לבוש אורח חיים ח

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן ח | >>

סימן ח בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

הלכות ציצית ועטיפתו

ובו שבעה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז

סעיף א

מיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית, כדכתיב: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". וכשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף יברך עליהם: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להתעטף בציצית, שעל כל מצוה שאדם עושה – יתן תודה ושבח להקב"ה שנתנה לנו וזכנו בה לקבל על ידה השלימות העליון בעולם הזה ובעולם הבא. ותקנו ז"ל לברך אותה עובר לעשייתן, רוצה לומר קודם לעשייתן, כלומר שתהא הברכה עוברת קודם עשותה. וכן הוא משמעות לשון הברכה להבא (ועיין לעיל סימן ו סעיף ב).

שמעתי יש מדקדקין ללא צורך לפתוח הבי"ת ד"בציצית" ואומרים "להתעטף בציצית" בפתח. ואני אומר דטעות גמור הוא בידם, בין מצד דקדוק הלשון בין מצד הדין. אשר מצד דקדוק הלשון הוא ידוע לכל מתחיל במלאכת הדקדוק שאין קפידא בדבר לקרות בשו"א או בפתח, כי כן מצינו הרבה פסוקים בסוף פסוק בדוגמת מילה זו וכיוצא בו, קצתם בפתח וקצתם בשו"א, כתיב "ירהבו הנער בזקן" בפת"ח תחת הבי"ת והוא באמצע הפסוק בלא אתנחתא ולא סוף פסוק, וכתיב "כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" שהוא סוף פסוק ונקוד הבי"ת בשו"א וכן הרבה, הרי שאין קפידא בדבר.

אמנם אני אומר שגם מצד הדין הוא טעות גמור, וזה כי כבר ידעת כי פת"ח תחת הבי"ת בזו המלה וכיוצא בה הוא מורה על דבר הפשוט ומבורר וניכר באיזה הוא מדבר, כמו שפירש רש"י בפרשת חיי שרה על פסוק "אנכי בדרך נחני" וגומר עיין שם. ואם כן כשמברכין "בציצית" בפת"ח, על כרחך פירושו כן, בציצית המיוחדות והמבוררות והיינו תכלת, שהוא עיקר מצות הציצית אם הוא בנמצא. ואם כן בזמן הזה שאין תכלת, נמצא המברך "בציצית" בפת"ח הרי זו ברכת שוא ושקר, שהוא כאלו הוא אומר להתעטף בציצית של תכלת ושהוא מקיים המצוה עכשיו ומתעטף בתכלת שהוא מצוה מן המובחר, וזה שקר. לפיכך טוב יותר לומר "בציצית" בשו"א שפירושו בציצית כל דהוא, כלומר: אף על פי שאין בידי לקיים המצוות מן המובחר, מכל מקום מצות ציצית אני מקיים. על כן אני אומר, המברך "בציצית" בפתח טעות גמור הוא.

ומדינא היה חייב להתעטף בציצית ולברך עליהם מיד כשקם ממטתו ולובש בגדיו, שכן משמע לשון "כסותך אשר תכסה בה" – כל זמן שתתכסה בה, דהיינו כל היום, יהיו בהם גדילים. אלא מפני שלא היו הידיים נקיות מיד כשקם ולא היה יכול לברך קודם הנטילה, לכך יתעטף מיד אחר הנטילה ולא יעכב (עיין לעיל סימן ד סעיף כג ובסימן ו סעיף ב).

ויתעטף מעומד, דילפינן "לכם" "לכם" מספירת העומר: כתיב הכא "והיה לכם לציצית", וכתיב התם "וספרתם לכם"; מה התם מעומד, דכתיב התם "בקמה" ודרשו ז"ל: אל תקרי בקמה אלא בקומה, כלומר: בקומה זקופה, דהיינו מעומד – הכי נמי עטיפת ציצית תהיה מעומד. ולמדו מכאן דהוא הדין כל ברכת המצוות יהיו מעומד, ואין להאריך כאן.

סעיף ב

וסדר העטיפה תהא כדכתיב: "אשר תכסה בה", דמשמע כדרך שרגילין בני אדם להתכסות בכסותן ועוסקים במלאכתן, פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש. מכל מקום הנכון למצוה מן המובחר שיכסה מתחילה את ראשו היטב בטליתו בעת הברכה, ואסמכוה מדתליא רחמנא הדבר בכיסוי, דכתיב "תכסה" שזהו לשון כיסוי סתם, שהוא כיסוי הראש. וזכר לדבר, "ותקח הצעיף ותתכס" כתיב סתם, ופירושו שכסתה את ראשה עם גופה, וכן היו רגילין בימיהם בכסות המכסה את הראש. אבל מדכתבא רחמנא "אשר תכסה בה", דמשמע כדרך שאתה רגיל לכסות בה, אמרו רז"ל שאם יפול אחר כך אינו חושש, שכן הוא הרגילות בין בני אדם. וכן אם לא כסה אלא הגוף, כל דור לפי מנהגו כדרך סתם בני אדם סגי.

ואף על גב דמברכינן "להתעטף", עיטוף דהכא על כרחך עיטוף הגוף הוא, כלומר כיסוי הגוף, דהא כתיב "אשר תכסה", אלא שהחז"ל תקנו לשון זה בדורם שהיו נוהגין בכסות המכסה הראש, והוא הנקרא עיטוף בלשון הקודש, וכמו שאמרו כעטיפת ישמעאלים, שכן מנהגם. ועכשיו שנשתנו המלבושים, לא נשתנית בשביל זה נוסח הברכה, שהיו כוללת גם כן עיטוף שלנו שאינה אלא עיטוף הגוף.

ואין לומר: אם כן נימא שלא חייבה התורה בציצית אלא אותם המלבושים שעשויין לכסות הראש גם כן, אלא לפעמים נופלין, שכן היה בימיהם, אבל כגון שלנו שאין עשייתן לכסות הראש כלל אינם חייבים בציצית. דמדרבתה התורה "בגדיכם" ו"כסותך", שמע מינה כל מיני בגדים חייבים בציצית, כל דור ודור לפי בגדם וכסותם (ועיין לקמן סימן י סעיף י).

סעיף ג

לפיכך אותן טליתות קטנים, אף על פי שאין בהן כדי עיטוף יוצאין בהן ידי חובת ציצית. מכל מקום טוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו, שכן הוא מקיים הפסוק "אשר תכסה בה" כמשמעו. ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו. וכן אותן טליתות הקטנים שלנו, העשויין משתי חתיכות רחבות מרובעות אחת לפניו ואחת לאחוריו, ומחוברין בשתי רצועות רחבות קצת שתולין בהן על הכתפות, וקורין להם סתם ארבע כנפות, אף על פי שאין בהם שום דבר שמכסה על ראשו – כשרים הם, שהרי בימינו אין שום מלבוש שמכסה גם הראש עם הגוף, ומקרי לדידן שפיר "אשר תכסה בה". ובלבד שיהא גדולים קצת שיוכלו לכסות ראשו ורובו מאחריו, שאם לא כן אינו נקרא לא בגד ולא כסות (ועיין לקמן סימן י"ו). ויש אומרים שאף על פי כן, בשעת הברכה יעטפנו גם כן על ראשו ויפשילנו לאחריו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהא נתלה בצוארו בבית הצואר של טלית שאז נראה כמלבוש; ונכון הוא.

סעיף ד

ומחזיר שתי ציצית לפניו ושתים לאחריו, שיהא מסובב במצוות, כדכתיב: "חונה מלאך יי' סביב ליראיו", ומלאכי י"י הם המצוות השלוחים מאתו יתברך.

סעיף ה

ומברך על כולם "להתעטף בציצית", אף על פי שאין בלבישתם עיטוף, הרי כבר אמרנו דעיטוף דהכא כיסוי הגוף הוא. אבל המנהג לברך על הד' כנפות "על מצות ציצית", כלומר: אף על פי שאיני מעטף סביב ראשי, מכל מקום מצות ציצית הוא בכך, כמו שכתבתי שרבתה התורה, ואין לשנות המנהג.

שנים או שלשה שמתעטפים טלית כאחת, כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך לכולם והאחרים יענו אמן (ועיין להלן סימן תלב סעיף ב).

סעיף ו

ואותן הבגדים הקטנים שלובשין עכשיו תחת הבגדים, שפתוח בו בית הצואר והכתפים וכל צד השמאל, ומצד הימין מניחין פתוח לצד מטה עד תחת האצילים, וקורין לו סיררא"ק, הם טובים יותר מן הארבע כנפות, שהרי הם דרך מלבוש ממש. ובלבד שיניחו פתוח מצדו הימנית גם כן יתר על רובו רוב הנראה לעיניים, שאז יהיה בת ד' כנפות ממש, ויעשה בו ציצית ויברך עליו ויהא לבוש בו כל היום. ויוכל גם כן לברך עליו "להתעטף", כמו שאמרנו. מכל מקום מצוה מן המובחר הוא שיהא לכל אחד טלית גדול מיוחד שיברך עליו בבית הכנסת, משום צניעות והכנעת הלב. ואם אין לו טלית גדול או כשהוא בדרך, יוצא בזו.

סעיף ז

התורה קראן "ציצית", ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות המופרדין, דכתיב "ויקחני בציצית ראשי". על כן צריך להפרידן זה מזה קודם שיברך עליהם.

סעיף ח

וגם יעיין בהם קודם הברכה שיהו שלמין, שאם נתקלקל אחד מהם כפי אשר יתבאר בסימן יב בעזרת השם, הוי ברכה לבטלה (ועיין לקמן סימן טו סעיף ד).

סעיף ט

ויכוין בהתעטפו בהן, שציונו המקום להתעטף בה כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם" (ועיין לקמן סימן כד סעיף ג).

סעיף י

וכיון שטעם הציצית הוא כדי שנזכור להמצוות, לפיכך אותם הלובשים טלית קטן תחת הבגדים יזהרו שילבישו אותן באופן שיראו הציצית תמיד, שעל ידי ראייתן יזכרו המצוות.

סעיף יא

ואם ירצה להתעטף בטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי ידיו עודם מטונפות ולא יוכל לברך. כיצד יעשה? יכול ללובשו מיד בלא ברכה, ולכשיטול ידיו – ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו. ואף על גב דקיימא לן בכל המצוות שצריך לברך עליהם עובר לעשייתן, כמו שכתבתי לעיל בסימן א (ועיין לעיל סימן ב סעיף ו), שאני הכא שאי אפשר בעניין אחר, כמו שאמרו רז"ל גבי גר שטובל לגירותו, דקיימא לן שמברך אחר הטבילה, מפני שקודם הטבילה לא יוכל לומר "וציונו", שעדיין אינו מצווה שעודנו גוי (ועיין לקמן סימן רסח סעיף ב). ועוד, על מה שמקיים המצוה אחר הברכה שישאר מלובש בה – הויא ברכה זו עובר לעשייתן, ואגבה יוצא במה שעבר (וע"ל סי' ל' סעיף ג ובסימן תלב סעיף א ובסימן תרמב סעיף ב). ואם כוונתו להתעטף אחר כך בטלית אחרת, אז אינו צריך למשמש בזו ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אחר כך ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר.

סעיף יב

אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, דהא "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" אמרה תורה, ו"בגדיהם" לשון רבים הוא, הרבה בגדים, משמע שעל כל בגדיו חייב בציצית ובלבד שיהא להם ד' כנפות, דכתיב "על ארבע כנפות כסותך". ואם לובשם כולם בבת אחת בלי הפסק, והיה דעתו מתחילה בשעת הברכה ללובשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת על כולם. אבל אם מפסיק בינתיים, צריך לברך על כל אחת ואחת. וכן אם לא היה דעתו מתחילה בשעת ברכה ללובשם כולם מיד, אף על פי שנמלך אחר כך ולובשם כולם זה אחר זה בלי הפסק, מכל מקום כיון שמתחילה לא היתה דעתו כן הוה כמפסיק וחייב לברך על כולם.

וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני, אף על פי שהיתה דעתו בשעת הברכה ללובשם זה אחר זה, חייב לחזור ולברך על השני, שכיון שפשט הראשון אזלא לה ברכתו. ויש חולקין בזה, וכן מסתברא אם היה דעתו בשעת הברכה גם על זה וגם הוא היה מונח לפניו בשעת הברכה, דמאי שנא מפירות דפוטר בברכה אחת כל מה שהיה לפניו, כדמשמע לקמן סימן רו סעיף ב, דאף על פי שהמין האחד נאכל כולו קודם שיתחיל לאכול מן השני, דהוי כמו הכא דאזלא לה, ואפילו הכי אוכל השני בכח ברכה הראשונה, וכן בשחיטה בעטרת זהב סימן יט סעיף ג.

סעיף יג

ואם לובש טלית קטן בביתו ומברך עליו, והלך לבית הכנסת ומתעטף בטלית גדול, צריך לחזור ולברך על השני, דהליכה מביתו לבית הכנסת חשובה הפסק. ואם התפלל בתוך ביתו, אם היה דעתו מתחילה בעת לבישת הקטן גם על טלית הגדול, ולא הפסיק בינתיים בשיחה אף בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך.

סעיף יד

מי שהיה לבוש בטלית ופשטו, אף על פי שלא הסיח דעתו ממנו, שהיה דעתו לחזור וללובשו מיד, אפילו הכי חייב לחזור ולברך כשלובשו שנית, דמצוה ראשונה אזלא לה והשתא הוא מתחיל באחרת וצריך לברך עליה. ויש אומרים, אם היה נשאר עליו טלית קטן שלבוש בו, אינו צריך לחזור ולברך. ואין זה נראה, דטלית קטן זה מה מועיל לו שיפטרנו מלברך על הטלית גדול? שהרי כבר אמרנו שאם היה לו הרבה בגדים מארבע כנפות, חייב בציצית בכולן ולברך על כולן על כל אחד ואחד אם אינו לובשם כאחד; ואם כן הכי נמי, אף על פי שבירך על הקטן, היאך יפטור הקטן שישאר לבוש בו את הגדול מלברך עליו, אף על פי שהיה דעתו לחזור וללובשו מיד? הרי אין עכשיו לא זמן לבישה ולא זמן ברכה שיפטור האחד את חבירו, אדרבה הוא מסיר את זה ונשאר לבוש באחר, וזה נראה כאילו אינו רוצה להיות לבוש בזה אלא בזה. ועוד, תמיהני על מורי מה"ר משה איסרליש ז"ל, שהוא הסכים עם הסברא הזאת וכתב עליה: והכי נהוג, ולעיל בסמוך כתב: אם פשט הראשון קודם שלבש השני – צריך לחזור ולברך, שמע מינה דסבירא ליה דבהסרת הבגד אזלא לה המצוה אף על פי שהיה דעתו בשעת הברכה גם על השני; כל שכן שנאמר שבהסרתו של בגד זה עצמו אזלא לה מצותו, ואיך יועיל לה ברכת הקטן, שלא היה עליו כוונתו כשבירך עליו? ואי משום שמצות הברכה עדיין נמשכת כל זמן שהוא לבוש באותו מלבוש שבירך עליו, לכך יכול ללבוש גם את זה על סמך אותה ברכה – אם כן גם כשבירך על אחד, מועיל לו הברכה ללבוש עוד אחר בלא ברכה אף על גב שלא היה דעתו ללובשו מתחילה, וכבר פסקנו היפך זה! ואולי נאמר שלא כתב מורי ז"ל "והכי נהוג" אלא כגון שמתחילה, כשבירך על הקטן, פטר באותה ברכה גם הטלית הזה הגדול שהיה דעתו עליו ללובשו מיד אחריו, שהדעת נותן, כיון שמתחילה היה זה נגרר אחר הקטן בברכה, גם עכשיו כשמסירו ודעתו ללובשו מיד נשאר גם כן עכשיו הוא גרור אחריו. אבל הוא דוחק. נראה לי.

סעיף טו

אם נפל טליתו ממנו שלא במתכוין וחוזר ולובשו, צריך לברך. והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, אף על פי שנפלה רובה, אפילו הכי אינו צריך לברך, שעטיפתו הראשונה שבירך עליה עודנה קיימת.

סעיף טז

הלן בטלית צריך לחזור ולברך עליו בבוקר אף אם לא פשטו, דכיון דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית הוא, כמו שיתבאר סימן יח בעזר ה', אם כן היה שעת הפטור מפסיק בין חיוב לחיוב ואין לך היסח הדעת גדול מזה, שאף על פי שלא פשטו, הזמן גורם להפטר. לפיכך יברך עליו בבקר. וטוב למשמש בהן בשעת ברכה בבקר, דהוי כאילו לובשם באותו פעם, ויברך. וכן יעשה מי שלובש טליתו קודם שיאור היום, שימשמש בהן כשיאור היום ויברך (ועיין לקמן סימן ל סעיף ג ובסימן יח סעיף ג).

סעיף יז

אסור להתכסות בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית, ואם לובשו עובר במצות עשה, שהרי מבטל מצות ציצית.