תוספות יום טוב על עוקצין ב
<< · תוספות יום טוב · על עוקצין · ב · >>
זיתים שכבשן. פי' הר"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר"ן שכתבתי במשנה ו' פ"ב דע"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה:
אלא למראה. פי' הר"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר"ש:
[והנץ. פי' הר"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר"ש ועיין בפירוש הר"ב משנה ג']:
[טהורה. והר"ב העתיק טהורים. ובדר"י העתיק טמאה. והר"ש העתיק טהור וטמא. והרמב"ם בפירושו בדר"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ"ה מהט"א ואיני יודע למה]:
לפני התגר. כתב הר"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ"פ הרמב"ם. והר"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר"י ע"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו:
טמאה. פי' הר"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג"כ. וכן פי' הרמב"ם בהדיא:
חותל. ונ"א חותם. ופי' הר"ב גרגיר כו' וקשה מאי לפיכך וכ"כ הר"ש. וכתב מהר"ם דל"נ דה"פ כיון דאמרינן דגרעין של רוטב מצטרפת. משום דחשיבא שהוא מוצצה מחמת רטיבותא. ומיירי בתמרי ארמייתי שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל על הגרעין. ולהכי כיון דחזיין למוצצן מצטרפין. אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין לא מצטרף. א"כ לפי חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה מצטרף. ושל ריטב דלא חשיב. לא מצטרף. ע"כ לשונו. והרמב"ם גרס כגי' הספר חותל ופי' הר"ב בשמו קרום כו' ושל רוטב כו' אין הקרום מצטרף וכו' ועוד בפי' הרמב"ם הקרום הזה ג"כ נפרד מעצם (רוטב התמרה). אמנם הקרום אשר על גרעים התמרים היבשים. הוא דבק בעצם התמרים. [ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דגלעינה כו' הוא שומר לפרי. שאם לא הגרעין היה נפסד. זה לשון הרמב"ם שאם יסור הגרעינים (תתרכך התמרה הלחה) ותפסד]:
גלעינה שמקצתה יוצאה כו'. פי' הר"ב כגון גרעינה של תמרה לחה שנאכלה חציה כו' אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כדקתני רישא אף ע"פ שיוצא המצטרפת. כ"כ הראב"ד פ"ה מהט"א (הל' ט"ו). והרמב"ם [בפירושו] כתב דסיפא פירושא דרישא. דכי קתני לעיל אף ע"פ יוצאה מפרש השתא דדוקא שכנגד האוכל הוא שמצטרף:
עצם שיש עליו בשר. ל' הר"ב כזית בשר. כן ל' הר"ש וקשיא לי דלסוגיא דגמרא שכתבתי בפ"ק משנה ה' אפילו בפחות מכפול יש שומר. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה ט"ז) ובתוספתא הביאה הר"ש רי"א קולית שיש עליו כזית בשר. גורר את כלה לטומאה. וחכ"א אע"פ שאין עליה אלא כפול גורר את כלה לטומאה (ע"כ). והכא לא לגרור את כלה היה. והא דתנן בפ' העור והרוטב משנה ד' עור שיש עליו כזית בשר התם משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית ולא משום צרוף היא כדתנן התם בריש הפרק:
רי"א. והר"ב העתיק ר"ש וכן הוא בפי' הר"ש אבל הרמב"ם העתיק כגי' הס'. וכן בכל הנוסחאות. גם בתוספתא שהעתיק הר"ש:
רואין אותו. פי' הר"ב אם יש בבשר כו' כחוט של ערב. כ"כ הר"ש מהתוספתא. ושל ערב עב משל שתי כמ"ש במשנה ה' פ"ק דכלים וע"ש:
כגון הסיאה וכו'. כתב הר"ב שגם אלו כך דינם וכו' וכ"כ הר"ש. ולישנא דכגון לא משמע הכי. והרמב"ם מפרש דחכמים תרתי קאמרי. שכנגד האוכל מצטרף. כלומר מה שתחת הבשר. ולא מה שאינו תחת הבשר. והוא הצד שאין בו בשר. ובתוספתא איזהו כנגד האוכל. כלומר עד היכן. וקאמר אם יש שם חלל. עד חלל. ואם אין שם חלל. אין טמא אלא חיסום העליון בלבד. ואהנך קיימי הא דקאמרינן כגון הסיאה כו' שאנו רואים אותו כאילו כבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר. כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן (העליון) [העלין]. אלו דבריו. ומ"מ תני בתוספתא חבילי אזוב והסיאה. והקורנית. כנגד האוכל מצטרף וכו'. ומינה פירשו. הר"ש והר"ב למשנתינו:
הרמון. והאבטיח שנימוק מקצתו כו' שלם מכאן ומכאן כו'. לכאורה זו ואצ"ל זו קתני ולשון הרמב"ם בספ"ה מהט"א (הלכה כ"ב) הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו. אין הנשאר חבור לאותו שנימוק. ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף. שהרי אין שמירתו מועלת כלום. וכן אם היה שלם מכאן ומכאן. ונימוק באמצע. אין הצדדין חבור זה לזה. ואין קליפתו מצטרפת:
והנץ שלו אינו מצטרף. דאין שומר ע"ג שומר. כדלקמן. רש"י פרק העור והרוטב דף קי"ח:
רא"א אף המסרק טהור. כתב הר"ב ואין הלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם ומכלל דפליגי רבנן. וצ"ל דמסרק בכלל הפטמא הוא:
הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרף. שהרי היא עצמה אוכל. והחיצונה בין כך ובין כך אינה מצטרפת שאין שומר ע"ג שומר חשוב שומר. רש"י בעור והרוטב דף קי"ט. וכתב הר"ב דאין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו פ"ה מהט"א פסק לדר"י. והכי מסתברא. והא דתני בל' פלוגתא. נמצאים הרבה כן ולא פליגי כמ"ש בפ"ג דבכורים:
קדורה. כתב הר"ב כדתנן בעירובין פ"ה משנה ד':
שלא מירק. כתב הר"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ"ג משנה ד':
ולשלוק. כתב הר"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ"ו דנדרים:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור. פי' הר"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ"כ הכ"מ פ"ו מהט"א (הלכה ז'). ומ"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל"ל אוכל שפירק. והר"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע"כ [ועיין בפי' הר"ב סוף משנה דלקמן]:
האגוזים והשקדים. כתב הר"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו':
שיגוס. והר"ב העתיק שיגוז. ופי' שיחתך. ויהיה שם מושאל. מגזי נזרך והשליכי (ירמיה ז). והרמב"ם העתיק כגי' הספר. ופי' יכרית. ויתכן להיות שהסמ"ך והזי"ן מתחלפין. ששניהם ממוצא זסשר"ץ, והר"ש העתיק ג"כ בסמ"ך. ופי' מלשון מגיסה בקדרה דמכשירין פ"ה. ע"כ. ולי היה נראה לגרוס שיגום במ"ם מלשון עד שיגום פ"ד דשביעית וספ"ט דתרומות ועוד רבים במשנה:
שלל הכובסין כו' חבור. פי' הר"ב לטומאה כלומר אבל לא להזייה. כדתנן במשנה ט' פרק בתרא דפרה:
אם יש בהן חלל. ורקנית. הרמב"ם פ"ד מהט"א:
ובשר זקנה. ה"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ"ה דמנחות דף נ"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל:
טהורה. עיין במשנה דלקמן ונ"ל טעמיה דת"ק מדתנן בספ"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב"ם משמע דס"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ"כ בחבורו פ"ב מהט"א (הלכה ט'):
אמר ר"ש מה טיבה. [פירשתי המלה במשנה ח' פ"ק דכתובות:
אר"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ"ו ובשבת ספ"י. ואף לפי' הרמב"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה"ל לר"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ"ה בברייתא רש"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י"א) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש"י אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע"כ. ואע"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ"ש ברפ"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע:
והטהור יאכל. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו:
כלי גללים כו'. כתב הר"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ"י דכלים ופ"ה דפרה מ"ה ושאר דוכתי]:
אינם מכשירין את הזרעים. פי' הר"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ"ז פ"ד דמכשירין:
כטבלא שאין לה לזביז. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב"ם:
משנה עוקצין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב