רי"ף על הש"ס/פסחים/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים



פרק שני[עריכה]

מתני'[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול, מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו. עבר זמנו, אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכירים. ר' יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:

גמ'[עריכה]

מתניתין דלא כר' יהודה, דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל. וכבר פסק רב הלכה כר' יהודה.

ומותר בהנאתו. פשיטא? לא צריכא, שחרכו קודם זמנו וכדרבא, דאמר רבא: חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו. אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? שנאמר: "לא יאכל חמץ" (שמות יג ג), לא יהא בו היתר אכילה.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה, דתניא, רבי אלעזר (דף רי"ף ו' ע"א) אומר: אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך"? ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? לומר לך: אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאדך", ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך". כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה, הא דאמרן. גילוי עריות ושפיכות דמים מאי היא? דתניא, רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש" (דברים כב כו), וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורסה? אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה מאורסה: מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ומקיש נערה מאורסה לרוצח: מה רוצח ייהרג ואל יעבור, אף נערה מאורסה ייהרג ואל יעבור. ורוצח גופיה מנא לן? סברא הוא, (דף רי"ף ו' ע"ב) כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: אמר לי מרי דודאי, זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך. אמר ליה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהאיך סומק טפי. מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה, אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור? אמר ליה: האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא, ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה: מידי דרך הנאתן קא עבידנא?

איתמר: הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה. איפשר וקא מיכוון, לא איפשר וקא מיכוון, כולי עלמא לא פליגי דאסיר. לא איפשר ולא קא מיכוון, כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי דאיפשר ולא קא מיכוון. איכא דאמרי: איפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה. לר' יהודה דאמר: דבר שאין מתכוין אסור, אסור; לר' שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר, מותר. כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוון, אביי אמר מותר ורבא אמר אסור. וקיימא לן כרבא.

ולא יסיק בו תנור וכירים. תנו רבנן: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ, ישן יוצן. אפה בו את הפת, רבי מאיר אומר הפת אסורה, וחכמים אומרים הפת מותרת. בישלה על גבי גחלים, דברי הכל הפת מותרת. והתניא בין חדש בין ישן יוצן? לא קשיא, הא דתניא יותץ ר' אליעזר היא, דסבר זה וזה גורם אסור, והא דתניא (דף רי"ף ז' ע"א) יוצן רבנן היא, דסבור זה וזה גורם מותר. והילכתא זה וזה גורם מותר, כרבנן, והכי אסיקנא בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (דף מט.) בעניין זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, דר' יוסי סבר זה וזה גורם מותר, ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי, ואמרינן התם: ההיא גינתא דאיזדבל בזבל דעבודה זרה, שלחה רב עמרם קמיה דרב יוסף: כי האי גוונא מאי? אמר ליה, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. ולענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאמר: הפת אסורה, משום דיש שבח עצים בפת, דהא אמר רב יהודה אמר שמואל: רבי אומר הפת מותרת וחכמים אומרים הפת אסורה, משום דבהא סבר שמואל דהלכה כרבי ואפילו מחבריו, אפכה ותאני לה כי היכי דתיקום כרבנן לאיסורא, הילכך קערות וכוסות וצלוחיות שבישלן בעצי ערלה אסור, וקדירה נמי אסורה, דקא מקבלה בישולא מקמיה דנייתו עצים דהיתירא. כי פליגי בתנור, למאן דאמר זה וזה גורם אסור אסור, ולמאן דאמר זה וזה גורם מותר מותר, וקיימא לן זה וזה גורם מותר, כדפרשינן:

מתני'[עריכה]

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור, שנאמר: "לא יראה לך חמץ". נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו:

גמ'[עריכה]

האי דקתני: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא משום דקא בעי למיתנא: ושל ישראל אסור בהנאה, תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אבל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר ואפילו באכילה, ומתניתין רבי שמעון היא, דאמר: חמץ בין לפני זמנו (דף רי"ף ז' ע"ב) בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום. ובדין הוא דאפילו של ישראל נמי לאחר הפסח מותר, אלא האי דקתני ושל ישראל אסור, קנסא הוא דקא קניס רבי שמעון, הואיל ועבר עליה ב"בל יראה" ו"בל ימצא". וכי קא קניס רבי שמעון בעיניה, אבל על ידי תערובת לא קניס. הילכך של גוי דלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר אפילו באכילה, וכן הילכתא.

אמר רבא, הלכה: חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור, ומדלא קא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו. ושלא בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו מותר, כרבי שמעון, דהא רבי שמעון לא קניס אלא בעיניה אבל על ידי תערובת לא:

אמר רב: קדרות בפסח ישברו, (דף רי"ף ח' ע"א) ושמואל אמר: אל ישברו, אבל משהי להו עד לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו. והילכתא כותיה דשמואל דקאי כרבי שמעון.

תניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, כיוצא בו אין טשין את התנור באליה, ואם טש, כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור. ואי שני להו ועביד להו כעין תורא שרי, דכיון דשני בהו, מידע ידיע דלהיכירא עבד להו הכי דלא ליתו בהו לידי תקלה, ולפיכך מותרין. והאי בוכיא דאפי בה חמירא כוליה שתא, אסירא למיפא בה מצה בפסח, משום דהסיקו מבחוץ הוא. ואי מלייה גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי:

והני סכיני דפיסחא, מגעיל להו ולקתייהו (דף רי"ף ח' ע"ב) ברותחין ובכלי ראשון. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ועץ פרור, מגעילו ברותחין ובכלי ראשון, קסבר: כבולעו כך פולטו.

נקוט האי כללא בידך, דמאני דאעא ומאני דפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללי, דאישתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון, צריך למיגעלינהו בכלי ראשון. והני דאישתמש בהו בכלי שני, כגון קערות וכיוצא בהן, כי שדי עליהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגויהו עד דפלטן שפיר דמי, דגמרי להו מגיעולי נכרים דכתיב בהן: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא כג).

(עבודה זרה עה, ב) תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות, מדיחן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין. (שם עז.) כיצד מגעילן? אמר רב הונא: מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה. ויורה גדולה מאי עביד לה? תא שמע, דההיא יורה דהוה בי רב עוקבא, אהדר לה לישא אפומא ומליא מיא וארתח. אמר רבא: מאן חכים למעבד הכי? ולא רב עוקבא דגברא רבא הוה, וקסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. והני מילי בשאר ימות השנה, אבל בפיסחא דאסיר למעבד בלישא, עביד לה גדנפא דטינא ומרתח לה:

בעו מיניה מאמימר: הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסח? ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי, כי תיבעי לך חיורי ואוכמי, היכא דאית בהו קרטופני לא תיבעי לך דודאי אסירי, כי תיבעי לך דשיעי, מאי? אמר להו: חזינא להו (דף רי"ף ט' ע"א) דמידייתי, ומדמידייתי ודאי בלעי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ומאי שנא הכא מגבי יין נסך, דדרש מרימר: קוניא בין ירוקי בין אוכמי בין חיורי שרו? אמר להו: זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן. האי דדרש מרימר לענין יין נסך דקוניא ירוקי שרי, לית הילכתא כותיה, דקיימא לן כרב זביד דאמר ירוקי אסירי משום דמיצריף, וכבר ברירנא לה במסכת עבודה זרה, ודקא מקשינן הכא מדאמימר, לאו מירוקי קא מקשינן אלא מחיורי ואוכמי קא מקשינן:

אמר רב חנן בר רב יצחק אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה. אמר אביי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי:

אמר רבא: הני אגני בני דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהי בהו חמירא, כבית שאור שחימוצו קשה דמי, ואע"ג דרויחן ושליט בהו אוירא אסירי. והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי, אבל בחדתי שפיר דמי:

מתני' (כנראה צ"ל פיסקא)[עריכה]

נכרי שהלוה (דף רי"ף ט' ע"ב) את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. כגון שהרהינו אצלו ואמר ליה: קני לך מעכשיו אי לא מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני. ואי לא אמר ליה: קני לך מעכשיו, לא קני לוה גוי וקם ליה ברשותיה דישראל ואסיר, וכן הלכה.

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר רב חסדא: וצריך שיבטל בליבו:

רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו: תאנא: וכמה חפישת הכלב? שלשה טפחים:

מתני'[עריכה]

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני ובהקדש שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אינו יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן:

גמ'[עריכה]

תאנא: כוסמין, מין חטין. שיבולת שועל, שיבלא דתעלי. הני אין, (דף רי"ף י' ע"א) אורז ודוחן לא. מנא הני מילי? אמר ר' שמעון בן לקיש, וכן תאנא דבי ר' ישמעאל, וכן תאנא דבי ר' אליעזר בן יעקב, דאמר קרא: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון.

אמר רבה בר בר חנא אמר ר' שמעון בן לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, אין חייבין על חימוצו כרת. מאי טעמא דר' שמעון בן לקיש? דהוי להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין. תניא: אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: תאפה מיד. אמר ר' עקיבא: שבתי הייתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע, ולשתי את העיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו, אתאן לתנא קמא. וחכמים אומרים: את שלשין בו מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. הא מתניתא אוקימנא בגמ' ביום שני, אבל ביום ראשון לא, ואפילו לר' עקיבא, משום דהויא לה מצה עשירה. ומסתברא לן כר' עקיבא, והילכתא כוותיה ביום ראשון דבעינן לחם עוני ואסיר, אבל ביום שני דלא בעינן לחם עוני שרי, דהא ר' יהושע בן לוי כוותיה סבירא ליה, דאמר להו לבניה: יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואלך לושו לי, ולישנא בתרא: לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך לושו לי, ובודאי דהא מתניתא בשמן על ידי מים היא שנויה, דהא קיטוף שמן על ידי מים הוא, שלשין במים תחילה ומקטפין בשמן, ותנא קמא מאן דאסר בלישה שרי בקיטוף, ורבן גמליאל ורבנן אסרי בין בלישה בין בקיטוף, ואי לאו דעבד ר' יהושע בן לוי דהוא אמורא (דף רי"ף י' ע"ב) עובדא כר' עקיבא הוה אמרינן הילכתא כרבנן, דאסרי בין בלישה בין בקיטוף, כדקיימא לן בכל דוכתא דלא איפסיקא בה הילכתא בהדיא ויחיד ורבים הלכה כרבים. אלא השתא כיון דאשכחן דר' יהושע בן לוי דהוא בתרא עבד עובדא כר' עקיבא, שמע מינה דהלכה כר' עקיבא. ולא מצית למימר דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי, חדא דלא אשכחן אמורא דפליג עליה, ועוד, דהא גמרא אייתי ראיה מיניה, ואי לאו הילכתא כוותיה היכי אייתי ראיה מיניה? אלא ודאי הלכה הוא. ואשכחן מקצת רבוותא דאסרי בין בלישה בין בקיטוף, בין ביום ראשון בין ביום שני, כרבנן, ואיתא רבוותא אחרינא דשרו, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.

תנו רבנן: "לחם עוני" (דברים, טז), פרט לחלוט ואשישה. יכול לא יצא אדם ידי חובתו בפסח אלא בפת הדראה בלבד? תלמוד לומר "מצות" "מצות" ריבה הכתוב ואפילו כמצתו של שלמה, אם כן מה תלמוד לומר "לחם עוני"? פרט לחלוט ואשישה. פירוש "פת הדראה", פת סובין.

תניא, בית שמאי אומרים: אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין. והני מילי בשאר ימים טובים, אבל בימות הפסח אסיר למילש ולמיפא יותר מחמשת רבעים קמח ועוד, היינו שיעור חלה, והיינו דאמר רבא: קבא מלוגנאה לפיסחא.

תנו רבנן: יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין בפסח, ואע"פ שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח. אמר רבי יהודה, דבר זה שאל ביתוס בן זונן לחכמים: מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמרו לו, מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן. אמר להם: איפשר יעשנו בדפוס ויקבענו כיון! אמרו לו: יאמרו כל הסריקים אסורין וסריקי ביתוס מותרין? ולא של נחתומין בלבד אמרו, אלא של כל אדם, אבל של נחתומין כיון דבקיאי (דף רי"ף י"א ע"א) לא שהו בהו:

תנו רבנן: הדובשנין והסופגנין והאיסקריטין וחלת המשרת והמדומע, כולן פטורין מן החלה. אמר ר' שמעון בן לקיש: הללו מעשה אילפס הן, ור' יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה. וכולי עלמא בין לר' יוחנן בין לר' שמעון בן לקיש, הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דלחמא הוא, כי פליגי בשהדביק ולבסוף הרתיח, רבי שמעון בן לקיש סבר כמעשה חמה הן ופטירי, ור' יוחנן סבר כמעשה אילפס הן, לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק, (דף רי"ף י"א ע"ב) ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, נהמא הוא וחייב בחלה, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. והילכתא כר' יוחנן, והכי קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כר' יוחנן. ובעל הלכות אמר משמיה דכהן צדק כר' שמעון בן לקיש בשהרתיח ולבסוף הדביק. ואיכא דפסק כר' יהודה, דאמר: אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד, אבל מעשה אילפס, לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, אין קרוי לחם ואין חייב בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחן עלה פירכא מההיא דאמרינן בפרק החולץ: "והאי חלוט דקא אמרינן מצה היא, למאי הילכתא? אמר רבינא: לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח", אלמא אע"ג שחלטה מעיקרא, כיון דאפייה בתנור או באילפס – לחם היא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:

תניא: יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באילפס. מאי מצה נא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין הימנה. והיכא דאפה מצה על ארעא וקא מינטר לה שפיר, נפק בה ידי חובתו בפסח, כדאמרינן (ברכות לח, א): מר זוטרא קבע סעודתיה עילויה ומברך עליו המוציא וג' ברכות. אמר מר (זוטרא) בר רב אשי: הואיל ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, מאי טעמא? לחם עוני כתיב ביה. והיכא דאיכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבישתא, שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא, דתנן: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח, משום דבעינן טעם מצה וליכא:


מתני'[עריכה]

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור. יוצאין בהן ידי חובתו בפסח בין לחין בין יבשין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין לכזית. ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו:

גמ'[עריכה]

חזרת, חסא. עולשין, הנדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה תמכתא שמה, וקורין לה בלשון ערבי אל שליס. חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש אצוותא דדיקלא, ויש שפרשו אל קוצעינא, ויש שפרשו אל חנדקוקי.

רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה קא מהדר אמרריתא, אמר ליה: מאי דעתיך משום דמרירן טפי? והא אנן חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא מצוה בחזרת, ואמר רבא: מאי חזרת? חסא, דחס רחמנא עלן, ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצרים למרור? לומר לך: מה מרור זה תחילתו רך וסופו קשה אף מצרים תחילתן רך ולבסוף קשה. אמר ליה: הדרי בי:

יוצאין בהן בין לחין בין יבישין. אמר רב חסדא: לא שאנו אלא קלח, אבל עלין, לחין אין יבישין לא:


מתני'[עריכה]

אין שורין את המורסן לתרנגולין, אבל חולטין. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חיטים ויתן על מכתו (דף רי"ף י"ב ע"א) בפסח, מפני שהן מחמיצות:

גמ'[עריכה]

תנו רבנן: אלו דברים שאין באין לידי חמוץ, האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. מבושל, אדמבשיל ליה אחמועי מיחמע? אמר רב פפא: אפוי שבישלו קאמרי. תניא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: קמח שנפל דלף עליו אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. אמרי דבי ר' שילא: ותיקא שרי. והתניא: ותיקא אסיר? לא קשיא, הא במיא ומילחא, הא במישחא ומילחא, דכיון דלית בה מיא, משחא מי פירות הוא ומי פירות אין מחמיצין. פירוש ותיקא, קמח מבושל במים ומלח.

אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש בקידרא קימחא דאבישונא, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ. פירוש קימחא דאבישונא, שתיתא דשיבולי רטיבתא. אמר אביי לא ליחריך איניש תרתי שיבולי בהדי הדדי, דילמא נפקי מיא מהא ועיילי בהא ואתיא לידי חימוץ. אמר ליה רבא: אי הכי אפילו חדא נמי? אלא אמר רבא: מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין, וקיימא לן כרבא.

תנו רבנן: אין לותתין את השעורים בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי הביב והם מתבקעות מאליהן. ושמואל אמר: נתבקעו ממש, עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש. ואנן כיון דלא איפסיקא בהאי מילתא הילכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל, עבדינן לחומרא כמר עוקבא, דהויא לה ספיקא דאוריתא, וספיקא דאוריתא לחומרא. והני מילי לעניין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו, אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא, ולא אסרינן ליה לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי אלא אם כן נתבקעו כשמואל, משום דהויא ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ויש אומרים הלכה כשמואל, דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה (מו"ק טז, ב), וקיימא לן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ועוד דהא עבד ליה שמואל עובדא, ואי לאו דקים ליה דהכי הילכתא לא עביד בה עובדא.

אמר רב: בעל נפש לא ילתות. כלומר, מי שמדקדק עצמו במצוות לא ילתות, אפילו חיטי דשרירן. אמר רב נחמן: מאן ציית ליה לאבא דאכיל נהמא בחובשייהו? דבי רב הונא לתתי, בי רבה בר אבוה לתיתי. והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות, הילכך לא שרי לן למילתת, וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט, הילכך אסור. ומיבעי ליה לאניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דאמר קרא: "ושמרתם את המצות" (שמות יב יז). ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה, כלומר הזהרו בהן שלא יבוא עליהם מים. פירוש כיפי, עמרים.

ההיא ארבא דטבעה בחישתא, שרייה רבא לזבוניה לגוים. איתיביה רבה בר ליואי לרבא: בגד שאבד בו כלאים הרי זה (דף רי"ף י"ב ע"ב) לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת. גוי מאי טעמא לא, לאו משום דהדר ומזבין ליה לישראל? הדר אמר רבא: ניזדבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פיסחא.

תנו רבנן: אין מוללין את הקדרות בפסח, והרוצה שימלול, נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ, ויש אומרים: נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח. עולא אמר: אחד זה ואחד זה אסור, משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, וכן הילכתא. אבל בחסיסי שרי, דהא רבה גופיה מחו ליה בחסיסי. פירוש חסיסי, מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בה את הקדרות:


מתני'[עריכה]

אין נותנין את הקמח לא לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל, ואם נתן יאכל מיד, ור' מאיר אוסר. אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, אבל סכין ומטבילין אותו בהם. מי תשמישו של נחתום ישפכו, מפני שהן מחמיצין:

גמ'[עריכה]

אמר רב כהנא: מחלוקת לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד.

מי תשמישו של נחתום וכו'. תניא: שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום האשבורן.

אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרש רבא: אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים. פירוש, מים שנשאבו בו ביום, אלא במים שלנו. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת, כלומר, שלא תתעסק בדבר אחר ותניח העיסה. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. איבעיא להו, עברה ולשה מאי? מר זוטרא אמר מותר, ורב אשי אמר אסור, וקיימא לן כרב אשי. ולא מיבעיא מיתב בשימשא ומילש דאסיר, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור, ואף על גב דלא נפלה שמשה בההיא דוכתא, מאי טעמא? יומא דעיבא כוליה שמשא.

סליק פירקא: