רמב"ם על עוקצין ג
ראו גם:
עוקצין פרק ג[עריכה]
משנה א[עריכה]
ההכשר כבר נתבארו כלליו ופרטיו במסכת מכשירין (פ"ג).
ואמנם המחשבה עניינה שיתכוין לאכילת אותו דבר ואז יטמא טומאת אוכלין. וכבר נתבאר ממנה קצת במסכת טהרות (פ"א), ויבאר תשלומו בפרק הזה:
משנה ב[עריכה]
כבר ביארנו כי עניין מחשבה הוא שיתכוין על אותו דבר שיהיה מאכל אדם, אף אם היה ראוי לגוי בלבד הרי הוא אוכל.
וכבר ביארתי לך בראשון של טהרות שכל מה שיטמא טומאה חמורה, רוצה לומר אדם ובגדים, אין צריך הכשר, וכל מה שלא יטמא טומאה חמורה צריך הכשר.
והוא אמר בהלכה הזאת, כי הדברים אשר אין סופן לטמא טומאה חמורה אלא טומאת אוכלין בלבד, והם עם זה אינם ידועים לאכילה, על כן צריכין מחשבה.
- ומזה הבשר שחותכין מן האדם או מן הבהמות או מן העופות והם חיים, וכבר נתבאר לך פעמים בסדר הזה כי בשר הפורש מן החי אינו מטמא, אמנם מטמא אבר מן החי.
- וכן נבלת העוף הטמא לא תטמא טומאה חמורה, כמו שזכרנו בראשון של מסכת טהרות.
- וכן החלבים בכפרים צריכין מחשבה, לפי שאינו מאכל אנשי הכפרים.
- וכן הירקות המדבריות כולם, אשר אינן נזרעים בגנות ואין צומחין בפרדסים, אינן צריכין מחשבה לפי שאינן גם כן מיוחדים למאכל אדם.
- ושמרקעין - בצל חריף משתמשין בו ברפואות.
- ופטריות - הוא צמח אין לו שורש ולא זרע, ואוכלין אותו רוב העם מבושל ושלוק.
והוציא רבי יהודה מירקות המדבר, הכרתי המדברי, והרגילה, ונץ החלב, הנקרא בערב "אל-חב", ואמר כי באלו אין צריכין מחשבה לפי שהם מפורסמות ידועות למאכל אדם כמו הירקות הפרדסיות.
והוציא רבי שמעון העכביות, והוא הצמח שעליו קוצין הרבה, ומקלפין הקוצין ומשליכין אותן, אחר כך יקלוף אותו שורש ויאכל נא, או מבושל בבשר, וקלוי באלפס בשמן גם כן, והוא רב מאד בארץ המערב ושמו מפורסם במערב "אל-מקלוב". והוא מכלל מיני הקוצים, ותרגום "כערער בערבה"(ירמיה יז, א), "כעכביתא". ובבראשית רבה אמרו "וקוץ זה קונדס, ודרדר אלו עכביות".
והוציא רבי יוסי מצמח המדבר כלוסין, ונאמר כי הוא הנקרא בערב "ענב אל-דיב".
ואין הלכה כשלושתן, אבל אלו כולם והדומה להן הן צריכין מחשבה:
משנה ג[עריכה]
כבר הודעתיך כי כל מה שיטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. ונבלת העוף הטהור כבר ביארנו בראשון של מסכת טהרות שהיא מטמא אדם בבית הבליעה ועל כן אינה צריכה הכשר, אבל הן אוכלין טמאין בלא הכשר בלתי שיגע בה מה שיטמא אותה, וכן נתבאר בגמרא נדה (דף נא.) "דלא בעיא הכשר מים, ולא הכשר שרץ", רוצה לומר שהיא טמאה כאוכלים טמאין בלתי שיגע בה שרץ ולא שאר טומאות.
ועניין אמרו בכל מקום - במדינות ובכפרים.
והעיקר מה שזכרתי לך כי כל מה שדרכו להאכל במקום אחד ולא יאכל במקום אחר, הוא צריך מחשבה במקום אשר לא נתפרסם שם אכילתו.
ואמרו בכאן והחלב - רוצה לומר חלב בהמה טמאה, לפי שהוא מטמא כמו בשרה ועל כן אין צריך הכשר, כמו שיבאר עוד בסוף הפרק.
ורבי שמעון אומר, כי בשר הגמל והארנבת והשפן והחזיר אין צריכין מחשבה בשוקי המדינה, לפי שידוע הוא אכילתם במדינה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה ד[עריכה]
שבת - הוא בלשון ערב "שבת", והעיקר אצלנו "סתם שבת לכמך עשוי, ולא לקדירה", ופירוש הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר הנמנין לא שיבושל בקדרה, ועל כן כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין. אבל כשנתבשל, כיון שהשליך כוחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו, והנשאר הימנו אחר כך הוא במדרגת השמרים אשר אינן ראוים לאכילה, ועל כן אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים.
ולולבי זרדים - הם לבות האילנות, והם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבין האילנות, והרבה בני אדם כובשין אותן במים ומלח ואוכלין אותן חיים, אמנם זה בלתי מפורסם אצל הכל.
ועדל - צמח מפורסם.
ולוף - מין בצל, פירש התלמוד הירושלמי (שביעית פ"ז). וממנו מין ידוע בלוף שוטה.
עד שימתוקו - עד שימתק טעמם בכבישה ותסור עפיצתן.
ופקועות - טעמן מר, כמו שנאמר "פקועות שדה"(מלכים ב ד, לט), וכשנכבש במלח זמן רב נמתק ונעשה ראוי לאכילה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה ה[עריכה]
קושט - בלשון ערב "אל-קסטי".
וחמס - "אל-דארציני".
וראשי בשמים - צמחי הבושם כולם נקראים "ראשי בשמים", רוצה לומר קצות הבושם, וזה כגון הקנה והקנמון ואגוז הבשם ונרד, ומה שקורין בערב "הבאג", ו"בסבאסה" וכיוצא באלו הצמחים, אשר מטיבין הטעמים ונותנים בו ריח ערב.
[ותיה - "אל-אנגדאן", והרבה מתבלין את האוכלים בארצות הקרות בתיה ופיגם] והחלתית עם תיעוב הריח, והרי לך הרופאים זוכרים אותם בספרי המזונות.
וחלות חריע - וזה שמוציאין לבו ושוחקין אותו ועושין ממנו עוגות ומשתמשים בו בטעמם. והירושלמי ביאר לנו כי "חריע" הוא הנקרא בערב "אל-קרטום".
ומאמר רבי יוחנן בן נורי הולך על העיקרים הידועים, והם שכסף מעשר שני אין קונים בו אלא מזונות בלבד. ואמרו בתלמוד (נדה דף נא:) "נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין". וזה הוא פסק ההלכה:
משנה ו[עריכה]
הפגין - הם הפירות אשר הן עפוצין מאד.
ובוסר - הוא עניין הפירות אחר הפיגום האחרון וקודם תשלום הבישול.
ועונת המעשרות - חלוקה בחילוק האילנות, כמו שנתבאר במסכת מעשרות (פ"א).
ופריצי זיתים וענבים - זיתים יבשים, וענבים יבשים, אירע לו מקרה ויבש קודם הבישול ונתקשה עד שנמנעה אכילתו, ועל כן נקראו "פריצים".
וקצח - בלשון ערב "אל-שוניז".
ואמרם וכן למעשרות, בית שמאי פוטרין לפי שאינו אצלם אוכל, ובית הלל מחייבין במעשר לפי שהוא אצלם מכלל האוכלין.
והלכה כרבי עקיבא:
משנה ז[עריכה]
הקור - הוא ראש הדקל, והוא עץ לבן רך כורתין אותו מעלי הדקל כדמות גבינה יבשה ואוכלין אותו בני אדם, והוא אינו מיטמא, אמנם מותר לקנותו בכסף מעשר.
וכפניות - הם עוקצי התמרים בתחילת צמיחתן והם מכוסין בקרומם, והוא מפורסם והוא כאוכלין ויטמא טומאת אוכלין:
משנה ח[עריכה]
רבי עקיבא אומר אם יכול לחיות - רוצה לומר כי אם הוא בעניין שאם יחזרהו למים שיחיה אז אינו מטמא כשנגע בו הטומאה, לפי שהוא חי ואין הדגים מיטמאים כל שהן חיים כמו שביארנו בפתיחה.
ויחור של תאנה - שבט מאילן התאנה כשנשתבר ובו גרעיני תאנים, ונשאר מחובר באילן בקליפה אשר על האילן בלבד.
רבי יהודה אומר, כי אותן תאנים אינן מטמאין אלא אחר כריתתם ופירוקן מן האילן. וחכמים אומרים, כי לא נחשוב אותו מחובר אלא אם נשאר בינו ובין האילן חיבור כל כך, שאם יקשר עם האילן יתחבר עמו וישוב ענף מענפיו ויפרח ויוציא פרח. ותרגום "וישסף שמואל"(שמואל א טו, לג), "ופשח".
ואין הלכה כרבי עקיבא, ולא כרבי יהודה:
משנה ט[עריכה]
לשון התורה באיסור החלבים הם שלוש מיני חיות בלבד, והוא "שור וכבש ועז"(ויקרא ז, כג), וזהו חלב בהמה טהורה. אמנם חיה טהורה, והיא איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר, חלב אלו כולם מותרים לנו באכילה.
אבל בהמה טמאה וחיה טמאה אין חילוק בין חלבה ובשרה, לא לעניין אכילה ולא לעניין טומאה, הוא אמרו יתעלה ברוך הוא "טמאים הם"(ויקרא יא, כז) ולא חלק בם חילוק. וכבר ביארנו כי הבהמה טמאה שווה הוא זביחתה או מיתתה, והשחיטה אינה מועלת ומצלת מן הטומאה אלא בחיות המותרין לאכילה בלבד. ולשון התורה בהיות חלב בהמה טהורה טהור, רוצה לומר שלא יטמא כמו שתטמא הנבילה ואף על פי שהוא חלב נבילה, הוא אמרו יתעלה "וחלב נבלה וחלב טרפה, יעשה לכל מלאכה, ואכול לא תאכלוהו"(ויקרא ז, כד), לפי שאמר "לכל מלאכה" יכנס בו מלאכת הקודש כמו שזכרו בספרי. ואין ספק כי החלב אשר אמר בו בטהורה עם היותו חלב נבלה אינו חלב בהמה טמאה, מפני אמרו "חלב נבלה וחלב טרפה", אמרו "יצאת בהמה טמאה שאין לה טרפה", לפי שטריפתה ושחיטתה שווה כמו שביארנו, ואינו גם כן חלבי חיה טהורה כיון שאמר "ואכול לא תאכלוהו", אמרו "חלב שאסור באכילה טהרתי לך, יצא חלב חיה טהורה שמותר באכילה".
ונתבאר לך מן העיקרים האלו כי חלב כל הנבילה כמו בשרו, חוץ מחלב נבלת בהמה טהורה שחלבה טהור לא יטמא אדם וכלים כמו שתטמא הנבילה, ועל כן צריך הכשר על העיקר אשר הודעתיך כי כל מה שאינו מטמא טומאה חמורה צריך הכשר, כמו שביארנו בראשון של טהרות. ודע כי החלב הזה גם כן לא יטמא כמו שיטמאו אוכלין טמאים ואפילו אחר ההכשר, עד שתגע בו טומאה כשאר אוכלין ואז יטמאו כפי הטומאה אשר תגע בהם כמו שנשתרש בפתיחה, אלא אם יהיה חלב נבלה כי הוא צריך הכשר מים בלבד לא הכשר הגוף כמו נבלת עוף טמא, כמו שביארנו בראשון של מסכת טהרות:
משנה י[עריכה]
זאת ההלכה כבר קדמה היא ופירושה בסוף שביעית:
משנה יא[עריכה]
חלות דבש - הן חתיכות הנופת.
וכבר ידעת כי הדבש הוא מכלל שבעה משקים, זה כששותת, אבל כל זמן שהוא בבית השעוה אינו אז משקה. וכבר ידעת כי לטומאת משקים סגולות מיוחדות בם, מן היותם תחילה לעולם וזולת זה ממה שנתבאר בסדר הזה.
ואמרו בית שמאי, כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם. וכבר קדם לנו כי "חרחור" הוא חוזק החום. ואמנם מי שביאר משיחרחר מכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם, "מן לחרחר ריב"(משלי כו, כא), הוא מאמר לא יסכים עם העיקרים, לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה.
ופירוש משירסק, כיון שיוצק הנופת בידו וישתות הדבש:
משנה יב[עריכה]
לפי שהשלים כל דיני ההלכה הקודמת, כמו שפרט, חתם הדברים בגמול.
ועניין אמרו שלש מאות ועשרה עולמות – כאילו קובצו מעדני העולם הזה בכללם, לפי חילוק מיני מעדניהם, ואחר כך נכפל אותו המקובץ שלש מאות ועשר פעמים, היה מה שיגיע אחד מן הצדיקים ממעדני העולם הבא כמו זה.
אמנם התעדן הזמן הזה אינו נחזה, אבל כל נפש תזכה לחיי העולם הבא ולא תאבד לעולם. והוא עניין יש, רוצה לומר המציאות התמידי אשר לא יחקר, לפי ש"יש" הוא המציאות ואין הוא האפיסה, וכאילו אומר כי אוהבי אנחיל את המציאות בפשיטות, ואין שם מציאות האמתי אלא ההתמדה.
והוציא בפסוק הזה גדול התענוג על דרך משל, ומספרם "יש" שלש מאות ועשרה, וזה על דרך ההתעוררות בלבד כי אותו התענוג גדול. אמנם האמת כי כמו שאין שווי בין הנחקר לאשר אינו נחקר, כן אין שווי בין אלה המעדנים אשר אצלינו ואותם התענוגים. וכבר ביארנו מזה קצת במסכת סנהדרין (בהקדמה לפרק "חלק"):
נגמר סדר טהרות בעזרת שדי, ברוך רחמנא דסייען.
משנה עוקצין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב