טור אורח חיים כ
<< | טור · אורח חיים · סימן כ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות ציצית
טור
[עריכה]הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר אינו יהודי, כשירה. אבל אם לקחו מהאינו יהודי שאינו תגר, פסולה. ואין מוכרין טלית מצוייצת לאינו יהודי.
בית יוסף
[עריכה]- הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר גוי כשרה, אבל אם לקחו מגוי שאינו תגר פסולה — ברייתא פרק התכלת (מנחות מג א). ופירש בנמוקי יוסף, מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור, דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורתו וליקח מן המומחה. ולאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצוייצות מישראל ולחזור ולמכרם עסקינן, דבתגר דשאר סחורות דלאו טליתות מצוייצות נמי מהימן, שהוא מוחזק שאינו משקר, שאם ימצא בדאי בדבר אחד, שוב לא יאמינוהו. וכן משמע מדברי רש"י.
- וכתב עוד בנמוקי יוסף, דממי שאינו תגר – פסולה. שאם צבועה היא, חיישינן שמא הוא צבעה; ואם חוטיה לבן, שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה אינו יהודי פסולה. וכן כתב רבינו ירוחם. אבל רבינו הגדול מהר"י אבוהב הקשה על זה, דדוקא גבי תכלת נחוש לקלא אילן, דמשום דתכלת דמיו יקרים, מזייף; אבל בלבן, משום ריוח דעשיה, שהוא דבר מועט, אינו עושהו אלא על ידי ישראל. והנה לפי סברת בעל העיטור, הוא חולק על זה, שהוא סובר שהאינו יהודי יכול לעשות ציצית, שבכאן לא כתב יעשו אלא ועשו, משמע ועשו אחרים, עד כאן לשונו.
- ומה שהקשה דגבי לבן לא מזייף, מפני שהוא ריוח מועט, ולא דמי לריוח דקלא אילן, שמוכרו לשם תכלת בדמים יקרים – יש לומר דאיכא טעמא אחרינא להיפך: דתכלת, כיון שאפשר לבדקו, הוה ליה למימר דלא מזייף, ואפילו הכי חיישינן; כל שכן בעשיית ציצית, שאי אפשר לבדוק. ועוד, דהא בגמרא לא הזכירו תכלת, אלא טלית מצוייצת; ומצוייצת בלבן נמי משמע. ואף על פי שרש"י פירשה לענין תכלת, לאו לאפוקי היכא דכולה לבן, אלא חדא מינייהו נקט.
- ומה שכתב דלבעל העיטור מותר ליקח טלית מצוייצת בלבן מאינו יהודי שאינו תגר, מפני שהוא מכשיר עשיית ציצית באינו יהודי – אינו נראה כלל. דעד כאן לא מכשר בעל העיטור, אלא עשייתם, דהיינו תליית החוטים בכנף, וכריכת החוליות והקשרים; אבל טויית החוטים או שזירתן – מודה דבעינן לשמה, וכמו שכתבתי בסימן י"א, ואינם יהודים לאו בני לשמה נינהו.
- ואין מוכרין טלית מצוייצת לאינו יהודי – גם זה ברייתא שם. ובעינן בגמרא (שם), מאי טעמא? הכא תרגימו משום זונה; רב יהודה אמר, שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו. ופירש רש"י: משום זונה – דלמא הויא ליה זונה ישראלית, וסבורה ישראל הוא ומיבעלה ליה, ועברה משום "לא תתחתן בם". לישנא אחרינא, משום זונה כותית, דלמא יהיב לה ההוא אינו יהודי באתננה ואמרה דישראל יהב, ואתו למחשדיה. שמא יתלוה – ישראל עם האינו יהודי הזה, וסבור ישראל הוא, דהא יש לו ציצית, ויהרגנו (בדפוסים נוסף: לפי שהיו חשודים על שפיכות דמים בימים הקדמונים). והרמב"ם לא כתב אלא טעמו של רב יהודה, לפי שהוא יותר מצוי ויותר חמור.
- וכתוב בנמוקי יוסף, דלאו דוקא למכור, אלא אפילו למשכן ולהפקיד ולתת אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא.
- כתב רבינו ירוחם: אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לאינו יהודי, אלא אם כן התיר ציציותיה. ונראה דאתא לאשמועינן, שאחר שהתיר ציציותיה – מותר, שאף על פי שנקבי קביעות הציציות קיימין, ליכא למיחש שיטעו בו לומר שהוא יהודי, מאחר שאין בהם ציציות.
- כתב הרמב"ם בפרק ב': המוצא תכלת בשוק, אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין – פסולה. וחכמי לוניל תמהו עליו, דהא בהדיא אסיקנא בפרק המוצא תפילין (עירובין צו ב), שאם הם מופסקין ושזורין – כשרים. והשיב שטעה בהעתקת נוסחא שלו, וכך צריך לתקן: אפילו מצא חוטין פסוקין, פסולה. שזורין, כשרה. והרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה, וגם רבינו לא הזכירו. ונראה דטעמא, מפני שהם סוברים דבתכלת דאיתמר איתמר, אבל בלבן אין לנו. ואפשר שגם הרמב"ם סבור כך, שהרי לא כתב כן אלא בתכלת, אף על פי שיש לדחות דלישנא דגמרא נקט.
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הלוקח טלית מצוייצת מישראל וכו' ברייתא פרק התכלת הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל ה"ה בחזקתה מן הא"י מן התגר כשירה מההדיוט פסולה נראה דאתא לאורויי דבישראל ה"ה בחזקתה לפי מה שהישראל מוחזק בכך אם להכשיר להכשיר אם לפסול לפסול משא"כ בא"י תגר דכשירה בכל גוונא ורבינו כתב בסתם דמישראל או מא"י תגר כשירה משום דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא אם לא בישראל חשוד ונמ"י פירש בחזקתה שנעשית כהלכתה ע"כ ולא נהירא דא"כ הו"ל לומר כשירה כמו שאמר מא"י תגר כשירה:
ומ"ש ואין מוכרין טלית מצוייצת לא"י נראה דהיינו דוקא סתם א"י אבל אם הוא תגר ונודע שהוא קונה טליתות לחזור ולמוכרן אפי' מצוייצת מוכרין לו כנ"ל. הב"י העתיק מה שפסק הרמב"ם דהמוצא תכלת בשוק חוטין מופסקין פסולין שזורין כשרין פירוש מופסקין ושזורין כשרים וכך היא דעת הראב"ד וחכמי לוני"ל לשם. וכך היא דעת הרז"ה פרק המוצא תפילין ונחלקו על האלפסי לשם דס"ל דחיישינן אף בפסוקין דכולי האי טרח ועשאן פסוקין כדי לחזור ולקשרן ולהסך אותו בבגד ומש"ה לא כתב האי דינא לא בפרק המוצא תפילין ולא בהל' ציצית אבל הרמב"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דיפה כיון ונראה לי דהכי נקטינן להחמיר אפילו במופסקין ודכותא נקטינן גבי תפילין לקמן בסימן ש"א סנ"ט ועיין במ"ש לשם בס"ד ותו דהא ברמב"ם פי"ט מהלכות שבת ובאלפסי ואשיר"י ר"פ המוצא תפילין ובסמ"ג וסמ"ק וה"ר ירוחם מבואר להדיא דחיישינן בתפילין לקמיע דטרח איניש לעשות קמיע כמו תפילין א"כ ה"ה בציצית ודאי דחיישינן נמי דטרח ולמה מכשירן הרמב"ם במצא מופסקין ושזורין כנ"ל. מיהו בשזורין ואינן פסוקים ששיטא דפסולין וה"א ר"פ המוצא תפילין לגבי תכלת ומשמע ודאי דה"ה בלבן ותו איכא למימר דנקט תכלת לרבותא דאע"פ דאיכא למיחש לטעימה דפסולה אפילו הכי במופסקין כשירה ולא חיישינן לטעימה ומטעמא דכתבו התוס' לשם אבל באינן מופסקין אפילו בלבן פסולה משום דחיישינן דאדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו ואע"ג דאיכא למדחי דלא חיישינן להם אלא בחוטין צבועין שכן רגילות לעשות חוטין צבועין בשפת הטלית מ"מ אפשר לומר דדעתו היה לצבען אלא שנאבדו מידו מקמי צביעה ודוק: