חולין נד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה בתר דבעיא הדר פשטה אחד זה ואחד זה במשהו מאי טעמא זיהריה מקלא קלי ואזיל יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים (ר"נ אמר) האלהים מורי בה רב מכפא ועד אטמא מאי כפא אילימא כפא דידא היינו כנגד בני מעיים אלא מכפא דמוחא עד אטמא כי סליק רב חייא בר יוסף אשכחינהו לרבי יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים אמר להו האלהים מורי בה רב מכפא ועד אטמא א"ל ריש לקיש מנו רב ומנו רב ולא ידענא ליה א"ר יוחנן ולא נהירא ליה לאותו תלמיד ששימש את רבי רבה ור' חייא והאלהים כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה אני שמשתי בעמידה ומאן גבר הוא גבר בכולא מיד פתח ריש לקיש ואמר ברם זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה מפיו שמוטה ושחוטה כשרה שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ור' יוחנן אומר יביא ויקיף אמר רב נחמן לא שנו אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימנים ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה:
זה הכלל:
לאתויי מאי לאתויי שב שמעתתא דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חייא:
מתני' ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח ניקב הלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון ניטלה האם שלה וחרותה בידי שמים הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין:
גמ' אתמר רבי יוחנן אמר אלו טרפות דוקא ור' שמעון בן לקיש אמר אלו כשרות דוקא במאי קא מיפלגי בדרב מתנא דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ר' יוחנן אמר אלו טרפות דוקא תנא טרפות ותנא זה הכלל
רש"י
[עריכה]וושט נקובתו במשהו - תנן (לעיל דף מב.) הלכך דרוסתו נמי פשיטא לי דבמשהו:
קנה נקובתו בכאיסר - תנן:
דרוסתו בכמה - רוחב צריך להאדים:
אחד זה ואחד זה - וושט וקנה דרוסתו במשהו: מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי ואזיל גרסינן:
מורי בה רב - רב היה רגיל להורות שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא:
כפא דידא - של יד דהיינו עצם רחבה של כתף אשפלדו"ן בלע"ז:
עד אטמא - הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (דף נו:) גבי נחמרו בני מעיה:
כפא דמוחא - כף הגולגולת דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנים:
מנו רב ומנו רב - מי הוא זה רב שאומרים לפנינו כל שעה:
ולא נהירא ליה - אין אתה זכור מי הוא והלא ראיתי קודם שהלך לבבל שהיה משמש את הנשיא:
בישיבה - הוא היה יושב ואני עומד שהיה חשוב ממני:
ומאן גבר - במה הוא גדול:
בכולא - בתורה ובחסידות:
פתח ר"ל ואמר - נהירא לי וזכור הוא לטוב:
שמוטה ושחוטה - נמצאת גרגרת שמוטה ושחוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה:
כשרה - שאם נשמטה תחלה היתה יורדת למטה ושוב אינה נשחטת:
ויקיף - יחתכנה במקום אחר אם דומין מראיהן של חתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף חתך הראשון לאחר עיקור נעשה:
שב שמעתתא - בריש פירקין (דף מב.):
רישבא - צייד:
מחו - לחיותא:
בגידא דנשיא - בחצים או במקל:
וקטלי - שהיתה מתה בכך:
אתו לקמיה דרבי יהודה - לשאלו על כך שאם לקתה בגיד הנשה שלה תהא טרפה אחרי שאנו רואין שהיא מתה במכה זו:
אלא מה שמנו חכמים - ולקמיה פריך הא קא חזינן דמתה:
מחו בכולייתא - מכין בחץ החיה בכולייתא מלמעלה ומכוונים שאין החץ נכנס ויורדת למטה מן הכליות לחלל:
וקטלי - מתה מאליה:
אתו לקמיה - לשאול אם ישחטוה אחר המכה מהו:
דאי בדרי לה סמא - אם מפזרין עליה סם:
מתני' ניקבה הגרגרת - בלא חסרון איסר כדמפרש:
או שנסדקה - לארכה וכדאמרן אם נשתייר הימנה למעלה ולמטה:
נפחתה הגולגולת - העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום:
זה לתוך זה - שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה ובאמצעיתן הן נקובין זה לזה ואם חזרו ונקבו במקום אדיקת דופנותיהן אין הנקב נראה לחוץ אלא זה לתוך זה כשרה דהא להדדי נמי שפכי:
ניטל לחי התחתון - מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר:
האם - מדרי"ץ של נקבה שהוולד מונח בה:
וחרותה בידי שמים - מפרש בגמרא (לקמן נה:) שצמקה ריאה שלה בידי שמים כגון שנבעתה מקול רעם וברקים חרותה קשה כחריות דקל ובגמ' (שם) מפרש מנא ידיע אם בידי שמים אם בידי אדם:
הגלודה - שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום ובגמ' (שם) מפרש כמה ישאר מן העור ותהא כשרה:
גמ' כל היכא דתני אלו - מיעוטא משמע אלו ותו לא:
תנא טרפות - חשבינהו לטרפות:
ותנא זה הכלל - לאתויי הנך דלא תננהו:
תוספות
[עריכה]אילימא כפא דידא היינו כנגד בני מעים. פירש הקונטרס כפא דידא עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו"ן בלע"ז עד אטמא הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (דף נו:) גבי נחמרו בני מעיים וקשה לפירושו דנהי דבלשון משנה וברייתא הוו בכלל בני מעיים בלשון אמוראי לא הוו בכלל כדמוכח לעיל (דף נא:) גבי נפולה דקאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים ומר זוטרא מוסיף כנגד כל החלל משמע דלא מיקרי בני מעיים אלא כרס ודקין ואתא מר זוטרא לאוסופי עד כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד וקורקבן ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנין מאי ואמר ליה רב אשי דקשין הן אצל נפילה וכן לעיל (דף נג:) דקאמר שמואל דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים ואח"כ מוסיף רב חנן בר רבא משמיה דרב כל החלל ונראה דכפא דידא דהכא מסוף כפא דידא עד אטמא דאין בכלל זה אלא כרס ודקין ולהכי פריך היינו כנגד בני מעיים והא דלא משני מתחלת כפא שבא להוסיף אף ריאה וכבד משום דמשמע ליה כפא סוף כפא וגם הוה ליה למנקט כנגד כל החלל וגם ניחא ליה למימר מכפא דמוחא כדשמעינן ליה לרב לעיל (שם) דקאמר צריכה בדיקה נגד כל החלל ואפילו בסימנין:
יביא ויקיף. יחתוך סימן זה עצמו שנשחט במקום אחר אם דומה מראית של חתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף חתך הראשון אחר עיקור נעשה וההיא דפ"ב (לעיל כח.) דשחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אין יכול להקיף על ידי שיחתוך הוושט עדיין במקום אחר דממה נפשך לא יהו דומין החתוכין זה לזה אפילו נשמטה הגרגרת קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בוושט ועכשיו אין בו חיות כלל וא"ת ויביא עוף אחר וישחוט בו את הוושט ואח"כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות הללו שוין וי"ל דאין מקיפין אלא באותו עוף עצמו או באותה הבהמה עצמה ולמאי דגרסינן כאן בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף קשה:
ואלו כשרות בבהמה. כולהו צריכי כדפרישנא בריש פירקין (דף מב. ד"ה ניקב): (שייך לע"ב) וחזייה לדרב מתנא דאתיא בזה הכלל מ"ט דדמיא לנטולי. וא"ת דהכא משמע בין לר"י בין לר"ל דלא מרבינן בזה הכלל אא"כ דמיא להנך דמתניתין ואם כן ההיא דרכיש בר פפא דלקתה בכוליא אחת היכי אתיא האמר בריש פירקין (לעיל מג.) דלעולא דאמר ח' טרפות מנו חכמים דאתי למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמיא וי"ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי ורבי יוחנן ור"ל פליגי עליה כמו עולא א"נ סבר כר"ל דאלו כשרות דוקא ואתיא מאלו כשרות כי היכי דאתי דרב מתנא לר"ל אע"ג דלא אתיא בזה הכלל וא"ת ואמאי מוקי תלמודא פלוגתייהו בדרב מתנא לוקמה בדרכיש דרבי יוחנן סבר חזייה לדרכיש דאתיא בזה הכלל ואע"ג דלא דמיא ואתא אלו טרפות למעוטי ור"ל סבר דחזייה לדרכיש דלא אתיא בזה הכלל משום דלא דמיא ותני אלו כשרות למימר דהני הוא דכשרות הא דרכיש בר פפא טרפה וי"ל דקים ליה למסדר הש"ס דפליגי בדרב מתנא:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
אי נימא מכפא דידא כו' פלצא בלשון כנען. מכפא דמוחא עד אטמא כלומר כל הצואר כולו מן הראש ועד הירך. (כי[2] הוה לר' רב ור' חייא כלומר שהיו אומר לר') שמוטה ושחוטה כשרה כלומר שחט את הבהמה ולאחר שחיטה נמצאת הגרגרת שנשמטה ממקומה כיון דנשחטה כשרה דאי נשמטה ממקומה קודם שחיטה לא היה יכול לשוחטה. ור' יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף כלומר יביא בהמה אחרת וישמטנה לאחר שחיטה וידמה לו אם דומה אם לאו. אמר רב נחמן לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט ודאי דאמרי' אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה אבל תפס בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה וטרפה:
רישבא. צייד:
אבל תפס בסי' טרפה אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. פירו' שחיטה כהוגן שאינה נכשרת אפי' בהקפה ושמעתי דרב נחמן אתרווייהו קאי הילכך הלכה כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד לחומרא וכן דעת בעל ההלכות ז"ל וכאן טעו מקצת מחברי שמועות.
אימר קנייה מחייה. פי' שאם היינו חוששין לספק דרוסה היה צריכה בדיקה בכולה ואם האדימו סימנין עצמן כלל או שלא האדימו ונמצא בהן נקב כל שהוא בין בוושט בין בקנה טרפה דמיקל' קלי ליה זיהרא אבל עכשיו שאין חוששין לספק דרוס' בודקין בסי' עצמן בלבד ואם נפסקה גרגרת ברובה טרפה ואם לאו כשרה וכן בודקין בוושט מבחוץ ובין בעוף ובין בבהמה מותרת לפי מה שכתבנו בתחלת הפרק. ולפי דברי רש"י ז"ל בודקין אותו מבפנים ובבהמה אין לה בדיקה ואי אפשר לומר שתולין בקנה וא"צ בדיקה כלל דכיון דאיתרע ליה חוששין ואפילו לעולא דלא חייש הכא חיישינן וכ"ש שאין הלכה כעולא דקי"ל חוששין לספק דרוסה, ובגדולות גרסינן ההוא כרחא, ולא כדברי רש"י ז"ל.
הא דתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. תמהני וליתני ברישא באלו טרפות חסרת הגרגרת כאיסר דהא משמע דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג ובס' גר' ושב שמעתא בזה הכלל אתו אלא הא כיון דקתני אמאי לא תנא ליה בטרפות ולאו ק"ו הוא דמיני פסיקת גרגרת לא קתני דהא איכא נקבים, ונסדקה, ונפחתה כולה.
הא דאמרינן זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הני שמעתה. ולא אמרינן לאתויי חסר גרגרת משום דמתני' היא אבל שב שמעת' צריכין למיתנינהו ולהכי מייתי להו בזה הכלל.
והוי יודע, דבין לר' יוחנן דאמר אלו טרפות ובין לריש לקיש דאמר אלו כשרות דוקא שית שמעת' בזה הכלל אתו משום דהיינו נטולי ונקובי ופסוקי ואלו טרפות ודומיהן דוקא קאמרינן אבל אדרב מתנה פליגי וק"ל כיון דפסקינן בגמרא דרב מתנה טרפה בדאיעכול ניביה אלמא אלו כשרות דוקא כריש לקיש ואנן פסקינן כר' יוחנן בר מהני תלת דפ' החולץ (יבמות לו,ב).
ולי נראה דאמסקנ' אלו טרפות דוקא ואלו כשרות דוקא תנא להו אלו טרפות למעוטי דרב מתנה בדלא איעכול משום דדמיא לנטולי כר' יוחנן ותנא אלו כשרות למעוטי בדאיעכול דלא דמי' לחד מינייהו ולא פסקי' לה לא כר' יוחנן לגמרי ולא כר"ל לגמרי א"נ ר' יוחנן ור"ל בדרב מתנה גופיה איפליגו והלכה כר' יוחנן דמכשר מיהו בדאיעכול ניביה טרפינן אנן ודייקי' אלו כשרות כטעמ' דר"ל ולא כהלכתיה ומשו"ה לא הויא ממניינא דהתם דהא הלכה כרבי יוחנן היא במאי דפליגי.
שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה (וכן) ר' יוחנן אמר יבוא ויקיף. כך הגירסא במקצת הספרים, וכן הוא בפירוש רבינו שלמה ז"ל, כלומר יביא אותו הקנה השמוט בעצמו ויחתוך בו חתך אחד, ואם דומין שני החתכין טריפה, דכמו שחתך זה נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחוטה לאחר עיקור, אבל להביא בהמה אחרת ולהקיף בה, כולי האי לא מקילינן. ונראה שדימו ענין זה לענין שאמרו למעלה (נ, א) אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה, ופירש רבינו שלמה ז"ל שם אפילו מאומא לאונא, אבל מבהמה לבהמה פשיטא דלא (מקפידינן) [מקיפין], ולפי גירסא זו קשה למה שפירשנו למעלה בפרק ראשון (ט, א) ובראש פרק זה (מד, א) דעיקור סימנין היינו שנעקר כולו ממקום חבורו בלחי, דמשום טריפה ליכא, דאינה נטרפת בכך, אלא שגזרת הכתוב היא שלא תהני שחיטתה בסימנין עקורין כולן ואף על פי שהן חיין, ואם כן היאך נקיף בו דודאי לא ידמו לעולם שהרי החתך הראשון נעשה בחיותו של סימן וחתך זה השני נעשה לאחר מיתתו. לפיכך נראית גירסת הגאונים ז"ל שגורסין יביא בהמה אחרת ויקיף, כלומר יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימנין ויקיף העיקור אם דומין העקורין ממקום שנעקרו ממחברתן כשרה, דודאי לאחר שחיטה נשמט, ואם לאו בידוע שמקודם שחיטה נשמט, ולפיכך אינן דומין.
רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפס בסימנין. כך הגירסא במקצת הספרים, ולפי גירסא זו משמע דרב נחמן חולק הוא לומר שאפילו הקפה אינה מוציא מידי ספק אלא בשלא תפס בסימנין [אבל תפס בסימנין] אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה שפיר, ולפיכך לא תועיל בה הקפה, וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, ואיסורא דאורייתא קתני לחומרא ובעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנין, ואפילו למקצת הספרים [דגרסי] אמר רב נחמן, גם כן יש לפרש דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו, ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעי דלא תפס בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והילכך הוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, הילכך בעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנים, וכן פסק הרב בעל ההלכות גדולות ז"ל, והרמב"ם (פ"ג, הט"ז) והר"ז ז"ל ושאר מחברי הלכות השחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן דהכל הולך אחר תפיסה, ואם תפס בסימנין טריפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה, ונראה דסבירא ליה דרב נחמן אדרב קאי ולא אדרבי יוחנן [ו]אף על גב דתפס בסימנין, הא אפשר להקיף שאין עיקור שלאחר שחיטה דומה לעיקור של קודם שחיטה, והילכך הוה ליה רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו.
אתמר ר' יוחנן אמר וכו'. הא דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש באלו טרפות ואלו כשרות דמתניתין, אי אלו דרישא דוקא וסיפא בגררא אי אלו דסיפא דוקא ורישא איידי דבעי למיתני סיפא אלו נקיט ליה, ואמרינן דבדרב מתנה פליגי, דלר' יוחנן כשרה ולריש לקיש טרפה לאו למימרא דאלו דמתניתין דוקא הני דתני בהו בהדיא טריפה קאמרי ולא טפי, דהא איכא בסג"ר ושב שמעתתא, ואתיאן בזה הכלל ולא מיפלגי אלא בדרב מתנה בלחוד, אלא הכי קאמרי אלו וכל הדומות לאלו, וכי קאמר ר' יוחנן חזא תנא לרב מתנה דדמיא לנטולי לא דמיא ממש קאמר אלא דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי. ומשום הכי תנא אלו לומר דאינו דומה ואינה בכלל, והא דלא איפליגו בדרכיש בר פפא דאמר לקתה בכוליא אחת טריפה, דהא לא דמיא כלל להני דמתניתין כדאמרינן בריש פירקין (מג, א) שמנה מיני טרפיות נאמרו למשה ואמרינן למעוטי מאי, ואסיקנא למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמי כלל לכל הני שמנה, איכא למימר דקים ליה לתלמודא דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מכשרי לה דסבירא להו כדעולא דממעט לה לעיל בריש פירקין, ומיהו קיימא לן כרכיש בר פפא, חד מדפרכינן לה לעיל ואמרינן והא איכא דרכיש ולא פרקינן ולא סבר לה כותיה שמע מינה דהילכתא כותיה, ועוד דאמרינן לקמן (נה, ב) אמר רב נחמן שאלית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא ומסתברא דלא אפשר להו לאוקומי פלוגתייהו בדרכיש בר פפא, דבשלמא לריש לקיש ניחא דחזו תנא דלא דמיא לחד מיניה, אלא לר' יוחנן אדרבה כיון דלא דמיא כלל לית ליה לתנא למיתנא משום לתה דידה אלא טרפות דוקא דמנא תיתי לאסור כנ"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה