באר היטב על אורח חיים קא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך אורח חיים קא |

סעיף א[עריכה]


(א) כוונה:    אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין כמ"ש סי' ס"ג ס"ד.

סעיף ב[עריכה]


(ב) בלבו:    ואם התפלל בלבו צ"ע אם יצא. עמ"א.


(ג) לאזניו:    ואם לא השמיע לאזניו יצא. האר"י ז"ל לא היה משמיע קולו אפי' בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט.


(ד) בלחש:    פי' דאף דיכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין. ט"ז.

סעיף ג[עריכה]


(ה) להשמיע:    ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יוכל לכוין בלחש עדיף טפי. מ"א ע"ש.


(ו) מדאי:    דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר דבריו שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. ט"ז וכ"כ המ"א דלא כב"ח ופר"ח ע"ש. אכן אותם שעושים כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן. ועיין א"ז שכתב בשם הרמב"ם ויקראו אל אלהים בחזקה מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עיין שם סוף פרשת בא.

סעיף ד[עריכה]


(ז) בלה"ק:    שאין מלאכי השרת נזקקים לשאר לשונות אבל בצבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם.


(ח) ארמי:    דאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם.