תוספות יום טוב על עוקצין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על עוקצין · א · >>

משנה א[עריכה]

מסכת עוקצים הניחה לאחרונה. מפני שהוציאוהו בדרכי הסברא ואין להם עיקר בכתוב. הרמב"ם. ור"ל שהחלוקות שמחלקין. איזו הוא שומר או יד. ואיזו צריכין הכשר כו' הכל סברא. ואין מקרא מורה אשר יאמר כי הוא זה אשר יכשר בלא מחשבה. ואשר הוא שומר או יד. אבל בעיקר הדינין. הרי יש להן על מה שיסמכו כמו שבא בפירושן של הרמב"ם והר"ב שמן הכתוב נלמדין. ועוד דהגע עצמך. והרי לידים אין עיקר כלל מן התורה. כל' הר"ב במשנה ג' פ"ח דברכות. ועיין מ"ש שם בס"ד. וכן במס' ידים פ"ג משנה ב'. ושוב אין בהם סברא כמו באלו. ומיהו בגמרא פ' כל הבשר [דף ק"ז] רבא אמר כר"א בן ערך. דדריש ליה מקרא וידיו לא שטף וגו' ובתוספתא מסכת טבול יום ועוקצין בחדא מכילתא. וידים מסודרת קודם להן. אבל גם דברי הר"ב בסוף מכילתין שהיא חתימת המשנה:

יד. כתב הר"ב והן עצם שאין בו מוח. רש"י פרק ט' דחולין דף קי"ח. ובהכי לא תקשה אדתנן בפ"ב משנה ו':

ולא מצטרף. כתב הר"ב שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. ומשמע בין לטמא. בין ליטמא. והארכתי בזה ברפ"ב דטהרות:

שומר אף ע"פ שאינו יד. פי' הר"ב כגון קליפת הפרי. וכ"ש העוקץ הנוגע ודבק בו כדלעיל:

ומצטרף. כתב הר"ב דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ומאי אשר יזרע. שאין צורך לאמרו אשר יזרע בתחלת העיון. לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. הרמב"ם. ועיין בפי' הר"ב רפ"ט דחולין. ומ"ש שם. ועיין בספ"ק דטבול יום והקשו התוספות דחולין שם [ד"ה שומר] דלמאן דבעי כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי ל"ש. ע"כ:

משנה ב[עריכה]

והנפוס. ובכלאים פ"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זס"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך. וכן הר"ש:

שרש צנון גדול. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב"ם:

המיתנא. והר"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר"ש לא העתיק אלא המיתנא:

משנה ג[עריכה]

הפרכיל. כתב הר"ב לשון פרכילי ענבים. בגמ' רפ"ד דביצה:

וזנב של אשכול שרקנו. פי' הר"ב ואף הוא שעורו בכ"ש. וכך כתב הר"ש. וכן נראה מפירוש הרמב"ם. ובחבורו פרק ה' מהט"א (הלכה ב') העתיק המשנה כלשונה:

ויד המכבד של תמרה. לשון הרמב"ם ידועה כי עוקצי התמרים. יש להם קצה עבה. יחבר אותן כדמות קנה הלולבין. והוא נקרא יד מכבד של תמרה. לפי שהיא דמות יד המטאטאים. ועיין עוד במשנה ה':

ויד כל הנקצרים שלשה טפחים. הרמב"ם פ"ה מהט"א (שם):

ומלעין של שבולת. כתב הר"ב זקן העליון כו' מסיים הערוך כמו והלחיים דמתרגמינן דלועה. ובפ"ח דחולין דף קי"ט. למאי חזי. פרש"י הא נפסק מאליו כשאוחזין בו א"ר אלעי במלאי שבין המלאין. (דגרס באל"ף. וגם בערוך כתב גי' זו) ופרש"י שאוחז בכל המלאים של שבולת. ולא באחד מהן. והערוך פי' מלאי בין המלאים כלומר נימא שבין הנימין שמגינין ושומרין:

משנה ד[עריכה]

שרשי קולסי כרוב. הר"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב"ם. והם שרשי קולסי כרוב:

וחלפות תרדים. פי' הר"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ"ג דערלה מפרש בע"א:

והלפת. כלומר חלפות הלפת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה כ"א):

ר"י מטמא בכולן. כתב הר"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר"ש. כל הנעקרים כו' רי"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן:

משנה ה[עריכה]

ר"י מטמא. לשון הר"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א"כ מאי עם התבואה. דודאי ע"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש"י בפ"ק דסוכה דף י"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע"י הידות. ע"כ. ופי' עתר כתב רש"י פורק"א בלע"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה:

פסיגה של אשכול. פי' הר"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר"ש פ"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו:

שריקנה. ל' הר"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר"ב שהסיר התמרים:

שרביט של תמרה. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב"ם לעיל משנה ג':

וכן בקטניות. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש"י דפרק העור והרוטב דף קי"ט:

ומטמא בשל קטנית. לשון הר"ב דשומר הוא וכן לשון הר"ש גם בפי' הרמב"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר"ב לענין יד. וכ"כ הר"ש בפ"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב דף קי"ט מייתי לה להך דראב"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב"ם בפ"ה מהט"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו':

משנה ו[עריכה]

והכלוסין. פי' הר"ב מין קטניות. ובפרק בתרא דתרומות משנה ד' מפרש בשם הרמב"ם מין תאנים. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן וכן נראה דדבר הלמד מענינו הוא. ועל הר"ש ג"כ תימא דהכא מפרש מין קטנית. והביא לראיה מסוף פרק אלו טרפות [דף ס"ז] יתושין שבכלוסים שפירש"י מין קטנית ובתרומות מפרש מין פירות. והביא ג"כ להא דאלו טרפות. עיין עוד בפ"ג משנה ב' ולשון מהר"ם מין קטניות שקורין צורנ"ש בלע"ז:

עוקץ דלעת טפח. הסמוך לאוכל הרמב"ם פ"ה מהט"א [הלכה כ']:

דלעת. ל' הר"ב דדוקא דלעת יונית. ונמצא בספ"ב דכלאים שעליהן ארוכין. אפשר שגם עוקציהם ארוכים מדלעת אחרת אבל הר"ש כתב וכל אלו עוקצן טפח וכ"כ מהר"ם:

קונרס. הר"ב העתיק קונדס בדלי"ת וכן הרמב"ם בחבורו פ"ה מהט"א [שם]. אבל בפירושו העתיק ברי"ש וכן במתני' סוף פ"ה דכלאים. ובחבורו שם גם הר"ב במשנה דכלאים העתיק ברי"ש. והר"ש העתיק בשניהם ברי"ש. והערוך כתבו בערך קונרם ברי"ש. אבל בערך עכביות העתיק בדל"ת. ועיין לשון בראשית רבה שאני מעתיק בפ"ג משנה ב':