סמ"ג עשה יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · יח · >>


מצות עשה יח - לקרוא קריאת שמע פעמים בכל יום

מצות עשה לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום, שנאמר "ובשכבך ובקומך". ודרשו בית הלל במסכת ברכות פרק קמא (דף יא.): בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה, ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום. ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו.) מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו, נסתלקה ממנו שכינה, ואומר לבניו: שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד?! ענו כולם ואמרו "שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד". שמח הזקן וענה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד, אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש.

שנינו בברכות (דף ב.) מאימתי קורין שמע בערבין? משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה, כדברי חכמים. ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר, יצא ידי חובתו, דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך. [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה. הא דאמר רבי אליעזר בברכות (דף י:) כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע, עליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחר גוך(מלכים א יד, ט). פירש בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי. מסקינן (דף ח:) כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה, לא יצא ידי חובתו, אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן.

מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה, שקודם לכן נחשב לילה, לכל הפחות לגבי אנוס. ובירושלמי דברכות (פ"א ה"א) גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין. ועוד מביא ראיה מדתנן ביומא (דף לז: ור״ת בתוספות) אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע. פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא. ועוד ראיה מדתנן (מגילה ב, ד) אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר. משמע שהדברים שמצותן ביום, עיקר זמנן בהנץ החמה. אמר אביי (ברכות ט:) זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין. פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה. ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה, כדכתיב "ייראוך עם שמש(תהלים עב, ה), ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ב) "ייראוך" כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים, הוא הנץ החמה. מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות (דף ט:) זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות. ולא ממש בוותיקין, שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה, שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראיות שביארנו למעלה. ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין. ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא, יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין. ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע.

מסקינן (ברכות י:) הלכה כרבי יהושע שאומר (דף ט:) שעונת קריאת שמע של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך. אם איחר יותר, אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה, לא הפסיד מלברך ברכות שלפניה ושלאחריה כאדם הקורא בתורה. ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן (דף ג:) שעד ולא עד בכלל, שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות. ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה, שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית. וכן יש בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין, ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי. ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע. ומסקינן (ברכות ח:) מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה, יצא ידי חובתו. ותנן נמי במגילה (דף כ.) וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר. ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך, שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה, ויצא ידי חובתו. כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות ל.) אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו.

גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא קריאת שמע קודם יציאת הכוכבים, לא יצא ידי חובתו. ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות, שמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הככבים, לכך נהגו לומר קרית שמע בבין השמשות קודם צאת הכוכבים. ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעביד כרבי יהודא, דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עביד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ? כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שקריאת שמע שעל מטתו נראה עיקר. והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה. ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר קריאת שמע ואח״כ תפלה, בשכבך כמו ובקומך. ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ קריאת שמע, כדברי רבי יהושע בן לוי. [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר (בגמרא שלנו דף ה.) למה קורין אותה בערב? כדי להבריח המזיקין, אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר. והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה, אומר ר׳ יעקב בתוספות דלעיל שהיו רגילין לקרות קריאת שמע כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד]

פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון. וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר. ואמר רבא שם: קרא קריאת שמע עד "אחד" ונאנס בשינה, יצא. ואמרינן נמי התם שזהו קריאת שמע של רבי יהודא הנשיא כשהיה טרוד בגירסא, לא היה אומר יותר ולא היה אומר ברכות, שברכות אינם מעכבות. כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה, אם כיון לבו, יצא. ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך, די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד. וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך. אמנם שנינו (ברכות טז.) האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון, כן אמרו בפרק קמא דיומא (דף יט:) שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפרק ראשון, שלא תהא קריאת עראי. בפרק אין עומדין (דף לג:) אמר רבי זירא כל האומר "שמע שמע" כאילו אומר "מודים מודים" ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה. וכן פסק רבינו חננאל בתוספות שם, ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה, לא דבר כלום. כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי. ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור, אבל ביחיד מותר.

פסקינן שם בפרק היה קורא [דף ט״ז] הלכה בקריאת שמע שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותיה, אם לא השמיע ולא דקדק, יצא. [שם] כיצד ידקדק? יזהר ליתן ריוח בין הדבקים – כגון "ובכל לבבך", "על לבבך", "על לבבכם", "עשב בשדך", "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל" – שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך. ואמרינן בירושלמי פרק היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של "תזכרו" שלא יראה "תשכרו" [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת ד"אחד" כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות. אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד, שלא יראה כאומר "אי חד". וכשיאמר "היום" ישתוק מעט ואח״כ יאמר "על לבבך", שלא יראה כאלו אומר "היום יהיו על לבבך" ולא למחר, וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון.

אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא דף ט״ז וע״ש בפירש״י] הקורא קריאת שמע וטעה ואינו יודע באיזה מקום טעה, חוזר לראש. טעה בין פרשה לפרשה, חוזר לפרשה ראשונה. טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע, חוזר לכתבתם ראשונה. ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם, אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך. והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא, ומשיב שלום לכל אדם. אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו, כגון מושל או אנס, ומשיב מפני הכבוד. [שם] ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל"שמע", בין "שמע" ל"והיה אם שמע", בין "והיה אם שמע" ל"ויאמר", בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" לא יפסיק. ופירש רבינו משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק.

[שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים. ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים. ותניא נמי בפרק מי שמתו [דף כ״ו] היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו. ובפרק אלו עוברין [דף מ״ו] אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה. ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג].

כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים, אין קורין בו. אלא א״כ הרחיק ארבע אמות, אם היו לאחוריו או לצדדין. [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו, ירחיק מלא עיניו. וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת, כדאמרינן בפרק משוח מלחמה [דף מ״ג] ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו. ומסקינן בפרק מי שמתו [דף כ״ו] שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס, עד שאם זורקה תתפרר, והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר, מותר לקרות כנגדן בענין זה. וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה, ומי רגלים של פעם אחת, אם נתן בהם רביעית מים, מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות, כרבי זכאי. וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים, מותר לקרות שם. ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא, כרב חסדא דתניא כוותיה. וריח רע שאין לו עיקר, כגון רוח, מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו, אבל מעצמו אסור. ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה, אבל לקריאת שמע אסור עד שיעבור הריח. פסק רבינו חננאל בתוספות [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו, אפילו מכוסה בבגדיו. ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה, אזלינן לחומרא. תניא בסוף פרק לולב הגזול [דף מ״ב] קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו.

פרק מי שמתו (ברכות כה:) היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע, שאינו רואה את הערוה, יושב במקומו וקורא. ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו, וכן היה נוהג רבינו יעקב. וכן אמרינן שם בברכות (דף כד.) שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה, ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו. היה ישן עם אשתו, אשתו כגופו דמי. ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה, הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא. וכן בניו ובני ביתו הקטנים, אבל לא הגדולים, והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה, אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם. וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים, וכן פסקו רב אלפס (פ׳ מי שמתו) והלכות גדולות. תנן התם (דף כ.) נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע. פירש רבינו יעקב (עיין בתוספות שם) שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך, וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון, בנשים ועבדים בלבד מדבר. ומכל מקום מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות.

וכן העוסק במצוה (דף טז.) וטרוד בה, כגון חתן שנשא בתולה, אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין, הואיל וטרוד בה עד שיבעול, פטור מק״ש עד מוצאי שבת. אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב, אפילו לא בעלה. וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, פטור עד שיקבור המת. (דף יז:) והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו, והחופר קבר למת, פטורין מק״ש. (דף יח.) היו שומרי המת שנים, אחד קורא ואחד שומר.

אמרינן בפרק קמא דברכות (דף ה.) כל הקורא ק״ש על מטתו, כאלו אוחז חרב פיפיות בידו, שנאמר "ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ה-ו). בירושלמי (פ"א ה"א) רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה. ובפרק שני דשבועות (דף טו.) אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא "ויהי נועם" (תהלים צ) ומזמור "מה רבו צרי" (תהלים ג) ו"ארוממך ה׳ כי דליתני" (תהלים ל) ואחר כן היה ישן.