בבא בתרא צד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אימא סיפא רבי יוסי אומר יבור אי אמרת בשלמא כיותר מרובע טנופת דמי בהא קא מיפלגי ת"ק סבר לא קנסינן התירא אטו איסורא ור' יוסי סבר קנסינן אלא אי אמרת כרובע דמי אמאי יבור התם היינו טעמא דר' יוסי משום דמיחזי כי מקיים כלאים ת"ש שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי אנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו הכי השתא התם ודאי מנה למר ומנה למר הכא מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב ת"ש מסיפא א"ר יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו הכי השתא התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דערובי עריב ת"ש שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ הכי השתא התם משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא הכא מי יימר דערובי עריב ת"ש מסיפא וחכ"א בגובה את הקרן ואינו גובה את הרבית הכי השתא התם ודאי קרנא דהתירא הוא הכא מי יימר דכוליה לא ערובי עריב ת"ש דתני רבין בר ר"נ לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא מחזיר לו את כל הרבעין כולן אלמא היכא דבעי אהדורי כולה מהדר הכי השתא
רשב"ם
[עריכה]אימא סיפא ר' יוסי אומר יבור - יברור את הכל:
אי אמרת בשלמא - דרובע דכלאים כיתר מרובע דטנופת דמי והאי ימעט מן הדין הוא היינו דאתא ר' יוסי למימר יברור את הכל וס"ל כרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן אבל כיון דאוקמת דמן התורה אפי' מיעוט אינו צריך אלא חומרא הוא אמאי אתא רבי יוסי להוסיף חומרא אחרת על זו ולמימר יבור ואיכא ספרים דכתוב בהו ת"ש מסיפא ולסיועי לרב הונא קאתי:
משום דמיחזי כמקיים כלאים - מאחר שמתחיל למעט ומניח מקצתן ומיחזי כאילו מטיל אותן בידים וזורען במתכוין ואי כבר נזרעו בקרקע ובירר קצת ושייר קצת נראה כמקיים בקרקע כלאים ונפקא לן מקרא במ"ק ובתורת כהנים דלוקה:
שנים שהפקידו - אלישנא דקנסא פריך שמע מינה לא קנסינן אמותר וה"נ אמאי קנסוהו רבנן בכוליה אלא במותר רובע:
מי יימר דלאו כוליה כו' - דכיון דרגלים לדבר דעירב בו בידים דהאיכא יותר מרובע איכא למימר דכוליה עריב:
מה הפסיד הרמאי - לא יבא להודות דהא לא מפסיד מידי ולסיועי' קאתי:
מי יימר דערובי עריב - כלל:
שיש בו רבית - פלוני לוה מפלוני מנה במאתים עד זמן פלוני:
התם משעת כתיבה - קעבר המלוה אלא תשימון עליו נשך דמהכא נפקא לן בפ' איזהו נשך:
ת"ש דתני רבין כו' - לקמן בפ' בית כור תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו' ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הוסיף רובע לסאה הגיעו דהיינו ל' רבעים לבית כור דהוי ל' סאין יתר מיכן יעשה חשבון ויחזיר לו כיון דאיכא מותר מרובע ותני רבין בגמ' לא את המותר של רובע לכל סאה הוא מחזיר לבדו אלא את כל הרבעים כולן כל ל' רבעים של בית כור ומותרותיהם הכל מחזיר דהיכא דבא לשלם משלם את כולו ולעיל נמי היכא דבא לנפות מנפה את כולו ומסייעא לרב הונא ואלישנא קמא דאמרי לה דינא קמסייע דהכא והתם חד טעם הוא דרובע מחיל איניש אבל כי איכא טפי מרובע הוי דבר חשוב ולא מחיל מידי:
הכי השתא - התם גבי בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך בדין הוא דמחזיר לו את כל הרבעים דמעיקרא לא אקני ליה מוכר מידי בייתור על מדת החבל אלא משום דאמר ליה בהדיא הן חסר הן יתר אבל מסתמא לא הוה קני יתר על הבית כור ואפי' כל שהוא הלכך כיון דאיכא דבר גדול כל כך יתר מרובע לסאה לא הוה מחילה כלל דקרקע חשוב הוא בפני עצמו דלהכי אהני מאי דא"ל בית כור והאי דקאמר ליה הן חסר הן יתר מיהו להכי אהני דאי לא הוה יתר על המדה כי אם רובע הוא מחיל ליה אבל יתר מרובע לא הויא מחילה כלל והדר והוא הדין לחסרון דרובע נמי הוי מחילה יתר מרובע לא הוי מחילה והדר ללוקח אבל גבי רובע טנופת דאף על גב דלא אמר ליה הן חסר הן יתר הויא מחילה מסתמא דהא שכיח טנופת רובע ולעולם אימא לך כי איכא נמי יתר מרובע הויא רובע מחילה ויחזיר המותר דאם בא לנפות אינו מנפה את כולו
תוספות
[עריכה]אימא סיפא. ולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ולא מסתבר ליה למימר דפליגי דר' יוסי סבר דרובע לא שכיחא ורבנן סברי דשכיחא דלא מסתבר לפלוגינהו בהכי:
התם ודאי מנה למר. ה"מ לשנויי התם ודאי איכא חד דלא הוי רמאי הכא מי יימר דליכא רמאי אימור ערובי עריב אלא דמשני שפיר טפי:
קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רבית. נראה לר"י דר"מ קונס לגמרי להפסיד החוב אפילו בהודאה או בעדות אחרת כדמשמע לישנא דאינו גובה לא את הקרן משמע דאינו גובה כלל ועוד משמע דומיא דרבית וכן משמע נמי מדמדמה לה בהמניח (ב"ק דף ל: ושם) גבי המוציא תבנו וקשו דקנסו גופן משום שבחן שמפסיד גוף הממון ואין להקשות דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף עב: ושם) מדמה הך דשטר שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא דשטר חוב כר"מ והיכי מדמה דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה אלא בשטר אבל רבית יש עבירה בהלואה אפי' בלא שטר אע"ג דקאמר דמשעת כתיבה עבד לה שומא מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה והקשה ריב"ם דאם יפסיד כל חובו יפסיד לגמרי א"כ מצינו לוה חוטא נשכר ואור"י דלא קשה כי המלוה שמרויח קנסו בגוף אטו שבח ומתוך כך יזהר אבל הלוה אין במה לקנוס כדי שיזהר שמתחלה ע"מ לפרוע הוא לווה:
הכי השתא התם משעת כתיבה עבד ליה שומא הכא מי יימר דעריב. קשה לרשב"א דאמאי לא מייתי ההוא דשטרי חוב המוקדמין דקנסו התם בכוליה מזמן ראשון ומזמן שני אע"ג דאיכא למימר נמי מי יימר דגבי ממשעבדי דשמא לא יבא לגבות ממשעבדי לעולם וכן יש להקשות בסוגיא דהמניח את הכד (ב"ק דף ל: ושם) ואמר ר"י דכי היכי דהכא משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא התם נמי משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק:
וחכמים אומרים גובה את הקרן. משמע שגובה ע"פ השטר ואפי' ממשעבדי וקשה לר"י דלמה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון כדתנן באיזהו נשך (ב"מ דף עה:) ואע"ג דאינן עדי חמס שאין מרויחין כלום הא קיימא לן כאביי (סנהדרין כז.) דעבריין אוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני בזה בורר (שם דף כז:) ה"נ לא תנא לוה אלא בכלל מלוה הוא כדמפרש התם (דף כה.) בגמ' מלוה ברבית מלוה הבאה (לו) ברבית ואין לומר דמיירי כגון שאין ניכר הרבית בשטר אלא כתב סתם פלוני לוה מפלוני מנה והעדים היו סבורים שהיה הכל קרן ואח"כ נודע שהיה בו רבית דהא בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם) משני ר' יוחנן אההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון ואם אין ניכר הרבית בשטר שיש בו רבית נמי נגזור שמא יגבה גם הרבית בתורת קרן ואין לומר דלכך כשרין שלא עשו שומא כיון שניכר הרבית מתוך השטר לא יבא לגבות הרבית ע"י שטר זה והא דתנן באיזהו נשך (שם דף עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כשאין הרבית בשטר ניכר דהא אמר בשמעתין ובהמניח (ב"ק דף ל: ושם) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א"כ בשטר זה עוברין בלא תעשה וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלי כדאמרי' (ב"מ דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"נ כגון שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות וכן י"ל בשטרי חוב המוקדמין דאית דמוקי לה כר"מ אבל לרבנן כשרין ואפי' ר"מ אינו פוסל אלא מטעם קנס ואמאי והלא עדים פסולים הן שחתמו על השטר מוקדם אלא י"ל שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות א"נ י"ל דהתם כגון שאומרים טעינו בשנות המלך ואומר ר"י דהלכה כרבנן דאע"ג דקיי"ל כר"מ בגזירותיו (עירובין מז.) דוקא בגזירותיו אבל לא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות:
מטעם זה כרבנן דר"מ (יבמות לז.) במעוברת חבירו ומינקת חבירו:
דתני רבין בר ר"נ לא את המותר כו'. הא דלא אייתי מתני' דהתם דמפרשי לה נמי הכי לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' משום דלא מתרצא אלא ע"י ברייתא דרבין בר ר"נ וללישנא דדינא מייתי דללישנא דקנסו היתרא אטו איסורא לא מצי מייתי מהכא דלא שייך הכא קנסא דאם לקח הלוקח יותר ממה שהיה לו ליקח אין לקנסו בכך כי מה היה לו לידע כמה שם ולא גרסי' מה שהיה כתוב במקצת ספרים בשינויא הכא מי יימר דערובי עריב דא"כ הוה משמע דללישנא דקנסא מייתי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יט א מיי' פ"ה מהל' שאלה ופקדון הלכה ד', סמג עשין פח, טור ושו"ע חו"מ סי' ש' סעיף א' וע"ש:
כ ב מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו', סמג לאוין קצו, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ב סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף י"א:
ראשונים נוספים
מסייע לרב הונא מסיפא ר' יוסי אומר יבור. אאם יש בה רובע ממין אחר מהדר ר' יוסי דבורו דיבור כל הרובע (חוץ) דכיותר מרובע דמי והיינו כרב הונא. לא לעולם מהא לא תסייעה דרובע כפחות מרובע דאפילו למעט לא הוה בעי ואמאי קאמר ר' יוסי יבור הכל משום דאי שביק ליה מחזי כמקיים כלאים בכרם:
והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. ש"מ דלא קנסינן [היתר] אטו איסור דמאי קא תבע מאתים. הכא נמי אם בא לנפות אינו מנפה את כולו דלא קנסינן ביתר של רובע אטו איסור דיותר מרובע איסורא הוא:
התם. משום הכי יהבי' לכל חד מנה דחד מינייהו לאו רמאי הוא:
הכא. האי מוכר מי יימר דלא כולהו ערבינהו. יש לחוש וקנסי' ולהכי הבא לנפות מנפה את כולו:
ת"ש מסיפא וכו'. מדקתני ר' יוסי אומר הכל יהא מונח עד שיודה הרמאי. ש"מ דקנסי' היתר אטו איסור ותפשוט לך מהא הבא לנפות מנפה את כולו וקנסי' היתר אטו איסור: הכי השתא וכו' הכא מי יימר דעירובי מערב איהו דאיכא איסורא דלמא ליכא איסור ולא קנסינן ומהא לא תפשיט:
דברי ר' מאיר. אלמא דקנסינן היתר אטו איסור ותפשוט לך מהא הבא לנפות מנפה את כולו דקנסי':
דעביד ליה שומא. לא תשימון עליו נשך ומשעת כתיבה איכא איסורא ומשום הכי קנסי'. אבל הכא מי יימר דערובי עריב ומשום הכי הואיל דליכא איסור לא קנסי':
ואינו גובה את הרבית. ש"מ לא קנסי' היתר אטו איסור הכא נמי לא קנסי' והבא לנפות אינו מנפה את כולו וקשיא לרב הונא:
ת"ש דתני רבין. באידך פרקין דלקמן לא את המותר הוא מחזיר וכו'. וקתני במשנה בית כור עפר אני מוכר לך וכו'. ואם אמר לו המוכר ללוקח הן חסר מרובע או יותר מרובע אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יותר מיכן יעשה הלוקח חשבון וגרסי' בגמרא דבית כור לא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא מחזיר לו את כל המותר:
כלפי לייא. תני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד מחזיר אלא מחזיר כל הרבעין כולן דהיינו לכור ל' רבעין של קב. והיינו סכום הרבעים ז' קבין ומחצה אלמא דקנסי' היתר אטו איסור דהיינו פחות מרובע אטו איסור דיותר מרובע הכא נמי תפשוט הבא לנפות מנפה את כולה:
הכי השתא התם בין חסר בין יתיר אמר ליה. והואיל דאשכח יותר מרובע מיהו רובע לסאה לא חשיב והויא מחילה. יותר מרובע עולות לכור לט' קבין ולא הויא מחילה דכיון דהויא ליה ט' קבין הויא לה ארעא חשיבא באפי נפשה והדרא ליה. ואכתי לעולם מהא לא תפשוט הבא לנפות דמנפה את כולו:
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מתאים: אוקימנא בדוכתא בפרק המפקיד שהפקידו אצלו בכרך אחד או בכעין כרך אחד, וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. וכן ההיא דשטר שיש בו רבית, בשטר שאין הרבית מפורש בו, וגובה ואין גובה ממשעבדי קאמר. וכבר פירשתיה במקומה בפרק אי זהו נשך (ב"מ עב,¨) בסייעתא דשמיא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית כתב רבי' יצחק זצוק"ל האי אינו גובה ממשעבדי קאמר דלא חשיב שטר אפי' לענין קרן הואיל ובעבירה נכתב אבל מבני חרי גבי קרן לכ"ע דאמאי קנסי' טפי למלוה והא לוה עבד איסורא כמו מלוה וא"כ מצינו חוטא נשכר שהלוה ירוויח ולא ישל' ולהכי נקט נמי שטרא ולא קתני המלוה בריבית אינו גובה ואינם נ"ל דבריו אלא אפי' מבני חרי נמי לא גבי ואע"ג דמטי רווחא ללוה למלוה קנסו רבנן כי היכי דלא [יכתוב] בריביתא והאי דלא נקט מלוה על פה משום דמלוה ע"פ ליכא למיקנס מאי דאכתי לא עביד איסורא עד שיגבה אבל בשטר עבד איסורא משעה שנכתב עבר בלא תשימון:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו (עריכה)
כז. תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אלמא לא קנסינן היתרא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר גבי פירי דינא אין קנסא לא, התם גבי מפקיד כיון דלא שייך דינא לאפקועי כוליה לא קנסינן, אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי לקנוס התירא אטו איסורא ויהא הכל מונח עד שיבא אליהו. ומתמהינן אקושין, הכי השתא התם ודאי מנה דחד מיניהו, וכל היכא דהיתרא ודאי לא קנסינן, אבל הכא מי יימר דכוליה לא ערובי עריב. וכיון דהיתרא גופיה ספיקא הוא קנסינן היתרא אטו איסורא.
תא שמע מסופא רבי יוסי אומר אם כן מה הפסיד הרמאי אלא יהא הכל מונח עד שיבא אליהו. אלמא קנסינן היתרא אטו איסורא, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי אלא היכא דהיתרא ודאי, אבל היכא דהיתרא ספק מודו ליה, וקשיא למאן דאמר דינא אין קנסא לא. ופרכינן הכי השתא התם ודאי איכא רמאי. דהא בריא לן דלא אפקיד מאתים אלא אחד, וכל חד מיניהו קאמר מאתים שלי, ואמטול הכי קניס להו רבי יוסי לתרויהו בכוליה, כי היכי דלקנסיה לרמאי בכלל כי היכי דלודי, דאי לא קנסת אלא מנה דאיסורא לא קא מטי ליה מהאי קנסא לרמאי ולא מידי. אבל הכא מי יימר דערובי עריב, כי היכי דנקנסיה. וקימא לן כרבנן לדברי הכל, דבין למאן דאמר גבי מוכר פירות דינא ובין למאן דאמר קנסא הכא (נמי) [גבי] מפקיד לא שייך למקנס היתירא אטו איסורא:
כח. תא שמע שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר. אלמא אפילו היכא דליכא מדינא לאפקועי קרן קנסינן התירא אטו איסורא. ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא משום דקרן ודאי התירא הוא, אבל היכא דהיתרא גופיה ספיקא הוא מודו ליה, וקשיא ליה למאן דאמר לא קנסינן. ודחינן הכי השתא התם משעת כתיבה עבדי ליה שימה. דקא עברי אלא תשימון עליו נשך, וכיון דודאי עבד איסורא קנסוה רבנן, אבל הכא מי יימר דערובי עריב. כי היכי דליקניסיה. אלא על כרחיך אי לא טעמא דאפירי שפירי יהיב לא הוה שייך לחיוביה.
תא שמע מסופא וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. אלמא לא קנסינן התירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר דינא אין קנסא לא, התם כיון דליכא מדינא לאפקועי קרן דהיתרא לא קנסינן, אלא למאן דאמר קנסא השתא התם דודאי עבד איסורא לא קנסוה רבנן הכא דאיכא למימר דלא ערובי עריב לא כל שכן. ודחינן הכי השתא התם ודאי קרן דהיתרא הוא אבל הכא מי יימר דכוליה לאו ערובי עריב. דקרי ליה כל היכא דודאי עבדא איסורא חמיר ליה טפי למקנס אפילו היכא דהתירא ודאי טפי מהיכא דלא עבד איסורא (ואי) [ודאי] אפילו היכא דהיתרא ספק. וקימא לן כרבנן לדברי הכל, דבין למאן דאמר גבי מוכר דינא בין למאן דאמר קנסא הכא גבי שטר לא שייך למקנס היתרא:
כט. תא שמע דתאני רבין בר רב נחמן לא את (המוכר) [המותר] בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם. וגבי בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר (ר' לקמן בבא בתרא קג,ב), והותיר תשעה קבין (ומחצה) לכור, דאע"ג דכי לא הותיר אלא רובע לסאה דהוו להו (תשעת) [שבעה] קבין ומחצה לכור הגיעו, כי איכא מותר קב ומחצה למליותא דתשעת קבין לכור הדרי כולהו. בשלמא למאן דאמר גבי פירות משום דינא, דכי מחיל משום דלא טרח למיזל לבי דינא הוא, (דבר) [וביותר] מרובע כיון דטרח טרח בכוליה, התם תשעת קבין לכור נמי כיון דטרח טרח בכוליה, אלא למאן דאמר קנסא דאילו מדינא כל שיעורא דהוי מחילה כי מחיל לגמרי מחיל, ואע"ג דאשתכח טפי משיעורא [ד]מחילה נמי ליכא לחיוביה אלא אמותר, התם גבי בית כור עפר מאי עבד דנקנסיה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו'. בשלמא למאן דאמר לענין רובע דינא אין קנסא לא היינו דלא קנסינן להו הכא אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי נקנסינהו ויהא מונח עד שיבא אליהו. ופרקינן הכי השתא כו'. תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד כו' בשלמא למאן דאמר משום קנסא היינו דקניס היתרא אטו איסורא אלא למאן דאמר דינא אין קנסא לא הכא נמי אמאי קניס רבי יוסי. ופריק הכי השתא התם ודאי איכא רמאי ומשום הכי קניס רבי יוסי בכל אבל הכא מי יימר דערובי עריב מידי כי היכי דנקנסיה נמי בהיתרא שהוא רובע דלמא אתרמי ליה למיהוי ביה יותר מרובע. תא שמע שטר שיש בו רבית קונסים אותו כו' אלמא קנסינן היתרא משום איסורא. ודחינן הכי השתא התם ודאי משעת כתיבה עבד ליה שומא כלומר עבר על לא תשימון עליו נשך ובודאי עבר עבירה ומשום הכי קנסינן ליה כו' הכא מי יימר דערובי עריב ליה מידי כי היכי דנקנסיה ברובע דהיתרא אטו יתר מרובע דהוי איסורא. תא שמע מסיפא וחכמים אומרים כו' ותיובתא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא. ודחינן כו'. תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' בשלמא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא הכא נמי מאי קנסא איכא כלומר הא לא עבד מידי דנקנסיה. ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע לא חשיב סאה יותר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה חשיבותא באנפיה נפשה והדרא תא שמע האונאה פחות כו' אלמא קנסינן היתירא בהדי איסורא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא ופריק התם נמי דינא הוא בשוה אמר ליה כו' תא שמע המקבל שדה מחברו כו' אלמא קנסינן היתירא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא. אמר רב הונא בריה דרב יהרשע התם נמי אין מגלגלין עליו את הכל משום קנסא אלא משום דינא דכיון דאיכא יתר מעשר בורות מכורות הויא ליה שדה חשובה בפני עצמה וצריך ליטע אותה מתחלה ולא הוי טפלה לגבי הסאה ומשום הכי מגלגלין עליו את הכל. ויש לפרש כל הני תא שמע דאמרינן הכא דאעיקר מימריה דרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן ואליבא דמאן דמוקי משום קנסא איכא מינייהו מאן דהוי תיובתא עליה ואיכא מינייהו מאן דהוי סייעתא למימריה וקא מייתי ליה לסיועי לדרב הונא ולמפשט מיניה דמימריה סליק אליבא דהלכתא כי היכי דלא ליסליק אדעתין דלאו הלכתא הוא משום הך תיובתא דאותבינן עליה ואף על גב דהא פריק לה איכא למימר דוחק הוא להכי אמרינן תא שמע לסיועי למימריה ולמפשט מינה דהלכתא הוא והאי פירוקא פירושא מעליא הוא. אבל למאן דמוקים לה להא דרב הונא משום דינא לאו תיובתא איכא עליה מהני תא שמע דאמרינן ולאו סייעתא מסייע ליה כיון דאמרינן דהא דרב הונא דינא הוא ולאו קנסא ליכא לאותובי עליה מהנך דלא קנסי להו ולאו לסיועי מהנך דקנסי להו וגם הכי נמי ליכא למימר איפכא (חסר מכאן עלה א').
תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי כו'. ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דהתם ודאי מנה דחד מינייהו הוא. תוספות הרא"ש ז"ל.
תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד כו'. משנה שלימה היא בפרק בית כור אלא דמתרצינן התם לישנא דמתניתין מתוך ברייתא זו לפיכך הביא זאת הברייתא והיא שנויה בענין האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך דקתני רישא פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון מיהו מחזיר לו מעות אם רצה או מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו קרקע הא לאו הכי מחזיר לו מעות. ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' פירוש היכא דאיכא בההוא בית כור מותר על רובע לסאה ובין הרובעים והמותר יש שם יתרון תשעה קבין מחזיר לו המותר והרובעים אלמא כיון שהיתרון דבר חשוב מחזיר לו את הכל ולא אמרינן כבר נתן רובע לכל סאה למחילה הכי נמי לענין רובע קטנית לסאה אם יש שם מותר על רובע קטנית מנפה את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע הא אתיהיב ליה מעיקר המכר שיעורא דרובע למחילה לפי שאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יתר מרובע ומסייע למאן דאמר דינא. הכי השתא הן חסר הן יתר אמר ליה רובע לא חשיב יתר מרובע חשיב דכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא פירוש התם היינו טעמא דרובע לסאה הויא מחילה משום דהן חסר הן יתר אמר ליה ואם לא מפני שהתנה עמו הן חסר הן יתר אפילו רובע לסאה לא הויא מחילה הלכך יתר מרובע לסאה כיון דאינו בכלל התנאי מחזיר לו את כולו דבמכירת קרקעות לא מחיל איניש ולא מידי אפילו בפחות מרובע הרי שדרך בני אדם לצמצם ולדקדק במכירתה ולהוסיף דמים בשביל תוספת המדה וכדאמרינן לקמן התם שוה בשוה אמר ומאי דאמרינן דהוסיף רובע לסאה הגיעו לא מפני שדרך למחול על רובע אלא משום דאמר ליה בפירוש הן חסר הן יתר הלכך אמרינן מחזיר את כולו ולא אמרינן דרובע לסאה מאותו יתרון הויא מחילה לפי שדרך בני אדם שמדקדקין ואין מוותרין במכירתם ולא דמי לההיא דרובע טנופת לסאה שדרך בני אדם לוותר על כך ושלא להטריח לו לנפות בשביל רובע לסאה ובלא שום תנאי שהתנה עם הלוקח הגיעו הלכך אפילו בשיש שם יותר מרובע איכא למימר שהוא מוחל עד רובע ולא ינפה לו את המותר. ואף על גב דאסיקנא דסתמא נמי כהן חסר הן יתר לא מפני שדרך לוותר על כך אלא היינו טעמא לפי שהיה לו להזכיר מדה בחבל ולא הזכיר כמאן דאמר הן חסר הן יתר דמי דשם בית כור עליו אף על פי שפיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה. שאין הדבר מצוי שימצא ביד אדם בית כור או לתך מכוון ומצומצם ולפיכך הוה ליה להזכיר מדה בחבל וכיון שלא הזכיר כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר דמי ולא מתוקמא מתניתין בשלוקח בית כור מתוך בקעה גדולה וטעה והותירה המדה דהתם אפילו כל שהוא יחזיר היכא דאמר ליה בית כור סתמא כן נראה בעיני. והא דאמרינן מיהו רובע לא חשיב פירושו אף על גב דאיכא תשעה קבין מותר כל זמן שאין שם יתר מרובע לסאה כגון דזבין ליה שני כורין מחילה הויא בכלל הן חסר הן יתר הוי דרובע לסאה לא חשיב דקיימא לן כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור כך פירושו בעיני. ואם תאמר כיון דקיימא לן כרב הונא דאם בא לנפות מנפה את כולו היכא דאיכא מותר רובע לסאה ולא הוי תשעה קבין כגון שיש שם שמונה קבין לכור דאיכא חצי קב טפי מרובע לסאה למה אינו מחזיר את כל הרובעים במעות כיון שמחזיר את המותר. יש לומר דשאני התם דאמר ליה הן חסר הן יתר הלכך לעולם רובע לסאה הויא מחילה אף על גב דאיכא יותר מרובע לסאה צד שיצטרף המותר לשיעור קרקע הראוי בפני עצמו דהיינו תשעה קבין אבל היכא דליכא מותר תשעה קבין מחזיר לו במעות מה שיש שם יותר על רובע לסאה אף על פי שאמר ליה הן חסר הן יתר והרובעים הוו מחילה. מיהו רב הונא גופא סבירא ליה דהיכא דאיכא מותר על רובע לסאה אף על גב דלא הוי תשעה קבין מחזיר את הכל כדמוכח בפרק בית כור. ורב האי גאון ז"ל פירש בפרק בית כור דהא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' לא קאי היכא דשייר בבית כור תשעה קבין אלא כל היכא דאיכא מותר מרובע לסאה כגון שיש שם שמונה קבין מחזיר את הכל במעות בין לרב נחמן בין לרב הונא. וקשה לי לפירושו הא דאמר בשמעתין כיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבתא כו'. ובפרק בית כור אנו מוסיפין ביאור בדברים אלו. ועוד יש לומר הכי השתא התם הן חסר הן יתר לא בפירוש אמר ליה הן חסר הן יתר ולמה הוא מחזיר כל הרובעין כולה אפילו לרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כלו אלא על כרחך היינו טעמא דכיון דהוה ליה תשעה קבין הוה ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה ואדרא כולה שאין הקרקע הראוי בפני עצמו בכלל הן חסר הן יתר. הר"י ז"ל בעליות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה