משנה עוקצין ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ג · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

החותך א מן האדם, ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות, מנבלת העוף הטמאג, והחלב בכפריםד, ושאר כל ירקות שדה חוץ משמרקעים ופטריות, רבי יהודה אומר חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב, רבי שמעון אומר חוץ מן העכביות, רבי יוסי אומר חוץ מן הכלוסין, הרי אלו צריכין מחשבה והכשר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חוּץ מִן הַכְּלוֹסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר.

נוסח הרמב"ם

החותך מן האדם ומן הבהמה ומן החיה ומן העופות ומנבילת העוף הטמא והחלב בכפרים ושאר כל ירקות השדה ושמרקעין ופטרייות רבי יהודה אומר חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב רבי שמעון אומר חוץ מן העכבייות רבי יוסי אומר חוץ מן הבלוסין הרי אלו צריכין מחשבה והכשר.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו כי ענין מחשבה הוא שיתכוין על אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם היה ראוי לעובד כוכבים בלבד הרי הוא אוכל וכבר ביארתי לך בא' של טהרות שכל מה שיטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים א"צ הכשר וכל מה שלא יטמא טומאה חמורה צריך הכשר והוא אמר בהלכה הזאת כי הדברים אשר אין סופן לטמא טומאה חמורה אלא טומאת אוכלין בלבד והם עם זה אינם ידועים לאכילה על כן צריכין מחשבה ומזה הבשר שחותכין מן האדם או מן הבהמות או מן העופות והם חיים וכבר נתבאר לך פעמים בסדר הזה כי בשר הפורש מן החי אינו מטמא אמנם מטמא אבר מן החי וכן נבלת העוף הטמא לא תטמא טומאה חמורה כמו שזכרנו בראשון של מסכת טהרות וכן החלבים בכפרים צריכין מחשבה לפי שאינו מאכל אנשי הכפרים וכן הירקות המדבריות כולם אשר אינן נזרעים בגנות ואין צומחין בפרדסות ( * אינן) צריכין מחשבה לפי שאינן ג"כ מיוחדים למאכל אדם:

ושמרקעין. בצל חריף משתמשין בו ברפואות:

ופטריות. הוא צמח אין לו שרש ולא זרע ואוכלין אותו רוב העם מבושל ושלוק והוציא רבי יהודה מירקות המדבר הכרתי המדברי:

והרגילה ונץ החלב. הנקרא בערב אלח"ב ואמר כי באלו אין צריכין מחשבה לפי שהם מפורסמות ידועות למאכל אדם כמו הירקות הפרדסיות והוציא ר"ש העכביות והוא הצמח שעליו קוצין הרבה ומקלפין הקוצין ומשליכין אותן אח"כ יקלוף אותו שרש ויאכל נא או מבושל בבשר וקלוי באלפס בשמן ג"כ והוא רב מאד בארץ המערב ושמו מפורסם במערב אל מקלו"ב והוא מכלל מיני הקוצים ותרגום כערער בערבה כעכביתא ובבראשית רבה אמרו וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות והוציא ר' יוסי מצמח המדבר כלוסין ונאמר כי הוא הנקרא בערב ענב אל דיב ואין הלכה כשלשתן אבל אלו כולם והדומה להן הן צריכין מחשבה:

פירוש רבינו שמשון

החותך מן האדם. כולהו אסיפא קיימי דצריכי מחשבה והכשר בר מהנך דמפיק כל חד וחד כדאית ליה אדם בהמה חיה ועופות בחותך מהם חיים איירי:

בכפרים. אתרוייהו קאי:

שמרקעין. פירש בערוך מין בצל:

פטריות. אין גידולן מן הארץ כדאיתא בפ' בא סימן (דף נ.) דאין להם שורש:

והרגילה. עשב שקורין פורפ"א בלע"ז:

נץ החלב. פי' בערוך פרחים לבנים וי"א עשב כשמחתכין אותו יוצא חלב:

עכביות. הן אותן ששנינו בפ' המביא כדי יין (דף לד.) אבל מתקנים את הקונדס ואת העכביות ופי' בערוך ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין:

תני"א בתוספת"א (פ"ג) חלב שחוטה בכפרים צריך מחשבה והכשר א"ר יהודה בתחלה היה ר"ע שונה חלב שחוטה בכפרים [א] שהוא צריך מחשבה וא"צ הכשר מפני שהוכשר בשחיטה אמרתי לפניו רבי למדתנו עולשין שליקטן לבהמה ואח"כ חישב עליהם לאדם שהם צריכין הכשר שני אם יש עליהן משקה טופח הוכשרו חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' יהודה חלב בהמה טמאה טמא חלב חיה בין טמאה בין טהורה הרי הוא כגופה חלב נבילה וטריפה טהור שנאמר (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה החותך כזית בשר מאבר מן החי ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו א"צ הכשר א"ר יוסי מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר מפני שהיא מטמאה טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר. פי' חלב שחוטה בכפרים בשלהי העור והרוטב (דף קכח:) מייתי לה גבי הכשר קודם מחשבה. חישב עליו ואח"כ חתכו בשלהי העור והרוטב מייתי לה אלא דקתני התם טמא והיינו א"צ הכשר דקתני הכא כלומר דלא בעי הכשר שרץ לפי שקבל טומאה אז מן האבר קודם חתיכה אבל הכשר מים בעי ומוקי לה בשהוכשר וכר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מיטמא ואע"ג דר' יוסי איירי בסיפא על כרחין הך רישא דלא כוותיה דאיהו ס"ל טומאת בית הסתרים לא מטמאה בפ' בהמה המקשה (דף עב:) ומיהו איכא למ"ד התם (דף עג.) חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

החותך מן האדם מן הבהמה מן החיה ומן העופות - כולהו בחותך מחיים איירי. ואע"פ שפירשו מן החי אינן מטמאין, דאין מטמא אלא אבר מן החי ב ולא בשר שפירש מן החי, הלכך צריכין מחשבה שיחשב עליהן לאכילה. ואם לאו, אינן מטמאין:

והחלב בכפרים - דאנשי הכפרים לא אכלי חלבים, הלכך צריכין מחשבה. אבל בשווקים דאיכא רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי חלבים, ואינם צריכין מחשבה:

ושאר כל ירקות שדה - שאינן נזרעים בגנות, אינן מיוחדים למאכל אדם, וצריכין מחשבה:

חוץ משמרקעים - מין בצל חריף:

ופטריות - מין צמח שאין לו שורש. פונג"י בלע"ז:

חוץ - מכרישי שדה. פורו"ש בלע"ז, ובערבי בורא"ת. שאלו אע"פ שאין נוטעים אותן בגינות, אינן צריכין מחשבה:

והרגילה - כך שמה בערבי, ובלע"ז פורקקל"ה:

נץ חלב - פרחים לבנים כחלב. ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב:

עכביות - עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא. ובלע"ז קרדו"ש:

כלוסין - הרמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדי"ב. וסברי ר' יהודה ור' שמעון ור' יוסי שאלו אינן צריכין מחשבה, מפני שהן מיוחדין למאכל אדם. ואין הלכה כאחד מהם, אלא כולם צריכין מחשבה, ואם לאו אינן מטמאין:

פירוש תוספות יום טוב

החותך מן האדם כו'. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ"ה דכריתות דף כ"א וכתב הר"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר כדלקמן ומ"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ"ו דעדיות:

מן האדם כו'. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז':

מנבלת העוף הטמא. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ"ק דטהרות:

והחלב. מפרש הרמב"ם פ"ג מהט"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע"כ וטעמא כתב הר"ש במתני' דלקמן חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע"כ. עיין [מ"ש] במשנה דלקמן [ד"ה ונבלת]. ומשנה ט':

והרגילה. כתב הר"ב כך שמה בערבי ובלע"ז פורקקל"ה. וכ"כ הערוך. ואע"פ שברפ"ז דשבועות לעזו הר"ב ברידולגי"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב"ם בפ"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ"ט דשביעית. וכתב עלה הר"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה:

עכביות. פי' הר"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ"פ הרמב"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ"ה דכלאים מפ' הר"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר"ש מבראשית רבה. וכ"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין:

כלוסין. כתב הר"ב רמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע"כ. ותמיהני דבספ"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אע"פ שבנא"י מוגה בכ"ף. ומצאתי למהר"ם. שבנוסחתו הקלבסין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) החותך ולא חתכו לאכילת אדם. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) וכל המטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר כדקלקן:

(ג) (על המשנה) האדם כו'. כי המחשבה הוא שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לנכרים בלבד. הר"מ:

(ד) (על המשנה) והחלב כו'. ואפילו חלב שחוטה צריכה הכשר, ולא הוכשרה בשחיטה. משום דאכתי לאו אוכל הוא עד דחשיב עליה. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

החותך מן האדם וכו':    כריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"א) וקשיא לן התם החותך מן האדם החי אמאי צריך מחשבה תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשבי' דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה ומשני אמר ריש לקיש בחותכו לכלב דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא דאע"ג דתנן בפ"ח דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי טומאה בעינן עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי ליה אין אי לא חזי לא. ועיין ביד שם פ"ג סי' ט' בפי' מהרי"ק ז"ל:

מנבלת העוף הטמא.:    הואיל ואינו מטמא טומאה חמורה צריך מחשבה. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל מנבלת העוף הטמא פי' בכל מקום:

והחלב בכפרים:    פ' העור והרוטב ברייתא (חולין דף קכ"ד.) ואפשר שהיא משנתנו אלא דמייתי לה בקוצר חלב נבלה בכפרים צריך מחשבה והכשר וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי ופי' חלב דהכא ברישא חלב בהמה טהורה שחוטה שאע"פ שהוכשר בשחיטה צריך הכשר שני אחר המחשבה בכפרים כמו שיתבאר עוד בסמוך ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל בכפרים קאי אנבלת עוף טמא ואחלב שאין מצוי להם קונים ע"כ. וק"ק דא"כ לענין מחשבה שוין נבלת עוף טמא ונבלת עוף טהור:

הבלוסין:    עיין בפ"ק דכלאים במ"ש שם סי' ה':

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים