שולחן ערוך אורח חיים קא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · קא · ב · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה

שולחן ערוך

לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא.

הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר (טור):

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

(ב) ולא יתפלל בלבו:    צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא אף על גב דקי"ל דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב וסי' קפ"ה שאני תפלה דגמרי' מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה א"כ עיקר תלי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמר' משמע דלא יצא דאל"כ ה"ל לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפלה דהא רשאי להרהר כיון דקי"ל הרהור לאו כד"ד אלא ע"כ דלא יצא בהרהור דבעי' שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורר למעלה כידוע והא דכ' בסי' צ"ד דחולה יהרהר בלבו היינו לרווחא דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה וכ"מ בפוסקים דהא בגמ' דף ט"ו ע"ב אמרי' אם בירך ב"ה בלבו יצא וה"ה לשאר ברכות וכ' הרא"ש פ' מ"ש דמיירי שמוצי' בשפתיו דהרהור לאו כד"ד וכן פסק סי' קפ"ה א"כ ס"ל דכללא כייל בכל מילי דאל"כ יש לחלק בשלמא ק"ש כתיב ביה ושננתם משא"כ ב"ה דכתיב וברכת וכשמהרהר נמי מברך להקב"ה כי הוא יודע מחשבות אלא ע"כ אין לחלק וכן משמע בגמ' וצ"ע:

(ג) ומשמיע לאזניו:    כהרב"י בב"ה שהזוהר מסכים להתוספתא שלא ישמיע לאזניו ואין ראי' משם די"ל דכוונ' הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו וכמ"ש רמ"א סי' קמ"א ומ"מ פשוט דאם לא השמיע לאזניו יצא. כ' ב"ח דאף החזנים לא יגביהו קולם יותר אלא כדי צורך שישמיעו להצבור ואין דבריו מוכרחים:
האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט [הכוונות]:

באר היטב

(ב) בלבו:    ואם התפלל בלבו צ"ע אם יצא. עמ"א.

(ג) לאזניו:    ואם לא השמיע לאזניו יצא. האר"י ז"ל לא היה משמיע קולו אפי' בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט.

(ד) בלחש:    פי' דאף דיכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין. ט"ז.


משנה ברורה

(ה) ומשמיע ויש שכתבו דצריך לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו לאזניו לא השמיע יצא כיון שמ"מ הוציא בשפתיו:

(ו) ולא ישמיע דכתיב בתפילת חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו אין מאמין שהקב"ה שומע תפלת לחש וכל המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר שהיה דרכן לצעוק בקול לע"ז שלהן ועיין בברכי יוסף ובח"א דלכתחילה צריך להתפלל בלחש כ"כ שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע ומ"מ אם א"א לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים וכדלקמיה:

(ז) קולו ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:

(ח) בלחש הט"ז כתב דאף אם יכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל ביחיד בקול ועיין בבה"ל שכתבנו דאין להקל בזה:

(ט) להגביה קולו ואיירי דאפילו אם ישמיע קולו במקצת ג"כ לא יוכל לכוין דאל"ה אסור:

(י) בצבור אסור אפילו להשמיע קולו במקצת וכ"ש להגביה קולו:

ביאור הלכה

(*) בלבו:    ובדיעבד אם התפלל בלבו מצדד המגן אברהם דלא יצא וכן כתב בספר נפש החיים פרק ה':

(*) ואם אינו יכול לכוין בלחש:    עיין במ"ב בשם הט"ז ולפי מה דאיתא בזוהר שאם מגביה קולו בתפילה כ"כ עד שחבירו יכול לשמוע אין תפילתו נשמעת למעלה נ"ל שאין לסמוך על קולתו של הט"ז ולענין קושיתו דמקשה על הרא"ש עיין בפרישה ויתיישב לך ובפרט לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסעיף זה ובסעיף ג' בהג"ה דלדעת הרשב"א והטור לא נמצא בהגמרא דיהא מותר להגביה הקול במקום שאינו יכול לכוין עכ"פ בדינו של הט"ז בודאי יש להחמיר בזה. אך דדברי הגר"א צע"ק דבטור מוכח בהדיא דמותר להגביה הקול ואולי י"ל דכונתו לשיטת הטור אין לדין זה מקור מהגמרא:

(*) דאתי למטרד ציבורא:    אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול [פרישה] וההיא דס"א ע"כ מיירי שגם בביתו ובקול אינו יכול לכוין מרוב טרדותיו. ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להתפלל ביחיד ולעורר הכונה שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לש"ש כ"כ הפמ"ג:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש