טור אורח חיים צט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן צט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

שיכור אל יתפלל עד שיעבור יינו. ואם התפלל, תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, ואפילו אם עבר זמן התפילה דחשיב כשוגג. שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תפילה. היכי דמי שיכור והיכי דמי שתוי? שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך.

ומכל מקום לכתחילה לא יתפלל אפילו אם שתה כדי רביעית עד שיסיר יינו. ודרך מיל, ושינה כל שהוא, מפיגין היין. והני מילי כששתה רביעית, אבל שתה יותר – כל שכן ששינה שוברתו ודרך טורדתו. ופירש בהלכות גדולות: הני מילי במהלך ברגליו; אבל רכוב, ודאי דרך מפיגה היין.

"יין ושכ"ר א"ל תשת" (ויקרא י) — ראשי תיבות: ו'אם ש'תה כ'די ר'ביעית א'סור ל'התפלל. תש"ת — תפילת שיכור תועבה:

בית יוסף

שיכור אל יתפלל וכו' עד כל שיכול לדבר לפני המלך — פשוט בעירובין פרק הדר (דף סד.), זולת מה שכתב: ואפילו אם עבר זמן התפילה דחשיב כשוגג, שהם דברי עצמו. והטעם, לומר שאם היה חשיב כמזיד – אין לו תשלומין, כמו שיתבאר בסימן ק"ח. וכן משמע מדברי סמ"ק סימן י"א, דשיכור חשוב טועה, ואם הפסיד תפילה אחת מפני שכרותו – יש לה תשלומין. ונראה שיש ללמוד דשיכור חשוב כשוגג ולא כמזיד, מדאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ט.), ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי, אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר: כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. כלומר, דאמר רשב"י שאחר שעלה עמוד השחר – יוצא ידי חובת קריאת שמע של ערבית, והיכא דהזיד ולא קרא כתבו הפוסקים שאינו יוצא ידי חובתו אחר שיעלה עמוד השחר וכדתנן (שם ב.): רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר; אלמא שיכור כאונס חשיב ולא כמזיד.

ויש להקשות על זה, מדתנן שם בפרק קמא דברכות, מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע; אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבים אתם לקרות, אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבים לקרות, כלומר: ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו. ויש לומר שהרא"ש כתב: ובניו של רבן גמליאל לא היו אנוסים, אלא נמשך לבם אחר המשתה, וכן כתב גם כן הרשב"א. ונראה שהם סוברים לחלק בין שכרות דבני רבן גמליאל לשכרות הנהו זוגא דרבנן, שאלו לא היו אנוסים ואלו היו אנוסים. ומשמע שהטעם, לפי ששכרותן של בני רבן גמליאל היה במשתה הרשות, ושכרות הנהו זוגא דרבנן היה במשתה של מצוה, כדקאמר דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי.

אלא דאכתי קשה, דאם כן היה לו לרבינו לחלק כאן בין נשתכר במשתה הרשות לנשתכר במשתה של מצוה. ונראה לי שרבינו סובר, שהחילוק שבין בני רבן גמליאל להנהו זוגא דרבנן הוא, שבני רבן גמליאל היו משתכרים והולכים כל הלילה, וכדמשמע מדקתני: ובאו בניו מבית המשתה, דמשמע שתיכף שגמרו המשתה באו, ומשום הכי אמר להם רבן גמליאל: אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות, אבל אם עלה עמוד השחר לא, דכיון שהייתם נעורים היה לכם להפסיק המשתה ולקרות קריאת שמע קודם שיעלה עמוד השחר. דאף על גב דשיכורים נינהו יכולים הם לקרות קריאת שמע, דלא נאסר השיכור אלא בתפילה בלבד. ואף על גב דבירושלמי פרק קמא דתרומות אמרינן דחד חסיד שאל לאליהו: מהו שיקרא את שמע? אמר לו: "ולא יראה ערות דיבור", ומשמע דאשיכור קאי? אכתי איכא למימר שבעוד שהיו שתויים, שהיו עדיין ראויים לדבר לפני המלך, היה להם להפסיק ולקרות קריאת שמע. ועוד, דבההוא ירושלמי יש נסחאות שכתוב בהם: ערום מהו שיקרא את שמע? ואם כן אין משם הוכחה לשיכור. אבל הנהו זוגא דרבנן מתוך המשתה ישנו ונרדמו, וכן פירש רש"י; וכיון שחטפתם שינה, הוו להו אנוסים, ומשום הכי אמר להם ריב"ל שיצאו ידי חובה בקריאה אחר שעלה עמוד השחר, כרשב"י. אבל בתפילה, בין ישנו מתוך המשתה בין היו נעורים הוו להו אנוסים, שהרי ליכא למימר בהו כשהיו נעורים יפסיקו המשתה ויתפללו, דשיכור אל יתפלל.

ומכל מקום קשה, שהרי בתפילה יש לחלק בין התחיל קודם שהגיע זמן תפילה להתחיל אחר שהגיע, דכל שהתחיל במשתה אחר שהגיע זמן התפילה יש לדונו כמזיד, מפני שהיה לו להתפלל תחילה. ואפשר שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אחר כך, לא מיקרי מזיד, וכן מוכיחין דברי נימוקי יוסף שאכתוב בסימן ק"ח בס"ד^(א):

ומ"ש רבינו: מכל מקום לכתחילה לא יתפלל — יש לדקדק בו, שמאחר שכתב בתחילה: שתוי אל יתפלל, היכי שייך למימר: ומכל מקום לכתחילה לא יתפלל, דמאי מכל מקום, דמשמע דממאי דאמר מעיקרא לא משמע הכי? ונראה, דמשום דממאי דכתב: שתוי, כל שיכול לדבר לפני המלך, משמע דשתוי היינו ששתה יין הרבה, שהרי אין בינו לשכור אלא שזה יכול לדבר לפני המלך וזה אינו יכול לדבר לפני המלך. ומשמע שאם לא שתה אלא מעט יין מותר להתפלל לכתחילה. לכך אומר: מכל מקום, כלומר, אף על פי שממה שחילקתי בין שיכור לשתוי נראה שאם שתה יין מועט מותר להתפלל לכתחילה, מכל מקום אפילו אם לא שתה אלא כדי רביעית לא יתפלל לכתחילה. ואפשר עוד לומר דהכי קאמר: שתוי, כל שיכול לדבר לפני המלך; ואף על פי שיכול לדבר לפני המלך – מכל מקום לא יתפלל לכתחילה, הואיל ושתה יין, אפילו לא שתה אלא כדי רביעית. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילה:

ומ"ש ודרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין, והני מילי כששתה רביעית וכו' — פשוט בפרק הדר (שם):

ומ"ש רבינו בשם בה"ג, כן כתב סמ"ג גם כן:

כתב המרדכי בפרק הדר: שיכור אל יתפלל וכו', אף על גב שאין אנו נזהרים עתה בשתוי, משום דבלאו הכי אין אנו מכוונים כל כך בתפילה בזמן הזה^(ב). והגהות מיימוניות כתב בפרק ד מהלכות תפילה: פירשו התוס' דהשתא אין אנו נזהרים משום חד דבכל הני שמעתתא, כי בלאו הכי אין אנו מכוונים כל כך בתפילה. מיהו השיכור שתפילתו תועבה צריך ליזהר, עכ"ל. ובתרומת הדשו סימן מ"ב כתב אהא דאמרינן (שם): שתה רביעית יין אל יורה, דלפי משמעות התלמוד היה נראה לחלק בין יינות שלנו ליינות שלהם שהיו חזקים הרבה ומשכרים. אך קשה לי, דאם כן סמ"ג וסמ"ק ואשר"י שכתבו פסק זה דשתה רביעית יין אל יורה בסתם ולא חילקו ביינות, וכי לא כתבוהו לצורך זמנינו וארצותינו שאין בהם יינות חזקים כל כך? ואפשר דמשום הכי לא חילקו, לפי שלא ידעו שיעור בדבר ביינות שלנו; דהא פשיטא שאם ישתה ממנו הרבה דמשכר ליה. ולפי שלא ידעו שיעור בדבר, כמה ישתה ויהיה אסור להורות, סתמו דבריהם. אבל לעולם יש לומר דברביעית שהוא דבר מועט אין לאסור ביינות שלנו, עכ"ל. ומדבריו לגבי הוראה יש ללמוד לענין תפילה:

כתב באהל מועד בשם הגאונים, שכל אחד שהוא שתוי סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפוג יינו, עכ"ל^(ג):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שכור אל יתפלל וכו' מימרא דרבה בר רב הונא בפ' הדר (דף סד):

ומ"ש ואפילו עבר זמן התפלה דחשיב כשוגג כתב ב"י שיש ללמוד כך מדאיתא פרק קמא דברכות (תחלת דף ט) ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דריב"ל אמר כדי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק כלומר דאמר רשב"י שאחר שעלה עמוד השחר יוצא י"ח קריאת שמע של ערבית והיכא דהזיד ולא קרא כתבו הפוסקים שאינו יוצא י"ח אחר שעלה עמוד השחר וכדתנן רג"א עד שיעלה ע"ה אלמא שכור חשיב כאונס ולא כמזיד. ויש להקשות על זה מדתנן ריש פרק קמא דברכות מעשה ובאו בניו של ר"ג מבית המשתה א"ל לא קרינו את שמע א"ל אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבים לקרות כלומר ואם קראו לא יצא י"ח כאילו הזידו ולא קראו עכ"ל ב"י ומה שכתב לתרץ על זה איננו מתקבל לע"ד עיין עליו ונראה דאין כאן קושיא דמי הגיד שבניו של ר"ג היו שכורים הלא לא תנן אלא שבאו מבית המשתה ולעולם לא נשתכרו וז"ש הרא"ש דר"ג דמתניתין דק"ש של ערבית דוקא עד שיעלה עמוד השחר היכא דלא אנוס אבל אם אנוס יכול לקרות עד הנץ החמה ובניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה עכ"ל דבריו מבוארין שלא היו אנוסים כלומר שלא היו שכורים אלא שנשתהו בבית המשתה כל הלילה דנמשך לבם אחר המשתה כלומר אחר המסיבה נמשכו אע"פ שלא שתו ומש"ה דוקא עד שעלה ע"ה יכולים לקרות אבל אחר עמוד השחר לא היו רשאין לקרות דחשובים כמזידים כיון שלא היו שכורים ובההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא וכו' היו חשובין כאנוסין לפי שהיו שכורים. הב"י העתיק לשון המרדכי שבדפוס פרק הדר בטעות שכתוב שם וז"ל אל יתפלל וכו' אע"ג שאין אנו נזהרין עתה משום דבלאו הכי אין אנו מכוונים כל כך בתפלה בזמן הזה עכ"ל משמע דאשכור קאמר אין אנו נזהרין ואפשר דע"פ זה נתפשט בין השכורים דאין מקפידין ומתפללים בשכרותם כסבורין דבזמן הזה יצאו י"ח ואפילו לכתחלה א"צ להזהר וחלילה וחס דכיון דקאמר תלמודא תפלתו תועבה לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל וכן גבי צואה דמסיק בפרק מי שמתו סוף (דף כ"ב) הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה וכתבו בתוס' לשם דהוה מעוות לא יוכל לתקון ור"י פי' דיחזור ויתפלל עכ"ל וכ"כ התוס' והרא"ש בפרק הדר דשכור וצואה שוין דכיון דתפלתו תועבה צריך לחזור ולהתפלל וה"א הגירסא בספרים שבידינו בפרק מי שמתו גבי צואה תפלתו תועבה מאי תקנתיה ליהדר ולצלי וכ"כ במרדכי הארוך וז"ל אע"ג שאין אנו נזהרין עתה בכל הני דשמעתין כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי וכו' משום דבלאו הכי אין אנו מכוונין כל כך בתפלה בזמן הזה אכן שכור דאם התפלל תפלתו תועבה יש ליזהר כיון שאינו יודע לדבר לפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן גבי צואה וכולי וצ"ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לגבי צואה ושכור וכו' הכל כמ"ש התוס' בפרק הדר בד"ה שכור ועוד האריך במרדכי לבאר דבירושלמי איכא פלוגתא אם שכור יכול לברך אלא דאיכא לפרש דלא פליג אלא בברכות של ק"ש דכיון דשכור אסור לקרות ק"ש אסור ג"כ לברך לפניה ולאחריה אבל שאר ברכות יברך אע"פ שהוא שכור והניח בצ"ע עוד כתבו התוס' והמרדכי אפילו את"ל דמשווינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומיהו מי רגלים לא חמירי כמו צואה וכו' ומביאו ב"י לעיל סוף סימן ע"ו והלשון במרדכי שבדפוס הוא טעות וצריך להגיהו כמו שכתוב בהגהת אשיר"י פ' הדר בשם המרדכי וכן הוא בהגהת מיימוני פ"ד דה"ת ומביאו ב"י ומשמע דלענין הלכה משוינן ברכות לתפלה וק"ש בצואה כאת"ל דתוס' ומרדכי אבל בשכור אין להחמיר ויכול לברך אע"פ שהוא שכור ואסור בק"ש ותפלה וכן פסק בהגהת ש"ע:

ומ"ש שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך ומ"מ לא יתפלל לכתחלה וכו' האי לישנא ומ"מ וכו' כאילו אמר ואפ"ה לכתחלה לא יתפלל וכו' והאריך לחזור ולומר דאפ"ה לכתחלה לא יתפלל כדי לומר אפילו אם שתה כדי רביעית וכו' וז"ל הרמב"ם ספ"ד מה' תפלה שתוי זה שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש ואעפ"כ הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר יינו מעליו עכ"ל וכך הם דברי רבינו אלא שינה וכתב לשון ומ"מ במקום לשון ואעפ"כ והוא פשוט וב"י האריך בזה שלא לצורך:

ומ"ש ודרך מיל וכו' בפרק הדר אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהו מפיגין את היין ודרך מיל מפיגה את היין והתניא מעשה בר"ג שהיה רוכב על החמור וכו' כיון שהגיע לכזיב בא אחד לישאל על נדרו אמר לזה שעמו כלום שתינו רביעית יין האיטלקי א"ל הן א"כ יטייל אחרינו עד שיפיג יינינו וטייל אחריהן ג' מילין עד שהגיע לסולמא דצור כיון שהגיע לסולמא דצור ירד ר"ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו והרבה דברים למדנו באותה שעה למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר ולמדנו שכור אל יורה ולמדנו שדרך מפיג את היין ולמדנו שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב קתני מיהת ג' מילין ומשני שאני יין האיטלקי דמשכר טפי ופריך והא אמר רב נחמן שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו וכיון דיין האיטלקי משכר טפי ה"ל כיותר מרביעית ומשני רכוב שאני דאין לו טורח הדרך ואינו מטרדתו השתא דאתית להכי לרמי בר אבא נמי ל"ק רכוב שאני ופירש רש"י לרמי בר אבא דאמר דרך מיל והכא תני ג' מילין לא תיקשי דרכוב שאני דאין לו טורח לפיכך אין מפיג כל כך עכ"ל משמע דלמסקנא ברכוב אין מפיג כי אם בג' מילין וכך פסק בהגהת אשיר"י פרק הדר דאפי' לא שתה אלא רביעית דבהולך ברגליו דרך מיל מפיג היין רכוב שאני ובעי ג' מילין ובשתה יותר מרביעית דדרך טורדתו רכוב שאני דאינו מטרדתו ומפיגו לפחות בג' מילין דלא עדיף מלא שתה אלא רביעית ואם שתה הרבה פשיטא דהכל לפי מה ששתה צריך לשהות ד' או ה' מילין או יותר עד שיסיר יינו מעליו ואיכא לתמוה דרבינו כתב ע"ש בה"ג דביותר מרביעית דדרך טורדתו רכוב שאני אמאי לא כתב דבעינן לפחות ג' מילין ותו ה"ל לפרש דברביעית דדרך מיל מפיג היין מכל מקום ברכוב בעינן דוקא ג' מילין גם בסמ"ג לאוין סוף סימן ש' כתב דביתר מרביעית כ"ש שדרך הרגל טורדתו ושינה משכרתו אבל רכוב לא עכ"ל כתב בדברי בה"ג בסתם דרכוב מפיג היין ביותר מרביעית ולא נתן גבול ואפשר לטעו' דמפיג בדרך מיל ונראה דבה"ג והסמ"ג מפרשים דממעשה דרבן גמליאל לא שמעינן דההפגה תלויה בשלשה מילין דאם היתה תלויה בשלשה מילין הוה ליה לומר וטייל אחריהן שלשה מילין עד שהפיג רבן גמליאל יינו וירד רבן גמליאל מן החמור וכו' אלא אמר כיון שהגיע לסולמא דצור ירד רבן גמליאל כו' דמשמע שלא ירד אלא מפני שאי אפשר לרכוב במעלות סולמא דצור אבל הפגת היין היה קודם זה הרבה ולא הסכים לירד מן החמור ולהתיר את הנדר עד שיגיע לסולמא דצור כי אז בלאו הכי צריך לירד וזהו שלא אמר למדנו שדרך שלשה מילין מפיג את היין אלא כדפרישית דליכא למשמע מהאי עובדא דבעינן שלשה מילין ודלא כמו שכתב בהגה"ת אשיר"י והמקשה דקאמר קתני מיהת שלשה מילין הכי קאמר דלא היה צריך לומר דטייל אחריהן שלשה מילין אלא לאשמעינן דהפגת יין אינו תלוי במיל אחת דוקא אלא ביותר ממיל לפי מה שהוא האדם רך או קשה. ומשני שאני יין האיטלקי דכיון דמשכר טפי אין הפגתו תלויה במיל אחת אלא לפי מה שהוא אדם ופריך כיון דמשכר טפי הוה ליה כיותר מרביעית ודרך מטרדתו אם כן מאי קאמר רבן גמליאל יטייל אחרינו עד שיפיג יינינו דמשמע הלשון דהדרך יפיג יינו ואדרבה הדרך מטרדתו ופריק רכוב שאני דאינו מטרדתו אלא מפיג ומיהו ההפגה תלויה לפי מה שהוא האדם כיון דשתה יותר מרביעית ולפ"ז הא דקאמר תלמודא השתא דאתית להכי וכו' פירוש אפילו בדלא שתה אלא רביעית אין הפגתו תלויה בשיעור מיל כשיעור רכוב אלא ישהה לפי מה שמרגיש בעצמו שהפיג יינו ולא אמרו שיעור מיל אלא במהלך ברגליו מיהו בדרך זה לא יתיישב אלא קושיא אחת דהא דכתב ביותר מרביעית בסתם דאם הוא רכוב אין הדרך טורדתו ולא נתן גבול לדבר דזהו לפי שאין לו גבול דהכל לפי מה ששתה והכל לפי מה שהוא האדם אבל הקושיא השנייה דאמאי לא פירשו דבלא שתה אלא רביעית דדרך מיל אינו מפיגו אלא בהולך ברגליו אבל לא ברכוב אלא הכל לפי מה שהוא האדם דמרגיש בעצמו שהפיג יינו ויש ליישב גם קושיא זו דבעל הלכות גדולות והסמ"ג סבירא להו דאע"ג דתלמודא קאמר השתא דאתית להכי וכו' לא קי"ל הכי אלא כאוקימתא דבני הישיבה שאני יין האיטלקי דמשכר טפי ולא סבירא ליה לחלק בין הולך ברגליו לרכוב דכיון דלא שתה אלא רביעית דרך מיל מפיגו לעולם אלא דבשתה יותר מרביעית או שתה רביעית יין האיטלקי התם הוא דאיכא לחלק בין רכוב למהלך וכדפרישית. אך קשה ליישב להרי"ף והרא"ש והרמב"ם שכתבו בסתם הא דרמי בר אבא דדרך מיל ושינה מפיגה את היין ודוקא בשתה רביעית אבל ביותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו ולא כתבו כלל לחלק בין רכוב למהלך ברגל ואפשר דדחו הך סוגיא דפרק הדר מקמי סוגיא דפרק אמרו לו דאינה מחלקת בין יין האיטלקי לסתם יין ובין מהלך ברגל לרכוב אלא מחלק בין רמא ביה מיא ללא רמא בה מיא דבדלא שתה אלא רביעית ורמא ביה מיא אין צריך להפגתו ולא כלום ואי לא רמא ביה מיא דרך מיל ושינה מפיגו וביותר מרביעית אפילו רמא ביה מיא צריך לשהות בהפגתו עד שירגיש שיסיר יינו מעליו ועובדא דר"ג לפי זה בדשתה יותר מרביעית הוה והא דאמר כלום שתינו רביעית יין האיטלקי וכו' היה שואל אם שתה רביעית או פחות כי אז יכול להתיר הנדר והשיבו הן דעל כל פנים שתה רביעית ואפשר דשתה יותר מרביעית ולפיכך לא הפיג יינו בדרך מיל אלא צריך לשהות לפי השכרות ודו"ק:

דרכי משה

(א) ול"נ דבניו של ר"ג לא היו שיכורים ושתויים כלל, ולכן היו כמזידים. וזה שפירש הרא"ש, שכתב שלא היו אנוסים, רק נמשך לבם אחר המשתה, רוצה לומר שעל ידי תאות לבם למשתה ולשמחה בטלו, אבל לא שתו תמיד והיה להם פנאי לקרות ולכן היו כמזידין. וכן כתב בב"י סימן רל"ה בשם הרשב"א, כי בניו של רשב"ג פושעים היו ולא שוגגין, ולכן נסתלק קושיית ב"י מעיקרא:

(ב) (והעלה שם דאך על פי כן, שיכור ושתוי אל יתפלל. ולקרות קריאת שמע נמי אסור. אבל שאר ברכות יכול לברך, וכן הוא בירושלמי וכן כתב הגהות מיימוני):

(ג) ואי לא דמסתפינא אמינא דאם מתפלל מתוך סידור ורואה לפניו כל מה שאומר, אע"ג דהוא שתוי מותר לו להתפלל, מאחר שיכול לדבר לפני המלך. ואף אם הוא שיכור מעט ולא יוכל לדבר בפני המלך בלא סידור אשר לפניו, מכל מקום אם הוא יודע בעצמו שיוכל להעיר על ידי הסידור המראה לו מה שיאמר, נראה דאין לחוש בדבר. אבל אין לסמוך על דעתי בזה מאחר שלא מצאתי בשום פוסק, ולא כתבתי זה אלא ליישב המנהג שמתפללים בזמן הזה אחר השתיה אף על פי שהם שיכורים מעט: