חולין נא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
' בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה לא הגליד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי שנא מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף מר התם ליכא מידי למיסרך הכא כיון דאיכא מחט אי איתא דקודם שחיטה הוא מיסרך הוה סריך א"ל רב ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר רב עוירא שמני ואמר מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד וטרפה שלח ליה לא אתא לגביה אזל הוא לגביה הוה קאי אאיגרא אמר ניחות מר וניתי לא נחית סליק הוא לגביה א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה מפטיר כנסיות אנא לעילא מרבי רבה והוה רב הונא ציפוראה ורבי יוסי מדאה יושבין לפניו ובאת לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין אמר ליה טרח טרייה לההוא גברא מתניתין היא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ:
נפלה מן הגג:
אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים ההוא גדיא דהו"ל לרבינא דחזא חושלא באיפומא דגר נפל מאיגרא לארעא אתיא לקמיה דרב אשי א"ל הא דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים משום דאית לה מידי למסרך והאי לית ליה מידי למסרך או דלמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה אמר ליה משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה ההיא אימרתא דהוה בי רב חביבא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא אמר רב יימר האי שיגרונא נקטיה מתקיף לה רבינא ודלמא חוט השדרה איפסיק בדקוה אשכחוה כרבינא ואפ"ה הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח אמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוקי אברים אף ע"ג דמידוו וקיימי צימרא בעלמא הוא דנקט להו אי נפול לארעא ודאי חיישינן אמר רב מנשי הני דכרי דגנבי גנבי אין חוששין משום ריסוק אברים מאי טעמא כי שדו להו אמתנייהו שדו להו כי היכי דלירהטי קמייהו אהדרינהו ודאי חיישינן והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה אבל מחמת תשובה תשובה מעלייתא הוא דעבדי אמר רב יהודה אמר רב הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה על זנבה והלכה לה כלפי ראשה כנגד כל השדרה כולה אין חוששין משום ריסוקי אברים ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא חיישינן ואי אית בה קיטרי חיישינן ואי מחיי אפסקיה חיישינן אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים א"ל רבא לר"נ תניא דמסייע לך תינוק בן יום אחד
רש"י
[עריכה]בידוע שלפני שחיטה - וטרפה:
הוגלד - קרושט"א:
בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה - ואם לקחה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו:
לא הוגלד פי המכה - איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה: למאי נפקא מינה לא גרסינן:
התם ליכא מידי למיסרך - כשנמצא נקב בלא מחט כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן לידבק:
מיסרך הוה סריך - הדם במחט:
רב עוירא שמני - רב עוירא שמי:
שלח ליה - אביי דליתי לגביה:
מפטיר כנסיות אנא - מכניס ומוציא תלמידים ומאספם ומעמידם לילך מבית המדרש:
לעילא מרבי רבה - מר' יהודה הנשיא:
רב הונא - צפוראה ור' יוסי מדאה:
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות - מבפנים:
מצד אחד - שלא היתה נראית מבחוץ:
והפכה - לבית הכוסות לצד החיצון:
ומצא - על המחט כנגד פיה מבחוץ קורט דם:
אמר אם אין מכה - זו יוצאת לחוץ דם זה מנין כאן:
טרח טריח לההוא גברא - כמה הטרחת לאותו האיש על עצמו היה אומר שהטריחו זה לבא אצלו לישנא אחרינא טרח טרייה כמו דטרייה לרישיה דאמרן לעיל (דף מה:) כלומר בחנם טרחתי לבא שאין כאן דבר חדוש:
למעלה - בגג:
למטה - על הארץ:
אין חוששין - הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו אבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה ורסוקת אברים דאמרינן במתניתין (לקמן נו.) גבי עוף אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובקופצת מאליה לא חיישינן להכי:
ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא - בגג והוה ארובה בגג:
חזא חושלא - שעורים קלופים:
באיפומא - כנגד פי ארובה למטה בבית:
דגר - קפץ:
משום דאית לה מידי למסרך - שלא קפצה דרך ארובה אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכתלים וקופצת ומהניא לה סריכת הכתלים שמסרכת בידיה קצת:
והאי לית ליה מידי למיסרך - שהארובה אינה סמוכה לכותל:
דאמדה נפשה - אם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת:
דהוו שדרן כרעיה בתרייתא - רגליה האחרונים היו נגררין אחריה:
שיגרונא - קרנפ"א:
הלכתא כרב יימר - דלא מיזדקקינן למיבדק שאר בהמות דשגרן כרעייהו:
זכרים - אילים:
דמדוו - דואגים וכואבים:
צימרא - חמימות כמו (שבת דף סז.) אישתא צמירתא:
דגנבי גנבי - ומשליכין אותם למעלה מכתלי החצר ונופלים לארץ:
אמתנייהו - על מתניהן נופלין ואין נהפכין על גבן שיתפרקו חוליותיהן:
אהדרינהו - דרך למעלה מן הכותל:
ודאי חיישינן - דלא איכפת להו כל היכי דנפלה:
הכה על ראשה - שכפף המטה:
והלכה לה כלפי זנבה - והכה על מתניה ולא על הצלעות וכן על זנבה והלכה כלפי ראשה והכה על צוארה: ואפילו ל"ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כנגד כל השדרה קאמר:
ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא - שלא היה ארוך ככל השדרה חיישינן:
קיטרי - במקל שיש בו שיורי ענפים:
אפסקיה - בהפסק כלומר לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה:
בית הרחם - עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר:
אין חוששין - שמא נדחק ונתרסקו אבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת:
תוספות
[עריכה]המוציא מחבירו עליו הראיה. פירוש על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה אע"פ שלא נתן מעות עדיין כאן נמצאו וכאן היו כדאמר בסוף פרק המדיר (כתובות דף עו:) והא דקרי ליה מוציא משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא והקשה ה"ר י"ט דבנדה פרק הרואה כתם (דף נח.) תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מיחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כמו גבי בהמה דהכא וגבי מומין דסוף המדיר וי"ל דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר ובקדושין סברא הוא דאמרינן הכי שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום ואין לנו לבטל המעשה הזה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה בעלת חלוק שלא בא ליד השניה בתורת מכר אלא בתורת שאילה ולא שייך למימר ברשות שואלה נמצאת ולא ברשות בעלת חלוק:
כיון דאיכא מחט מסרך הוה סריך. ה"ה קוץ וכל דבר תדע מדקאמר התם ליכא מידי למיסרך:
דגר ונפל. ולא הלך דלקמן פסקינן דהלכה אפילו בדיקה לא בעי:
דהוו שגרן כרעיה בתרייתא. לא בנפילה מיירי:
נפל לארעא חוששין. אף על גב דבנפילה בעינן עד שיפול מעשרה טפחים כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נ:) ומכריסא דתורא עד ארעא ליכא אלא ארבעה טפחים כדאמר התם (דף נא.) מ"מ חיישינן הכא משום דנפיל מחמת ההכאה שמנגחין זה את זה:
בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריך ליה לאשמועינן דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות וא"ת א"כ מאי קא מסייע ליה מבן יום אחד דמטמא בזיבה התם ליכא ריעותא א"נ כשחיה הרבה אחרי כן וי"ל דאם איתא דאתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם א"כ היה לנו לחושבו לאונס לענין זיבה ועוד דזובו מוכיח שנתרסקו אבריו בבית הרחם וכעין ריעותא הוא דמסתמא דמחמת כך בא הזוב אלא ודאי לעולם אין בו ריסוק אברים:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
אי הכי כולהו נקובי נמי ליבעו קורט דם כלומר ניקבה הריאה משני צדדין [אינו] פסול עד דאיכא קורט דם מצד אחד:
שאני הכא דאיכא מחט. ואם איתא דקודם שחיטה סרוכי הוה מסרכא הדם בסוף המחט:
שמני. לשון שמי. מפטיר כנסיות אני. משמש תלמידים שהיו נכנסין לפני ר' ללמוד:
טרויי טריוה לההוא גברא. כלומר הטרחת פסיעותיי בחנם:
אין חוששין שמא משום ריסוקי איברים כו'. כלומר אין חוששין שמא בשקפצה למטה שיברה איבריה משום דאמדה נפשה:
חזא חושלא באיפומא. כלומר היו שעורין קלופין כנגד החור שעליה והיה החור באמצע העליה כעין חור של אשטובא:
טעמא דרב הונא משום דמסרכא ואין חוששין משום ריסוקי איברים כגון עומדת על הכותל וכשקופצת למטה מסרכא לצד הכותל והאי לא מסרכא דבאמצע העליה הוא:
דהוה קא שדרן כרעא בתרייתא כו' כלומר מגררת רגליה אחריה ולא היתה יכולה לפסע כדרך כל הבהמה. שיגדונא הוא דנקיט לה חולי כלומר וכשרה לאחר זמן. כשתנצל מאותו חולי. דמדוו וקיימי אישמורדיר:
צימרא בעלמא הוא דנקיט לה חולי:
דפתקי גנבי כלומר כשגונבין בהמה דקה בלילה משליכין אותו דרך כותל. אין חוששין כו' כי שדו להו כלומר שמשליכין אותן אמתניהו שדו להו. אהדרינהו ודאי חיישינן דאהדרינהו לבעלים בלילה דרך כותל בלא ידיעת בעלים חיישינן משום ריסוקי איברים דודאי כשמשיבין אותו אין חוששין עליה אם נתרסק:
תשובה מעלייתא עבדי ואין מרסקין אותו. בית הרחם אין בו משום ריסוקי איברים כלומר כשנולד הבהמה נופלת לארץ מן הרחם ואין חוששין משום ריסוק. תניא דמסייעא לך אדם בן יומו כלומר תניא דמסייעא לך[3] דבית הרחם אין בו משום רסוק אברים דהא קא חזינן דאדם בן יומו שמיד שנולד מטמא בזיבה ואין חוששין לריסוק איברים דאם חוששין לריסוק איברים לא היה מטמא בזיבה דמבשרו ולא מחמת אונסו. הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן אפי' תימא בית הרחם יש בו משום ריסוקי איברים ולא תסייע ליה מהא ברייתא דתינוק דמיטמא בזיבה דהכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן. מיתיבי עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביו"ט כלומר ואי אמרינן יש בו משום ריסוקי איברים אמאי שוחטין אותו ביו"ט הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן דאין בו משום ריסוקי איברים:
[4] הכה על ראשה כלומר המטה שהכה אותה היה ארוך שמגיע מראשה ועד זנבה או הכה בזנבה והיה ארוך שהגיע לה עד ראשה אין חוששין לריסוק איברין משום חוט השדרה ואי שלים חוטרא אפלגא דגבה כלומר שהיה המטה קצר דשלים אפלגיה דגבה חוששין היכא דשלים חוטרא דלא נפסק חוט השדרה. ואי אית ביה קטרי חוששין אפי' היה ארוך המטה שהלכה לה מראשה ועד זנבה חיישינן לריסוק איברין משום קיטרי ואי מחייה אפסקיה כלומר דאם היה (כלי) מכה לרחבה שלא הכה לארכה מראשה לזנבה חיישינן שלא יפסיק חוט השדרה:
הא דתני' הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וכו' ונ"מ למקח וממכר וכו'. ראיתי להרב רבי' אפרים ז"ל שכתב וה"מ בטרפה דמחמת מכה וכיוצא בה אבל טרפ' דגופא לא הוי מקח טעות דהא ס"ד דשכיחא הוא ולוקח הוא דבעי אתנויי וכיון דלא אתני לא הוי מקח טעות אלו דבריו ז"ל.
ואיני מודה בהן, שאין המוכר בעלי מומין מעמיד מקח מפני שמצויין והרי אמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן דמקח טעות הוא לרדיא ואעפ"י שנגיחה מצויה בהן יותר מן הטרפות ואמרו נמי דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ועוד דאמרינן בפ' המוכר פירות גבי מכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"ט לאו משום דרוב' הכי איתנהו [לא, כולהו הכי איתנהו] וכ"ש בטרפות דמיעוטא נינהו דודאי מקח טעות ושמעתא כולהו דמוכר יין ונמצא חומץ ותוסס הכי דייקי.
אלא מיהו איכא למידק בהאי דינא ולמימר דה"מ בטרפות ודאית כגון אלו השנויות במשנה אבל הנאסרות בסירכא וכן לדופן ולשאר המקומות שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא ולא מהדרינן דמי ממוכר ללוקח דא"ל אייתי ראיה דטרפה היא ושקול ודמיא האי מילתא לההיא דאמרינן בפ' הגוזל גבי מוגרימותא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה טבחא מלשלומי משום דמספק' ליה אי כר' יוסי בר' יהודה אי כרבנן ומסתברא דבכולהו מקח טעות הוו ולא גרעי סרכות של חשש איסור ממומין דכל שהוא מום שפוגם אצל בני אדם עושה מקח טעות וסרכא זו מום גדול אצלם ופוחת דמים הוא שהרי נהגו בו איסור הלכך מקח טעות עבד, כנ"ל.
הא דתנן נפלה מן הגג. נקיטינן מינה ומגמ' דהכא דנפלה מן הגג שהוא גבוה עשרה בלא ידעה צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה והיינו מתני' ידעה ודאי אמדה נפשה ואפי' גבוה כמה קומות וכמה מדרגות אין חוששין לה משום ריסוק אברים אבל חוששין לחוט השדרה וקריעת בני מעים וריאה נמי כדמוכח לקמן גבי עוף וזהו בדיקה שהזכירו כנגד החלל כולו זהו דעת רש"י ז"ל והסכמת כל רבותינו בכל מקום שצריכה בדיקה בענין הנפילה.
אבל הר"מ ז"ל מפרש וכולל נמי בבדיקה זו היכא דשייך בה ריסוק אברים כגון שהתה ועמדה דבדקינן בה שלא נתרסק ונתמעך בה אבר ונפסדה צורתו שאפי' נתרסק באבר מן האיברים שאם ניטלו כולן או נקבו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. ויפה פי' שהבדיקה מריסוק איברים היא הלכך בשוהה מעת לעת בודקין בזה אבל במקום שאין חוששין לריסוק כגון אמדה נפשה לשבירה דאבר אחד חיישינן ולריסוק אברים לא חיישי'.
וא"ת וכי מאחר שיש בדיק' לריסוק כל נפיל' תבדק ותשתרי ואפי' לא שהתה ולא עמדה י"ל חוששין שמא נתפרקו אברי' כולן מזה ואי אפשר לעמוד עליו אבל כיון שעמדה או שהתה לריסוק אבר אחד יש לחוש ואפשר בבדיקה.
וא"ת הא אמדה נפשה, א"ל כי אמדה נפשה ה"מ בריסוק אברים שהוא שבירת כל האברים אבל לאבר אחד אין אומד דעתה ומחשבתה מועלת כלום שכמה בני אדם נקופים באצבע קטנה שלהם כדרך הנופלים ומתים מחמת אותה נפילה שנשבר החוט של שדרה או אחד משאר אברים שמטריפים.
ואי בפחות מי' נפלה, אפי' בלא ידיעתה, אין ריסוק בפחות מי' והיינו דרב נחמן דאמר הכי בפ' שור שנגח את הפרה אין חבט בפחות מי'.
ואם אחרים מפילין אותה, יש חבט בפחות מי' וחוששין אף לריסוק אברים והיינו שוורים המנגחים והיינו בית המטבחים שאחרים מפילין אותם אלא שכיון שהוא לדעתו ואין דוחפין אותו אותו בבת אחת אלא מעט נתלה בעצמו ונועץ צפורניו בארץ עד שנופל ומיהו צריך בדיקה וההוא תורא דשקל רב יצחק משופרי שופרי בדיקה עביד ליה אלא שלא חששו לריסוק אברים שלו ויש להקל בזה ולומר דכל פחות מי' אין חוששין לכלום ולא מדמי' לה לשהתה ולעמדה וכי קאמר במנגחין ובבית המטבחים ואמדה נפשה אין חוששין לגמרי קאמר וכן משמע מעובדא דגדיא ותורא וליתנהו בכלל נפילה שאמרו דהא אין חוששין קאמרינן וצ"ע.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב בב"ק שיש חבט בפחות מי' אבל אין הסוגיא ששם מתפרשת כלל בזה אא"כ יש שיבוש בנוסחאות שלנו ובעל הלכות נמי הכי כתב אלמא קסבר ר"ן יש חבט בפחות מי' ולא מפטר בה טפי מן הדין. וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל.
ודעת הר"מ ז"ל בשמועות אלו שהנפילה דמתני' צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה מן הריסוק כמו שכתבתי הא שחטה קודם מעת לעת טרפה אבל אלו שהזכירו בהם בגמ' חוששין כגון מנגחין וגנבי גנבי והכתה והעוף שנחבט אלו כולן חוששין עד שיבדקו נמצאו שלמים מריסוק כל האיברים כשרים שאינם אלא חשש בריסוק ואלו שאמרו בהן אין חוששין אין בודקין בהן כלום.
ולא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זו להקל בכך אלא בכל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמרי דכל נפילא חששא הוא ולישנא דחוששין שייך בכולהו דהא בשיהוי ובדיקה א"נ בהילוך מתכשרא אבל באלו שאמרו אין חוששי' דעתי נוטה לדבריו להתיר כמו שפירשתי.
מדאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה. ולא אמר שדלגה מלמעלה למטה ש"מ שאפי' לא ראינוה אין חוששין שמא נפלה שלא לדעת אלא אמרינן שדלגה לדעת ואמדה נפשה.
בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. תמוה הוא, פשיט' דא"כ רוב נולדים ימותו וי"ל אע"פ שמקשה לילד דהא אינו יכול להלך ולעמוד קאמר אין חוששים סד"א איתייליד ביה ריעותא הוא וניחוש קמ"ל כך מפורש בתוס'. והא דהוינן תינוק משום דאי איתא לעולם בבית הרחם ריסוק למיתה אונסו מיקרי בכל הנולדים.
לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה. וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (מג, ב), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי הטעם שנ"ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי' מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.
לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירשו בתוס': דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (עה, ב) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי' התם. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג' ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב, א) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה, א) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי (??) גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (שם), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז"ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (צט, ב) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ"נ.
מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. פירשו בתוס' בשם רש"י ז"ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א'. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (מג, ב) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני' (מב, א) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב' עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק"ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש"י ז"ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה.
ונ"ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (מח, א) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז"ל בבדיקה.
ור"ת ז"ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במס' שבת (לו, א) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי' בי' כסי' הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז"ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב' עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינאדאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.
מתני': נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צרותו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש"י ז"ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה. וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (נא, א) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירי. ורבוותא ז"ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט) למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי ?מ?שנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.
גמרא: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה,
אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר"מ ז"ל. אלא שהוא ז"ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא (הזעצער: אולי אולי צריך להיות דהוא) בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.
ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא. בה"ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.
הא דאמר רב נחמן בית הרחבם אין בו משום ריסוק אברים. נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א[פ]"ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - קצת צ"ע דא"כ מאי מייתי ראיה מתינוק בן יומו דמטמא בזיבה הא התם אינו נופל לארץ וי"ל ודוק.
- ^ הערת המדפיס - מתיבת הכה עד שלא יפסיק חוט השדרה שייך לעיל ע"א.
- ^ הערת המדפיס - קצת צ"ע דא"כ מאי מייתי ראיה מתינוק בן יומו דמטמא בזיבה הא התם אינו נופל לארץ וי"ל ודוק.
- ^ הערת המדפיס - מתיבת הכה עד שלא יפסיק חוט השדרה שייך לעיל ע"א.