משנה עוקצין א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק א · משנה ד | >>
אלו לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין:
שרשי קולסי הכרוב, וחלפות תרדים, והלפתז, את שדרכם ליגזז ונעקרו.
רבי יוסי מטמא בכולן, ומטהר בשרשי קולסי הכרוב והלפת.
אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין, שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחָלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעְקָרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן, וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלֶּפֶת.
אלו לא מיטמאין, ולא מטמאין, ולא מצטרפין -
- שורשי קולסי אכרוב,
- וחלפות תרדין, והלפת,
- את שדרכן להיגזז - ונעקרו.
- רבי יוסי - מטמא בכולן,
- ומטהר - בשורשי קולסי אכרוב והלפת.
- רבי יוסי - מטמא בכולן,
קליפת קולסי הכרוב - ראשי הכרוב הגדלים. ויצא מהן גידים מסתבכין, חותכין אותן ומשליכין אותן בעת המכירה, והם שרשי קולסי כרוב.
ותרדים - בלשון ערב "סלק".
וחלפות תרדין - הם שורשיהם אשר ישארו בקרקע ויצמחו שנית, ועל כן נקראו "חלפות", מן חליפות.
ואמר את שדרכן ליגזז וליעקר ונעקרו - רוצה לומר כל מה שדרכו שיכרת [ויזרק] ויחליף מהגידים באלה הדברים, ונעקרו בשורשיהם עם הצמחים האלה, הנה אינו מטמא ולא מיטמא ולא מצטרף.
ורואה רבי יוסי, שכולן הם מיטמאין ומטמאין, חוץ מן הסבכים אשר יוציאו בראשי הכרוב והלפת שהן אינן ראוים לדבר.
ואין הלכה כרבי יוסי:
לא מטמאין. שאינם חשובים לא שומר ולא יד:
קולסי הכרוב. פי' בערוך בשם רבינו חננאל בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין נקראין קולסי כרוב וקולסי תרדין:
תניא בתוספתא [עוקצין פ"א] שרשי כל [א] הנעקרין לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין ר' יהודה אומר מלעין של שבולים כל שהן הרי אלו מצטרפין מפני שהם נכססין אגד את הכריכה בין לפנים מן כשיעור בין יתר מכשיעור אינו טמא אלא כשיעור בלבד והמקטף מלילות [ב] להרכיסן בתוך ביתו שיעורן טפח מכבדות של תמרה ששייר בהן תמרה אחת טמאה וכן היד חיבור לה והשרביטין אינם חיבור זה לזה יד הפרכיל שהיא יתרה טפח מכאן וטפח מכאן יד מכבדות של תמרה שהיא יתירה מארבעה טפחים וקנה של שבולים שהוא יותר משלשה טפחים [ג] ושאר כלהנעקרין לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין רבי יוסי אומר אם ליקטן לתלותם בחופתו או על פתח חנותו הרי אלו מטמאין וכן היה ר' יוסי אומר [ד]שרשי העובשין והתפוחין והאתרוגין שליקטן לתלותן על פתח חנותו הרי אלו מצטרפין וכן היה ר' יוסי אומר שרשי הלפות התרדים טמאים מפני שנאכל עמהן. פירוש נכססין. מלשון חולין (דף טו:) חזי לכוס. עובשין תפוחין אתרוגין. מיני פירות הן:
אלו לא מטמאין - שאין חשובין לא שומר ולא יד:
קולסי כרוב - רמב"ם פירש, ראשי הכרוב שיוצאים מהם גידים שסובבים (מסובכים צל), דרך מוכרי הכרוב שכורתים אותן ומשליכין אותן:
חליפות התרדים - שרשי התרדים שמשאירים בקרקע כשחותכים התרדים כדי שיחליפו ויעלו אחרים תחתם:
את שדרכן ליגזז - הדברים שדרכם לגוזזן ולא לעקרן עם שרשיהם, אם עקרן אין השרשים מטמאין, לפי שאינן לא יד ולא שומר:
ר' יוסי מטמא בכולן - דכולם חשובים יד לאוכל, חוץ מקולסי כרוב והלפת שאותן גידין הסובבים [המסובכים] אינן חשובים לא יד ולא שומר. ואין הלכה כר' יוסי:
שרשי קולסי כרוב. הר"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב"ם. והם שרשי קולסי כרוב:
וחלפות תרדים. פי' הר"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ"ג דערלה מפרש בע"א:
והלפת. כלומר חלפות הלפת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה כ"א):
ר"י מטמא בכולן. כתב הר"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר"ש. כל הנעקרים כו' רי"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן:
(ז) (על המשנה) והלפת. פירוש, חלפות הלפת:
קולסי כרוב: פי' בערוך בדי כרוב קטן שיצא מן הגדול שמהם עלין יוצאין וכן חלפות תרדים. ומ"מ אכרוב באלף בין במילתי' דת"ק בין במילתי' דר' יוסי. וכתב הרי"א ז"ל שכן מצא בכל הספרי' ע"כ:
וחלפות תרדים והלפות: חלפות קאי אתרדים ואלפת:
את שדרכן ליגזז ונעקרו: כלומר וכן כל השרשים שדרכז להגזז אם נעקרו עם האוכל וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל שם ביד:
יכין
שרשי קולסי הכרוב: נ"ל דקולסא היינו כובע מלחמה. העלם בלשון אשכנז כדמתרגמינן וכובע נחושת בראשו. וקולסא דנחשא ברישיה. והיינו משום דעלי ראשי הכרוב מתפשטין כפופין לכל הצדדין כעין כובע מלחמה. ור"ל הכא השרשים של ראשי הכרוב. קרויט שטרענג בלשון אשכנז. ואין דרך להניח השורש בראשי הכרוב. מדבלא זה יכול לאחזו שפיר בעליו שענפין סביב לו מכל צדדיו:
וחלפות תרדים: מיני עשבים הנאכלין הן. ומניחין שרשיהן בארץ כדי שיחליפו ויגדלו שוב אחרים תחתיהן בשנה הבאה:
והלפת: שרשי רובען גם כן רגילין להניח שרשיהן בארץ:
את שדרכם ליגזז: כלומר וכן כל הגידולין שדרך לגזזן ולהניח שרשיהן בארץ. לא מחשב כיד. אע"ג שהוא עקרן ורוצה שיהיה כיד. בטלה דעתו אצל כל אדם [כפסחים מ"ד א']:
ונעקרו: דס"ל דמדעקרן וגלי דעתיה דניחא ליה שיהיה כיד. לא אמרינן דבטלה דעתו:
והלפת: דהנך א"צ להשורש להיות להן יד. מדבלא זה יכול לאחזן שפיר. וכן חלפי תרדין מטמא ר"י לגמרי כשאר אוכל. מדנאכל עם התרדין כמפורש בתוספתא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת