רי"ף על הש"ס/פסחים/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות | רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
מתני'[עריכה]
(דף רי"ף א.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ובמה אמרו שתי שורות במרתף? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף, ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות:
גמ'[עריכה]
מאי אור? רב הונא אמר נגהי, ורב יהודה אמר לילי. דכולי עלמא בין לרב הונא בין לרב יהודה אור אורתא הוא, ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דרב הונא קרו נגהי, ובאתריה דרב יהודה קרו לילי. ותנא דידן מאי טעמא לא תני לילי? לישנא מעליא נקט, דאמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, שנאמר: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז ח), ותאנא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם (דף רי"ף א:) בלשון נקייה, שהרי בזב קראו "מרכב" ובאשה קראו "מושב". ואומר: "ותבחר לשון ערומים" (איוב טו ה), ואומר: "ודעת שפתי ברור מללו" (איוב לג ג):
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבי, חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? אמר רבי: מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו? ר' יוחנן:
והשתא דקיימא לן "אור" אורתא הוא, ודכולי עלמא מיהא חמץ לא איתסר אלא משש שעות ולמעלה, כדבעינן למימר לקמן, אמאי מקדמינן ובדקינן מאורתא? נשתהי עד למחר ונבדוק בשית. וכי תימא זריזין מקדימין למצוה, כדכתיב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב ג), מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצוות, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר" (בראשית יט כז), ניבדוק מצפרא? אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן, ואור הנר יפה לבדיקה. אמר אביי: הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר, דילמא ממשכא ליה שמעתא ואתי לאמנועי ממצוה:
המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק. אם משמסר לו המפתח חל ארבעה עשר, על השוכר לבדוק. איבעיא להו: המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק, ומצאו שאינו בדוק, מהו? מי הוי כמקח טעות אי לא? ופשטה אביי דלא הוי כמקח טעות, בין באתרא דיהבי אגרא ובדקי, ובין באתרא דבדקי אינהו גופייהו. מאי טעמא? ניחא ליה לאניש לקיומי מצוה (דף רי"ף ב.) בין בגופיה בין בממוניה.
תנן התם: רבי מאיר אומר, אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. מנלן? אמר אביי, תרי קראי כתיבי: כתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב יט), וכתיב: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב טו), הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור? "ביום" כתיב. ואימא מצפרא? "אך" חילק, דהוה ליה בתחילת שבע, ועבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא:
תנו רבנן: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: "לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ"[1]! לפי שנאמר: "לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של (דף רי"ף ב:) אחרים ושל גבוה. יכול יקבל פקדונות מן הנכרים ויטמין? תלמוד לומר "לא ימצא". אין לי אלא נכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר "לא ימצא". ואין לי אלא בבתים, בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "בכל גבולך". ועדיין אני אומר: בבתים עובר משום "בל יראה" ו"בל ימצא" ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים; בגבולין, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר "שאור" "שאור" לגזירה שוה. נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים; ומה שאור האמור בגבולין, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף בבתים כן.
אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים? תלמוד לומר "לא ימצא". והאמרת רישא: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה? לא קשיא, הא דקביל עליה אחריות, הא דלא קביל עליה אחריות. אי קביל עליה אחריות אסיר, דהוה ליה כדידיה, כדאמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מביתיכו, כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדידכו דמי. ואי לא קביל עליה אחריות, שרי.
אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי מסליק ליה בזוזי. עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסליק ליה בזוזי. מאי טעמא? בהמה אית לה קלא דלנכרי היא, עיסה לית לה קלא דלנכרי היא.
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים. ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש בים והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. אמר רבא: הא דאמרת, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור, אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: העושה את ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער, ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו, אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער.
הני שלשים יום מאי עבידתייהו? כדתניא: שואלין בהלכות הפסח (דף רי"ף ג.) קודם הפסח שלשים יום. מאי טעמא? שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר בפסח שני.
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיבטל. היכי מבטל? דאמר הכי: כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא. מאי טעמא? אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה. וליבטליה כד משכח לה? דילמא משכח לה בתר איסורא ולא מצי מבטיל לה, דלאו ברשותיה קיימא, דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בשית? כיון דאיסורא דרבנן עליה, לא מצי מבטיל לה, דלאו ברשותיה קיימא, דאמר רב גידל אמר רב: המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה, ואפילו בחיטי קורדנייתא דשרירן ויבישן, אין חוששין לקידושיו, דאיסורי הנאה נינהו. וניבטליה בארבע (דף רי"ף ג:) ובחמש? כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא, דילמא פשע ולא מבטיל לה. והא דתניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב. בשלמא שבת מצינן לה, כגון שחל שבת בארבעה עשר, אלא יום טוב קשיא, דהא בתר איסורא היא. ואוקימנא, התם בתלמיד היושב בפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ, דליקדים ולבטיל לה קודם דתחמיץ, אבל לבתר דאחמיצה לא מצי מבטל לה.
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי משמיה דרבא אמר: "על ביעור חמץ". רב פפא משמיה דרבא אמר: "לבער חמץ". והילכתא "על ביעור חמץ". ומיבעי ליה לאיניש (דף רי"ף ד.) לברוכי ברישא והדר בדיק, דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד, מאי טעמא? דאכתי גברא לא חזי. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו הוא אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמר, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלתה, ומחייבא לברוכי להפריש חלה, ותנן נמי (ברכות כא, ב): זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה. טעמא דראה קרי ופלטה שכבת זרע, הא לא ראה קרי ולא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טבילה:
בודקין את החמץ לאור הנר וכו', מפני שאור הנר יפה לבדיקה. תנו רבנן: אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב יט), ואומר: "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה" (בראשית מד יב), ואומר: "בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות" (צפניה א יב), (דף רי"ף ד:) ואומר: "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ כז). ואכסדרה דנפיש נהוריה, בודקין אותה אפילו לאור החמה:
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה וכו'. הא דאמרי בית הלל שתי שורות החיצונות שהן העליונות, פליגי בפירושה רב ושמואל, והלכה כשמואל, דאמר עליונה ושלפנים הימנה, דהויין להו תרוייהו עליונות.
תנו רבנן: חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה. והתניא: אוצרות יין צריכין בדיקה? התם במסתפק מהן. תני רבי חייא: עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל, במסתפק מהן. (וככר בשמי קורה לא סגי בביטול, אלא צריך סולם להורידו, דילמא נפל ואתי למיכליה).
אמר רב חסדא: בי דגים אין צריך בדיקה. והתני: צריך בדיקה? לא קשיא, הא ברברבי, הא בזוטרי. אמר רבה בר רב הונא: בי מילחי ובי קירי צריכין בדיקה. אמר רב פפא: בי ציבי ובי תמרי צריכין בדיקה.
תניא: חור שבין אדם לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בליבו. תניא: חור שבין יהודי לארמאי, (זה) בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בליבו. פלימו אומר: כל עיקר אינו בודק, מפני הסכנה, שמא יאמר הנכרי: כשפים הוא עושה לי.
אמר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה, מפני שהעורבים מצויין שם:
מתני'[עריכה]
אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר? אין לדבר סוף. ר' יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור, וחכמים אומרים: אם לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד, לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שהוא משייר יניחנו בצינעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. פירוש בתוך המועד ולאחר המועד, בתוך הפסח ולאחר הפסח:
גמ'[עריכה]
ומה שהוא משייר יניחנו בצינעה וכו' כגון שהניח עשר ומצא תשע, אבל אם לא ידע כמה הניח, אע"פ שלא (דף רי"ף ה.) הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק, דהא תנן: "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית" וכו'. והיכא דבדק ולבתר הכי חזא עכברא דעאל לביתא ובפומיה פיתא דנהמא, אע"ג דעאל לההוא ביתא ואשכח פירורין, לא אמרינן: מיכל אכלה עכברא לההיא פיתא והני פירורין דידה אינון, אלא אמרינן: פירורין מעלמא אינון, וצריך למיבדק על ההיא פיתא דעכברא, דאמר רבא: תינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה, שדרכו של אדם לפרר. עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין, צריך בדיקה, שאין דרכו של עכבר לפרר:
מתני'[עריכה]
ר' מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש. ר' יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש:
גמ'[עריכה]
מאי טעמא לא אוכלין כל חמש? גזירה משום יום המעונן, דכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומיחלף ליה חמש בשבע. אי הכי אפילו ארבע נמי לא ליכול? אמר רב פפא: ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי. אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' יהודה.
תנו רבנן: י"ד שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות, ומשיירין מזון שתי סעודות מן הטהורות כדי (דף רי"ף ה:) לאכול עד ארבע שעות, דברי ר' אלעזר איש ברתותה שאמר משום ר' יהושע, וכן הלכה.
סליק פירקא:
- ^ צ"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. וכן בהמשך.