משנה עוקצין ג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ג · משנה ד | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

השבת, משנתן טעמו בקדרה, אין בו משום תרומה, ואינו מטמא טומאת אכלים.

לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה, אינן מיטמאין טמאת אוכלים עד שימתוקו.

רבי שמעון אומר, אף של פקועות כיוצא בהם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתּוֹקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם.

נוסח הרמב"ם

השבת משנתנה טעמה בקדירה אין בה משום תרומה ואינה מיטמאת טומאת אוכלין לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה אינן מיטמאין טומאת אוכלין עד שימתוקו רבי שמעון אומר אף של פקועות כיוצא בהן.

פירוש הרמב"ם

שבת. הוא בלשון ערב שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר הנמנין לא שיבושל בקדרה ועל כן כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבשול וימצא בבשול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר הימנו אח"כ הוא במדרגת השמרים אשר אינן ראוים לאכילה ועל כן אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים:

ולולבי זרדים. הם (לבות) האילנות והם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבין האילנות והרבה בני אדם כובשין אותן במים ומלח ואוכלין אותן חיים אמנם זה בלתי מפורסם אצל הכל:

ועדל. צמח מפורסם:

ולוף. מין בצל פירוש הש"ס הירושלמי (שביעית פ"ז) וממנו מין ידוע בלוף שוטה:

עד שימתוקו. עד שימתק טעמם בכבישה ותסור עפיצתן:

ופקועות. טעמן מר כמו שנאמר (מ"ב ד) פקועות שדה וכשנכבש במלח זמן רב נמתק ונעשה ראוי לאכילה ואין הלכה כר"ש:

פירוש רבינו שמשון

השבת. מין ירק ומתעשר זרע וירק כדתנן במעשרות (פ"ד מ"ה) ומייתי לה בפ"ק דע"ז (דף ז:) והכא בשבת של תרומה איירי דמשנתנה טעם בקדירה והוציאה ממנה לא מיחייב עלה זר האוכל לשלם קרן וחומש דעץ בעלמא הוא ובפ' בא סימן (דף נא:) משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה (לא) הוה עליה תורת אוכל דתבלין [ב] מיטמאין טומאת אוכלים כדמוכח בפרק העור והרוטב (דף קכ.) גבי הא דמפרש מאי קיפה תבלין:

זרדים. חזו לאכילה כדאמרי' בפ' הבונה (דף קג.) המזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי והלולבים שבהם לא חזו לאכילה אלא על ידי תיקון כדתני עד שימתיקם:

עדל. פי' בערוך דומה לצנון:

לוף. דבר שאין זרעו כלה כדתנן בפרק ט' דתרומות:

של פקועות. לולבי פקועות מזרע הפקועות עושין שמן כדתנן בפ' במה מדליקין (דף כד:) בשמן פקועות ופי' בערוך שהן כמין אבטיחים קטנים והם מרים ויש מפרשים דלועין מדבריות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השבת - מין ירק הוא, וכן שמו בערבי. ובלע"ז אניט"ו:

משנתן טעמו בקדירה - אם היה שבת של תרומה, משנתן טעם בקדירה והוציאו ממנה, לא מתחייב עליו זר האוכלו, דעץ בעלמא הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלים - דכיון שנתבשל, כלה כוחו וטעמו ונשאר כעץ בעלמא, ותו לא חשוב אוכל:

לולבי זרדים - ענפים רכים היוצאים ו בעת שמלבלבים האילנות, וכובשים אותן ביין או בחומץ או במים ומלח, ואוכלים אותן:

והעדל - מין ירק דומה לצנון:

ועלי לוף - ממיני הבצלים. ויש ממנו מין שקורין לו לוף שוטה:

עד שימתוקו - דלא חשיבי אוכל אלא לאחר שכובשים אותן ויוצא מהן מרירותן:

פקועות - כעין אבטיחים קטנים, והן מרים. ורבותי פירשו, דלעת מדברית. ואין הלכה כר' שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

לולבי זרדים. פי' הר"ב ענפים רכים כו' וז"ל הרמב"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) בקצוות השבטים בעת כו'. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

השבת:    כך מצאתיו מנוקד בספר כתיבת יד הבית בשבא והתיו בדגש עם השבא. ומ"מ השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה וכו' בלשון נקבה. והיא הגהת ה"ר יהוסף ז"ל. ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"ד) דייק מינה דסתם שבת לכותח הוא עשוי וז"ל הר"ש ז"ל ובפ' בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשוי' הא אי הוה סתמא לקדרה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מיטמאין טומאת אוכלין כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי הא דמפרש מאי קיפא תבלין ע"כ. ובירושלמי ר"פ בתרא דתרומות דף מ"ז אמרינן בדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין דהא כל מידי דלטעמא עביד אין בו משום טומאת אוכלין אלא הן אמרו שתטמא טומאת אוכלין ומשלך נתנו לך ואמרו מכיון שנתנה טעם בקדרה בטלה:

אין בו משום תרומה:    ולא מחייב עליה זר האוכלו בשוגג קרן וחומש:

לולבי זרדים:    ענפים רכים כך צ"ל בפי' רעז"ל רכים בכאף. ובירושלמי דשביעית פ"ז דף ל"ז מייתי לה ופריך עלה התם ותורמוסין לאו מרים אינון ואפ"ה לא תני בהו עד שימתוקו ומשני שאני תורמוסין שעיקרן אוכל אדם מה שא"כ בהני דמתני' דסתמן לבהמה (ב) וכתב הר"ש שיריליו ז"ל שהרגיש תו דהא טובא ירקות מרים איכא דבעו תיקון ולהכי קאמר תו בירושלמי לא נצרכה אלא לאשמועי' דעלי לוף שוטה ולולבי זרדין וחרובין וכל הני דתנן להו בעוקצין דמרים הם אין קדושת שביעית חלה עליהם עד שימתוקו דלא מיקרו אוכל עד שיכבשום ביין ובחומץ וימתקו דהכי משמע בתוספתא דעוקצין דגבי תורמוסין קתני הכי חרדל ותורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שלא המתיקו בין שהמתיקו מיטמאין טומאת אוכלין משמע דעד שימתקו דמתני' דוקא ולא מהני כבישה בלחוד ומתני' דעוקצין לפרושי מיני דתני בשביעית קא אתי עכ"ל ז"ל. והתם בירושלמי פ' כל גגות דף כ"ה ובס"פ חומר בקדש דף ע"ט נמי מייתי לה ור' יוחנן ס"ל התם לחומרא מטמאים טומאת אוכלין ואין ניקחין בכסף מעשר וקשה קצת זה על מסקנת פ' בא סימן שאכתוב בסמוך בס"ד:

תפארת ישראל

יכין

השבת:    אניס. ויש אומרים דילל בלשון אשכנז:

משנתן טעמו בקדרה:    והוציאו אח"כ מהקדרה:

אין בו משום תרומה:    אם של תרומה היתה. מותרת אח"כ לזרים. דאחר שיצא טעמו עץ בעלמא הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלים:    ואע"ג שחישב עליו בטלה דעתו. מדהו"ל כחושב על עץ בעלמא שיהיה לאכילה. והיינו דנקט לה הכא מדאיירו במחשבה:

לולבי זרדים:    מלת זרד נמצאנו במשנה על ב' אופנים. שכשנזכר בשם דבר כגון חבילי זרדין [שבת קכ"ו ב']. הוא מין קנים. וכן פי' רש"י שם. אמנם כשנזכר בפעל. כגון מזרדין באילנות [מ"ק דף ג' א']. שם פי' רש"י דר"ל חותך ענפים יבשים שבאילן. וא"כ לולבי זרדין דקאמר הכא. היינו עלין ארוכין כלולבין שגדלין מהקני' שנקראים בשם זרדין. דרק הקני' בעצמן נאכלין בלי שום תיקון. כמ"ש רש"י בסוגיא דשבת שם. ולא העלין:

ושל עדל:    ר"ל עלין שגדלין מפרי הנקרא עדל. והוא פרי אדמה שדומה לצנון. כך כתב בערוך. וי"א שהוא ווונטער עזאף:

ועלי הלוף:    עלין ארוכין הגדלין ממין בצל הנקרא ווולדער קאלאקאזיע:

עד שימתוקו:    ר"ל עד שימתיקם ע"י כבוש בויין או חומץ או ע"י שוכבשם במום ומלח. ואע"ג דכל המאכלים דלא חזו לאכילה עד שיבשלוהו אפ"ה היה מקט"ו. הנהו שאני מדיש בני אדם זורקין אותן. לפוכך דוקא בדעביד בהו מעשה לאכילה. גלי אדעתיה לשוויינהו אוכל:

רש"א אף של פקועות:    דלעת יוונית קאללאקאווינטען בלשון אשכנז. ויש אומרים ראטהע ריבען מרים:

כיוצא בהם:    אינן נחשבין אוכל עד שימתיקם. אבל מחשבה לחוד לא מהני בהו. ולת"ק במחשבה לחוד נחשבין אוכל. מיהו אפשר דלת"ק אפילו כבשן אינן נחשבין אוכל. מדמרים מאד. והאוכלן בטלה דעתו אצל כל אדם:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים