חולין נה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג מאי לאו לוג כלמטה לא לוג כלמעלה ת"ש מלוג עד סאה ברביעית מאי לאו סאה כלמטה לא סאה כלמעלה ת"ש מסאה ועד סאתים בחצי לוג מאי לאו סאתים כלמטה לא סאתים כלמעלה והתניא לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה התם לחומרא דא"ר אבהו א"ר יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל דיקא נמי דקתני עלה דההיא חמשה כלמעלה עשרה כלמטה:
ניטל הטחול:
אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה הא בהמה גופא שריא הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא איידי דתנא רישא מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד:
ניטלו הכליות:
אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טרפה אמרי במערבא והוא דמטאי לקותא
רש"י
[עריכה]עד לוג - שיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד לוג דאם היה תחלתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעית הלוג כדלקמן:
מלוג עד סאה - כלי שהיה תחלתו יותר מלוג כגון שנים או שלשה לוגין או יותר על סאה שיעור שבריו ברביעית הלוג:
סאה כלמעלה - ושיעור שבריו בחצי לוג כדלקמן:
סאתים כלמעלה - ושיעור שבריו בתורת כהנים ובמסכת כלים (פ"ב מ"ב) בלוג שלם:
והתניא לוג כלמטה כו' - אלמא בכולהו עד ועד בכלל:
התם לחומרא - משום הכי אמרינן בהו עד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמינן לשברים בשיעור זוטא אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל הוי קולא לאכשורה ואשמועינן רב נחמן דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל:
כל שיעורים של חכמים להחמיר - אי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא שערינהו בשוחק:
חוץ מכגריס של כתמים - ששנינו בנדה (דף נח:) דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקינן לה בדם נדה אע"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא הוי לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע"ג דכגריס שעורו בעינן כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם (שם נח:) וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב (ויקרא טו) דם יהיה זובה בבשרה:
דיקא נמי - דהא דקתני לוג כלמטה סאה כלמטה משום חומרא הוא ולאו דנימא נמי במקום קולא עד ועד בכלל:
דקתני עלה דההיא - דחבל היוצא חמשה טפחים כלמעלה טמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל:
עשרה כלמטה - דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא בתר חומרא אזיל:
חותך מעובר שבמעי - הבהמה ולא יצא מתוכה:
מותר - אבר באכילה וניתר בשחיטתה כעובר עצמו וטעמא מפרש בבהמה המקשה (לקמן סט:) מכל בבהמה תאכלו:
מן הטחול ומן הכליות - של בהמה אם נחתך מהם אף על פי שלא הוציא החתיכה מתוכה אסור באכילה משום אבר מן החי והתם קא יליף טעמא מאותה תאכלו שלמה ולא חסרה כלומר כשהיא שלמה הוא דקאמינא לך כל בבהמה תאכלו להתיר דבר אחר שבגופה אבל כשהיא חסרה דהנמצא בתוכה מחסרונה הוא לא שרינא לך כל בבהמה דהיינו הנמצא בה ומכל מקום שמעינן מינה דהיא עצמה שריא אף על גב דנחתך מן הטחול ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא:
הוא הדין דבהמה נמי אסירא - דחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה:
איידי דתנא רישא מותר - בחתיכה עצמה דאיצטריך לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה:
לקתה בכוליא - כגון מליא מוגלא:
בכוליא אחת - וכ"ש בשתיהן:
תוספות
[עריכה]שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל אם היה תחלתן יותר ' מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפילו יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן וכן נראה דע"י יחוד מיירי הכא דהיאך יקבלו שברים טומאה אם לא ע"י יחוד הא אמרינן בסוף המצניע (שבת צה:) דכלי חרס שניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ושם פירש בקונטרס כלומר טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים וגם אם היתה עליו טומאה נטהר ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם מתחלה היה מיוחד לרמונים לא נטהר אלמא בעינן יחוד וא"ת דתנא בתוספתא דכלים בשלהי פרק מחט וטבעת שולי המחצין ושולי הפחתין וקרקרות הכלים ודופנותיהם [מאחוריהן] אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מזין מהן וכו' שפן ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכ"א כל כלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ואי בעינן יחוד לקבל בו רמונים כשניקב כמוציא זית הא מיד כשניקב נטהר וכשיחדו לרמונים אחר כך איך יקבל טומאה מכאן ולהבא אבל אי לא בעינן יחוד אתי שפיר דלא נטהר כל זמן שהוא ראוי לרמונים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי על ידי יחוד בלי תיקון ולהכי בשברים הפחותין מכשיעור המפורש כאן בשמעתין דמחמת גריעותא לא מהני יחוד אבל היכא דלא בעי תיקון דאין מחוסר אלא יחוד לא אמרן דכיון שטיהר שוב לא יקבל טומאה לעולם והא דתנן במסכת כלים (פ"ה מ"ח) חתכו חוליות פחות מארבעה טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין משמע דאתא ביה טומאה ע"י תקון שאני התם דחשיב כלי גמור ע"י שנעשה אחר כך שלם כמתחילה ע"י תקון אבל שברים קטנים אין נחשבים להיות עוד כלים ע"י שום תקון וא"ת לפי מה שפירש דלא מהני ראויות לשברים לקבל טומאה עד שיחד הא בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) פליגי ר"מ ור' יהודה בכלי שנשבר בשבת וראוי למלאכה אחרת לענין טלטול דר' יהודה אוסר לטלטל משום נולד ור"מ שרי דלית ליה נולד אבל כ"ע מודו שאם נשבר מערב שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת הואיל וראוי למלאכה אחרת אלמא מנא הוא לענין שבת ואם כן לענין טומאה נמי מנא הוא כדאמר רבא בפרק כל הכלים (שם דף קכג.) גבי מחט של יד מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא ועוד מוכח התם דלא בעינן יחוד לענין שבת גבי רבא דאיתווס מסאניה בטינא ואתא שמעיה ושקל חספא וקא מכפר ליה ומפרש טעמא משום דאילו הוה בחצר חזי לאיכסויי ביה מנא וי"ל דלעולם בעינן יחוד לענין טומאה והא דקאמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו אפילו ע"י יחוד דכיון דניטל חודה או עוקצה לא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים פרק י"ג (מ"ה) מחט שניטל חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לענין שבת לא תקנו יחוד וכן משמע התם בההיא דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דאע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עליה אפילו הכי מותר לטלטלה הואיל וראויה להיות כלי ע"י יחוד ומיהו קשה מההיא דאמר בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נח:) העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחת תינוקות יש להם עינבל טמאים אין להם עינבל טהורים נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ומפרש ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס רבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק אלמא בראויות בעלמא בלא יחוד מקבל טומאה אע"פ שלא יחדו לגמוע דעל כרחך בלא יחדו מיירי מדפליג עלה ר' יוסי בר' חנינא ולא מטמא משום גימוע דבעינן מעין מלאכה ראשונה ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו עינבל וניטל ועוד מדפריך עליה ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והא תניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' וא"ר אלעזר אומרים במדרסות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו וההיא ע"כ בלא יחוד דומיא דכפה סאה וישב עליה דאיירי כשלא יחדו לישיבה דממעט ליה מדכתיב אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וי"ל דשאני גבי זגין דכיון שגם הדיוט יכול להחזיר העינבל כדקאמר התם אית לן למימר דחשיב כלי ע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע קודם חזרת עינבל ואפילו בלא יחוד ולמ"ד הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס ניחא ממה נפשך אי בעלמא בעי מעין מלאכה ראשונה הכא נמי לא מהני לגמוע מים דהיינו מלאכה אחרת ואפילו את"ל דבעלמא טמא בלא יחוד הכא שעומד למלאכה ראשונה ע"י חזרת העינבל אי לא דראוי להקישו לא הוי טמא ולא סגי ליה בגימוע מים דהוי כמו עמוד ונעשה מלאכתנו:
התם לחומרא. השתא חוזר בו מכל מה שתירץ והוי כמו אלא:
כל שיעורי חכמים להחמיר. וא"ת בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דקאמר רבי יהודה עד ד' שעות ובעי בגמרא אי עד ועד בכלל אי לא עד ועד בכלל ופשיט דעד ועד בכלל דומיא דההיא דקאמר רבי יהודה גבי תפלת המוספים עד ו' שעות דהוי עד ועד בכלל כדמוכח התם והיינו קולא שיכול להמתין ולהתפלל עד סוף ארבע וי"ל דאיכא נמי חומרא דלא אמרינן עבר זמנו וחייב עדיין להתפלל כל שעה רביעית וא"ת והיכי פשיט ליה דעד ארבע שעות מתפלת המוספין דלמא האי עד ועד בכלל והאי עד ולא עד בכלל כדקאמר הכא גבי ההיא דחבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה וי"ל דשאני הכא דשניהם שוים דתרוייהו לחומרא:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
מאי לאו לוג כלמטה כלומר אפי' החזיק לוג קודם שנשבר שעורו בכדי סיכת קטן השבר וטמא וש"מ עד ועד בכלל. לא לוג כלמעלה כלומר אם החזיק לוג עד שלא נשבר כמחזיק יותר מלוג ואינו טמא השבר בכדי סיכת קטן:
מלוג ועד סאה ברביעית. כלומר אפי' החזיק סאה קודם שנשבר דיו השבר ברביעית ואם מחזיק ברביעית טמא דעדיין חשוב:
(כלומר) מאי לאו סאה כלמטה. כלומר כפחות מסאה וש"מ עד ועד בכלל:
לא סאה כלמעלה. כלומר דאם מחזיק סאה לא דיו לשבר ברביעית דאי אינו מחזיק יותר מרביעית אינו טמא:
מסאה ועד סאתים בחצי לוג. כלומר דאפי' מחזיק סאתים עד שלא נשבר ונטמא והשבר מחזיק חצי לוג חשוב כלי וטמא מאי לאו סאתים כלמטה דאפי' מחזיק סאתים כפחות מסאתים ודיו לשבר בחצי לוג:
סאתים כלמעלה דאי מחזיק סאתים לא דיו לשבר בחצי לוג דעד ולא עד בכלל. והתניא לוג כלמטה כו' כלומר וש"מ עד ועד בכלל:
ההוא [לחומרא] אבל אי אמרינן כסלע כפחות מכסלע כאיסר (יותר) כפחות מכאיסר זהו לקולא לפיכך אמרינן כסלע יותר מכסלע כו':
חוץ מכגריס של כתמים להקל כלומר דאמרינן אם ראתה כתם כגריס כפחות מכגריס דאם אינה רואה יותר מכגריס אינה טמאה:
תניא נמי הכי כלומר דלחומרא חמשה כלמעלה כלומר דפחות מחמשה טהור ולא אמרינן חמשה כלמטה אלא כלמעלה וטמא עשרה כלמטה. כלומר הא דאמרינן יותר מעשרה טהור לא אמרינן דעשרה כלמעלה אלא כלמטה לחומרא:
הני הוא דאסירא הא בהמה גופה שריא כלומר [הא] הכא דחותך מן הטחול ומן הכליות דדמי לניקב וקאמרינן דהבהמה כשרה. וכיצד אמרת ניקב טרפה:
שיעורן כדי סיכת קטן עד לוג. פירש"י ז"ל הן עצמן מתחלתן וקרקעותיהן ודפנותיהן בלומר שנשברו הן ונשארו דפנותיהן וקרקעותיהן והן יושבין שלא מוסמכין שיעורן בכדי סיכת קטן וכמה שיעור כל זה ששיעור שבירתו בכדי סיכת קטן עד לוג או פחות ממנו עד שיעור סיכת קטן עצמו, ואינו מחוור.
ובעיקר נוסחאי לא גרסי הן שאין שיעור לכלי שלם שאפילו אגוז ורמון שחקקום תינוקות למוד בהם עפר מקבלין טומאה וה"נ תנן בפי"ז דכלים העושה כלי קיבול מ"מ טמא וקתני הרמון והאלון שחקקום תינוקות וכו' כלומר דשיעורן בכל שהוא.
אלא ה"ג בנוסחאי: הדקין שבכלי חרס קרקעותיהן ודפנותיהן וכו' שיעורן מכדי סיכת קטן עד לוג וה"ק הדקין שבכלי חרס כלומר כלים הקטנים שבהם שיעור קרקעותיהן ודפנותיהן כשהן יושבין שלא מוסמכין עד סיכת קטן מקטן שבכלים עד שיהא מחזיק לוג וזהו ענין המשנה לפי גמרא זו.
אלא שהנוסחא במשניות אינן כן, אלא ה"ג: שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג מלוג ועד סאה ברביעית ותרתי קתני לומר דשיעור קרקעותיהן ברביעית מכלי שהיה מחזיק כדי סיכת קטן ועד סאה וה"נ תני סיפא מסאה ועד ג' ועד ה' סאין בלוג ולישנ' בעלמא הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל אבל נוסחי הגמרא שלנו לא סלקי הכי. ומ"מ יש לדקדק בעיקר המשנה שהרי כלי חרס שיעורו כמוציא זית והעשוי למשקין בכונס משקה וכדאיתא בפ' המצניע ואין זו קושיא שכלי טמא נטהר בשבירתו בשיעורין הללו אבל מקבל הוא טומאה אם קרקעותיהן יושבין שלא מוסמכין בזה השיעור השנוי כאן וה"נ תניא בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס וכו' ואין הדין הזה בשאר הכלים אלא בכלי חרס שנתרבו כאן מוכל והיינו דלא תנן דקין בכלי עץ ומתכת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו, ובתוס' דרך אחרת לא נתחוורו כלל.
אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.
ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא
חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ו
איידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.
לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא. ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה יש כשר בריאה ופסול בכוליא נקב זו היא גרסתן של רבינו אלפסי ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל, ומים זכים שהן כשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי, אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טריפה ופירש [הרי"ף] זצ"ל אבל עכירי טריפה כאן וכאן, כלומר בין בריאה בין בכוליא ודאסרוח נמי טריפה כאן וכאן, ולא כן דעת הר"ז ז"ל דהיאך אפשר לומר דמליא מוגלא כשירה בריאה ומים עכורים טריפה, ומוגלא משום עכורין היא באה, ומוגלא עצמה עכורה היא. ובמקצת הספרים יש ומים זכין שהם כשרין לא אמרן, ולא גרסי כאן וכאן, כלומר דאפילו בכוליא כשרין לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן, דבכוליא טריפה לא הוצרך לפרש, דפשיטא ליה דבריאה כשר, דלא גרעי מים עכורין ממוגלא, והאי דנקט כאן וכאן משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט (ו)[ד]כאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין, ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח, אבל בריאה בין כך ובין כך כשרה, דלא גרע ממליא מוגלא.
ומיהו אפשר לומר דטפי גרע עכירי ואסרוח ממליא מוגלא [ד]הוא שכיח כל יומא דהדר ברי ומוגלא נמי צילא היא בעינה, אבל מים עכורין מראין במראיתן שבאין מחולי המפסיד ועתידה היא לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ומכל מקום כדברי הר"ז ז"ל נראה עיקר, דהא אמרינן לעיל (מח, ב) חזנהו דהוה קיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי. ורב אמי ורב אסי נמי דעייל בשוקא דטבריא וחזנהו דהוה קיימי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי, לכאורה ודאי משמע דבהדי מוגליהו הוה קיימין, מדאמרינן דקיימי כנדי כנדי, ואפילו הכי לא אמר להו ולא מידי אלא בדיקה לא בעו, ואם כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם זצ"ל ודאי בדיקה בעו אם צילי אם עכירי ואי אסרוח ואי לא אסרוח כנ"ל.
כוליא שהקטינה בדקה. כלומר בבהמה דקה עד כפול, ובגסה כלומר בבהמה גסה עד כעינבה בינונית, מדאסיקנא לעיל (ע"א) דכל ששערו חכמים להחמיר, משמע נמי הכא דעד ולא עד בכלל וכעינבה וכפול ממש טריפה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, ובשם הרב בעל הלכות גדולות [כ'] דכשרה, ובציר מהכי טריפה, ודוקא שהקטינה מחמת חולי דהקטינה לאחר ברייתה משמע, אבל קטנה בתולדתה כשרה.
תא שמע דתניא חרותה בידי אדם טריפה ר' שמעון אומר אף בידי כל הבריות. אלמא שמעינהו לרבנן דלא מטרפי אלא בידי אדם בלבד, ואמר להו דאף בידי כל הבריות נמי טריפה, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומכל מקום כל היכא דנמצאת שצמקה הריאה, חוששין לה שמא בידי אדם וצריכי בדיקה, כדאמר בסמוך בעובדא דרבה בר בר חנה, אלא מי'? היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל או רעמים וזועות ושחטוה ונמצאה שצמקה הריאה שלה, צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי, אי תלינן משום דרוב בהמות בחזקת כשרות ובריאות הן עומדות, והשתא הוא שיראה וצמקה ריאתה מחמת חרדתה וכענין ה(ו)א שאמרו בבא זאב ונטל בני מעים אי נמי בנקיבת הריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, דכיון דאיכא מידי לקמן למיתלי תלינן, ועובדא דרבה בר בר חנה משום דלית ליה קמיה מידי למיתליה ביה, אי דילמא גבי זאב וידא דטבחא דוקא הוא דתלינן משום דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, אבל זו דודאי מחיים צמקה לה, אלא שאין אתנו יודע מחמת מה אם מחמת אדם או מחמת שאר הבריות הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, ואפשר דמדקתני מתניתין (נד, א) חרותא בידי שמים כשרה, משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דבידי שמים הוא כשירה, דאי לא, מנא ידעינן דבידי שמים הוא, ואינה ראיה כל כך דדילמא הכי קתני חרותא כל היכא שנתברר דבידי שמים היה כשרה, והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דעל ידי בדיקתה ודאי איגלי לן דבידי שמים הוות וצ"ע.
ומשיכלי. פירש רש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר, ובשם רבותינו ז"ל כלי נחשת, הא דקאמר פשורי ואנחינהו מעת לעת, נראה לי שצריך להיותן פושרין מעת לעת קאמר, וכאותה שאמרו במסכת נדה (כב, ב) גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין.
רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אומר על מקום טיבורו. נראה שכך היה כתוב בנוסחאתו של רבינו אלפסי ז"ל, ובמקצת ספרים שלנו (לא) גרסי משום ר' אלעזר ברבי ינאי.
הא דבעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל ראשי פרקים וכולו קיים (ש)עלתה בתיקו, וכיון שכן מסתברא דלחומרא נקטינן דספקא דאורייתא הוא, וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' שחיטה ה"ז) הרי זו ספק ויראה לי שמתירים אותה, ולא הבנתי טעם ההיתר, דהא ספקא דאורייתא היא ולחומרא וצ"ע. ומיהו ודאי נראה לכולי עלמא שאם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים וכל העור קיים, שמתירין אותה, בודאי [דדוקא] היכא דנטל כל העור בעינן שנשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה ממש או רחב סלע על כל פרק ופרק מראשי פרקים ממש, מפני שאין שם עור אחר שיציל זולתי זה, אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים, אין הדעת נותנת בשניטל מקום חוליא אחת או שתים שבשדרה שתטרף או בנטילת מקום אחד או שנים מראשי הפרקים כי אם בכולן או ברובן. והכי מסתברא מדבעי רבי ישמעאל ניטל מקום כל השדרה נטלו ראשי הפרקים, דאלמא בשניטל כל מקום השדרה או בנטילת כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצתן ורובן ככולן. ולענין פסק הלכה, כמאן קיימא לן, כתב הרב אלפסי ז"ל בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דקיימא לן כרב דאמר כל העור מציל בגלודה, דר' יוחנן הא הדר ביה לגבי רב, ורבינו אלפסי ז"ל דחה דבריו, שהרי לא מצינו שחזר בו רבי יוחנן כלל. ופסק הוא ז"ל כשמואל לחומרא, דבעינן מקום כל השדרה, ונתן טעם לדבריו דרב ורבי יוחנן לא בעו עור מיוחד, ושמואל ורבי ינאי ורבה בר בר חנה שלשתן בעו עור מיוחד או בשדרה או בראשי הפרקים או בטיבורו, והוו להו רב ור' יוחנן תרי לגבי תלתא, וקיימא לן דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואף על גב דשמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ורבה בר בר חנה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דתלמידו הוה, ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הא איכא ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, ובכל מקום הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, ומדבעינן מקום מיוחד נקיטי' (ד)שמואל דמצריך טפי (וכולה) [וכו'] כדאיתא בהלכות, וזה נכון לפי גירסתו של רבינו ז"ל דגריס משום רבי ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, אבל לגרסת הספרים שלנו דגרסינן משום ר' אלעזר ברבי ינאי, ליכא ראיה למיפסק כותיה. ועל גרסא זו סמך הרב בעל העיטור ז"ל ופסק (ד)[כ]רב דאמר כל העור מציל בגלודה חוץ מהעור בית הפרסות, חדא דרב ושמואל אי נמי שמואל ורבי יוחנן הלכה כרב, ור' יוחנן וכל שכן רבה בר בר חנה במקום רב ורבי יוחנן, ועוד דהאי אינהו נמי רבים נינהו, דהא איכא ר' אסי דמשמע דקאי כותייהו מדבעיא מיניה מרבי יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל, אלמא בשאר העור משמע דסבירא ליה דמציל, והלכך הילכתא כותייהו, ומכל מקום כיון שיש חלוק בין הנוסחאות נקטינן לחומרא כדברי רבינו אלפסי ז"ל. ומי'? יש מן התימה בדברי הרב אלפסי "ל, דכיון דלא איפסיקה בהדיא הילכתא כמאן אי כשמואל או כר' ינאי או כרבה בר בר חנה, הוה ליה לאפסוקי נמי כרבה בר בר חנה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי הפרקים ומקום טיבורו, ופסק זה עולה יותר יפה, אלא שאני תמה בין בזה ובין בזה שלא היה לנו לפסוק אלא כר' ינאי, וטעמא משום דכיון דמדלת לרב ור' יוחנן ודחי להו מקמי ר' ינאי כל שכן דהוה לך למדחי שמואל ורבה בר בר חנה מקמיה, דהשתא רב ורבי יוחנן דהילכתא כותייהו לגבי שמואל ורבה בר בר חנה לית הלכתא כותייהו לגבי רבי ינאי שמואל ורבה לא כל שכן דליתנהו לגבי רבי ינאי, הילכך הדעת נותנת לפסוק כרבי ינאי, אלא שאין דעתינו מכרעת להקל במקומם, ויש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה