משנה עוקצין ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ב · משנה א | >>
זיתים שכבשן בטרפיהן, טהורים, לפי שלא כבשן אלא למראה.
כשות של קשות והנץ שלה, טהורה.
רבי יהודה אומר, כל זמן שהיא לפני התגר, טמאה.
משנה מנוקדת
זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵּיהֶן, טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר, טְמֵאָה.
נוסח הרמב"ם
זיתים שכבשן בטרפיהן - טהורין,
- לפי שלא כבשן אלא למראה.
- כשות של קשות, והנץ שלה - טהור.
- רבי יהודה אומר: כל זמן שהיא לפני התגר - טמאה.
פירוש הרמב"ם
שלא כבשן אלא למראה - רוצה לומר ליופי לא לאכילה, על כן אינן מטמאין לפי שאינן מאכל.
וכשות של קישות - "כשות" בלשון ערב "וגב", והוא כעין שערות שנמצא על הקישות בעת חתיכתו.
והנץ שלו - הפרח אשר בקצהו.
ואמר רבי יהודה, כי הכשות הזה והנץ, ואף על פי שאינן נאכלין, כל זמן שהתגר מוכר הקישות רוצה בקיומם כדי שיראו הקשואים חתוכין בזמן קרוב, ולפי שהוא רוצה בקיומן מטמאין כמו שמטמאין האוכלין ומצטרפין לכלל הקשואים לפי שהם כמין שומר להן, כיון שהוא השומר עליו, עניין שירחבו בני אדם על קנייתו בהן.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
זיתים שכבשן בטרפיהם טהורין. היינו דאמר ב) רבא בשלהי סדר תעניות האלו (דף כד:) דרב יהודה כי הוה מטי לאשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין אמר הויות דרב ושמואל קחזינא הכא כלומר מוקשה היה בהלכה זו דצריכה יגיעה:
שכבשן. דרכן היה לכבוש ירק ביין או בחומץ או בשאר דברים כדאמרינן בפרק אין מעמידין (דף לה:) וכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ:
בטרפיהן. בעלים שלהם עלה זית (בראשית ח) תרגום טרף זיתא:
טהורין. אם נגע שרץ בעלה לא נטמאו הזיתים דלא חשיב עלה לא יד ולא שומר אע"פ שבמתכוין כבשן בטרפיהן לפי שלא כבשן אלא למראה ולא לאחוז אותן בעליהן אלא כדי שיראו יפים יותר כשהעלין עמהן ונראין כאילו מחדש נתלשו מן האילן מתוך שעליו לחין ואינן יבשין והא דתנן לעיל אם ליקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו הרי אלו מטמאין אע"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מכל מקום צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו:
כשות של קישות. כשהקישות הן קטנים יש להם כמין שער קטן ושמו כשות:
הנץ שלה. בפי הקישות עומד כמו נץ ארוך:
טהור. דלא חשיב לא יד ולא שומר:
לפני התגר טמא. דניחא ליה לתגר בשער ובנץ דמתוך כך נראית נאה ומוכרה ותימה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ובתוספ' [פ"א] תניא אמרו לו לר' יהודה לא יד ולא שומר הוא ושמא היינו טעמא דרבי יהודה דמתוך שהקישות רכה ויד הכל ממשמשים בה לקנותה היתה מתקלקלת אם לא מפני שאותה שער שומרה מלכלוך ומכל דבר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
זיתים שכבשן - ביין או בחומץ או בשאר משקין א:
בטרפיהן - עם העלים שלהם. עלה זית, מתרגמינן טרף זיתא:
טהורים - אם נגע שרץ בעלין, טהורים הזיתים והעלים, דלא חשיבי העלים לא יד ולא שומר:
לפי שלא כבשן - בטרפיהן:
אלא למראה - כדי שיהיו נראים יפין יותר כשהעלים עמהן, דנראים כאילו מחדש נתלשו:
כשות של קישות - כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות:
והנץ שלה - בפי הקשואים יש במו נץ ארוך מעט:
טהורים - דלא חשיבי לא יד ולא שומר:
לפני התגר טמאה - דניחא ליה לתגר בשער ובנץ, שמתוך כך נראים הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו ב, וכיון שרוצה בקיומן, חשיבי שומר ג לפרי. אי נמי, לפי שהקשואים רכים ויד הכל ממשמשים בהן לקנותן הן מתקלקליס אם לא מפני שאותו שער שומרן מכל לכלוך וטינוף:
פירוש תוספות יום טוב
זיתים שכבשן. פי' הר"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר"ן שכתבתי במשנה ו' פ"ב דע"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה:
אלא למראה. פי' הר"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר"ש:
[והנץ. פי' הר"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר"ש ועיין בפירוש הר"ב משנה ג']:
[טהורה. והר"ב העתיק טהורים. ובדר"י העתיק טמאה. והר"ש העתיק טהור וטמא. והרמב"ם בפירושו בדר"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ"ה מהט"א ואיני יודע למה]:
לפני התגר. כתב הר"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ"פ הרמב"ם. והר"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר"י ע"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו:
טמאה. פי' הר"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג"כ. וכן פי' הרמב"ם בהדיא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) הדומין ליין וחומץ שמעמידין ומקיימין האוכל. ובכל מקום פירש הר"ב, כבוש ביין, או בחומץ, או ציר, או שמן, או מים עם מלח:
(ב) (על הברטנורא) וקשה, וכי אין זה למראה, וברישא לא פליג רבי יהודה. הר"ש. ואפשר לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ, לטרפי הזית דמעיקרא אינם מחוברים בפרי עצטו:
(ג) (על הברטנורא) ולפיכך מצטרף גם כן. וכן כתב הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
זתים שכבשן בטרפיהן וכו': ופי' בערוך זתים שכבשן בטרפיהן ונגע שרץ לטרפא שהן חוץ לקדרה לא טימא למה שבקדרה:
האשה שכובשת ירק: בקדרה ותולה ממנה ירק חוץ לקדרה ונגע בשרץ אין מטמא למה שבקדרה ע"כ:
כשות של קשות והנץ שלה טהורים: גרסי' ואית דגרסי טהורה והכי מסתברא משום סיפא דר' יהודה אלא שלשם אית דגרסי טמא בלא הא:
ר"י אומר כל זמן שהן לפני התגר טמא: דניחא ליה לתגר וכתב כדפי' רעז"ל ותימא לטעם זה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ושמא היינו טעמא דר"י לפי שהקשואים רכים וכו' כדפי' רעז"ל בטעם שני:
תפארת ישראל
יכין
זיתים שכבשן: ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן:
בטרפיהן: ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]:
טהורים: ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר:
לפי שלא כבשן אלא למראה: דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]:
כשות של קשות: ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין:
והנץ שלה: יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ:
טהורה: דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר:
טמאה: אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת