ברטנורא על עוקצין ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה עוקצין, פרק ג':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

יש צריכים הכשר מים - כדכתיב [ויקרא י"א] וכי יותן מים על זרע:

ואין צריכין מחשבה, לחשב עליהן לאכילה - וכולה מתניתין מפרש לקמן:

(ב)

החותך מן האדם מן הבהמה מן החיה ומן העופות - כולהו בחותך מחיים איירי. ואע"פ שפירשו מן החי אינן מטמאין, דאין מטמא אלא אבר מן החי ולא בשר שפירש מן החי, הלכך צריכין מחשבה שיחשב עליהן לאכילה. ואם לאו, אינן מטמאין:

והחלב בכפרים - דאנשי הכפרים לא אכלי חלבים, הלכך צריכין מחשבה. אבל בשווקים דאיכא רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי חלבים, ואינם צריכין מחשבה:

ושאר כל ירקות שדה - שאינן נזרעים בגנות, אינן מיוחדים למאכל אדם, וצריכין מחשבה:

חוץ משמרקעים - מין בצל חריף:

ופטריות - מין צמח שאין לו שורש. פונג"י בלע"ז:

חוץ - מכרישי שדה. פורו"ש בלע"ז, ובערבי בורא"ת. שאלו אע"פ שאין נוטעים אותן בגינות, אינן צריכין מחשבה:

והרגילה - כך שמה בערבי, ובלע"ז פורקקל"ה:

נץ חלב - פרחים לבנים כחלב. ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב:

עכביות - עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא. ובלע"ז קרדו"ש:

כלוסין - הרמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדי"ב. וסברי ר' יהודה ור' שמעון ור' יוסי שאלו אינן צריכין מחשבה, מפני שהן מיוחדין למאכל אדם. ואין הלכה כאחד מהם, אלא כולם צריכין מחשבה, ואם לאו אינן מטמאין:

(ג)

נבלת בהמה טמאה בכל מקום - בין בכפרים בין בשווקים:

צריכין מחשבה - דסתמייהו לאו לאכילה:

ואינן צריכין הכשר - לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, שאין צריך ליגע בהן דבר טמא לטמאן, שסופן לטמא מעצמן טומאה חמורה. ואם תאמר, בשלמא נבלת עוף טהור דאינה מטמאה אלא בבית הבליעה, ניחא דצריכה מחשבה לטמא טומאה קלה. אלא נבלת בהמה דמטמאה במגע ובמשא, מחשבה למה לי, לטומאה קלה, היא גופה טמאה היא. הא מלתא משני בגמרא פרק דם שחיטה, כגון דאיכא פחות מכזית נבילה, וצירפה לפחות מכביצה אוכלים, דבין האי והאי הוי כביצה, דלהכי צריך מחשבה, ומכל מקום חשיב סופו לטמא טומאה חמורה ואינה צריכה הכשר, הואיל והיה אפשר לצרפה לכזית:

בשווקים - שיש רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי נבלת עוף טהור, ואכלי חלבים:

אינם צריכין לא מחשבה - דלאכילה הן עומדים:

ולא הכשר - דנבלת עוף טהור סופה לטמא טומאה חמורה, דמטמא בגדים בבית הבליעה, וחלב מיירי בחלב טמאה, דמטמא החלב כבשר, כדלקמן בפרקין, הלכך אינן צריכין הכשר:

רבי שמעון אומר אף הגמל וכו' - אינן צריכין מחשבה בשווקים, דאיכא רוב עם ואכלי להו. ודלא כתנא קמא דאמר נבלת בהמה טמאה בכל מקום ולא מפיק להני. ואין הלכה כר' שמעון:

(ד)

השבת - מין ירק הוא, וכן שמו בערבי. ובלע"ז אניט"ו:

משנתן טעמו בקדירה - אם היה שבת של תרומה, משנתן טעם בקדירה והוציאו ממנה, לא מתחייב עליו זר האוכלו, דעץ בעלמא הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלים - דכיון שנתבשל, כלה כוחו וטעמו ונשאר כעץ בעלמא, ותו לא חשוב אוכל:

לולבי זרדים - ענפים רכים היוצאים בעת שמלבלבים האילנות, וכובשים אותן ביין או בחומץ או במים ומלח, ואוכלים אותן:

והעדל - מין ירק דומה לצנון:

ועלי לוף - ממיני הבצלים. ויש ממנו מין שקורין לו לוף שוטה:

עד שימתוקו - דלא חשיבי אוכל אלא לאחר שכובשים אותן ויוצא מהן מרירותן:

פקועות - כעין אבטיחים קטנים, והן מרים. ורבותי פירשו, דלעת מדברית. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

הקושט - כך שמו בלע"ז ובערבי. והוא נמנה עם סממני הקטורת:

והחמס - יש שפירשו זנגביל. ויש שפירשו קנמון:

וראשי בשמים - כגון אגוז מוסקאט"ו, ונרד, וכיוצא בהם, שנותנים ריח ערב:

התיאה - מין חלתית:

וחלתית - כך שמה בערבי. ואע"פ שריחה רע, רגילים ליתן ממנה במזונות:

חלת חריע - כרכום יערי. וקורין לו בערבי אלקרטו"ם :

אף הן לא ילקחו בכסף מעשר - דרחמנא אמר (דברים יד) ונתת הכסף וגו' ואכלת שם, דבר שהוא נאכל כמות שהוא, אתה קונה בכסף מעשר, שאינו נאכל כמות שהוא, אתה קונה בכסף מעשר. וכן הלכה, דאין מטמאין טומאת אוכלים ואין נקחים בכסף מעשר:

(ו)

הפגין - תאנים שלא נתבשלו, כדכתיב [שיר ב'] התאנה חנטה פגיה. וכל שאר פירות נמי שאינן מבושלים נקראים פגין:

והבוסר - ענבים שלא נתבשלו. ומשהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. ופגין גרועים מבוסר:

משיבואו לעונת המעשרות - כל פרי ופרי כפי העת הקצוב לו להתחייב במעשר, כדתנן פרק קמא דמעשרות. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

פריצי זיתים וענבים - שנתקשו קודם בישולן, ואינן נפרכים בבית הבד. לשון ובני פריצי עמך (דניאל יא), בני אדם קשים ורשעים. כך זיתים וענבים הללו, קשין ואינן נפרכין, ואינן נדרכין:

בית שמאי מטמאין - דחשיבי אוכל:

ובית הלל מטהרין - דלא חשיבי אוכל:

הקצח - ניי"ל בלע"ז. וזרע שחור הוא. ורגילים לתת אותו בלחם, לפי שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב:

וכן למעשרות - כמו שנחלקו לטומאה, כך נחלקו למעשרות, דהמטמאן טומאת אוכלים מחייבו במעשרות:

(ז)

קור - עץ רך הנוסף בראשו של דקל ואוכלין אותו בני אדם ובימות הגשמים הוא מתקשה:

כעץ לכל דבר - ואינו מטמא טומאת אוכלין:

נלקח בכסף מעשר - דפרי [מפרי] וגידולי קרקע הוא:

כפניות - תמרים שלא בשלו כל צרכן:

כאוכלין - ומטמאים טומאת אוכלין:

(ח)

דגים מאימתי מקבלים טומאה - דכל זמן שהן חיים אינן מקבלים טומאה:

משיצודו - חשובים כמתים:

אם יכולים לחיות - שאם יחזירום למים יחיו, אינן מטמאין. אבל אם אין יכולים לחיות כשמחזירן למים, אע"פ שעדיין לא מתו, מקבלים טומאה. והלכה כבית הלל:

יחור של תאנה שנפשח - ענף של אילן תאנה ובו תאנים, שנתלש ונפרד ממקום חיבורו, אלא שנשאר מעורה ומדובק בקליפת האילן בלבד:

ר' יהודה מטהר - אותם תאנים שבענף, אם נגעה בהם טומאה. דחשיב להו כמחובר, הואיל והענף מעורה קצת, ואע"פ שאינו מעורה אלא בקליפה:

וחכמים אומרים אם יכול לחיות - אם יקשרו ויחברו הענף עם האילן יחיה הענף ויוציא פירות, חשוב כמחובר וטהורים. ואם לא יחיה כשיקשרוהו עם האילן, הרי תאנים שבענף כתלושים הן חשובים ומקבלים טומאה. והלכה כחכמים:

(ט)

חלב בהמה טהורה שנתנבלה! (יא)

, טהור מטומאת נבילה דכתיב [ויקרא ז'] וחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה, ואפילו מלאכת הקודש במשמע: לפיכך הוא צריך הכשר - דכיון שאין סופו לטמא טומאה חמורה, דהכי קיי"ל פרק קמא דטהרות, דכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה היינו לטמא אדם וכלים, צריך הכשר:

חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלות - דלא טיהרה תורה אלא חלב של בהמה טהורה שנתנבלה, דכתיב [שם] חלב נבילה וחלב טריפה, יצאת חלב בהמה טמאה שאין לה טריפה, לפי שטריפתה ושחיטתה שוה:

ואין צריך הכשר - לטומאת אוכלים אם צירף פחות מכזית לפחות מכביצה כדפרישנא לעיל. אבל מחשבה ודאי בעי, מידי דהוה אבשרא דבעיא מחשבה בכל מקום כדתנן לעיל:

צריך מחשבה בכפרים - ולא בשווקים. אבל הכשר צריכין בכל מקום:

(י)

כוורת דבורים וכו' - אם היא מחוברת בטיט, הכל מודים שהיא כקרקע. ואם היתה מונחת על גבי יתידות, הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט:

ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע - ונקנית בכסף, בשטר, ובחזקה, כקרקע:

וכותבין עליה פרוזבול - שטר שכותבים בית דין למלוה שמסר להם כל חוב שיש לו, שלא תהא שביעית משמטתו. ואין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, כלומר כשיש ללוה קרקע. ואם יש לו כוורת דבורים, כמו שיש לו קרקע דמי, וכותבין עליה פרוזבול למלוה:

ואינה מקבלת טומאה במקומה - דהוי כמחובר שאינו מקבל טומאה:

והרודה - מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש ממקום חבור. דכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש , וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת:

(יא)

מאימתי מיטמאות משום משקה - דסתמייהו לאכילה קיימי. ומאימתי מיטמאין טומאת משקין להיות תחילה:

משיחרחר - משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים. לשון לחרחר ריב. שנראה כאילו רוצה לחרחר ריב עם הדבורים. פירוש אחר, משיחרחר, שיחמם אותם להוציא דבשם, אע"פ שעדיין לא יצא הדבש. לשון ניחר מפוח (ירמיהו ז). ואית דגרסי משיהרהר, כלומר משיהרהר מחשבה בלבו לרדות הדבש:

משירסק - כשרוצים לרדות דבש מן הכוורת, חותכים בסכין ומוציאין חלות חלות, וזהו ריסוקן:

(יב)

עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק - סמך מאמר זה לכאן, להודיע בחתימת המשנה מתן שכרן של צדיקים לומדים ומקיימים כל מה שכתוב במשנה:

שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש - יש, בגימטריא הכי הוי, שלש מאות ועשר. כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה, שאין העולם הזה כולו אלא חלק משלש מאות ועשר ממה שיש לכל צדיק וצדיק נחלה לעולם הבא: