פסחים כה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת תאמר בבשר בחלב שאינו ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת ואסור בהנאה ואם איתא ניפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן ואביי תאמר במאי תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו אאטו בבשר בחלב אכילה כתיבה ביה ואידך דקא מותיב לה סבר להכי קא גמר מנבילה מה נבילה דרך הנאתה אף בשר בחלב דרך הנאתו ואביי להכי לא כתב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתו וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר א"ר אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה מתיב רב שמעיה המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור הוסיף אין לא הוסיף לא אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב (דברים כב, ט) הזרע וכתיב המלאה הא כיצד בזרוע מעיקרו בהשרשה גזרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא א"ר יעקב א"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפי' הכי עצי אשירה לא דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר (דברים ו, ה) בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך כי אתא רבין אמר רבי יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות
רש"י
[עריכה]
ערלה לא היתה לה שעת הכושר - שהפרי הזה חנט באיסור ונגמר באיסור תאמר בבשר בחלב שיש לו שעת הכושר קודם שניתן בחלב:
כלאי הכרם יוכיחו - ובשחיטת חולין פריך ונימא ערלה תוכיח וחזר הדין והתם מתרץ לה בכל הבשר ולקמן פריך ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר:
ואם איתא - דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין ליפרוך האי:
ואביי - אמר לך היכי ניפרוך היכי נסיימה למילתיה דלא נילף בשר בחלב מיניה נימא תאמר בבשר בחלב כו' אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה התם נמי לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתה:
מנבילה - ונבילה אכילה כתיבא ביה נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה ויש מפרשים דמשום דהאי טריפה דקרא איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג:) קרי ליה נבילה דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה ואין נראה לי דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה ואי משום דלא מיטמיא הנך נמי לא מיטמאו:
ואידך - אביי אמר לך להכי לא כתיב אכילה בגופו ללמדך שלוקין כו' הלכך לא מצי פריך תאמר בבשר בחלב כו':
וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר - וקא סלקא דעתך שאין נאסרין אלא גידוליהן ולכן לא היתה להן שעת הכושר:
זאת אומרת - מדלא פריך הכי שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה י"מ דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת וכך שמעתי אבל א"א להעמידה דמיבעי לן לפרושי הכי מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו ולא משנזרעו וכמה גמגומים יש בה חדא דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד וכן כלאים כ"ז שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף אין לא הוסיף לא מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין עיקר לא ולשון עיקרן משמע כדפרישית דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר זאת אומרת כלאי הכרם בהשרשה נאסרו:
המעביר עציץ נקוב בכרם - וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היו בו קצ"ט שיעורים כתוספת זו ועכשיו יש בו מאתים אסורין לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר לבד האיסור לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה וכלאים שכפל את אסוריו שאסורין בהנאה כפל את עלייתן ודוקא נקט נקוב דיונק מקרקע דרך אויר:
לא הוסיף לא - אלמא אין הזריעה נאסרת:
מליאה - גידולין:
הזרע - הראשון:
זרוע מעיקרו - בכרם בהשרשה כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת מיהו קודם השרשה כמאן דמנחא בכדא דמי:
זרוע ובא - קודם לכן הוסיף אין לא הוסיף לא דכתיב מלאה:
בכל מתרפאין - אפילו באיסורי הנאה:
למה נאמר בכל מאודך - יאמר החביב משניהן ודיו ומפרש לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהן לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך והמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה:
תוספות
[עריכה]
מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר. הקשה ריב"א נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כגון נטל ענף מאילן של היתר שלא נגמרו פירותיו והרכיבו או נטעו ואומר ר"י דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו וזה לא היה לו שעת הכושר והענף עצמו אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור ואם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר וכן כלאי הכרם אי לא היה עיקרו נאסר או מעביר עציץ נקוב חשוב לא היה לו שעת הכושר שהאיסור הגדל אחרי כן לא היה לו מעולם שעת הכושר:
מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת. ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ולשור הנסקל שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה כלאי הכרם יוכיחו. בפ' כל הבשר (חולין קטו:) פריך ונימא ערלה תוכיח ומשני ונראה לר"י דהוה מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחודייהו דמה כלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסורה באכילה ובהנאה אף אני אביא בשר בחלב וכו' אלא ניחא ליה למילף מכל הני בק"ו דאלים טפי:
מה לכלאי הכרם שכן לוקים עליו שלא כדרך כו'. תימה לרשב"א היא גופא נילף במה מצינו מכלאי הכרם שילקו על בשר בחלב שלא כדרך הנאה ואומר ר"י דליכא למילף דאיכא למימר דשור הנסקל וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח שנעבד בו עבירה ואסור באכילה ואינו אסור אלא כדרך הנאתו דאכילה כתיב בהו:
עיקרן נאסרין. אומר ר"י שגם הגבעולים והקש שגדל ממנו נאסר כדאמרינן לקמן (ד' כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ וקשה לר"י דבפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ. ושם) גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' מפרש רב יהודה אפי' לא אכל אלא חבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה וכלאים ושביעית הוי חזקה פי' אע"פ שבכל אלו אין יכול לאכול רק העצים שהפירות אסורין אלמא עצי כלאים שרו ואומר ר"ת דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים אבל אותן שגדילין אחרי כן אסורין מאחר שהוסיף מאתים:
הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם השרשה. והא דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ו. ושם) גבי טריפה דכלאים לא היה להם שעת הכושר התם קאי על משקה ישראל ומשקה לא היה לו לעולם שעת הכושר:
חוץ מעצי אשירה. נראה לר"י דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה כגון על ידי שדים או שום דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע"ז וגבי בן דמא בע"ז פרק שני (דף כז: ושם) שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דאפיקורסות משכא ומפרש בירושלמי בפ' שמנה שרצים שהיה רוצה ללחוש לו בשם זר אבל ע"י תחבושת שרי כדאמרי' התם (דף כח.) דר' אבהו רמא ליה יעקב אפיקורסא סמא אשקיה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
ל א מיי' פי"ד מהלכות מאכלות אסורות סי' ד ה ו, טור ושו"ע יו"ד סי' קנ"ה סעיף ג':
לא ב מיי' פ"ה מהל' כלאים הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף ט':
לב ג מיי' פ"ה מהל' כלאים הלכה כ"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף י"ז:
לג ד מיי' פ"ה מהל' יסודי התורה הלכה ו', סמג עשין ה, טור ושו"ע יו"ד סי' קנ"ה סעיף ב' [ רב אלפס כאן ובע"ז פ"ב ס' שלח: ]:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה לוקה עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן ומותיב עליהן איסי בן יהודה מהא ברייתא דמייתי איסור בשר בחלב בק"ו מערלה ודחי' מה לערל' שכן וכו' חמץ בפסח יוכיח ופרכי' מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם איתה נפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן ופריק אביי הכי בשר בחלב נמי לוקה עליו אפי' שלא כדרך אכילתו דהא לא כתיבא ביה אכילה. (ואיסי) [ואידך] אמר לך כיון דבשר בחלב איתקש לנבלה שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו וכתי' ואנשי קדש תהיון לי [ובשר בשדה טרפה לא תאכלו] הנה נאמר בכאן כי עם קדוש ונאמ' להלן ואנשי קדש תהיון לי וכתיב בטרפה לא תאכלו הרי אכילה כתיבא ביה בשר בחלב [נמי כאלו] אכילה כתיב' ביה ואביי אדרבה נימא להכי לא כתיב ביה אכילה בגופו לומר שלוקה שלא כדרך הנאתו ונפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שאם שרה בשר בחלב היום כולו מותר ואינו אסור אלא בישולו ודחי' כלאי הכרם נמי מדלא פריך הכי שמע' מינה דהיתה להם שעת הכושר משעת זריעה עד שעת השרשה כי לא נאסר אלא עיקרן ומהאי [טעמא] דייק רב אדא בר אהבה ואמ' זאת אומר' כלאי הכרם עיקרן נאסרו:
איני דכלאי הכרם בהשרשה נאסרין והתניא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור כלומר אם הוסיף עציץ זה בכרם כשיעור שיש בו חלק אחד במאתים חלקים כמה שיש בו נאסר דייקי' מינה מדקתני הוסיף נאסר מכלל שאם לא הוסיף אפי' השריש לא נאסר ופריק רבא כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד אם היה זרוע עד שימלא כדכתי' המלאה לא היה זרוע אלא עכשיו נזרע בהשרשה בעת שנזרע הזרע בהשרשה נאסר שנאמר הזרע:
אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. אוקי ליה בגמ' בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז וזהו מדמה התוס' למה שאמרו בפ' אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס' והרא"ה ז"ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי' בשיטת התוס' והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע"כ לרי"ט ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז בפ' אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אעפ"י שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשיטת התוס':
כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:
יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו. פי' כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ"מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג"כ אפי' שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג' עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב' שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א"נ שעת השמד דאפי' בצינעא ואפי' אערקת' דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי' מישראל. ונרא' דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי"ט ז"ל. וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי' כגון ישראל שבא על א' מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי' בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה