טור אורח חיים ע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן ע | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הפטורים מקריאת שמע

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

נשים ועבדים פטורין מקריאת שמע, וכן קטנים. לרבינו תם דווקא בשלא הגיעו לחינוך, ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי אצלו כשמגיע זמן קריאת שמע בערב או ישן הוא בבקר.

חתן הכונס הבתולה, פטור בין ביום בין בלילה ד' ימים וד' לילות הראשונים אם לא עשה מעשה, ומשם ואילך חייב אפילו אם לא עשה מעשה. וכונס האלמנה חייב.

ואם רצה חתן להחמיר על עצמו ולקרות, קאמר תנא קמא הרשות בידו, רבן שמעון בן גמליאל אומר שאינו רשאי. ופסק אדוני אבי ז"ל כרשב"ג, וכן פסק רבינו חננאל. ורב אלפס פסק כתנא קמא, וכל שכן האידנא שאפילו שאר כל אדם אין יכולין לכוין כל כך שאין חילוק בין חתן לשאר כל אדם. וכן כתב הרב רבינו מאיר מרוטנבורק שלא אמרו לפטור חתן אלא בזמן הראשונים שהיו מכוונין, אבל עכשיו אפילו שאר כל אדם אינו יכול לכוין.

והרמב"ם ז"ל כתב: כל מי שפטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות קורא, והוא שתהא דעתו מיושבת עליו. אבל אם היה זה הפטור מבוהל ותמה אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו.

בית יוסף[עריכה]

נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע, וכן קטנים, לרבינו תם דווקא כשלא הגיעו לחינוך וכו' — משנה פרק מי שמתו(): נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע. ונחלקו שם רש"י ורבינו תם בקטנים, אם דווקא בשלא הגיעו לחינוך או אפילו אם הגיעו לחינוך:

כתוב באהל מועד: נראה דעבד ואשה חייבים הם בקבלת הייחוד, דהיינו פסוק ראשון:

חתן הכונס הבתולה פטור וכו' — משנה בפרק היה קורא (דף טז.): חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. ומפרש בגמרא (שם), דכונס את הבתולה דווקא הוא דפטור אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה, משום דטריד, אבל כונס את האלמנה חייב, דהא ליכא טירדא. ומי שטרוד מפני שטבעה ספינתו בים וכיוצא חייב, דלא מיפטר אלא כשטרוד טירדא דמצוה. וטעמא דלא מיפטר כונס את הבתולה אלא עד מוצאי שבת, מפני שמאותו זמן ואילך כבר נתקררה דעתו. וכתב ה"ר מנוח בשם הראב"ד, דהא דפטור כונס את הבתולה, דווקא בלילות שהוא מתייחד עמה; אבל אם היתה נדה או חולה, או שלא היה מקום לייחוד, חייב. וכתב עוד, דמדברי הרמב"ם משמע דפטור גם בימים, אבל אפשר דלא מיפטר אלא בלילות אבל לא בימים, דישראל קדושים הם (כדאיתא שבת פו א) ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא, והכי מסתברא, עכ"ל. ורבינו כתב כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל, וכן כתב בהגהות מיימונית בשם התוספות:

ועל מה שכתב רבינו שזמן הפטור הוא ד' ימים וד' לילות, תמה רבינו הגדול מהרי"א ז"ל, שהרי אינם אלא ג' ימים, כלומר שבתולה נישאת ליום הרביעי, וכבר קרא קריאת שמע בשחר קודם נישואיו, והשתא לא משכחת עד מוצאי שבת אלא ג' ימים שהוא פטור, וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה. ואולי שיבוש היא שנפל בספרים, ע"כ. ואפשר לומר שרבינו סובר, שכיון שעתיד לכנוס ביום ד', גם מהשחר הוא טרוד ופטור מקריאת שמע אף על פי שעדיין לא כנס. ועוד יש לומר שמנהגם היה לכנוס את הבתולה בליל ד' אחר תפילת ערבית, כמו שנוהגים במצרים עוד היום, והשתא הוי שפיר ד' ימים וד' לילות(א):

ואם רצה חתן להחמיר על עצמו ולקרות קאמר תנא קמא הרשות בידו ורשב"ג אומר שאינו רשאי — משנה (דף טו:), ופסק הרא"ש כרשב"ג, והרי"ף כתנא קמא, וכן דעת הרמב"ם כמו שכתב רבינו בסמוך. ופלוגתייהו תליא במאי דאמרינן בגמרא (דף יז:) על האי מתניתין: למימרא דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא? והא איפכא שמעינן להו, דתנן (פסחים נד, ב): מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושים וכו'? קשיא דרבנן אדרבנן, קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה. רב שישא בריה דרב אידי אמר: לעולם לא תחליף ולא קשיא וכו'. הרא"ש סבר דהלכה כרב שישא בריה דרב אידי, דבתרא הוא, ואם כן הלכה כרשב"ג דאמר שאינו רשאי, דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. והרי"ף והרמב"ם סברי דהלכה כרבי יוחנן, דהוא מארי דתלמודא טפי מרב שישא בריה דרב אידי; וכיון דרבי יוחנן אמר מוחלפת השיטה, אם כן רשב"ג הוא דאמר רשאי והלכה כוותיה. ומה שכתב הרי"ף: "והלכה כתנא קמא", לפי מאי דמתניא מתניתין לתנא קמא רשאי הוא דאמר הכי, וטעמא משום דלפום קושטא האי הוא סברא דרשב"ג וקיימא לן כוותיה. והתוס' פסקו כרשב"ג אליבא דרב שישא בריה דרב אידי, ואחר כך כתבו: ומיהו אנן שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב, גם חתן יש לקרות, דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא, כלומר אני מכוין בכל שעה(ב) ע"כ. וזהו שכתב רבינו: וכל שכן האידנא שאין שאר כל אדם יכולים לכוין וכו'. וביאור דברי רבינו כך הוא: והרי"ף פסק כתנא קמא, ונראין דבריו דאפילו באותו זמן רשאי, וכל שכן האידנא שאין שאר כל אדם יכולים לכוין וכו':

והרמב"ם כתב כל מי שפטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו וכו' — בפרק ד מהלכות קריאת שמע. ונראה שהביא רבינו דברי הרמב"ם, לומר שגם הוא פסק כתנא קמא, והעתיק לשונו כמות שהוא. ואפשר לומר שהביא דברי הרמב"ם, לומר שכשם שבאותו זמן הוא מחלק בין אם דעתו מיושבת כשאר בני אדם לאינה מיושבת, הוא הדין בזמן הזה, אם היה מבוהל ותמה ואינו יכול לכוין דעתו כמו שאר בני אדם, אינו רשאי לקרות. ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב: הר"ם עודף על הסברא, שהרי אפילו באבל הוא אומר שאם רצה להחמיר על עצמו ולקרות קורא, הפך ממה שכתב הרב להלן. והוה ליה להביא הר"ם להלן במחלוקת, אלא שסמך על מה שכתבו בכאן, עכ"ל. ואף על פי שאמת הוא דמשמע מדברי הרמב"ם דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא, מכל מקום לא מסתבר למימר שלא כתב רבינו דבריו כאן אלא ללמוד דבר זה, כיון שעדיין לא הזכיר רבינו דין מי שמתו מוטל לפניו; אלא ודאי ללמוד כמו שכתבתי כתב דברי רמב"ם בכאן, ואגב גררא נלמוד מדבריו דגם אמי שמתו מוטל לפניו קאמר, שאם רצה לקרות קורא, דבכלל כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע הוא.

וכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל הסכימו דהלכה כתנא קמא, הכי נקטינן, וכל שכן לפי מה שנתבאר, שבזמן הזה אפילו הפוסקים כרשב"ג מודו:

תנן בפרק קמא דשבת (דף ט:): מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, ואוקימנא לה (דף יא.) בדברי תורה, כדתניא: חברים שהיו עוסקים בתורה, מפסיקין לקריאת שמע. וכתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות קריאת שמע: היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע, פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ובריש פרק היה קורא (דף יג:), תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. פירוש, שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן קריאת שמע, וכשהגיע הזמן היה מפסיק וקורא פסוק ראשון לבד וחוזר ללימודו. ואיפליגו התם אמוראי אם היה חוזר וגומרה אחר כך אם לאו. וכתב הרא"ש: מילתא דפשיטא היא שצריך לקרות את כולה, ומאן דאמר אינו גומרה מיירי כשעבר זמן הקריאה קודם שגמר לימודו. ואם תאמר, כיון דבעינן שיקרא את כולה, למה לא הפסיק לקרותה? דאפילו מי שתורתו אומנתו תנן דמפסיק לקריאת שמע. ויש לומר דהני מילי אדם הלומד לבדו, אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק, עכ"ל. ורבינו לא חשש לכתוב דמפסיקין מתלמוד תורה לקריאת שמע, לפי שסמך על מה שכתב בסימן ק"ו, דכל מי שאין תורתו אומנתו כרשב"י וחביריו מפסיק בין לקריאת שמע בין לתפילה. אבל מכל מקום היה לו לכתוב שמי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד, ואפילו אם יעבור זמן קריאת שמע בעוד שהוא לומד. ורבינו ירוחם כתב כן בחלק ב בשם התוס'. ואפשר שרבינו סובר, דהא דאמרינן שמי שמלמד תורה לרבים אינו מפסיק, דווקא כשהוא בעניין שאם יפסיק לקרוא את שמע יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אחר כך, וכמו שכתב ה"ר יונה בפרק קמא גבי הא דתניא: אבא בנימין אומר, כל ימי הייתי מצטער על ב' דברים. ולפי שעכשיו אינו מצוי שיתבטלו מללמוד בסיבת הפסק לקריאת שמע, לא חשש רבינו לכתבו:

גרסינן בירושלמי ריש פרק אין עומדין: העוסק בצרכי ציבור, כאילו עוסק בדברי תורה. ונראה מדברי הרמב"ם, שהוא מפרשו לעניין שלא להפסיק מצרכי צבור לקריאת שמע, שכתב בפרק ב: היה עוסק בצרכי רבים, לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן, ויקרא אם נשאר עת לקרות(ג):

כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות קריאת שמע: היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין, גומר ואחר כך קורא קריאת שמע; ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא, הרי זה משובח. וכתב עליו הראב"ד: לא כי, אלא מפסיק וקורא ואף על פי שיש שהות לקרות, מפני שהיא מן התורה. ואם אין שהות, אפילו לתפילה דרבנן מפסיק. ואיתא להא מילתא בפרק לולב הגזול ורמוזה נמי במסכת ברכות ([[יג ב {{{3}}}|דף ב]]), עכ"ל. וביאור הדברים, דתנן בפרק קמא דשבת (דף ט:): לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקין. ובפרק לולב הגזול (דף לח.) תנן: מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטלנו על שולחנו. כלומר: אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק הסעודה וליטול לולב. ובגמרא אמרו: נוטלו על שולחנו, למימרא דמפסיק, ורמינהו: אם התחילו אין מפסיקין? אמר רב ספרא: הא דאיכא שהות ביום, הא דליכא שהות ביום. אמר רבא: מאי קושיא? דילמא הא דאורייתא הא דרבנן. אלא אמר רבא: אי קשיא הא קשיא, לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו, אלמא דמפסיק, והדר תני: לא נטל בשחרית יטול בין הערבים, אלמא לא מפסיק? אמר רב ספרא, לא קשיא, הא דאיכא שהות ביום, הא דליכא שהות ביום. אמר רבי זירא: מאי קושיא? דילמא מצוה לאפסוקי, ואי לא מפסיק יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. אלא אמר (רבא) [רבי זירא], לעולם כדקאמר מעיקרא, ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן, הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן, ודיקא נמי דקתני: מי שבא בדרך ואין בידו לולב; דאי סלקא דעתך ביום טוב ראשון, מי שרי? ופירש רש"י: אלא אי קשיא. דאיצטריך רב ספרא לשנויי, היא גופא קשיא: אלא אמר רבי זירא לעולם. כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך. והראב"ד ז"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא: הא דאורייתא הא דרבנן קיימא לן, דהא אסיק רבי זירא דהכא ביום טוב שני דרבנן, ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות, אבל אי איכא שהות אינו מפסיק; הא בדאורייתא, אף על גב דאיכא שהות מפסיק. ולפיכך כתב: לא כי אלא מפסיק וכו'. ודעת הרמב"ם, דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות, הוא הדין בדאורייתא; ומאי דאוקמה ר' זירא ביום טוב שני, לאו משום דסבירא ליה הכי, אלא הכי קאמר: ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן, הוה מצי לתרוצי דהכא ביום טוב שני. ומה שאמר "דיקא נמי" אינו מסקנא, אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא: הוה לך למידק דמתניתין ביום טוב שני, מדקתני "מי שבא בדרך". אבל רבי זירא סבירא ליה דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין, ומתניתין בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני; ומאי דקתני "מי שבא בדרך", היינו ע"י עירובו או ע"י בורגנין. או שלא היה בגירסתו של הרמב"ם "דיקא נמי". אי נמי שהרמב"ם סובר כדברי הר"ן, שהעלה: כל שהתחיל קודם זמן חיובו, אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובוודאי שלשון הרמב"ם כך מוכח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסקינן, שכתב: היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע וכו', היה עוסק באכילה וכו'. וכן מאי דאמר רבי זירא: מצוה לאפסוקי, אף על גב דבלשון דילמא אמריה, הילכתא היא, דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר: לעולם כדקאמר מעיקרא. ולכך פסק גבי קריאת שמע, דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא, וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה, וזהו שכתב: "ואם היה מתירא וכו' ופסק הרי זה משובח":

וכתב עוד שם: מי שירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם היה מתירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא. ולא יתכסה לא במים הרעים שריחם רע, ולא במי המשרה, ולא במים צלולין, מפני שערוותו נראית בהם; אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא במקומו. ודברים אלו פשוטים בפרק מי שמתו (דף כב:). וקצת דברים אלו כתב רבינו בסימן ע"ד וקצת בסימן פ"ו:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

נשים ועבדים פטורין מק"ש משנה פרק מי שמתו (דף כ) ומפרש בגמרא ק"ש פשיטא מ"ע שהזמן גרמא היא וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות מה"ד הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל פי' הואיל ועכ"פ נשים ועבדים חייבים לקבל עליהם יחוד מלכות שמים שכתוב בפסוק ראשון ליתחייבו נמי בקריאת כל ג' פרשיות קמ"ל שמעינן דאע"פ דפטורים מקריאת כל הג' פרשיות מ"מ חייבים הם בקבלת יחוד השם עליהם ולקרות פסוק ראשון וכ"כ ב"י בשם ספר אהל מועד ומסוגיא זו למד כך והכי נקטינן וכך יש להורות לנשים:

וכן קטנים לר"ת דוקא דלא הגיעו לחנוך וכו' פי' ר"ת ס"ל כיון דאפילו בתפילין חייבין כשהגיעו לחינוך דתפילין דהיינו דיכול לשמור תפיליו כדלעיל סוף סי' ל"ז כ"ש בק"ש כיון דחייב בפסוק ראשון מיד כשיודע לדבר א"כ פשיטא דחייב בכל ג' פרשיות כשהגיע לחנוך וא"כ מתני' דתני קטנים בהדי נשים ועבדים פטורים בעל כרחך דמיירי בלא הגיעו לחנוך אבל רש"י פי' דאפי' הגיע לחנוך פטור לפי שאינו מצוי אצלו. והא דחייב בתפילין לחנכו ה"ט כיון דחנוך דתפילין אינו אלא כשיודע לשמור תפיליו דאז הוא ודאי בן י"ב שנה ותוך י"ג ואז הוא מצוי אצלו אבל חנוך דק"ש הוא מבן שש ובן שבע ואילך דאינו מצוי אצלו פטור והא ודאי דכשהגיע לבן י"ב ואילך דמצוי אצלו פשיטא דחייב לחנכו בק"ש במכ"ש דתפילין וא"ת לר"ת למה ליה למתני דקטנים שלא הגיעו לחנוך דפטורים מק"ש ומתפילין הא פשיטא דפטורים וי"ל דלא תני קטנים אלא משום נשים ועבדים לאורויי דשוים הם לקטנים ופטורים לגמרי אפי' מדרבנן כמו קטנים שלא הגיעו לחנוך דפטורים וכה"ג כתבו התו' לר"ת דדרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך לענין פטור כדקתני נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה והיינו כדפרישית דשנאן יחד לאורויי דנשים ועבדים פטורים לגמרי כמו קטנים שלא הגיעו לחנוך. ודו"ק נ"ל:

חתן הכונס את הבתולה פטור וכו' עד וכונס האלמנה חייב משנה וגמרא פרק היה קורא ור"ל אפי' לא היו הנשואין אלא ביום ד' אחר המנחה פטור עד מ"ש ואף בשחרית דיום ד' נמי פטור דטריד טירדא דבעילת מצוה כל אותו היום אבל באלמנה ליכא טירדא ועיין בב"י:

ואם רצה חתן להחמיר וכו' טעם מחלוקתם תלוי בסוגיית הגמרא דהרא"ש דפסק כרשב"ג וכן פסק ר"ח ס"ל כמ"ש התוס' דקי"ל כרב שישא בריה דרב אידי דקאמר לעולם לא תחליף והלכה כרשב"ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה. ורי"ף פסק כת"ק משום דלא ס"ל להאי כללא כדמוכח מדבריו סוף פרק המדיר גבי האיש שנולדו בו מומין שפסק הרי"ף דאין כופין אותו להוציא כדברי חכמים ולא כרשב"ג והכא נמי פסק כת"ק ולא כרשב"ג משום דמסתברא טעמיה דת"ק כיון דכ"ע קרו ק"ש ואיהו נמי קא קרי לא מיחזי כיוהרא משא"כ בט' באב כיון דכ"ע קא עבדו מלאכה ואיהו לא עביד מיחזי כיוהרא וז"ש רבינו ופסק הרא"ש כרשב"ג דאינו רשאו וכן פסק ר"ח כלומר דמיחזי כיוהרא אי קרי והרי"ף פסק כת"ק דלא מחזי כיוהרא משום דכ"ע קא קרו ואיהו נמי קא קרי וכ"ש האידנא שאפי' שאר כל אדם אינו יכול לכוין כל כך וכו' דפשיטא דלא מיחזי כיוהרא כשקורא עמהם כיון שאין חילוק בין חתן לשאר כל אדם וכ"כ הר"מ מרוטנבור"ג וכו' דאפי' רשב"ג מודה דבזמן הזה רשאי חתן לקרות אבל הב"י לא פי' כך ונדחק לפרש דמ"ש הרי"ף הלכה כת"ק ס"ל כר' יוחנן דמוחלפת השיטה ולפום מאי דמתניא מתני' לת"ק רשאי הוא דאמר והלכה כת"ק ולפום קושטא האי הוא סברא דרשב"ג גם נדחק לפרש דה"ק רבינו והרי"ף פסק כת"ק ונראין דבריו דאפי' באותו זמן רשאי וכ"ש האידנא וכו' ע"ש וכל זה א"צ אלא כדפי'. ודו"ק:

והרמב"ם ז"ל כתב כל מי וכו' נראה דלפי מ"ש רבינו וכ"ש האידנא וכו' וכ"כ הרמ"מ וכו' משמע דעכשיו בזמן הזה לא מיבעיא דחתן רשאי להחמיר ולקרות אלא אף אינו רשאי לפטור עצמו מלקרות כיון דעכשיו אפילו שאר כל אדם אינו יכול לכוין על כן כתב רבינו דהרמב"ם חולק על זה שהרי כתב שאינו רשאי לקרות אם היה מבוהל ותמה עד שתתיישב דעתו עליו א"כ כל אדם נמי ודאי אם יודע דאינו יכול לכוין אינו רשאי לקרות דלענין זה אין חילוק בין חתן ואבל או מי שטבעה ספינתו בים דאם אינו יכול לכוין ה"ל כמבוהל ותמה ואינו רשאי לקרות והא דאיתא בגמרא דמי שאבדה ספינתו בים חייב לקרות אע"ג דטריד היינו דוקא כשיתיישב דעתו עליו ויכול לכוין אבל אם אינו יכול לכוין כלל ה"ל בכלל מבוהל ותמה כנ"ל אבל ב"י פי' בדרך אחר ע"ש: כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש היה עוסק באכילה וכו' גומר ואח"כ קורא ק"ש והראב"ד השיג עליו ואמר לא כי אלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה מפסיק ואיתא להא מילתא בסוכה פ' לולב הגזול עכ"ל והב"י האריך וכתב להצילו מהשגת הראב"ד שמ"ש ר' זירא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן וכו' ה"ק אי הוה קשיא לך הות מצי לתרוצי דהכא בי"ט שני והוה לך למידק דיקא נמי וכו' אבל לקושטא דמיכתא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן וכו' ועל פירושו זה סמך שכתב בש"ע מי שהיה עוסק באכילה וכו' להרמב"ם גומר ואח"כ קורא ק"ש וכו' ולהראב"ד מפסיק וקורא אע"פ שיש שהות לקרות עכ"ל. ושרי ליה מאריה לפרש הסוגיא בדרך שמקצת תופסי ישיבה מפרשים כדי לחדד בהם התלמידים קטנים אבל הדבר ברור כשמש דהסוגיא בפ' לולב הגזול כפשטא היא דאיכא חילוק בין ק"ש דאורייתא לתפלה דרבנן ומיהו אין זה אלא כשהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא דמש"ה מפסיק וקורא ק"ש אע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ולפי שהבין הראב"ד ז"ל מדברי הרמב"ם מדכתב בסתם דמיירי אפילו בהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיוביה לפיכך השיג עליו מסוגיא דפ' לולב הגזול אבל האמת אינו כן דלא אמר הרמב"ם ז"ל גומר ואח"כ קורא ק"ש אלא בהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה אבל בהתחיל בתר דמטא זמן חיוביה מודה הרמב"ם דמפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות כיון שהיא מן התורה וא"כ לא פליגי הרמב"ם והראב"ד בדין דגם הראב"ד מודה דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה גומר ואח"כ קורא ק"ש אלא לפי שהראב"ד לא חשש לדקדק בלשון הרמב"ם וקס"ד דאפי' בהתחיל בתר דמטא זמן חיוביה נמי קאמר דגומר ואח"כ קורא ק"ש השיג עליו אבל המדקדק בלשון הרמב"ם יראה מבואר דלא קאמר גומר ואח"כ קורא ק"ש אלא בהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה ואיכא לתמוה הפלא ופלא דב"י גופיה כתב ובודאי שלשון הרמב"ם כך מוכיח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסקינן וכו' וגם הדבר פשוט בסוגיא דאיכא חילוק בין התחיל מקמי דמטא זמן חיוביה להתחיל בתר דמטא זמן כדכתב הר"ן בפ' לולב הגזול ופ"ק דשבת דכך הוא משמעות פשט הסוגיות ואין מי שיחלוק על זה א"כ אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד ולא השיגו הראב"ד אלא לפי שלא הבין מדבריו שגם הוא פוסק כפשט הסוגיות כדאמרן והכי נקטינן דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה גומר ואח"כ קורא ק"ש ובהתחיל בתר דמטא זמן חיוביה הוא מפסיק וקורא ק"ש אע"פ דאיכא שהות ביום ודלא כמ"ש בש"ע דאיכא מחלוקת בזו בין הרמב"ם להראב"ד דליתא:

דרכי משה[עריכה]

(א) ותמיהני על התירוץ האחרון, דהא אמרינן טעמא דבתולה נשאת ליום ד' כדי שישכים ביום ה' ויבא לבית דין אם היה לו טענת בתולים, כדאיתא ריש כתובות. ואי היה דרכן לכנוס בליל ד' אחר תפילת ערבית, אם כן נתבטל טעם זה. ועוד, דאף אם היה כדבריו, מכל מקום הוה חסר לילה אחת מאחר שכבר התפללו ערבית של ליל ד', אם כן לא נשאר רק ד' ימים וג' לילות. ומיהו בזה איכא למימר דליל מוצאי שבת בכלל והוי ד' לילות:

(ב) ודברי התוספות כתב המרדכי סוף פרק ב דברכות והגהות מיימוני סוף פרק ב דקריאת שמע. והמגדל עוז כתב דאם רוצה יכול לקראה כקורא בתורה, ולא אמרו שהוא פטור אלא לקראה בברכות כדרך חובה. ועיין לקמן סימן ק"ו אי פוסק מתלמוד תורה לקריאת שמע:

(ג) ועיין בסימן רל"ב כתבתי אם התחיל במלאכה או לאכול קודם קריאת שמע אם צריך להפסיק. ועיין לקמן סימן צ"ט דשיכור אסור לקרות קריאת שמע: