טור אורח חיים צח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן צח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

מחשבתו כיצד? דתניא: המתפלל צריך שיכוין לבו, שנאמר: "תכין לבם תקשיב אזניך". פירוש, שיכוין פירוש המילות^(א) שמוציא בשפתיו. ויחשוב כאילו שכינה כנגדו^(ב), שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד". ויעיר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר, היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור, כי כל המחשבות הוא חוקר. וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה.

ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל. רבי חנינא ביומא דרתח – פירוש, שהיה כועס – לא הוה מצלי. רבי אליעזר אומר: הבא מן הדרך אל יתפלל תוך ג' ימים. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אף המיצר. שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא, מפני הריח שטורדו. רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא. וכתב הר"ם מרוטנבורג: אין אנו נזהרין עתה בכל זה, שאין אנו מכוונין כל כך בתפילה.

ויתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תיראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה. ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו, שהתפילה היא במקום הקרבן, דכתיב: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג), וכתיב: "ולעבדו בכל לבבכם", וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ומעומד, דומיא דעבודה דכתיב: "לעמוד לשרת", והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה, וקביעות מקום, כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו. ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע, דוגמת הקרבן, שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה. וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה, משום נקיות. ואחר שיעשה דוגמת הקרבן, עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה, והמלאך עושה אותו כתר לקונו.

ואל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכיוונתי בתפילתי, דאדרבה זהו המזכיר עוונותיו, אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו, ויאמר בליבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה? אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו.

בית יוסף

מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין את לבו וכו' — בריש פרק אין עומדין (דף לא.):

ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות וכולי — הם דברי רבינו, ראויים אליו, וקצתם מדברי סמ"ק:

כתוב בארחות חיים: צריך בשעת תפילה שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש^(ג):

ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו דא"ר חייא בר אשי כל שאין דעתו מיושבת עליו וכו' עד בביתא דאית ביה הרסנא — בעירובין פ' הדר (דף סה.):

ומה שכתב בשם הר"מ: אין אנו נזהרים עתה בכל זה וכו' — כן ככתב הגהות מיימוניות בפרק ד מהלכות תפילה בשם התוס': אם חולה יכול להתפלל בימי חוליו כתבתי בסימן צ"ד:

ויתפלל דרך תחנונים כרש שמבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשוי וכו' — בפרק תפילת השחר (דף כח:) תנן, ר' אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. ובגמ' (דף כט.), מאי קבע? אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' הושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. וכתב הרב רבי יונה בשם רבינו האיי, דרבנן סברי שאף על פי שתפילתו דומה עליו כמשוי ואינו מתפלל כמי שצריך הדבר, אלא כמי שמתפלל מפני החיוב בלבד, אפילו הכי כיון שאומרה בנחת, כמי שמבקש רחמים על עצמו הוא. ונראה דסבירא להו לרבנן שאף על פי שלא יתפלל כמי שדומה עליו כמשוי אלא שמתפלל כמי שצריך לו הדבר ביותר, אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפילתו תפילה. ור' הושעיא סבירא ליה בהיפך. ורבינו כתב שיתפלל בלשון תחנונים וגם שלא תדמה עליו כמשוי, דלכתחילה תרווייהו בעינן אליבא דכולי עלמא:

ומה שכתב רבינו: ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו וכו' — הם דברי עצמו:

ומה שכתב: והשוואת הרגלים ככהנים — ביארתיו בסימן צ"ה:

ומה שכתב: ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר — נתבאר בסימן צ':

ומה שכתב: שלא יחוץ דבר בינו לקרקע — איני יודע מהיכן למד כן, וגם הוא לא הזכיר כן בסימנים דלעיל אצל הדברים שצריך ליזהר מהם בשעת תפילה. ושמא אפשר לדחוק ולומר שנתכוון למאי דאמרינן (ברכות דף י:) שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל, אף על פי שלא מטעם חציצה אמרו כן אלא לפי שאין גבהות לפני המקום, מכל מקום כיון שכל שהוא גבוה פחות משלשה טפחים מותר להתפלל בו משום דהוי כארעא סמיכתא, אומר רבינו דאפשר לדמות ולומר דבגבוה שלשה דאסור הוי טעמא משום דדמי לחציצה:

ומה שכתב: ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי וכו' — כן כתב סמ"ק:

ומה שכתב: דאדרבה זהו המזכיר עונותיו וכו' — פשוט בפרק קמא דראש השנה (דף טז:), שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם, וחד מינייהו עיון תפילה; ופירשו רש"י והתוס' דהכי פירושו, שמתאמץ לכוין לבו ובוטח שתהא תפילתו נשמעת, ועל ידי כך מפשפשים במעשיו, לומר: בטוח הוא בזכויותיו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מחשבתו כיצד וכו' ר"פ אין עומדין (דף ל"א) ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך נראה דהא דאמר סימן לדבר הוא לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוין לבו לשמים שהרי אומר תכין לבם דמשמע אם תכין לבם אז תקשיב באזנך כדפירש רש"י אלמא דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפלה ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לכוין את לבו אפ"ה סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוין כי אז ודאי הקב"ה עוזרו כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ויתפלל דרך תחנונים כו' ושלא תראה עליו כמשאוי בפרק תפלת השחר תנן ר"א אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ובגמרא (דף כ"ט) מאי קבע א"ר יעקב בר אידי א"ר הושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים והרי"ף והרא"ש הביאו דברי שניהם דלכתחלה צריך לקיים דברי שניהם והתוס' והרא"ש כתבו ע"ש ר"ח דלרבנן אם אומרה בלשון תחנונים אפילו דומה עליו כמשוי תפלתו תפלה עכ"ל נראה דר"ת סובר דרבנן פליגי אדרבי הושעיא והלכה כרבנן ולפ"ז אם לא אמרה בלשון תחנונים אפילו דיעבד לא הויא תפלה וצריך לחזור ולהתפלל ותימה למה לא כתב כך רבינו ונראה מדברי רבינו שסובר דפירוש בלשון תחנונים היינו כרש המבקש בפתח שמדבר בנחת כמי שמבקש רחמים על עצמו אבל דומה עליו כמשאוי וכו' היינו לומר שאינו מתפלל במתון כמו שצריך הדבר אלא במרוצה כמו שמתפלל מפני החיוב ומבקש ליפטר ממנה וא"כ נוסחה האמתית בדברי רבינו היא ושלא תראה עליו כמשאוי וכו' תיבת ושלא בוי"ו ותיבת ובנחת הוא דבוק עם כרש המבקש בפתח ודלא כמקצת נוסחות דכתוב בהן שלא בלא וי"ו דהשתא תיבת ובנחת הוא דבוק עם שלא וכו' כלומר שיתפלל בנחת שלא תראה עליו כמשוי וכו' דליתא דאין דבורו בנחת מורה כלל על שאינו דומה עליו כמשאוי אלא מורה על שהוא מבקש רחמים על עצמו כרש המבקש בפתח והכי מוכח מדברי ה"ר יונה ומביאו ב"י:

ומ"ש שהתפלה היא במקום הקרבן וכולי הוא דבוק עם כל מ"ש מתחלת הסי' עד כאן והוא שיתן מחשבתו שיכוין פי' המלות וכו' ויעיר הכוונה כו' ויתפלל דרך תחנונים וכו' כל תיקון מחשבתו דאמרן הוא לפי שהתפלה היא במקום הקרבן וכו' ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה וכו':

ומ"ש ומעומד דומיא דעבודה וכו' אין דעת רבינו שתקנת חז"ל בתפלה מעומד הוא כדי שיהא דומיא דעבודה דבלאו הכי צריך עמידה כדכתיב באברהם אל המקום אשר עמד שם ומכאן למדנו ג"כ קביעות המקום לתפלה אלא דעת רבינו הוא שיכוין האדם בתפלתו בכל הלכותיה שיהא דוגמת הקרבן כדי להעלות התפלה למקום שהקרבן עולה וכן השוואת הרגלים דילפינן ליה מורגליהם רגל ישרה כתב רבינו שיכוין לרגלי הכהנים בשעת העבודה ואע"ג דלא אשכחן בשום דוכתא דצריכין להשוות רגליהם בשעת העבודה נראה דרצונו לומר שהיו צריכין להשוות רגליהם שיהיו שני רגליו על הרצפה לא רגלו אחת על הרצפה ורגלו אחת על הכלי או על האבן ואע"ג דקמיבעיא ליה בפרק ב' דזבחים (דף כ"ד) ופשטינן דאם ינטל הכלי או האבן ויעמוד על רגל אחת ויעבוד עבודתו כשרה מ"מ לכתחלה צריך להשוות רגליו שיהיו שניהם על הרצפה:

ומ"ש ולא יחוץ וכו' ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה בפ"ב דזבחים תנן עומד על הכלים שיש חציצה בין רגליו ולרצפה פסל את העבודה ובגמרא (דף כ"ד) מנ"ל דתנא דר"י הואיל ורצפה מקודשת לעמוד עליה ולשרת שהרי דוד קדשה בשתי תודות וכו' וכלי שרת מקודשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת בקבלת הדם דכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחתו בעצמו של כהן אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ונראה ודאי דלא אמר רבינו שלא יחוץ דבר בינו לבין הקרקע אלא למצוה מן המובחר שיהא דוגמת העבודה בבית המקדש אבל ליכא עיכובא בדבר וכן נוהגים לשטוח מחצלת על הקרקע ביום הכפורים ובתשעה באב ועומדין עליהן ומתפללין והב"י הבין דדינא קאמר רבינו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין קרקע והשיג עליו ואמר איני יודע מהיכן למד כן וכו' והאריך גם בש"ע השמיטו ולא כתב שלא יחוץ דבר בינו לקרקע ולא קשה כלום דהדבר ברור דלאו דינא קאמר רבינו אלא דעתו שיכוין בתפלתו שתהא בכל ענייניה דוגמת הקרבן ולכן ידקדק גם כן שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקרקע דוגמת הקרבן ואין זה אלא למצוה מן המובחר ופשוט הוא לפע"ד והכי נקטינן:

דרכי משה

(א) ועיין לעיל סימן ה' כתבתי איך יכוין במלות שמוציא מפיו. כתב הרמב"ם בסוף ספר המורה בעניין התפילה וזה לשונו: אם כשתתפלל בתנועות שפתיך ואתה מסיב פניך אל הקיר ומחשב במקחך ובממכרך, לא תחשוב שהתפללת, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בו: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", עכ"ל:

(ב) כתב ר"י ריש אין עומדין, דיחשוב קודם התפילה רוממות האל יתעלה ושפלות האדם נגדו, ויבטל מליבו תענוגי העולם, ואז תהיה תפילהו רצויה, ועל זה נאמר "תכין לבם" וגו':

(ג) באגודה פרק כיצד מברכין בשם הכלבו כתב דאסור לנשק בניו בבית הכנסת, להודיע שאין אהבה וחיבה כאהבת הקב"ה. כן כתב בנימין זאב סימן קס"ג: