ברכות כד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אוממשמש בבגדו באבל לא היה מתעטף גוכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח המתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא דכאן לאונסו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא הכאן מלמעלה כאן מלמטה דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה אלא רק ארק קשיא רק ארק נמי לא קשיא אפשר כדרב יהודה דאמר רב יהודה והיה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי נזדמן לו רוק פתקיה לאחוריה א"ל לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו א"ל זאנא אנינא דעתאי:
חהמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה:
אמר רב הונא טלא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר וה"מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא:
רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר (ירמיהו כז, כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא והדר אפיק אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה יהיה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל איכא דאמרי כהיה עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו ובאחריתנו רמה ותולעה ומתחיל ממקום שפסק אמר ליה אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי:
ת"ר היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א לעל לבו ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר אמר רב הונא א"ר יוחנן היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש א"ל רב חסדא האלהים אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ריב"ל היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש א"ל ר' חסדא האלהים אם אמרה לי ריב"ל בפומיה לא צייתנא ליה ומי אמר ר' הונא הכי והאמר רב הונא מת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן נבכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא וכי תימא הכא נמי כאן בעומד כאן במהלך איני והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קא קרי ק"ש כי מטא במבואות המטונפות אשתיק א"ל לר' יוחנן סלהיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש תניא כותיה דרב הונא תניא כותיה דרב חסדא תניא כותיה דרב הונא המהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק"ש תניא כותיה דרב חסדא עהיה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיאשה בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם] ר' אסי אמר (ישעיהו ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא רב אדא בר אהבה אמר מהכא (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואם פסק מה שכרו אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב, מז) ובדבר הזה תאריכו ימים:
אמר רב הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות ק"ש תניא נמי הכי פהיתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות ק"ש
רש"י
[עריכה]
וממשמש בבגדו - להעביר הכינה העוקצתו:
אבל לא היה מתעטף - אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק:
על סנטרו - מנטו"ן (מינטו"ן: סנטר) בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו:
הרי זה מקטני אמנה - כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה:
הרי זה מנביאי השקר - דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א יח):
המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח - וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן:
אלא עטוש אעטוש קשיא - דאין עטוש אלא לאונסו:
למטה - מפיח בקול:
ותקילא לי כי כולי תלמודאי - שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש:
כשם שעושים לו נחת רוח - שהעטוש נחת רוח לאדם:
כך עושים לו נחת רוח מלמעלה - מן השמים למלאות שאלתו:
אפשר כדרבי יהודה - להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו:
פתקיה - זרקו:
מישתמיט מיניה - לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש:
ואשמע מיניה מילתא - מבחוץ:
מבית וועדא - מבית המדרש:
ונתעטש - מלמטה:
עד שיכלה הרוח - מגופו שנודף מאותו רוח:
וחוזר לתפלה - למקום שפסק:
ואומר - בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:
חוצץ בטליתו על צוארו - מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר:
לדידי לא סבירא לי - לא הייתי מזקיקו להפסיק:
בחבלי השוא - בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש:
ובדבר הזה - בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים:
היתה טליתו חגורה על מתניו - לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש:
תוספות
[עריכה]
וממשמש בבגדו. פרש"י להעביר הכינה העוקצתו אבל לא מתעטף אם נפלה טליתו ותרי מילי נינהו. ור"ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי היא הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה:
ואומר רבון העולמים. מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל ממקום שפסק:
אמר ליה לדידי לא סבירא לי. פירוש משום תרתי מילי חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש דאמר רבי יוחנן (ר"ה דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו על פיו ואם כן הוי ליה ראוי אלא לדידך דסבירא לך דחייב להפסיק וכו':
בחבלי השוא. כלומר בחנם מושכים עליהם עון כי טוב היה שלא היו מקיימין אותו כלל: פסק רבינו חננאל כרב חסדא דאסור לקרות ק"ש אפילו צואה תחת בגדו על בשרו וס"ל כל עצמותי תאמרנה (תהלים. לה) דאע"ג דר' חסדא תלמיד דר' הונא הוה לחומרא אזלינן ורב אלפס פסק כרב הונא מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה (ד' ל.):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
פז א טור ושו"ע או"ח סי' צ"ז סעיף ג':
פח ב טור ושו"ע או"ח סי' צ"ז סעיף ד':
פט ג [טור שו"ע שם ס"א]
ד מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"א, טוש"ע שם סעיף א:
צ ה טור ושו"ע או"ח סי' ק"ג סעיף ג':
צא ו ז מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"א, סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ז סעיף ב':
צב ח ט מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ק"א סעיף ב':
צג י מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ג סעיף א':
צד כ מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"ב, טוש"ע שם סעי' ב:
צה ל מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ז, סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף א':
צו מ ש"ע י"ד סי' רמו סעיף כו בהגה:
צז נ מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ה סעיף ב':
צח ס ע מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ד, ופמיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ה סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' ס"ה סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' ע"ח:
צט פ מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף ו':
ראשונים נוספים
דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפלתו מליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו:
- ירושלמי: "רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי. לפניו אסור, לאחריו מותר. לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך". כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור."
פירש בהלכות הנגיד, אם במטייל - כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דבטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא "כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר", ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה ואתיא כגמ' דילן דאמרינן מבליעו באפרקסותו.
עוד שם בירושלמי: "ר' יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו. ר' יונה רקק ושאיף".
וליתא להא דריב"ל דהא אסיק רבא לקמן (סב:) שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה(?) שאינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות.
היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים על לבו. ותנא קמא הא לבו רואה את הערוה? קסבר לבו רואה את הערוה מותר: ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין "יתכסה במים ויקרא" ואקשינן עלה לקמן והלא לבו רואה את הערוה ופרקינן עוכר ברגלו וקורא -אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמ' שלמנו אלא בברייתא הוא דקתני כיש אומרים. אלא הכי גרסינן "א"ר אלעא א"ר אבא בר אחא משום רבינו מים עכורין שנו". ומה מקום, בין לגרסתו בין לגרסתנו, אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל.
ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו בברייתא דלקמן דהיה יושב במים צלולין דקסבר "לבו רואה את הערוה מותר", ונתפוס דברי יש אומרים? ואי משום דרבי אלעא משום רבינו - דילמא לפרוקיה למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך "בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר?!" .ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות. ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא דלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבינו, דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין ולדידיה אתיא כפשטה, ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא, כן נראה לי. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.
כאן בעומד כאן במהלך: פירוש- בעומד איכא משום "והיה מחניך קדוש", במהלך לאו מחניך הוא.
וממשמש בבגדו. פירש"י להעביר כינה העוקצתו ולא היה מתעטף בטליתו ותרי מילי נינהו, ור"ח פי' דחדא מילתא היא כלומר היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק.
לא היה מניח ידו על סנטרו, משום דנראה כגסי הרוח. ורש"י גריס היה מניח ידו על סנטרו כלומר בשעה שהיה מעטש או מפהק שלא יראה פתיחת פיו.
איתרמי ליה רוק פתקיה לאחוריה. ירושלמי כיי דמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק ר' יוחנן אומר רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף וכו' כ"ע מודו דרקק אמטליין שהוא אסור, פי' הנגיד כמטייל כלומר שלא מאונס, ריב"ל אמר הרוקק בבהכ"נ כרוקק בבת עינו ר' יונה (דייק) [רקק] ושייף ר' ירמיה ור' שמואל בן חלפתא אמרו המתפלל אל ירוק עד שילך ד' אמות, ולקמן פ' בתרא {דף סב:} שרינן רקיקה ומנעל בבהכ"נ.
אין ודוקא ת"ח רשאי לעמוד במקום הטנופת. בעומד אבל במהלך שרי אבל רב חסדא אסר אפילו מהלך, ופסק גאון כרב חסדא אע"ג דתלמידו דרב הונא הוה משום דכולהו אמוראי מסייע ליה בקראי.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
המתפלל אין ראוי שישמיע קולו אם יכול לכוין לבו בלחש, שהענין דומה כמי שסבור שבכך הוא נשמע יותר, אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר, ובצבור בין כך ובין כך אסור לכל יחיד ויחיד חוץ משליח צבור כדי שלא יטריד את הצבור ומכל מקום לא יתפלל בהגבהת קול שזהו דרכן של נביאי השקר שנא׳ עליהם ויקראו בקול גדול, ובתלמוד המערב שבפרק תפלת השחר אמרו ר' יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא כי היכי דלילפון בני ביתיה צלותא מיניה ואמר ר' מונא ביתיה דאבא ילפין צלוהא מאבא אלמא כל שבכונה מעלה מותר:
המפהק או המגהק בתפלתו הרי זה גסות הרוח וענין הגיהוק הוא הוצאת רוח היוצא מן האצטומכא דרך הפה ואדם מוציאה לפעמים לרצונו, ויש אומר הגבהת הזרועות והגוף בזמן שאיבריו כבדים עליו וקורים לו אשטינילאר, והפיהוק הוא שאיפת הרוח היוצא מן הלב דרך הפה בהרחבת החיך וקזרין לו באדאלייאר וגם זו אדם מביא אוהו לרצונו לפעמים וכל שעושה כן לרצונו אסור, ואם עשה כן לאנסו אין בכך כלום, והעטוש מלמוה סימן רע לו והדבר מזולזל ביותר ומכל מקום אם אירע לו כן לאנסו פוסק עד שיכלה הרוח, ויש אומרים עד שיכלה הריח, וכן אם בקש להתעטש ומכיר בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו פוסק ומהלך ד' אמות לאחריו ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח או הריח וכשיכלה אומר רבון העולמים אתה יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה אנו בחיינו רמה ותולעה באחריתנו ואחר כך חוזר לתפלתו במקום שפסק, ויתבאר למטה שאף לעטוש חברו פוסק כל זמן שהריח מגיע אצלו אבל אם שתתו מים על ברכיו לא תקנו לו חכמים שיאמר כן כמו שכתבנו למעלה, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו, הרק בתפלתו אס רק לרצונו כמו שאדם רוקק תמיד דרך טיול ושלא לצורך הדבר מכוער ביותר, והוא שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודיי בההין דרקק אצטלין דהיא אסור, ופירושו דרך טיול וגאוה ושלא לצורך, ויש גורסים אצטליון ופירושו בלשון יוני שמים ואמר שאם הוא רוקק כנגד מעלה ומכוין להטילה ברחוק מקום אסור שזהו דרך גאוה, אבל אם הוא צריך לכך כגון שנזדמן לו רוק מותר ונוח לו שינקה עצמו:
בתלמוד המערב אמרו רוקק אדם בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי וכשהוא רוקק אינו משליך לארץ שלא יראה רוקו והוא מתפלל, אלא מבליעו בטליתו ואם היתה טלית נאה וחס עליה שלא ללכלכה מבליעו באפרקסותו, ואם יש לו אסטניסות בכך זורקו לאחוריו אבל לא לפניו, לא היה לו מקום לאחוריו זורקו לשמאלו אבל ל א לימינו כך פירשו בתלמוד המערב, ונראה לומר שמפני שתנועותיו של אדם מזומנות לצד ימינו ויש אומר בהפך, ומקצת גאונים פירשו שאם היה בקרקע גמי או דבר שהרוק נבלע בו מותר לזרקה אפי' בפניו ועל זה נהגו ליתן גמי בקרקע בית הכנסת ואם אין שם גמי וצריך לרוק על כל פנים דורסה ברגלו והיא שאמרו בתלמול המערב ר׳ יונה רקיק ושאיף כלומר שמעביר רגלו על הרוק, בתלמוד המערב אסרו לרוק בבית הכנסת אלא אם כן על הצדדים שביארנו וכן פירשו שאם התפלל לא ירוק עד שיהא כשיעור הלוך ד' אמות ויש אומרים שאם רק סמוך לתפלה צריך שישהא כדי הלוך ד' אמות קודם שיתפלל:
מי שהיה מתפלל ונפלה לו טליתו לגמרי אסור לו להתעטף בה בתוך הפלתו אבל אם התחילה טליתו להשמט ממשמש בה ומתקנה בתוך תפלתי שלא תפול, העידו בתלמוד על גדול הדור שהיה ממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף, ויש מפרשים בענין ממשמש בבגדו פירוש אחר שלמדנו ממנו שמי שצריך לחוף בעצמו מתוך חרוכו במקום שער השחי והערוה אין ראוי שיכניס ידו תחת בגדיו ויחריך בידו שהרי נמצא משיר את השער בידים ויש בו משום עדי אשה, אלא שימשמש בגדיו על בשרו ויחוף עצמו עם בגדיו ואם נשרו נשרו, וכן התבאר בהדיא במסכת גזיר פרק שני נזירים, וכן יש שפרשו במה שאמרו שלא היה מתעטף פירוש אחר שלמדנו ממנו שאין לאדם להגביה שולי הטלית ולהניחם על כתפו בשעת תפלה כעין ששליח צבור עושה בשעת קריאה בתורה, וכן אסור לו לאדם לעמוד בתפלתו דרך גאוה ומתוך כך אסרו שלא יניח ידו בשעת תפלה על סנטרו ר״ל על זקנו כמי שמחשב בעסקיו ויש אוסרים אף שלא בשעת תפלה ומפני שזו היא דרך גאוה, ויש מפרשים בה הנחת ידו על מתניו שגם זו דרך גאוה ויוהרא, ולדעת זו אנו גורסין על רבינו הקדוש בסוגיא ולא היה מניח ידו על סנטרו כלומר אע"פ שמנהג החשובים בכך, ומכל מקים יש גורסים וכשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטרו ר״ל זקנו כדי להניח ידו לפני הפה דרך מוסר, ואף לשטה זו יש גורסים לא היה, כלומר אע"פ שדרך מוסר הוא כדי שלא תראה פתיחת הפה, לא היה רוצה בכך שלא להטריד עצמו בתוך התפלה בכלום:
היה מהלך במבואות המטונפות אינו רשאי לקרות את שמע אע"פ שיניח ידו על פיו וכל שכן אם היה עומד שם שאסור לו לקרות, ואם היה קורא ובא ופגע באותן המבואות פוסק ער שיעבור לו מהם ולא כדברי ר' יוחנן שאמר מניח ידו על פיו וקורא, אלא פוסק עד שיעבור מהם וחוזר למקוס שפסק, אע"פ ששהה כדי לגמור את כלה, ואם הוא עוסק בתפלה ושהה כרי לגמור את כולה חוזר לראש, ותלמיד חכם אסור לעמוד במבואות המטונפות שלא לצורך, מפני שהרהורי תורה מצויירים [אולי צ"ל מצויין, המעתיק] בו, וכל אדם אסור להרהר בדברי תורה בבית המרחץ ובבית הכסא משום שנא' והיה מחנך קדוש, ובתלמוד המערב נחלקו בה כמו שכתבנו למעלה, כבר ביארנו במי שהיה ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שצריך לחוץ בטלית על לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו אינו צריך, וקורא את שמע בהוצאת ראשו, מכל מקום לענין תפלה אף בהוצאת ראשו כל שלבו רואה את הערוה אסור, וכן מי שהיתה טלית חגורה לו על מתניו הן של בגד הן של עור ומשולשלת לו למטה ומכסה לו ערותו ולבו ערום, קורא את שמע אבל אינו מתפלל עד שיכסה לבו, ואחר שכן מי שאינו חגור באזור לא יכניס ראשו בחלל בית הצואר של מלבושו ויקרא את שמע אבל אם תגור באזור מותר:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
ומשמש בבגדו - בתפלתו ואפילו במקום ערוה אם כינה עוקצתו:
אבל לא היה מתעטף - יש אומרים שלא היה מתעטף כלל בשעת תפלה. ויש אומרים שאם היה נופל טליתו מעליו לא היה חוזר להתעטף בו באמצע התפלה. ולא היה מניח ידו לפני פיו [הגה"ה: כן הוא גם גירסת הרי"ף] שהוא דרך גאוה. והוא הדין לכל דבר שהוא דרך גאוה כגון בידיו כנגד חגורה וכיוצא בו שאסור:
היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו. ותנא קמא והא לבו רואה את הערוה - דסבירא ליה ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניו אסור בקריאת שמע אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא:
קסבר לבו רואה את הערוה מותר - דלא אסרו אלא בעיניו:
רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה - משום דהוה ענין דבור. וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה