות לפיכך אין למדין מכאן לאסור פת של א"י שהחליקו פניה בחלמון בצים וכיוצא בהן.
ולי נראה שבטרופות ליכא למסמך עליה כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא דהא לא ידע הלכך איכא למיחש לטרפה וטמאה דאינון רובא כדפי' ולפי' לאו דוקא אלא כלומר אין מוכרין להם אלא טרופות בקערה דמותר לפי שאין לוקחים מהם טרופות.
הא דאמרי רבנן ח' ספיקות הם ליבדוק בסי' בביצים. ק"ל דלמא יש בטהורין דומין לטמאי' ואלו דומים לטמאים אבל אין בטמאים דומין לטהורי' לאו מילתא היא חדא דהא בריית' קתני ב' ראשיה' וכו' טמאה אלמא אין בשל טהורים דומין לטמאים ועוד דקים להו לרבנן דליכא אלא דעורבתי דדמיא לדיונה.
ומ"מ תמיהא לי וכי משום דעורבתי בלחוד נאסור הבצים והא מיעוטא דמיעוטא היא ונבלות וטרפות נמי בבצים דשחלא קמא לא שכיחי כלל אלא כך אמרו כיון שמצינו של עורב לא נסמוך על הסי' שמא יש נמי מינים אחרים שאין ידועים דומין לטהורי' וחששא בעלמא הוא והיינו ליש' דקאמרי' לאו דאוריי' כלומר כיון שאין הלמ"מ ונמצא בהן טמא אע"פ שרוב המינים הידועים באין בסי' הללו אין סומכין עליהן שאי אפשר לעמוד על כל הטמאים למיניהם.
ואם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ הארץ. איכא למידק בלא ריקמה נמי שכל היוצא מן הטמא טמא וא"ל נהי דאסירה מלקא לא לקי עלה דלאו שרץ השורץ הוא אבל בביצת עוף טמא אפשר דלקי מלאו דבת היענה.
גיעולי ביצים. פירש"י ז"ל ביצה טמאה שנתבשל' עם הטהורה כדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. ואינו מחוור משום דבפ' גיד הנשה אמר ר"ן ביצה בס' ושקלי וטרי בה טובא ולא מייתי להך ברייתא דקתני גיעולי בצים מותרות.
ושמעתי שנמצא בתשובה להגאונים ז"ל, גיעולי בצים - כגון שהכה את התרנגולת ויצאה ממנה ביצתה שלא בזמנה מותרת אעפ"י שלא נגמרה לגמרי ואין בה משום אמה"ח כיון שאינה מעורה בגידין והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל.
וכן מצאתי בה"ג, והני ביעי דלא גמרן דרמיא תרנגולתא דקרו לה אינשי דשיחלא לא תימא אבר מן החי הוא ואסורה אלא שריא דתניא גיעולי בצים מותרות.
ובירושלמי דבס' תרומות פ' בצל (ה"ו): גיעולי בצים מותר שורו עבר ולא יגעיל ובתוספתא מצאו שם דתניא בצים טהורים ששלקן עם בצים טמאות אם יש בהם בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות גיעולי בצים מותרים באכילה. בצים ששלקן ונמצא בא' מהם אפרוח אם יש בהם בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות בצים מוזרות נפש היפה תאכלם מצא בא' מהם דם וכו'.
מנין לביצה טמאה שהיא אסורה. איכא למידק הא ל"ל קרא כל היוצא מן הטמא טמא ואפי' דבש קס"ד למיסר במ' בכורות אלא משום דאסיקנא דלאו מגופייהו הוא וא"ל נהי דאסור מלקא לא לקי.
ושמעתי שמתרצים סד"א ביצה טהורה דשרא רחמנא חידוש הוא דהוה לן למיסר משום אמ"ה ביצה טמאה תשתרי קמ"ל קרא והיכא גלי רחמנא דביצה טהורה שריא מדכתיב תקח לך לעצמך ולא לכלבך כדאיתא פ' שלוח הקן ובה"ג בהלכות גיד כתוב דביצה טהורה מנא לן דשריא מדגלי רחמנא גבי טמאה דאמר חזקיה וכו' ש"מ דביצה טהורה מותרת ואינה אסורה משום אמ"ה.
וא"ת ל"ל כל הני טעמי אם ביצה טהורה אסורה א"כ עוף היוצא ממנה היאך יהיה מותר הרי כל היוצא מן הטמ' טמא זה אינו מספיק שהרי אמרו אפרוח של טרפה מותר מ"ט כמה דלא הוסרח לא גביל וכי גביל עפר' בעלמא הוא כדאיתא במסכת כריתות.
וכי בת יש ליענה. י"מ מפני שהעופות מטילים בצים ואינן יולדים עופות לפיכך אין לומר בהן בת ורק באדם ובקר וצאן וא"ת והרי בני יונה וי"ל התם נמי לדרשא אתא.
וי"מ וכי בת יש ליענה שיהא דינה חלוק מאמה כדי שיאמר הכתוב בת לאסור הבת ולהתיר האם וכן בבני יונה אין אנו דורשין רק הקטני' ולא הגדולים וכן לשון בן ובת קטנים במשמע ולא גדולים.
ה"ג וזו היא גי' רש"י ז"ל וכן בהלכות רבי' ז"ל: רשב"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. וכבר כתבתי דסיפא אאינו דורס דרישא קאי משום דרשב"ג לאו בספיקו של עוף בא ללמד אלא בודאי כלו' בעוף שאנו יודעים סימניו בדריסה הלכך כיון שפסק בדורס שהוא טמא ודאי שאינו דורס הוא שבא לטהר בסי' הללו וכבר פירשתי עוד דסימנין של טהרה מני תנא ואזיל ודומיא דמתני' ובעל ה"ג ז"ל גורס [אינו] דורס ואוכל בידוע שהוא טהור וכך הוא בתוספתא (ג,ז).
וראיתי עוד שמפרשים במשנתינו דאו או קתני לפי שהעוף שאינו דורס בסי' א' בגופו הוא נטהר בודאי לפי הדרך הזו שבארנו ואין הלשון הזה מחוור אצלי דבמתני' לאו או או קתני כדקתני סיפא בחגבים. ועוד דלא תנן במתני עוף הבא בסי' א' טהור אלא בר' חייא.
[ובסוף המסכ' מצינו בשם המחבר ז"ל בענין שמועה זו דברים מבוארים היטב, וז"ל:] אחר שכתבתי בהלכ' העופות פי' מקצת הראשונים וראיתי דרכי כולם חזרתי לבדוק בעופות.
ותפשתי תחלה בעורב השחור שאין להסתפק בו מפני שחרותו מכל העופות ומפני שיש במיניו באים בראש יונים ובניו בשעת יציאתן מלובנין קצת כמו שאמרו עליו באגדה והרבה דברים באגדות ובתלמוד מוכיחות עליו והוא הנק' קורב"י על פי צעקתו שקורא כן וכדאמרי' אפיקו לי קורקור בפ' לא יחפור ובל' ישמעאל גוראב שכן מתחלפות להם עי"ן בגימ"ל בלשון תמיד ומצאתי שקרקבנו נקלף ביד בלא שמש ויש לו אצבע יתירה ואין לו זפק כלל ומעתה הדבר ברור שהוא דורס והם ב' סימניו לטומאה ונדחו דברי ר"ת ז"ל ומחלוקתו מכאן ועדיין בא זה כהוגן לדעת רש"י ז"ל ועוד דבר ידוע ומפורסם שיש עורב מחריב בכפרים מפני דריסתו שהוא צד תרנגולים קטנים ומוציא אותם מבני הפרזים תמיד עד שאינן יכולים לגדל מהן כלל וכבר פי' ענין הדריסה שהוא צודה בודאי.
וחזרתי לבת היענה הנקרא בל' חכמים נטאמ"א כתרגומו וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרי' בפ' מפנין וכן אמרו בב"ר האוכלת ברזל וזכוכית והיא העושה הכל תמיד שאינה משיירה ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ובדקו בה ואין לה אלא ג' אצבעות ב' לפניה וא' יוצא גודל ואין לה זפק אבל קרקבנה נקלף, וגם זה סותר דברי ר"ת ז"ל ואף בדברי רש"י ז"ל.
וע"ק עליהם מאד שנראת בגמרא ובכל מקום שהנץ הוא שצדין בו יותר מכל העופות כמו שאמרו ואמרי' דריסת הנץ בדרברבי מינייהו ואמרו בתרגום שיר השירים יונתי בחגוי הסלע כנישת' דישראל מתילא ליונתא דסגירא בחגוי טנרא וחויא מעיק לה לגו וניצא מעיק לה מברא וזה הענין אמרוהו עוד באגדה של שמות רבה ואנו רואין בני אדם בכל מקום ובכל זמן שהעוף המזומן להם לצידה והורגלו לצוד בו יותר משאר עופות כולן הוא נקרא אשפרכי"ר בלע"ז וכן נהגו הראשוני' ז"ל ללעז הנץ אשפרכי"ר. וכן פירש"י ז"ל בהלכה בפי' המשנה וכ"כ בפי' התורה ובל' ערבי כן נקרא נץ בחלוף קרוב ומורגל בלשונות.
ועוד ששנו במשנ' דריסת הגס ודבר ברור הוא שהגס הזה עוף טמא הוא ודורס והיאך לא קראוהו כלשון התורה או כלשון שתרגם אונקלוס אלא שאינו עוף אחר אלא (גס) [נץ] הגס שיש בנץ מינין גסין ודקין ולפי' שנו שהנץ סתם שהוא מן הדק יש לו דריסה בעוף הדק ודריסת הנץ הגס בעוף הגס והוא (דאיתצוד) [ראיה לזה] שהוא ממין הנץ וצד ודורס בעופות גדולים ממנו והרי זה ברור שהנץ הכתוב בתורה הוא ממינין הללו וכולן אין להן אלא סי' א' של טהרה והיא אצבע יתירה ואין להם קרקבן כלל ואין להם זפק ואעפ"י שיש להם רוחב בוושט עצמו שקורין גרגורא אין זה זפק כלל אלא וושט הוא ונקובתו במשהו וגם זו סתיר' בפי' רש"י ז"ל ואין צ"ל בפי' ר"ת ז"ל והם מעצמ' הם יושבי הצד יותר מכל העופות ודרוסתו אסורה מכולם [לא] נק' דורס אתמהא.
ועוד בדקתי בעוף הנקרא מילאן ובערבי אלהר"י והוא דורס לדעת כל מה שפירשו בדריס' וצד כל היום בתרנגולים קטנים וכיוצא בהן ואין לו זפק ולא קרקבן ממש אלא בליטה מועטת במקום הקרקבן בב' עורות בוושט ואינן נקלפין ויש לו אצבע יתירה והרי לך עוף טמא בא סי' א' בלבד ואינו פרס ועזניה זה מצוי בכל ישוב בבית ובשוקים תדיר.
ועוד תפשנו במיני העופות שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ויש להם לסתות כאדם והם קדיא וקפוף כמו שמוזכר בפ' המפלת ומצאתי שאין לו זפק וקרקבן ויש לו אצבע יתירה, וגם זו ראי' ברורה.
ועוד תפשו העוף הנקרא דילטור שהוא דיה הנזכר בתלמוד והוא דיה האמור' בתור' והוא שרואה נבלות מרחוק יותר מכל העופות וכן רש"י ז"ל עצמו מפ' בכל מקום דיה גולטה ומצאתי שאין לו זפק ולא קרקבן כלל ואצבעו יתירה נראית וחזקה שהוא דורס וצד ביותר וגם זו ראיה אמתי'.
וכן העטלף ידוע לכל שהוא העכבר הפורח בלילה וראיתי שיש לו זפק ולא קורקבן ויש לו ה' אצבעות לפניו ואין לו אצבע יתירה אחורנית אבל שלפניו נחשבת לו לאצבע יתיר' והרי הוא בעל סי' א'.
והנה ר"ת ז"ל מצא מקום להציל עלינו במה שאמר שטעו הראשונים בנשר שלעזו אגיל"ה והיא יש לו אצבע יתירה ולא ידע שהנשר הקרח הוא הנשר שהזכירו חכמים והוא שדברה בו תורה כמו שכתוב הרחיבי קרחתך כנשר והוא אין לו אצבע יתירה כלל.
ולפי שאין אנו יכולים להכחיש דברים הנראים לעינים אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הר"ם בר' יוסף ז"ל שכתב בתשובותיו וגם הוא בתוס' בס' המאור שהוא מפ' משנתינו כפשטה וכמשמעו כל עוף הדורס לעולם טמא וכל שיש לו ג' סי' בגופו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף אין אתה צריך לחזור על דריסתו דבידוע שהוא טהור לפי שכל שאר העופות אין להם אלא סי' א' של טהרה וכולן דורסין ועורב יש לו ב' ואף הוא דורס ופרס ועזניה נמי בני חד סי' אלא שא' מהן סימנו אינו דורס ועוף הבא בסי' א' טמא דקאמר ר"ן בכל סי' א' שבעולם קאמר וכלפי שאמר ר"ן סי' א' תפס לו אמימר נמי סי' א' ופי' וה"מ דלא דריס כלומר שאותו סי' הוא שאינו דורס שאין לך בטמאים אינו דורס אלא פרס ועזניה ובב' סי' טהור בכל ב' סימנים שבעולם והוא שיכיר עורב אם היו בו ב' סימניו בגופו הא אם היה א' מהם שאינו דורס בודאי טהור.
והרב ז"ל אינו גורס א"כ שאר עופות טמאי' דכתב רחמנא ל"ל ונילף משאר עופות טמאין אלא גירסתו ונגמר מתורין א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל ואפשר שנכתבה הגיר' בספרים א"כ שאר עופות טמאים ל"ל וכו' משיטתו של בעל הלכות ז"ל כמו שנכתבו הרבה בגמ' מלשון מר רב יהודאי גאון ז"ל וכן מצאתי נוסחאות ישנות של ספרד כגי' הרב ז"ל.
וכבר כתבתי שדברי ר"ן בעוף הבא בסי' א' אסור וק' על דברי הראשונים ז"ל שהרי חכמים יודעים היו בסי' של פרס ועזניה והיו יכולים להתיר עוף הבא בסי' א' ובלבד שלא יהא סימניו של פרס ולא של עזניה ולפ"ז יבוא כהוגן כמו שנתפרש וכן מה שאמרו סוף סוף דאיתי' בפרס איתי' בחד מהנך וכו' והוו להו ב' כתובים הבאים כא' ויבא לזה הפי' כפשוטו וכמשמעו ולדברי כל הראשונים טרחנו בו ועלה בקושי ובדוחק.
וענין ח' ספקות יתפרש יפה לפי שיטה זו שהרי בהן ב' סי' טהרה בגופן ואם היה להם קרקבן נקלף היו ג' ובידוע שהוא טהור ואם אין קרקבנו נקלף יש להסתפק בעורב ומינו א"נ היו מכירין עורב ומינו והיו הספקות (במין אחר) [בסימן אחד] ואם היה לו סי' ב' של קרקבן היו טהורין ואם לאו יש לספקן בכל כ' עופות טמאים וזהו הנכון לפי שלא היו חכמים מסתפקים כמה דורות בעורב ולא במיניו שהוא ידוע לחכמים אבל בכל כ' עופות ודאי מסתפקי' הן.
וכ"ש שזו כתשובה על דברי רש"י ז"ל שלפי שיטה זו על כרחנו נצטרך לומר שלא היה להם אלא סי' זה בלבד כדברי בעל ההלכות וכמו שכתבתי למעלה ולפיכך אם היה להן זה הסי' לטהרה היו כשרין כאמימר שלא לחוש לפרס ועזניה וכשתאמר שאין זה קרקבן נקלף על כרחך נשר הם והיאך יהיו כל העופות הללו שהם ח' מינין חלוקין בגופן ובשמותי' כולם נשר והנשר כולו מין א' הוא שלא ריבה הכתוב למינהו ותרנגולא דאגמא היאך תסתפק בנשר ועוד א"כ נימא רב אשי דאמר כאמימר ודר"ן לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל. ובגמרא משמע דח' ספקו' מלת' ברירא היא ואביי בסמוך ור' זירא לקמן כולהו אית להו ח' ספקות.
אבל פי' הרב ר' משה מתברר לעינים בבדיקות ובגמר' בראיות חזקות כנגד השכל יצוקו' שאני אומר עורב לפי שיש בגופו ב' סי' טהרה משא"כ בשאר האסורים שאין להם אלא א' לפיכך ביצה שלו דומה לטהורים וזהו ענין זרזיר וסנונית לבנה שהם בעלי סי' א' מפורסם דהיינו אצבע יתירה והיו בחזקת איסור מחששת כ"ד עופות וכשבדקו אותם אנשי גליל ותמרתא ומצאום בעלי ב' סי' התירום לעצמן שלא חששו לעורב שאין דומין לו בסי' או בצורתן ממש כמו שפיר' ור' אלעזר אסר שניהם זה מפני שכונתו עמהם וזה מפני שהוא שוב עם העורב באותן ב' סי' עצמן וכל זה הוא מתיישב יפה.
ושוב בדקתי הזרזיר והוא עוף השחור ממש כך בל' ערבי והוא המכונה צפור הזתים ובלעז אשטורני"ל וכך פירש"י ז"ל ומצאתי בב' סימניו של עורב אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ממש ולמדתי מזה שמחלוקתו של ר"א בזרזיר משום דכיון דיש לו סימני העורב ממש ושכן עמו ודאי מינו הוא ורבנן פליגי עליה דסברי שכן ונדמה בעינן והיינו ידמה בצורה וזה אינו נדמה שהוא עוף קטן ומזמר ואין קולו ופרצופו ומנהגו כעורב כלל ולפי הבדיקה הזו נר' שיש שיבוש בנוסחאות שגורסות בזרזיר מפני שיש לו זפק ובסנונית לבנה מפני שקרקבנו נקלף אבל נגרו' בזרזיר מפני שקרקבנו נקלף.
ושוב ראיתי בסנוני' שפירש"י ז"ל אורנול"ה וכ"כ רבינו האיי ז"ל כי סנוני' היא כטא"ף בערבי ומצאתי עוד בכתוב ותור וסוס ועגור ידעו עת בואנה שתרגום עגור בל' ערבי אל סנוני"ת היא אל כט"ף ואמרו עוד כי אל כטא"ף יקרא בלשון פרס סנון וכן תרגם יב"ע סנונית והוא האירנול"ה שאמרו.
ובדקתי בו ומצאתי לו קרקבן נקלף ביד ואצבע יתירה יש לו ואין לו זפק כלל והם סימניו של עורב וא"כ בשניהם נגרוס מפני שקרקבנו נקלף אלא שאנשי גליל העליון מקילין בזו ומחמירין בזרזיר מפני שהולך אצל עורב ואנשי כפר תמרתא מקילין אף בזרזיר ולא היא דרבנן דאמרו לו בתרוייהו שרי אלא בגליל העליון היו הסנוני' מצויות ונוהגין בהן התר במסורת ובכפר תמרתא היו הזרזירין מצויין ונהגו בהן התר והענין לשניהם דכיון שנמצאו קרקבנן נקלף עם סימנים הידועים והנראים שהוא אצבע יתירה ומעתה אין להסתפק בך' עופות אלא בעורב היו סבורים לומר שהוא טהור דודאי אינו מין עורב שאינו דומה לו בפרצוף כלל ואמר להם ר"א דשניהם אסורין מפני סי' עורב וכ"ש בזרזיר דשכונתו עמו מורה שהוא מינו אבל בשכן ונדמה לו מודו רבין והיינו נדמה בצורה כלשון אחר שפירשתי כמו שנודעתי מן הבדיקה הנז'.
נמצא עכשיו שכל עוף הבא בג' סי' טהרה בגופו טהור בא בב' סי' שבגופו יש לחוש בו משום עורב ומיניו בא בסי' א' בגופו אסור מחששת כל שאר עופות טמאים אינו דורס בין שבא בלא סי' א' או שבא בסי' א' או בב' או בג' לעולם טהור.
ואני אומר להלכה אבל לא למעשה שכל עוף שהוא לבן גמור אין לחוש לו לעורב ומיניו שאין במיני עורב לבן כולו ולא מרבינ' מלמינהו שאינן דומין כלל.
וסנונית לבנה, נראין הדברין שעל שם כריסה נקראת כן לפי שכריסה לבן או ירוק לאפוקי דבתי דאוכמי כולה כעורב שאלו היתה לבנה גמורה משום כרס ירוק לא נפסקה בה הלכה לאסור יותר מן הלבנה לגמרי דבכרס ירוק בלבד מה דמיון דעורב יש בזה ועוד אם לבנה היא אין דרך עופות לבנים שיהא כריסן משחיר אלא דרך השחורים שכריסן מלבנים מ"מ נפסקה הלכה בחוורא כריסה דשריא שאין במיני עורב לבן כולו.
ועורב עמקי דמרבינן לקמן היינו שיש בו מקומות לבנים והם בגופו כמו בהרות עמוקות כמראה חמה עמוקה מן הצל וזהו שנקרא עמקי ודומה לי שהם ב' מיני העורב הגדלים בבתים שקורין פיג"א אבל לבן כולו ליכא ואמרו באגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בסכסין אם ידור גדי עם למר תדור כלה עם חמותה אם תמצא עורב כולו לבן תמצא כשרה בנשים ולא נראה מעולם עוף לבן הולך אצל עורב וגם זה דבר ערב ולסברא מתקרב דבר אשר יש לו שחר ואין לו ערב. [ע"כ לשון הרב המחבר ז"ל בסוף המסכתא].
אפי' תימא רבנן שכן ונדמה קאמרי'. נר' שרבינו הגדול ז"ל פוסק הלכה כאחרים וק"ל שהרי אין אנו בקיאים בהם ובשוכנים עמהם ואעפ"כ אנו מתירין אותם בסי' ואין חוששין שמא שוכן עם הטמאים היא.
וי"ל דמאי נדמה, נדמה בסי' הוא ור"א סבר אע"פ שאין דומין בסי' כל המתחב' לטמא טמא ורבנן סברי כשדומין בסי' השוכן עם הטמא טמא ועם הטהור טהור ואינם צריכין מסורת אחר א"נ נדמה ממש במראה קאמר ובאותן שאפשר בהן טמאין אבל אותן שאנו מתירין אי אפשר שיהיו טמאין ולא שיהיו שוכנים עמהם שהרי אינן מכ"ד עופות טמאי' שמנה הכתוב.
ה"ג: לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול. וי"ס שכתוב בהם לא ראי ארבה כראי חרגול וק' דהא כולהו מארבה וחרגול אתו כדאמר רב אחאי לקמן.
ובתוס' מפרשים לפי המסקנ' דברייתא הכי קתני הרי אתה דן בנין אב וכו' וכיון דמבנין אב אתו כולהו ובנין אב בתרתי מינייהו בארבה וחרגול אתו א"כ סלעם הוי קרא יתירה ואתי מניה ראשו ארוך והא דפריך רב אחא מה להצד השוה שבהן וכו' משום דבמה הצד כל דהו פרכינן ודקאמרי' וכ"ת וכו' לומר דדילמא כיון דשוו בב' צדדין אתי במה הצד.
והאי בנין אב דקאמרי'הצד השוה שבהן ק"ל דהא כלל ופרט וכלל דרשי' בהו ולא מבנין אב אתו כדמפ' ואזיל ורש"י ז"ל מערב דין בנין אב לכלל ופרט דמסקנא אלא יש לפרש דה"ק ר' ישמעאל אלו כללי כללות אם אתה דורשן בכללין אתיא שאפי' למינהו כלל הוא אעפ"י שהכלל הראשון מרובה ממנו ואלו פרטי פרטות אם אתה עושה הכל פרט כלומר דאי מבניינא דפרטין אתי ואי מכללא אתי ומפ' בנין אב ועיקר טעמא אכלל ופרט ורב אחאי למאי דדריש בנין אב פריך דמה הצד כל דהו נמי פרכינן וכ"ש דהא כעין קולא וחומרא הוא וצ"ע. ותנא דבי רב טעמיה משום דלא דריש למינהו בכלל משום דבעי' דמי כללא בתרא לכללא קמא.
ויש ששואלין כאן, מה ראית לרבות ראשו ארוך ולמעט מה שאין בו כל הסי' הללו איפוך אלא למעט ראשו ארוך ולרבות מה שאין בו א' מן הסי' כגון שאין כנפיו חופין את רובו.
ויש מתרצים, מסתברא ראשו ארוך הו"ל לרבויי ולמעט מי שאין בו כל הסי' מפני שהד' כנפים וחופין את רובו דומין לקרסוליים וב' רגלים שפי' בהן תורה שאף הן מסייעי' אותו לנתר על הארץ.
ויש מי שאומר שהצרצור הזה ראשו ארוך ומאחר שהוצרך הכתוב למעט אותו מפני שאין שמו חגב ש"מ שכל מי ששמו חגב אעפ"י שראשו ארוך טהור שאם אין אתה אומר כן למה הוצרך הכתוב למעט מי שאין שמו חגב שאין בכלל שאר המינים מי שאין שמו חגב אלא הצרצור הזה והוא ראשו ארוך.
וא"ת א"כ סלעם דכתב רחמנא ל"ל כיון דכתב רחמנא חגב למעוטי צרצור ממילא שמעי' שמי שראשו ארוך ושמו חגב טהור לאו מילתא היא דאי כתב רחמנא חגב לחודיה ולא כתב סלעם הייתי אומר חגב לרבות כל שראשו ארוך בין שמו חגב בין שאין שמו חגב דהא מיעוט' צריך אבל עכשיו שכתב סלעם לרבות ראשו ארוך כל שראשו ארוך במשמע התר הוא למה כתב חגב ע"כ למעט מי שאין שמו חגב דהיינו צרצור ולמדנו למי שראשו ארוך ושמו חגב שהוא טהור.
ומשמע דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כר' יוסי דאמר שמו חגב אבל תנא דבי רב לא דריש להו בכללי כללות ובפרטי פרטות לא דריש חגב למעוטי מי שאין שמו חגב.
וא"ת א"כ היכי אמרי' בגמ' במאי קמפלגי בראשו ארוך נימא נמי בשאין שמו חגב י"ל מפני שכולו שמן חגב חוץ מן הצרצור הזה שנתמעט מפני שראשו ארוך כמו שפי' ואפשר לפ' דלתנא דבי רב נמי לר' יוסי שמו חגב בעי' ואע"ג דלא אמעיט מחגב אין בכלל אלא מה שבפרט והיינו כולהו שמן חגב ולרבנן בסי' אמרי' בשמא לא אמרי' ומש"ה אמרינן בראשו ארוך קמפלגי משום דשמו חגב ואין שמו חגב פלוגת' דר' יוסי ורבנן היא ותנא דבי רב נמי אית ליה שמו חגב לר' יוסי אלא בראשו ארוך פליגי אליבא דנפשייהו ומסתברא דתנא דמתני' לית ליה הכי אלא כל שיש לו ד' סי' הללו טהור אע"פ שראשו ארוך ואין שמו חגב וליכא למימר מאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דהא בהדיא קתני כל שיש לו ד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו אלמא אין מקפידין על הראש ועל השם כלל.
ואנן כרבנן דמתני' קי"ל דכל שיש לו רגלים וד' כנפיים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו טהור ותנא דבי רב ור' יוסי ור' ישמעאל יחידאי נינהו וליתא הלכתא כוותייהו. וכן נרא' שהוא דעת רבינו הגדול ז"ל שכתב משנתי' סתם והדבר ידוע שבכל כיוצא בה הלכה כחכמים.
וא"ת ראשו ארוך מנ"ל והיכי דריש איכא למימר מלמינהו ד' פעמים נתרבה כל שיש לו ד' סי' הללו.
והכי תני לה בספר' אין לי אלא אלו בלבד מניין לרבות שאר מינין ת"ל למינהו ריבה הא כיצד היה למד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ד' כנפים וד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"ג דתניא התם נמי (איכא מגוניי) [למינהו למינהו ד' פעמים להביא] וכו' ומפרשים הכא למעוטי ראשו ארוך איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זר וב' ברייתות הן בודאי ודין א' הוא אע"פ שתוספות זו לזו ויש כיוצא בהן שם בספרא [א"נ] א"ל סיפא מדרשו של ר' יוסי הוא (שיש) [דסובר והוא] ששמו חגב שאין בכלל אלא מה שבפרט ואע"פ שהדברים נראין כן יש לחוש למי שראשו ארוך דילמא לא פליג תנא דבי רב אמתני' ואין להורות בו הל' למעשה ואע"ג דתנא דבי רי"ש שרא ליה תנא דבי רב דשגורה בפי הכל עדיפי ועוד דלא אשכחן דדריש כללי ופרטי בכה"ג אלא תנא דבי רי"ש כדמפו' הכא ובמס' זבחים וסוגיא דבפ' אין מעמידין הכי מכרעא טפי דראשו ארוך אסור.
והרמב"ם ז"ל התיר ראשו ארוך כדתנא דבי רי"ש ומסתברא כוותיה ממעשה דרב כהנא דהוה מעבר שושיפא אפומיה קמי דרב לומר דשרי כדאי' בשלהי פ' ר"ע (שבת צ,ב) ומעשה רב אבל אסר הרב ז"ל כל שאין שמו חגב כר' יוסי ותמהני עליו דר' יוסי יחידאה היא ולית דחש ליה במקום רבים.
ושוב מצאתי לרש"י ז"ל שכתב שכל ד' סי' מצויין באותם המקומות אבל יש שראשן ארוך ויש להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם ואינו מתברר מדבריו אם הוא אומר שבאותן שראשן ארוך צריך לידע ששמו חגב אבל באותן שראשן קצר אי אתה צריך לחזור עליו כמו שפי' למעלה או שמא הוא פוסל כל שראשו ארוך כתנא דבי רב וכל שאין שמו חגב כר' יוסי להחמיר וב' מיני טומאה מנה וצ"ע בדברי הגאונים הראשונים ז"ל והרב אברגלוני ז"ל פסק שמו חגב.
וק' לן למינהו דכתב רחמנא גבי סלעם ל"ל בשלמא דאחריני לכלל ודחגב לומר עד שיהיו בו כל הסי' הללו וי"ל לרבות כל שראשו ארוך ומיניו שלא תאמר אחד מן המיני' ריבה ולא יותר. ויש מתרצים דאי לאו למינהו הו"א סלעם למעוטי מינו אתא דהא אי לא כתב רחמנא סלעם אתא מבינייא ולפי' כתבי' רחמנא לומר שלא נתרבה אלא הוא ולא לשאר מיניו להכי כתב רחמנא למינהו הלכך סלעם לרבויי ראשו ארוך הוא דאתא כך מצאתי, ואינו מחוור.
ולי נראה איידי דכתב רחמנא האי כתב האי דהא תרי מייתרי דבחד למינהו סגי לכלל ופרט וכלל דחגב צריך תרי מייתרי בהו.
ואשכחן דדאין תנא דבי ר"י בכללי ופרטי כה"ג. איתא בפ"ק דזבחים וכן אמרו שם אשכחן תנא דבי ר' ישמעאל דדרשי כה"ג.
והא דתנן כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר"י אומר ב' קשקשין. אין ספק שאין הלכה כר"י אלא אפי' בקשקשת אחת מותר וה"נ תניא בספרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון כפונו' זו שבים מנין אפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' ת"ל וקשקשת ר"י אומר וכו'.
אבל תמהני במה שמצינו בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו א' תחת זנבו וא' תחת לחייו וא' תחת סנפיר שלו ר"י אומר וכו' ומתוך הדוחק יש לי ללמד דאו או קתני ומה שפי' מקומו' הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבק בזה אבל באותן מקומות אז ידוע הוא דשלו הוא. ושמעתי שיש מינין שאין להם קשקש' אלא אחת בזנבו.
לא ס"ד דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת. קשיא לן, ואיפוך אנא ונימא בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול הא אית ליה תיכול אפי' בימי' אבל בכלי' אע"ג דאית ליה לא תיכול ואי מקרא קמא לא ממעטי אלא כלים לאיסורא מכלל ופרט וכלל ואתא האי קרא אחרינא דאין לו למעוטי' בורו' שיחי' ומערו' והשתא קאי מיעוטא בקרא דאין לו אדיוקא דקרא וביש לו כפשטיה דקרא דלדידך נמי בחד קאי אדיוקא ובחד כפשטיה דקרא.
א"ל בשלמא להתירא איכא למדר' משום דקרא דיש לו לאסור שאין לו בא לומר שיש לו לאו הבא מכלל עשה כדארורינן לעבור עליו בעשה ול"ת וכדכתיב אותם תאכלו ולא אחרים הלכך אפשר לומר בו מיעוטא להתירא לומר שכל שבכלים שאינו בכלל איסור עשה זה ואפשטיה דקרא קאי מיעוטא דכלים אבל אי אפשר האמור דאין לו לאיסורא שלא בא הכתוב להתיר את שיש לו שימעט ויאמר הא בכלים אעפ"י שיש לו לא תאכל ועוד דעיקרא דדינא מהאי קרא דאין לו הוא משום דהוא לאו ומניה ודאי דרשי' להתירא דאי לאיסורא בדידיה הו"ל לרבויינהו לכלים למיסר אע"פ שיש לו בלאו כמו (שאמר) [שאסר] כשאין לו במים ומה נשתנו אלו מאלו הואיל וכולן אסורים שלא אסרן כולן בלאו אלא ש"מ מיעוטי להתירא נינהו.
[מרבה אני בורות]. תמהני, מה ראה מתתיה בן יהודה לומר מה ראית לרבות שיחי' ומערות הא מרבה אני בורו' שיחי' ומערו' שאינן נובעי' בכלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שהן נובעין כדאמרינן לעיל [ע' רש"י סד"ה במים, ותוס'] מסתברא דהא דלא דמי הו"ל לרבוי לאיסורא.
ואפשר שכיון שדומה (כלל) [קצת] אעפ"י שאינן נובעים איבעי ליה לרבוינהו לאיסורה ומשו"א אמר דהך טעמא אחריתי נמי איכא שהן (מצויין) [עצורין] ולא דמי לאיסורא כלל במידי דהא ימים ונחלים כתיבי כדפירש"י ז"ל.
ולי נראה חריצין ונעיצין משמע נמי מכונסין ופי' בעלמא אתא לפרושי דבמכונסין קאמרי' והיינו עצורין בכלים.
דיקא נמי דקתני שבעיקרי זתים ש"מ. פי' ש"מ דברייתא הכי קתני לומר שאפי' שבעיקרי זתים ובעיקרי גפנים מריבוי הכתוב הן באים ולא הויא תיובתא דשמואל ולא סייעתיה וכשמואל קי"ל מרב פפא דאמר לעיל הא דאמר שמואל וכו' הני תמרי דכדא שרי והכי פסקו כולהו רבוותא ז"ל.
תמוה הוא מה שפירש"י ז"ל בקוקיאני שהן תולעים שבכבד שבבהמה ובריאה דהא הנהו לכ"ע אסירי ואע"ג דלא אתו מעלמא כדתניא הכא לרבות דרנים שבבהמה אלא של דגים הם וה"ג בנוסחא עתיקי מינס נייס כוורא. וכן פי' ר"ח ור"י ז"ל.