רמב"ם על עוקצין ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ראו גם נוסח המשנה עוקצין ב רמבם

=עוקצין פרק ב[עריכה]

משנה א[עריכה]

שלא כבשן אלא למראה - רוצה לומר ליופי לא לאכילה, על כן אינן מטמאין לפי שאינן מאכל.

וכשות של קישות - "כשות" בלשון ערב "וגב", והוא כעין שערות שנמצא על הקישות בעת חתיכתו.

והנץ שלו - הפרח אשר בקצהו.

ואמר רבי יהודה, כי הכשות הזה והנץ, ואף על פי שאינן נאכלין, כל זמן שהתגר מוכר הקישות רוצה בקיומם כדי שיראו הקשואים חתוכין בזמן קרוב, ולפי שהוא רוצה בקיומן מטמאין כמו שמטמאין האוכלין ומצטרפין לכלל הקשואים לפי שהם כמין שומר להן, כיון שהוא השומר עליו, עניין שירחבו בני אדם על קנייתו בהן.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב[עריכה]

גלעינין - הם נויי הפירות, מכל פרי שיש לו גרעינין בתוכו כתמרים והזיתים ואגסים וזולתם, הושמו כולם במדרגות ידות אוכלים.

וחותל - לפוף, מלשון "והחתל לא חותלת"(יחזקאל טז, ד). וזה כי על נוי התמרים קרום מפריד בין הגרעין ובין האוכל של תמרים.

ולפי שאמר כי הגרעין הלח מצטרף לאוכל, לפי שהוא שומר לו לפי שאם יסור הגרעינים תתחלחל הליחה ותפסד. וגרעין מן הפרי היבש אינו מצטרף, לפי שאינו שומר אותו ואם יוצא אותו גרעין לא יפסד הפרי, אמר על כן הקרום אשר על גרעין הלח אינו מצטרף לפי שאין אותו הקרום השומר אלא הגרעין עצמו, והקרום הזה גם כן נפרד מעצם הלח. אמנם הקרום אשר על גרעין התמרים היבשים הוא דבק בעצם התמרים והוא השומר לא הגרעין, ואילו סר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה.

ולפי שאמר כי אילו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף, ביאר כי תכלית מה שיצטרף ממנו הוא מה שכנגד האוכל. ובתוספתא (פ"ב) "הרוטב שנאכל חציו וחציו קיים, כנגד האוכל מצטרף, שלא כנגד האוכל אין מצטרף".

וכן העצם כשהוא בתוך הבשר וקצהו יוצא מן הבשר, אנו רואים אותו כאילו נחתך מה שיצא מן הבשר, וכל מה שהיה ממנו תוך הבשר מצטרף לתשלום כביצה, וכבר ביארנו בטהרות (פ"א) כי העצם מצטרף לפי שהוא גם כן שימר בבשר.

וכשהיה הבשר מדובק בעצם לבד והעצם מגולה ולא היה הבשר סובב אותו מכל צד, אמר רבי ישמעאל שאנו רואים העצם כאילו כבר נחתך מה שאינו תחת הבשר, ויצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אף על פי שהבשר אינו סובב בעצם רואים אותו כאילו הוא מקיפו כטבעת שמקיף העצם.

וחכמים אומרים, שכל הגלוי מן העצם בלי בשר אנו רואים אותו שכבר סר, עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב, אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין.

וסיאה - בלשון ערב "אל-פודנג".

וקורנית - "אל-חנטה".

ואלה השלושה מינים הם ממיני האזוב.

והלכה כחכמים:

משנה ג[עריכה]

נימוק מקצתו - נתחלחל קצתו ורפה ונכנס וחזר שאינו ראוי לאכילה, ועל כן אינו מצטרף עם היותו מחובר ומגיע לגרעיני הרמונים או לזרע האבטיח.

וכן אילו היה המקום אשר נרקב ונפסד בתוך הרמונים או האבטיחים אינו מצטרף.

ומקליפות רמונים דמות כוס סובב בראש הרמון ושפתו עשויה תלפיות דמות שיני המסרק, ועל כן נקרא מסרק, כי המסרק הוא הנקרא בלשון ערב "אל-משט", והוא כשקולף והושלך אין נראה דבר מגרעיני הרמונים, ועל כן אמר רבי אלעזר, כי הוא אינו שומר.

וכשנקלף הכוס הזה גם כן ימצא בהן כדמות ראש השדיים משופע ויוצא על שטח הרמון ירוק, והוא הנקרא פיטמה של רמון, וכשתכרת אותו פיטמה ולא תשרש בכריתה לא יגלה גם כן גרעיני הרמונים.

וזה הכוס כולו מלא מפרח ירוק דק, נשאר בתוכו אחר שיתבשלו הרמונים בתכלית הבישול, והוא הנץ שלו הנזכר כאן.

ואין הלכה כרבי אלעזר:

משנה ד[עריכה]

כבר ידעת כי הקליפות הם כולם שומרים לאוכל, ועל כן הן מצטרפין.

וקדודה - רוצה לומר חתוכה, לפי שאינה שומרת לזולתה כשנחתכה.

וקליפה החיצונה בבצל הדקה מאד אשר אין שם דקה כמותה, והוא דמות הבגד, והוא הנופל בעת משמוש בבצל, והיא אשר שמים אותה הרופאים על המורסות כשנפתחו ותמשוך מהן הליחה בכוח.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ה[עריכה]

מירק - שיפליג בחתך עד שיתבאר הדבר הכרות.

וכיון שכוונתו לבשלן אינו מתכוין שישאר אותו דבר חתוך מחובר לפי שהבישול ידקקהו ויפרידהו. אמנם אם היתה כוונתו לשליקה או לכבישה או להניח הירק ההוא על השלחן הרי זה חיבור, לפי שכוונתו שישאר מחובר קצתו בקצתו כדי שתקל הוצאתו או מערכתו.

התחיל לפרק - כשהתחיל לפרק אותו חיבור, אין אנו אומרים כיון שהתחיל לפרק גלה דעתו שאין רוצה שישאר דבר ממנו מחובר ונאמר בכל אינו חיבור, אבל הדבר ההוא אשר פירק בלבד הוא אשר אינו חיבור, וכל מה שנשאר מדובק הוא חיבור.

תחילת משנה בנוסח הרמבם[עריכה]

אמנן - גדלן וחיבר קצתן לקצתן, מלשון "ויהי אומן את הדסה"(אסתר ב, ז). והעניין שהוא לוקח האגוזים והם לחים ומחתכם בעציהם ומקבצם בעבות בחוטים או בקליפה עד ששמם בחבל אחד בגוף מחובר כדי שיקל משאן.

וחמרן - נתנן קצתם לקצתם, מלשון "ויצברו אותם חמרים חמרים"(שמות ח, י). והכוונה שהוא קבץ עליהם בעבות עד ששבו חבל אחד כדי לתלות ולעמוד זמן, כמו שעושין אצלינו במערב בבצלים אשר רוצין לאצרן.

אחר כך אמר כי האגוזים והשקדים, רוצה לומר האגוז האחד והשקד האחד, האוכל שלה וקליפתה חיבור זה לזה כמו שקדם, כי הקליפות שומרים להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חיבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה אין ספק כי אינו מיטמא, ואף על פי שהחזירה למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשאר עמו האוכל, והיתה שבירתו מעוטה כגון בקיעת כלי החרס, הרי זה חיבור עד שתתרצץ הקליפה ואז אינו חיבור, והוא אמרו עד שירצץ, מלשון "וירעצו וירוצצו"(שופטים י, ח), ואף על פי שהוא כתוב במשנה בסמ"ך זה בלשונם עובר:

משנה ו[עריכה]

ביצה מגולגלת - בלשון ערב "נמברשת".

ופירוש יגום - יכרות.

אומר כי משיקלוף ממנה מקום אחד לשתותה, משום אותה קליפה כולה הנשארת אינה חיבור, לפי שאין לה שמירה בו כיון שנפתח ממנה מקום אחד לפי שהיא שותתת מן המקום ההוא. אבל אם היתה שלוקה, קשה, הקליפה כולה הוא שומר לכל חלק ממנה ועל כן מצטרף, עד שירצצו כולה ואז לא תצטרף. והעניין הזה בעצמו הוא בעצם אשר בו מוח, לפי שהמוח אוכל והעצם הסובב אותו שומר, והוא מצטרף עמו עד שירצצו.

והרמון שפרדו - פירד גרעיניו בתוך קליפתו. והרבה עושים זה כשנגבה קליפת הרמון, עד שישארו הגרעינין בתוך הקליפות מתנועעים.

חיבור עד שיקיש עליו בקנה - עד שיכה ברמון בקנה או בשבט עד שינועו מה שנאחז בקליפה מגרעיני הרמון, ואז לא תשאר הקליפה חיבור לגרעינין ולא תצטרף.

ושלל הכובסין, והבגד שהוא תפור בכלאים, חיבור, כמו שזכרנו במסכת פרה בפרק אחרון. אמנם לפי שאין לו לחיבור הזה להשאר ולעמוד אבל יפרד, אמרו כי כיון שיתחיל להתיר, אנו חושבין אותו כנפרד ואינו חיבור:

משנה ז[עריכה]

כבר ביארנו כי חזרים - חסא.

ואין הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק:

משנה ח[עריכה]

צורת עלי הבצלים ידועה, כי היא חלולה כדמות קנים ובתוכה ריר ידבק ביד.

וכן הבצל כשנגע בו המים, וצמח והוא אינו מחובר לקרקע כמו שהוא מפורסם, יצא ממנו לב ירוק דמות עלי בצלים ובתוכו גם כן ריר, ואותו דבר הצומח נקרא בני בצלים.

ואומר, כי אם היה הריר בתוך החללים ההם אז אנו משערין אותן כמו שהן מן החלל להשלים שיעור כביצה, ואם היו ריקניות בלא ריר ממעכים אותן ביד עד שיתקבצו ותסור ניפחן ואז משערין אותן בכביצה.

וכן הלחם המתחלחל חלקים כמו (פסחים דף לז.) סופגנין, והוא פת סופגניות, משערין אותו בכמות שהוא, אלא אם היה חלל בתוכה אז יתקבץ ביד.

ודרך בשר העגל היונק כשנתבשל שירבה ויגדל, ובשר מרובין בשנים מן הבהמות כשיתבשל מתכווץ ומתמעט. ואמר שאנו משערין כביצה ממנו והוא מבושל כמות שהוא, ולא נאמר זה היה קודם שנתבשל כביצה ואף על פי שהוא עכשיו פחות מכביצה, או בהפך, אבל ישוער לפי עניינו, אם היה חי חי, ואם מבושל מבושל:

משנה ט[עריכה]

כשזרע קישות בכלי אינה מטמאה בהצמחתה, כי האוכלים אמנם מיטמאים אחר תלישתם מן הקרקע, כמו שביארנו בראשון של מכשירין.

ואמר רבי שמעון, כאשר יצאו מן הקישואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא, והוא אמרו והטמא בטומאתו, והטהור יאכל.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה י[עריכה]

כבר קדם לך במסכת מכשירין (פ"א) כי הזרעים אינן מוכשרים בעוד שהן מחוברין לקרקע.

וכבר ביארנו ברביעי של מכשירין כי המים אינן מכשירין לטומאה אלא כשהן תלושים מן הקרקע, אבל כשהן בקרקע אינן מכשירין, וזכרנו עיקר זה השורש. ובעבור השורש הזה אמר, כי כלי גללים וכלי אדמה כשהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים, והיו מונחים על שטח הקרקע והם מלאים מים, כי המים ההם אינן מכשירין לפי שהוא כקרקע ואינו כתלוש.

וכבר ביארנו פעמים כי עציץ נקוב הרי הוא כארץ, ושאינו נקוב אינו כארץ, וכשנזרעו זרעים בכלי נקוב הרי הוא כאילו נתחבר בקרקע ועל כן אם נבלל במשקה לא הוכשר, ואם היו הצמחים בכלי שאינו מנוקב הרי הוא כתלוש ועל כן כשנבלל במשקה הוכשר.

אחר כך אמר, כי העציץ הזה שאינו נקוב אשר הוא כלי ומכשיר את הזרעים כמו שביארנו, וכן המשקים שבו מכשירין, כשמלאהו עפר עד שפתו דינו דין טבלה שאין לה לזביז, אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בשני של כלים. וכן גם כן בכאן אינו מכשיר את הזרעים, לפי שהוא לא נשאר כלי לעניין הכשר, ומים שבו גם כן אין מכשירין. ובתוספתא (פ"ב) אמרו "טבלה שיש לה לזביז, והטה על צדה, אינה מכשרת את הזרעים, לפי שבהטייתו אותה, חזרה כטבלה שאין לה לזביז אשר אינה כלי".

וכבר ביארנו פעמים כי לזביז הוא השפה הגבוהה.

ועניין אמרו אינה כלי, כי אינה מקבלת טומאה: