משנה עוקצין ג יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ג · משנה יא | >>
חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים, משיחרחר.
בית הלל אומרים, משירסק.
חַלּוֹת דְּבַשׁ מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק.
חלות דבש - מאמתי מיטמאות משום משקה?
- בית שמאי אומרין: משיחרחר.
- בית הלל אומרין: משירסק.
חלות דבש - הן חתיכות הנופת.
וכבר ידעת כי הדבש הוא מכלל שבעה משקים, זה כששותת, אבל כל זמן שהוא בבית השעוה אינו אז משקה. וכבר ידעת כי לטומאת משקים סגולות מיוחדות בם, מן היותם תחילה לעולם וזולת זה ממה שנתבאר בסדר הזה.
ואמרו בית שמאי, כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם. וכבר קדם לנו כי "חרחור" הוא חוזק החום. ואמנם מי שביאר משיחרחר מכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם, "מן לחרחר ריב"(משלי כו, כא), הוא מאמר לא יסכים עם העיקרים, לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה.
ופירוש משירסק, כיון שיוצק הנופת בידו וישתות הדבש:
מאימתי מיטמאות משום משקה. דסתמייהו לאכילה כדתניא בפ' המוכר את הספינה (דף פ:) דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה והא דתניא התם דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה משני אביי לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ורבא אמר הא מני ר' אליעזר היא וסיפא דקתני חישב עליו לאכילה מיטמא טומאת אוכלין למשקין מיטמא טומאת משקין מסיק רבא אינו מיטמא טומאת אוכלין ואינו מיטמא טומאת משקים:
משיחרחר. פי' בערוך משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים כאילו מחרחר ריב עם הדבורים מן לחרחר ריב (משלי כו) אית דאמרי משיהרהר שיחשב מחשבה לרדות הדבש:
משירסק. מלשון חלות דבש שריסקן דתנן במס' שבת פרק חבית (דף קמג:) וקשה קצת דבסוף פ"ק דשבת (דף יט:) קא חשיב ר' יוסי בר"ח חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבה הוה ליה למימר מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכח מתני' דהכא דמשעה שריסקן יש בהן תורת משקה נמצא דמע"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד: תני"א בתוספתא [סוף פ"ג] אמר רבי יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלות דבש שאינן מקבלות טומאה באיביהן ומימיהם של כהנים לא נמנעו מהיות בודקין עליהם יין בטומאה ורודין אותה בטהרה על מה נחלקו על השבת ועל השביעית שרבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וחכ"א הרי היא ככלי ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר היתה נתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר:
מאימתי מיטמאות משום משקה - דסתמייהו לאכילה קיימי. ומאימתי מיטמאין טומאת משקין להיות תחילה:
משיחרחר - משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים. לשון לחרחר ריב. שנראה כאילו רוצה לחרחר ריב עם הדבורים. פירוש אחר, משיחרחר, שיחמם אותם להוציא דבשם, אע"פ שעדיין לא יצא הדבש. לשון ניחר מפוח (ירמיהו ז). ואית דגרסי משיהרהר, כלומר משיהרהר מחשבה בלבו יד לרדות הדבש:
משירסק - כשרוצים לרדות דבש מן הכוורת, חותכים בסכין ומוציאין חלות חלות, וזהו ריסוקן:
משיחרחר. כתב הר"ב ל' לחרחר ריב. והרמב"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב"ם מהתוספתא הביאה הר"ש. ודברי הר"ב כמסקנא דגמרא פ"ה דב"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב"ם חזר בו בחבורו פ"א מהט"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ"ש הר"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ"ה דכלים]:
(יד) (על הברטנורא) משמע דמחשבה ממש קאמר, ולא דיבור. ועיין סוף פרק כ"ה דכלים:
משירסק: מלשון חלות דבש שרסקן דבשבת ר"פ חבית וקצת קשה דבספ"ק דשבת קחשיב ר' יוסי בר חנינא חלות דבש שרסקם מע"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבא הל"ל מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכחא מתני' דהכא דמשעה שרסקם יש בהן תורת משקה נמצא דמע"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד הר"ש ז"ל: אמר המלקט כאן בהאי בבא דחלות דבש סיימו פירוש המשנה הר"ש והרא"ש ז"ל וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בס"א ל"ג אמר ר' יהושע בן לוי במשנה ע"כ: וא"כ אומר אני הדיוט אשריך משנה שנכנסת בק"ש שהיא מן התורה ויצאת במשקה דבש שהוא נעשה תחלה מדברי סופרים יה' יזכנו לדבש וחלב תחת לשוננו עם ביאת משיחנו אכי"ר: אמנם הרמב"ם ז"ל הביא זו הבבא דעתיד הקב"ה וכתבה בפירושו ז"ל אע"פ שנראה שהיא מימרא הובא בסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף ק') וידוע דר' יהושע כן לוי הוא אמורא כמו שנראה מכמה מקומות מן התלמוד דפליג אר' יוחנן ואאמוראי אחריני וגם דקאמר עליה בתלמודא גברא אגברא קרמית וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' כל שעה וז"ל והלכה כר' עקיבא לגבי חכמים משום דמסייע ליה עובדא דר' יהושע בן לוי שהיא אמורא ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל נראה דאזיל לטעמיה דבפ' שני מעשרה פרקיו דבהקדמת המשנה הזכירו ראשון לשבעה ושלשים תנאים שזכר באותו הפרק: בפי' רעז"ל דיש בגימטריא הוו שלש מאות ועשר התם בסנהדרין מייתי לה מימרא משמיה דרבא בר מרי אמנם באותיות דר' עקיבא אות היוד מצאתי וז"ל דבר אחר שם עולם מלמד ששלש מאות וארבעים עולמים עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק לעוה"ב שכן שם בגימטריא שלש מאות וארבעים הוו ע"כ:
יכין
חלות דבש: סתמיה לאכילה קאי ודינו כאוכל כל עוד שהוא בכוורת וכרבנן לעיל במשנה י' [רמב"ם פ"א מאוכלין הי"ח]:
מאימתי מיטמאות משום משקה: להיות תחלה אפילו כשנגע בולד הטומאה. ושיהא נטמא ומטמא בכ"ש. ושהשותה ממנו רביעית טמא. נטמא גופו. משא"כ אוכל. בשנגע בולד נעשה ולד ולד. ונטמא בכ"ש. אבל אינו מטמא אחרים עד שיהא בהמטמא כביצה קלופה. והאוכל אוכלין טמאין אין גופו נטמא. עד שיאכל חצי פרס. שהוא כביצה ומחצה להרמב"ם. וכב' ביצים לרש"י [כהרמב"ם פרק ד' מאוכלין]:
בש"א משיחרחר: ר"ל משיחרחר ריב עם הדבורים לגרשן מהכוורת. דהיינו משיעשן תחת הכוורת להבריחן [כך פירשו קצת מרבותינו. ותמהני מה הוכחה בזה שיהיה לשתייה. דילמא לאכלו. דהרי דבש ככוורתו אוכל הוא [כב"ב דף פ' ע"ב]. וי"מ דחרחור לשון חימום הוא [כטבו"י פ"א מ"ג]. ור"ל משיחמם החלות להוציא הדבש. אף שמעורב עדיין עם השעוה. וי"ג משיהרהר. דהיינו משיחשוב לסחוט הדבש מהחלות. ופשיטא דמחשבה הנאמר ככל מקום היינו עם דיבור [ועמ"ש ספכ"ה דכלים ובשאר דוכתי. וגם על זה תמהני דמ"ש מזיתים וענבים דצריך שיצא מהן משקה ממש [ועיין רפ"ק דטהרות. ופ"י שם מ"ד וה']:
ב"ה אומרים משירסק: דהיינו משיכתת החלות אז הדבש שבהן דינו כמשקה. מיהו כל זה בשעדיין הדבש מעורב עם השעוה. אבל דבש הזב מכוורתו. אף שלא ריסק החלות דינו כמשקה. רק בחישב עליו לאכלו [דהיינו שלא באופן שתייה בכוס]. אז דינו כמאכל [תוספתא דמכילתין ורמב"ם פ"א מאוכלין הי"ח]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת