בבא בתרא צד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נותן לו דמי חטין קטנית רובע עפרורית פחות מרובע ועפרורית רובע לא והא תניא אהמוכר פירות לחברו חטין מקבל עליו רובע קטנית לסאה שעורים מקבל עליו רובע נישובת לסאה עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה מאי לאו הוא הדין לחטים ולשעורין שאני עדשים דמיעקר עקרי להו אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו אבל חטי ושערי לא תפשוט מינה חטי ושערי דעפרורית לא מקבל לעולם חטי ושערי מקבל עפרורית עדשים איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כיון דמיעקר עקרי להו יותר מרובע נמי לקבל קא משמע לן אמר רב הונא באם בא לנפות מנפה את כולו אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח איניש וכיון דטרח טרח בכוליה ואמרי לה קנסא רובע שכיח יותר לא שכיח ואיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה (סימן כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא) מיתיבי גכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט סברוה דרובע דכלאים כיותר מרובע דהכא וקא תני ימעט לא רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי אי הכי אמאי ימעט משום חומרא דכלאים אי הכי
רשב"ם
[עריכה]נותן לו דמי חטין - שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין ליה עם החטין דעפרורית מקבל לוקח אבל לחזור ולערב אינו יכול דהשתא עושה עולה בידים וכתיב (ויקרא יט) לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע"כ של מוכר וכשבורר הצרור ומשליך חוץ היזק בידים הוא שאותן צרורות היו לו שוין כמו חטין וא"נ לא חשיבי ליה היזק גמור דמ"מ הן גופן אינן שוין כלום ליחייב מיהא משום דינא דגרמי כגון השורף שטרותיו של חבירו והמקדש בכרם והזורע כלאים בשדה חבירו דבההיא שעתא קגזיל ליה מיד ממונו אע"פ שאינו ניכר דהא פסקינן הלכתא בב"ק (דף ק.) [כר"מ דדאין דינא דגרמי ואמרינן נמי התם הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי וגרמא בנזקין דקיי"ל דפטור היינו כגון שולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן שההיזק ניכר אבל אינו עושה אותו בידים אלא גורם עכשיו שיבא היזק ממילא לאחר זמן אבל דינא דגרמי בידים הוא מזיק אלא שאין ההיזק ניכר]:
ומשני קטנית מקבל עליו רובע - כדתני רב קטינא אבל עפרורית פחות מרובע משהו הוא דמקבל אבל רובע בעפרורית כיתר מרובע בקטנית לא מקבל:
חטין מקבל עליו כו' - כלומר אם חטין מוכר לו מקבל עליו לוקח כו' קטנית אורחיה לגדל בחטין ונישובת בשעורים ועפרורית בעדשים. נישובת קש שניזרה בנישוב:
מאי לאו הוא הדין לחטין ושעורין - דמקבל עליו רובע עפרורית והאי דקתני לה גבי עדשים אורחא דמילתא קתני שמיני טנופת הללו מצוין זה בכה וזה בכה:
דמיעקר עקרי להו - ולא קוצרין הלכך שכיח בהו עפרורית טפי:
אלא טעמא כו' - כלומר כיון דאמרת דמיעקר עקרי להו והלכך שכיח בהו עפרורית טובא א"כ דוקא נקט בעדשים רובע עפרורית משום דשכיחי בהו אבל חטי ושערי אין לומר רובע עפרורית דהא לא שכיח כ"כ תפשוט מהא סיוע לדבריך שהיית מתרץ עפרורית פחות מרובע דאם איתא דה"ה לחטי ושערי ליתני רובא עפרורית בחטין ואנא אמינא כ"ש בעדשים:
לעולם - אימא לך חטי ושערי מקבל רובע עפרורית ודקשיא לך ליתנייה גבי חטין וכ"ש עדשים בעדשים איצטריכא ליה כו':
אמר רב הונא אם בא - לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע ובא לוקח לנפותו לדעת אם יש שם יותר מרובע ונמצא בו יותר:
מנפה את כולן - ויחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות ולא יאמר רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך:
אפירי שפירי יהיב - דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לנפותו בשביל דבר מועט והלכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לנפותו דכי אמר ליה מוכר ללוקח אני אומר שפירות יפין הן ואם תאמר אינן יפין או טרח ונפה אותם או אייתי ראיה כמה יש טנופת ואשלם לך ובשביל רובע לא טרח דיצא שכרו בהפסד טרחו אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כולו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והלכך לא מחיל ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר:
ואמרי לה קנסא - דמן הדין אפי' טפי מרובע מחיל איניש ואפירי דלאו שפירי מכל וכל יהיב לוקח זוזי שיודע הוא דדרך תבואה להיות בה טנופת ומחיל הלכך רובע לא קניס דהא שכיח וליכא למימר דערובי עריב בידים אבל יתר מרובע לא שכיח בתבואה ואיכא למימר דאיהו המוכר הוא דעריב בידים וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה דאיכא למימד כוליה עירב ונפקא מינה דאי ידעינן ביה דלא עריב אפי' טפי מרובע הוי מחילה וקנה לוקח והיינו דאיכא בין דינא לקנסא:
מיתיבי - אלישנא קמא דאמרי ליה דינא קפריך ולא אקנסא:
כל סאה - תבואה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט דלא ליהוי רובע ואח"כ יזרענו וכן פי' רבינו חננאל א"נ נזרעו אלא שלא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפרק כל שעה (דף כה.) מהמלאה והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספרי נמי תניא לה בהדיא התבואה משתשריש:
סברוה דרובע דכלאים - האוסר התבואה משום כלאים חשוב הוא מן התורה ולא בטיל כי היכי דחשיב יותר מרובע טנופת לגבי מכירה דלא בטיל והוא הדין דפחות מרובע דכלאים בטל כרובע דטנופת:
וקתני ימעט - ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו פחות מרובע ואע"ג דאיסור כלאים חמור הוא שאין ב"ד יכולין להפקיע איסור אפ"ה לא מחמרינן ביה למימר דכיון דטרח ליטרח בכוליה לנפותו כולו כ"ש גבי מכירה דקיל שהרי ב"ד יכולין להפקיר ממון של זה לחבירו דהוו להו למימר ימעיט ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו רובע ואע"ג דאפירי שפירי יהיב אינש זוזי ובטפי מרובע עביד דטרח בכוליה ולא מחיל אפ"ה כיון דרובע מחיל איניש בטפי מרובע נמי יעמידנו על רובע ולא ינפה את כולו וקשיא לרב הונא דאמר מנפה את כולו ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי טעם דטנופת לטעם דכלאים כל כך דהתם במחילה תליא מילתא דרובע מחיל איניש משום טרחא אבל יותר מרובע לא מחיל איניש אפי' פחות מרובע שבו דנקל לו לטרוח בכולו מאחר שמתחיל אלא דעדיפא מינה קמתרץ ליה:
כרובע דהכא דמי - דשניהן בטלין מן הדין והלכך די במיעוט דהא אפי' מיעוט לא הוה צריך דהא בטיל אלא חומרא בעלמא הוא כדמפרש ואזיל אבל יותר מרובע דכלאים אימא לך שאם בא למעט ממעט את כולו:
אי הכי - דמשום חומרא דכלאים ממעט ולא מן הדין:
תוספות
[עריכה]נותן לו דמי חטין. פי' ריב"ם דהיינו כר"ש דאמר (ב"ק צח:) דבר הגורם לממון כממון דמי דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח [ובא אחר ושרפו] ולר"י נראה דאתי אפי' כרבנן דהתם ודאי לאו כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא. לגזילה ליפטר בו אבל הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם ניירא בעלמא הוא דקלא ליה ולא את החוב:
סאה שיש בה רובע ימעט. פי' ר"ש ימעט ואח"כ יזרענו א"נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם תקנה שכבר נשרשו ונאסרו בהשרשה ואין נראה דלשון ימעט משמע שכבר נשרשו ור' יוסי נמי דקאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים וקודם שנזרעו לא מיחזי כמקיים כלאים ועוד דבפרק קמא דמ"ק (דף ו. ושם) מייתי לה בהדיא על זרעים המחוברים אלא דנראה דמיירי הכא במחוברים לקרקע ומה שפירש דאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי פרק כל שעה (פסחים דף כה.) אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרין הן באכילה ובהנאה כדמשמע פרק כל הבשר (חולין דף קטו.) דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו דהא כל שתיעבתי לך הוא ומשני מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך כן ואלישנא דקנסא פריך דקתני ימעט ולא קנסינן פחות מרובע אטו רובע אבל אלישנא דדינא לא מצי פריך דלא דמי דהתם משום דטפי מרובע לא מחיל כו' כדפירש ר"ש גופיה דה"מ לשנויי הכי ומיהו יש ליישב דפריך נמי אלישנא דדינא שפיר דכל שדרך בני אדם להסיר כלאים הוי אם לא הסירם ולכך הואיל ודרך בני אדם כשבאין לנפות מנפין הכל בכלאים נמי ליהוי כלאים עד שיסיר הכל מכל מקום ללישנא דקנסא מיושב טפי והוי מצי לשנויי דסבר כר' יוסי דאמר יבור אלא רוצה להעמיד כדברי הכל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יז א ב מיי' פי"ח מהל' מכירה הלכה י"א, סמ"ג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ט סעיף א':
יח ג מיי' פ"ב מהל' כלאים הלכה א', סמג לאוין רפ, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף ה':
ראשונים נוספים
עדשים מקבל עליו רובע עפרורית. אלמא דעפרורית מקבל רובע וקשיא. ומשני לעולם בשאר פירות פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל ושאני עדשים דקתני דרובע מקבל משום דמיעקר עקרי להו עם השרשין מן האדמה ומייתי בהו עפרא. אבל חיטי ושערי ושאר פירי דחצדי להו מיחצד ולא מייתי עפרא בהדיה פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. השתא דוק מינה טעם דעדשים רובע מקבל משום דמיעקר עקרי להו אבל חטי ושערי לא מקבלי רובע. השתא לפשוט מינה דעפרורית דחטי ושערי רובע לא מקבל אבל פחות מרובע מקבל. והכי נמי אמר רב קטינא דפחות מרובע מקבל. והאי מילתא בניחות' גרסי' לה. ומקשי' לא לעולם מהא לא תפשוט דחטין שעורין רובע ממש מקבל עפרורית ועדשים אצטריכא ליה למתני דסד"א וכו' קמ"ל דאפי' הכי לא מקבל אלא רובע ותו לא והוא הדין נמי לגבי חטי ושערי. וקשי' לרב קטינא:
אמר רב הונא להיכא דאיכא יותר מרובע טינופת ובא לוקח לנפות כלומר לנקות מנפה את כולו. אפי' פחות מרובע:
אמרי לה דינא. דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי קא יהיב. ואפילו הכי אי אית בה רובע טנופת לא טרח לנפות אינש ולהיכא דטרח בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגחינן ביה ומקבל בעל כרחו. אבל יותר מרובע טרח לנפות וכיון דטרח טרח בכוליה ומנפה את כולו:
ואמרי לה קנסא. דקנסינן ליה משום דרובע שכיח בפירות יותר מרובע לא שכיח והואיל דאיכא יותר מרובע איהו הוא המוכר דעריב בהו בידים ממש משום אונאה וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה ומנפה להו:
מיתיבי סאה שיש בה רובע ממין אחר חשיב כלאים וימעט. משום דאפי' חטי ושערי חשיב כלאים מדרבנן:
סברוה דרובע דכלאים בדין יותר מרובע דהכא דמי דכי היכי דיותר מרובע גבי מקח וממכר חשיב גבי כלאים נמי. וקתני ימעט עד דליתא רובע. ולא מכל וכל ימעט. הכא נמי להיכא דאיכא יותר מרובע ימעט הטנופת היותר עד רובע. וקשי' לרב הונא דאמר הבא לנפות מנפה את כולו לא רובע דכלאים לא הוי כיותר מרובע אלא כרובע דהכא דמקח וממכר דמי דמקבל עליו:
אי הכי אמאי קתני ימעט. ליהוי כפחות מרובע ולא יצטרך למעט: משום דחומר דכלאים שאני דאיסור הנאה:
כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. פי' הרב רבי שמואל ז"ל קודם שנזרעו אי נמי נזרע קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורי' וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפ' במסכת חולין ולאחר זריעה קאמר, וכדאמרינן דמיחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במועד קטן (ו,א).
ודאמרינן סברוה דכלאים דהכא וכו'. פי' הרב ז"ל דמקשי למ"ד דינא וקאמ' ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי ויש לפרש דלמאן דאמר קנס' קא פריך דסברוה דכי היכי דביתר מרובע אמרינן הכא דעריב ה"נ חיישינן התם דילמא עריב אפילו ברובע דפירי בזריעה פירי שפירי אינון ומשום הכי קנסינן ליה לעקור ואפילו הכי לא קנסינן אלא למעט ופריק דלא חיישינן שמא ערב לפיכך אין קונסין אותו ומשום חומרא דכלאים הוא שאמרו ימעט דאתי לאיחלופי בית' מרובע ולערובי.
ויש לפרש למ"ד דינ' דגבי כלאים בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ומדקאמרינן ימעט שמע מינה דמחיל איניש ומסיק אדעתי' לקבל רובע טנופת בסא' וגבי כלאים פחות מרובע לא קפדי ואינו נראה כמין אחד. ופריק לא רובע דכלאים לא טרח איניש וכיון דלא טרח דרכן של בני אדם לזורען כך ואין נראה להם אלא כמין אחד וכשאמרו ימעט משום חומרא דכלאים.
אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן: מסתברא לי, דדוקא בטנופת אמרו, אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן, דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב, דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר, וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח, אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות.
אמרי לה דינא ואמרי לה קנס: פירש ר"ח ז"ל, דלמאן דאמר דינא ילפינן מינה בעלמא, ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה, דקנסא מקנסא לא ילפינן (כדאיתא גיטין נא, א). ולפי פירושו נצטרך לדחוקי במקצת שמעתין דאייתי עלה. ור"ש ז"ל פירש, דלמאן דאמר קנסא נפקא מינה היכא דידעינן בבירור דלא עריב, דאינו מנפה אותו כולו.
הא דאמרינן: רובע לא טרח: מסתברא, דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למוכרן קאמר, ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך, דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר, הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חיטין לטחון עם צרורות.
תא שמע כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט: פירש ר"ש ז"ל, קודם זריעה, אי נמי לאחר זריעה קודם השרשה, הא לאחר השרשה לא יועיל לו מיעוטו, דמשעת השרשה נאסרו, וכדאמרינן (פסחים כח, א) זרוע מעיקרו בהשרשה. והוא מן התימה, דלא אמרו אלא בכלאי הכרם, דכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל כלאי זרעים מותרין בין בהנאה בין באכילה, ותנן (שקלים פ"א, מ"א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים והיינו נמי דאמרינן הכא נראה כמקיים כלאים, אלמא אחר השרשה היא. הא דאקשינן הכא מהא, אלישנא דקנסא קא מקשה. ואיכא מאן דמפרש דאלישנא דדינא קא פריך.
והנכון בעיני מה שכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל, בכל הני תא שמע דמייתינן הכא, דלא אלישנא דדינא וקנסא קא פרכינן, אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קא מייתינן להו, והכין מפרש, כולה שמעתא שפיר טפי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פי' רבינו שמואל זצוק"ל ימעט דלא להוי רובע ואח"כ יזרענה וא"נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להן עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפ' כל שעה מהמלאה והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספרי נמי תנינא לה בהדיא התבואה [משישתרש] ואינו נראה לי כלל דכל זה לא נאמר אלא בכלאי הכרם שנאסרין בהנא' הענבים והזרעים אבל כלאי זרעים אינן נאסרין דהכי תנן בפ"ח דכלים כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו (עריכה)
כא. תני רב קטינא המוכר חטים לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע קיט (ו) נית לסאה למימרא דקיט (ו) נית מקבל רובע עפרורית לא מקבל והא אמר רבה בר חייא משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו נותן לו דמי חטים. לפי שהלוקח היה מקבלו עליו בדמי חטים, ושמעי' מיהא דעפרורית נמי מקבל. ואסיקנא לא שנא קטנית ולא שנא עפרורית, מיהו קטנית רובע, עפרורית לא מקבל אלא פחות מרובע:
כב. ושמעינן מינה דהבורר צרור מגורנו של חבירו נותן לו דמי חטים, דמזיק הוא, לפי שהלוקח היה מקבלו עליו בדמי חטים ועכשיו שבא זה ובררו אין בעל הגורן רשאי לערב בו צרור לכתחילה, ונמצא שזה שבררו הפסיד את בעליו דמי חטים כשיעורו. ואם תאמר יחזור הבורר ויחזיר לגורן את הצרור שבירר המנו, כיון דאסור לערב לכתחילה לא מיפטר בהכי, דהא איהו חטים מעלייא אפסידיה, ואי אמרינן זיל אהדריה לצרור לדוכתיה ואיפטר, אשתכח דבעל הגורן הוא דקא מערב ביה האי צרור לכתחילה. ועוד דכי היכי דבעל הגורן אסור לערב איניש מעלמא נמי אסור לערובי ביה. הילכך לית ליה תקנתא אלא לשלומי ליה דמי חטים. הילכך מקום שהחטים נמכרין במידה משלם לו חטין במדת הצרור ולא במשקלו, ומקום שהחטים נמכרין במשקל משלם לו לפי משקלו:
כג. ושמעינן מינה דכוליהי הני תערובתא קי"ל דמיחייב לוקח לקבלוניהו מיניה דמוכר, אי פריש מיניהו מידי, בין דפריש ממילא בין דאפרישי מריה בין דאפרשיה איניש דעלמא, לית ליה רשותא לשום בר נש למהדר ולערוביה, [ד]אם כן הכא גבי הבורר צרור מגורנו של חבירו אמאי מיחייב למיתב ליה דמי חטים, להדר ליה צרור דידיה בגויה וליפטר, אלא לאו ש"מ אסיר לאהדוריה ש"מ:
כד. והא דתניא המוכר חטים לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע קיט (ו) ניות לסאה שיעורים מקבל עליו רובע נישופית לסאה, והם שעורים שנשף בהם הרוח ונתרוקנו, עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. הני מילי גבי עדשים דעקרי להו מעקר, אבל חטים ושעורים דחצדי להו מחצד לא מקבל רובע עפרורית. ואע"ג דהא דחינן לה לבסוף, בדרך דילמא הוא דדחינן לה, מיהו פשטא דמילתא הכי משמע, ועוד דהא אסיקנא מעיקרא כדרב קטינא ודרבה בר חייא דעפרורית פחות (מארבע) [מרובע] מקבל אבל רובע לא ולא דחינן לה. ברם צריך [את] למידע דכולהו הני שיעורי דוקא באתרא דליכא מנהגא אחרינא בהכי, אבל באתרא דאיכא מנהגא אחרינא בהכי כמנהגא עבדי, דקימא לן הכל כמנהג המדינה:
כה. אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כלו. כלומר אם היה שם קטנית יתר מרובע לסאה אין אומרים ינפה את המותר ויעמידנו על רובע, שאלו מתחלה לא היה בו אלא רובע היה מקבלו, אלא חייב לנפות את כלו. אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וברובע לא טרח איניש למיזל לבי דינא ומחיל, ביתר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכוליה, ולא מחיל ולא מידי. ואמרי לה קנסא רובע שכיח ממילא, יתר מרובע לא שכיח ממילא ואיהו הוא דעירב וכיון דעריב קנסוה רבנן בכוליה. ונפקא מינה דאי אתברר דלאו איהו עריב לא קנסינן ליה אלא ימעט ויעמידנו על רובע:
כו. ואתינן לאותוביה לרב הונא מיהא דתנן גבי כלאים כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט, עד שלא יזרע. סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דבטיל אמאי ימעט, אלא לאו כיתר מרובע, וקתני ימעט, ולא קנסינן היתירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר דינא אין קנסא לא, הכא גבי כלאים כיון דלא שייך לדינא לנפות את כולן ימעט, אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי לקנסיה לנפוייה כוליה. ואסיקנא לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי. והתירא הוא. אי הכי אמאי ימעט. ופרקינן משום חומרא דכלאים. כלומר דבדין הוא דאפי' רובע נמי לא צריך למעוטיה דכוליה היתרא, אלא משום חומרא דכלאים, דאי שרית ליה ברובע מצומצם חיישינן דילמא הוי ביה יתר מרובע ולאו אדעתיה, הילכך גזרו עליה למעוטיה מרובע, דאי נמי טעי בין פחות מרובע לכדי רובע ליכא איסורא דאוריתא. אבל בין פחות מרובע ליתר מרובע לא חיישינן, דלא טעו אינשי כולי האי:
אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן. מסתברא לי דדוקא בטינופת אמרו אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות. הרשב"א ז"ל.
אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא. כתב רשב"ם ז"ל דנפקא מינה בין דינא לקנסא היכא דיזיעינן דלא עריב דאי דינא מנפה את כולו ואי קנסא לא מנפה מידי ואפילו מאי דאיכא יתר מרובע. ולא מחוור דודאי אף על גב דאיהו לא עריב לית ליה ללוקח לקבל אלא לרובע דביתר מרובע קפיד איניש שאם לא תאמר כן וכי לא קפיד לעולם אלא ודאי אפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עריב מנפה מאי דאיכא יותר מרובע אבל ברובע עצמו הוא דאיכא בין דינא לקנסא. וכתב החכם הגדול ר' יהודה בר חסדאי ז"ל דכיון דלא איבריר בשמעתין אי דינא או קנסא מסתברא דהיכא דאיכא יתר מרובע וידעינן בודאי דאיהו לא עריב דאינו מנפה אלא עד רובע וכמאן דאמר קנסא דספיקא הוא וקיימא לן בכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקילינן אצל המוכר שהוא הנתבע ולא מנפה ליה אלא עד רובע. ויפה אמר לפי שיטה זו. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב סתם בפרק י"ח מהלכות מכירה נמצא בהן יותר על השיעורים הללו כל שהוא ינפה את הכל ולא חילק. ולפי זה נראה שדעתו ז"ל שאפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עירב לא פלוג רבנן. וליכא בין דינא לקנסא אלא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל דלמאן דאמר דינא ילפינן דינא מינה בעלמא ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה דקנסא מקנסא לא ילפינן. ולפי פירושו נצטרך לדחוק במקצת השמעתין דאייתינן עלה. עד כאן לשון הר"ן ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב דנפקא מינה דלמאן דאמר קנסא לא מגבינן לה בבבל מיהו אם תפס לוקח מיניה ואפילו בסהדי לא מפקינן מיניה. עד כאן לשונו.
הא דאמרינן רובע לא טרח מסתברא דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למכרן קאמר ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חטיו לטחון עם צרורות. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש ולפיכך אין המוכר זקוק לטרוח בשביל רובע לסאה שאין דרך בני אדם לטרוח בשלהם לנפות בשביל תערובת שיעור מועט כזה. אי נמי ברובע לא הטריחו על המוכר לנפות כיון שהוא מצוי. יותר מרובע טרחא וכיון דטרח טרח בכוליה הלכך זקוק הוא המוכר לטרוח לנפות את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע אתיהיב ליה מאת המוכר שיעורא דרובע למחילה דאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יותר מרובע.
כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. ודבר מצוי הוא שיש בסאה חטים תערובות עד רובע ממין אחר הלכך כיון דאורחייהו בהכי אין בזריעתם משום כלאים אבל כשיש בסאה רובע שלם ממין אחר ימעט מרובע ויזרע. ורבינו ז"ל פירשה במחובר וכשיש בו רובע ממין אחר ימעט ויתלוש מן המין האחר עד שלא ישאר שם רובע בסאה אף על גב דקיימא לן זרוע מעיקרו בהשרשה הני מילי לענין כלאי הכרם דכיון דאשרושי תו לית להו תקנה אבל כלאי זרעים אין נאסרים בהנאה אלא שהזורע והמקיים לוקה ומביא ראיה מהא דאמרינן לקמן משום דמיחזי כמקיים כלאים ולא נקט כזורע כלאים. ויש לי להביא ראיה דבזרעין תלושין איירי מדאמרינן עלה בירושלמי במסכת כלאים כיצד ימעט או יפחות או מוסיף על סאה וגרסינן נמי בפרק בית השלחין בענין הא דתנן יוצאין בחולו של מועד על הכלאים ועד כמה אמר רב שמואל בר יצחק כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פירוש וכדרך שאמרו בבא לזרוע דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט כך אמרו במחובר ואי סלקא דעתך דמתניתין במחובר הוה ליה למימר עד כמה כדתנן כל סאה שיש בה רובע כו' ולא הוה ליה למימר אמר רב שמואל בר רב יצחק כיון שהוא משנה שלימה במחובר שהמשניות ידועות היו לכל ואין זה דרך התלמוד להזכיר האמוראים על הבאת משנה מפורשת בלא דיוקא. ויש לדחות דאיצטריך לרב שמואל בר רב יצחק לאשמועינן דאין שלוחי בית דין עוקרין יותר משיעור הראוי ומשום קנס. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי ומסוגיא בפרק משקין שהדין כך בין במחובר בין בבא לזרוע דכל סאה שיש לה רובע ממין אחר ימעט ומעתה יתכן שהמשנה כוללת שני הדינים והיינו דאמרי משום דמיחזי כמקיים כלאים ולענין מחובר נקט האי לישנא. ויש לומר דלענין תלושין נמי נקט והכי פירושו שאר בני אדם דזורעין מין אחד בתערובת פחות מרובע ממין אחר שרי אבל הכא כמקיים כלאים מיחזי כלומר כמאן דניחא ליה בכלאים כיון שבורר מקצת ומניח מקצת מדעת וכיון שהוא מגלה דעתו דניחא ליה באותו תערובת הוי ליה תורת כלאים ואסור לעשות מעשה שניכר ממנו דנימא ליה בכלאים ומתורת כלאים אנו למדין כן שאסרה תורה לעשות גדר וקיום לכלאים אף על פי שלא זרען ודרשינן לה מדכתיב כלאים שדה מיהו זריעת כלאים לא מיקרי כיון שהוא זורע כדרך הזורעים מין אחד ומשום גלוי דעתו לא מיקרי זורע כלאים סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי ולא אמרינן שהוא זקוק לברור ולעקור משם כל הנמצא בו ממין אחר ולמאן דאמר קנסא קא מקשינן דודאי כיון דקתני ימעט אלמא רובע לא שכיח וכיתר מרובע דמי לגבי כלאים הלכך הוה ליה למימר דכיון דלא שכיח איהו הוא דעריב ולמקנסיה בכוליה רובע לעקור את כולן ואף על גב דגבי מוכר אמרינן דרוב שכיח והוי מחילה ולא אמרינן דערובי עריב היינו טעמא דמילתא דרובע שכיח ולא שכיח אי נמי ספק שכיח ספק לא שכיח וגבי מכר אזלינן לקולא גבי נתבע וחשבינן ליה כמאן דשכיח ולא יחזיר לו מוכר כלום וגבי כלאים אזלינן לחומרא ודנין אותו כיתר מרובע דלא שכיח כך פירשה רבינו יצחק ז"ל. ולמאן דאמר דינא ליכא לאותובי מיניה דהא דרב הונא דאמר אם בא לנפות כו' טעמא משום מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וכיון דטרח ביותר מרובע יש לו לטרוח בכולו דלא מחיל לוקח מידי אלא היכא דאין דרכו לטרוח אבל לענין כלאים כיון דפחות מרובע ממין אחר כמין אחד דמי משום דשכיח תערובת דידיה ומותר לזרוע לכתחלה היכא דאיכא נמי רובע או יותר מרובע כיון שימעט מרובע שרי דשוב אין שם כלאים הלכך ליכא לאותובי מידי מינה לרב הונא. ויש לפרש עוד דלמאן דאמר דינא נמי מקשינן מינה כיון דבעלמא כשיש שם יותר מרובע דרך בני אדם לטרוח ולנפות את כולו לענין כלאים נמי כשני מינים דמי והוה לן למימר שיברור את הכל. ולשון ראשון עיקר דכוליה סוגיא פחות מרובע איירי וליכא למימר דעריב ביה מידי ולא שייך למקנס בה כלל. אי הכי אמאי ממעט משום חומרא דכלאים. פירוש דגזרינן רובע אטו יותר מרובע דהוי כלאים וצריך למעט הלכך ברובע נמי ימעט ובמיעוט מיהת סגי אף על גב דגזרינן אטו יתר מרובע דהא ביתר מרובע נמי במיעוט סגי מן התורה כיון שממעט מרובע שוב אין שם כלאים אלא דקנסא בעלמא הוא דאמרינן ביתר מרובע שיבור את הכל וגזרה לקנסא לא קנסינן ולפיכך רובע מיהת במיעט סגיא. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יברור. פירוש אי אמרת בשלמא רובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דרובע לא שכיח וחיישינן דלמא ערובי עריב בהא פליגי תנא קמא ורבי יוסי דתנא קמא סבר בין רובע בין יתר מרובע ימעט דלא קנסינן לבור את הכל ודלא כמאן דאמר קנסא ורבי יוסי סבר כיון דלא שכיח אמרינן הוא דעריב וקנסינן ליה לבור את הכל וליכא לסיועי למאן דאמר קנסא מדרבי יוסי דהא איכא למימר משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי וליכא למילף מינה לענין מכר ומלתיה דתנא קמא איכא לאותובי למאן דאמר קנסא דהא אפילו גבי כלאים לא קנסינן היתרא משום איסורא. אלא אי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא והכא אמרינן דשכיח מאי טעמא דרבי יוסי דאמר יבור דיו שימעט משום גזרה דיתר מרובע ולמה הוא מחייבו לבור דהא יותר מרובע גופיה אין צריך לבור אלא מקנסא והיא גופה קנסא ואנן ניקום ונגזור גזרה לקנסא לומר דברובע נמי יבור. והוה מצי לשנויי דבהא פליגי דתנא קמא סובר רובע שכיח ורבי יוסי סבר שכיח ולא שכיח הלכך רובע דכלאים כיותר מרובע דמי אלא דלא ניחא לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בכהאי גוונא שיחלקו אם רובע שכיח או אם שכיח ולא שכיח. ופרקינן התם היינו טעמא דרבי יוסי משום דמיחזי כמקיים כלאים כיון דחזו ליה שהוא ממעט ויודעים שזה זרוע כלאים ולא ידעי דבמיעוט סגיא וכי חזו ליה שהוא מניח שם מאותו המין אומרים שהוא נמלך מעקור הכלאים אחר שעקר מקצתם. ואם באנו לפרש דהא דמותבינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי למאן דאמר נמי דינא קמקשה דכיון דטרח איניש טרח בכוליה הלכך תורת כלאים על כל הרובע וצריך לבור את הכל לא מסתגיא לן סוגיא כלל דהיכי משני עלה ואזיל דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ומשום חומרא דכלאים נמעט כלומר דגזרינן אטו יותר מרובע ויותר מרובע מן הדין יש לו לבור את הכל דתורת כלאים על כל הרובע ואם כן כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע הוה לן למימר נמי יבור שהרי ביתר מרובע אם ימעט ולא יבור הכל לא תיקן כלום לענין כלאים ועכשיו כשאתה גוזר רובע אטו יותר מרובע מה תועלת במה שאתה אומר ימעט. ועוד מאי האי דמקשינן אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יבור והא ודאי כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע צריך לבור כמו יותר מרובע שיש לו לבור מן הדין לא מקנסא אלא שמע מינה דלמאן דאמר קנסא בלחוד מקשינן ושקלינן וטרינן וכמו שפירשנו כן נראה בעיני. ולמאן דאמר דינא לא קשיא ולא מידי דלעולם רובע דכלאים כיתר מרובע דמי ואפילו הכי ימעט ודיו והוא הדין ליותר מרובע דלא שייך למימר מנפה את כולו למאן דאמר דינא אבל לענין מכר משום דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורבי יוסי דאמר יבור סבר דקנסינן היתרא משום איסורא ומכל מקום הוה מסתייע למאן דאמר דינא ממילתיה דתנא קמא דלא קנס דהלכה כרבים מיהו למסקנא הוא הדין נמי מפרשינן למאן דאמר דינא דטעמא דדבי יוסי דאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים כי היכי דאסיק תלמודא למאן דאמר קנסא וטעמא מעליא הוא אי נמי משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי ולפיכך יבור דרובע דכלאים כיתר מרובע דמי דלא שכיח ולעולם גבי מכר לא קניס אפילו ביתר מרובע. הר"י ז"ל בעליות.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו יש מפרשים דאלישנא דקנסא קא מקשה ויש מפרשים דאלישנא דדינא קא פריך. והנכון בעיני מה שכתב הרא"ם ז"ל דכל הני תא שמע דמייתינן לאו אלישנא דדינא וקנסא קפרכינן אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קמייתינן להו והכין מיפרשה כולה שמעתא שפיר טפי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דהכי מקשינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דפירי דזריעה שפירי נינהו מפירי דאכילה הלכך קשיא בין למאן דאמר דינא בין למאן דאמר קנסא דלמאן דאמר דינא קשיא משום דלענין כלאים נמי בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ואפילו הכי אמרינן דנהי דמרובע קפדי במיעוטא סגי דקאמר ימעט ולא קאמר יבור ואם איתא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב הכי נמי הוה לן למימר דכיון דטרת טרח בכוליה. ולמאן דאמר קנסא נמי קשיא דכיון דרובע דפרי דזריעה משום דפירי שפירי נינהו כיתר מרובע דפירות דאכילה מיהו הוי לן למימר הכא דכיון דאית בהו רובע איהו עריב והוה לן למקנסיה בכוליה. ושני ליה דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי שאין הפרש כלל בין פירות של זריעה לפירות דאכילה אלא דמשום חומרא דכלאים אמרו ימעט דלא ליתי לאיחלופי ביתר מרובע הלכך במיעוטא סגי. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה