רי"ף על הש"ס/פסחים/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


פרק שלישי[עריכה]

מתני'[עריכה]

(דף רי"ף י"ג ע"א) ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומא של צבעין ועמילן של טבחין וקולן של סופרים. ר' אליעזר אומר אף טיפולי נשים. זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת:

גמ'[עריכה]

הא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי, בדאית בהו מיא עסקינן, אבל לית בהו מיא לא, דקיימא לן דמי פירות אין מחמיצין. ובגמרא דבני מערבא אמרי: וכולהו על ידי מוי:

כותח הבבלי. משום קומניתא דאומא דאית ביה ונקרית כובז אל בון: חומץ האדומי. דרמו ביה שערי: וזיתום המצרי. תאני רב יוסף: תילתא שערי ותילתא קורטמי ותילתא מילחא: וזומא של צבעין. הכא תרגימו מיא דחיזרא: ועמילן של טבחין. פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחין אותה על פי הקדרה ושואבת את הזוהמא: וקולן של סופרים. הכי תרגימו פרודא דאושכפי, וסופרים נמי מדבקין בהם ניירותיהן:

תנו רבנן: "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב כ), לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" (שמות יב טו); על חמץ דגן גמור ענוש כרת,ועל עירובו עובר בלאו, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום. אף על גב דאמור רבנן: "על עירובו בלא כלום", מילקא הוא דלא (דף רי"ף י"ג ע"ב) לקי אבל איסורא איכא. וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן לקי:

מתני'[עריכה]

בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו. וכן לעניין טומאה, אם הקפיד עליו חוצץ, ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה. בצק החרש, אם יש שם כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור, ואם לאו, בטל במיעוטו:

גמ'[עריכה]

אמר רב יהודה אמר שמואל, לא שאנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער. מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער.

תנו רבנן: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער, לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער. אמר ר' נתן: במה דברים אמורים? שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות, אפילו תוך שלשה ימים אינו חייב לבער. אמר רבא: הלכה כר' נתן, אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת:

תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח. הא אם נפסלה מלאכול (דף רי"ף י"ד ע"א) לכלב אינה צריכה שריפה, ותנן נמי: כל המיוחד לאכול אדם, טמא עד שיפסל מלאכול לכלב, הא אם נפסל מלאכול לכלב, נפיק ליה מתורת אוכל והוה ליה עפרא בעלמא. ותניא נמי בתוספתא: הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער, מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער:

בצק החרש אם יש בו כיוצא בו שהחמיץ אסור, אין שם כיוצא בו מהו? אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: כדי שיהלך אדם ממגדל נינוה לטבריה, דהיינו מיל:

מתני'[עריכה]

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב? ר' אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירה אומר: תטיל בצונן. אמר ר' יהושע: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא, אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה:

גמ'[עריכה]

תניא, רבי אומר: הלכה כר' אליעזר, ור' יצחק אמר: הלכה כבן בתירה. והלכתא כר' אליעזר כדפסק רבי, דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. ועוד, דהא ר' אליעזר שייכא בהך אחריתי דר' אליעזר, דאמר: אף הרודה ונותן פת (דף רי"ף י"ד ע"ב) לסל הסל מצרפן לחלה, וחד טעמא הוא, וכבר פסק שמואל הלכה כר' אליעזר, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר, ואמר ר' חנינא: ואפילו כעכין דאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. אלא מיהו הני מילי בארץ ישראל דחלה דאורייתא היא, וכיון דהיא חלה טמאה, לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן, ולפי שאסור לאפות ביום טוב דבר שאינו אוכל נפש, וגם אסור לשרוף קדשים ביום טוב, הוצרך לומר: לא תקרא לה שם עד שתאפה, דכיון דלא נקרא לה שם חלה עדיין לא נתקדשה, וכל ריפתא וריפתא דאפייה אמרי הא היא דחזיא לאכילה, וכד מיפרשא לחדא מינייהו וקריא לה חלה אשתריין הנך כולהו ומיתסרא לן ההיא חלה בלחוד, ושביק לה עד מוצאי יום טוב ושריף לה. אבל חלת חוצה לארץ דמדרבנן היא, לא צריכה ולא מידי, אלא קורא לה שם ואפיא לכתחילה ואכיל לה כהן קטן, דאמר שמואל (בכורות סז, א): אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה. ואי ליכא כהן קטן, עבדינן כר' אליעזר דאמר: לא תקרא לה שם עד שתאפה, ולכי נפיק יומא טבא שרפינן לה, וכן הילכתא:

איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, ורבה אמר: אינו לוקה. (דף רי"ף ט"ו ע"א) רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה ולוקה, ורבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. ואסיקנא דבפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי, דרבה אמר אמרינן הואיל כר' אליעזר, ורב חסדא דאמר לא אמרינן הואיל כר' יהושע, דר' אליעזר סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עליה בבל יראה ובבל ימצא היא, מאי טעמא? דאמרינן: הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ומשוי לה חול וחזיא ליה והדר מפריש אחריתי, השתא נמי כדידיה דמיא ומוזהר עליה בבל יראה ובבל ימצא, ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל, הילכך לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא, ואיפסיקא הילכתא כר' אליעזר, הילכך הילכתא כרבה דקאי כר' אליעזר דהילכתא כוותיה:

מתני'[עריכה]

רבן גמליאל אומר: שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו, וחכמים אומרים: שלש נשים עסוקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה, ר' עקיבא אומר: לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורין שוין, זה הכלל: תפח תלטוש בצונן:

גמ'[עריכה]

מתניתין בשלשה בצקות, דרבן גמליאל סבר: שלש נשים מתחילות ללוש כאחת שלשה בציקות, וכשמגיעות לאפייה אופות זו אחר זו, ואף על פי שממתנת השלישית עד כדי שלש הסיקות ושתי אפיות, אין הבצק בא לידי חימוץ בשיעור הזה. וחכמים אומרים: שלש נשים עסוקות בבצק, אחת לשה בתחילה וכשמתחלת לערוך מתחלת חברתה ללוש, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשנייה לערוך מתחלת השלישית ללוש, שנמצאות כולן עוסקות בבצק בבת אחת, אחת אופה שלה ואחת עורכת שלה ואחת לשה שלה, והיינו דאמרינן: תנא, לשה מקטפת וחברתה לשה תחתיה, מקטפת אופה וחברתה מקטפת תחתיה, אופה לשה וחברתה אופה תחתיה, וחוזרות חלילה, וכל זמן (דף רי"ף ט"ו ע"ב) שעסוקות בבצק אינו בא לידי חימוץ:

אמר רב: קבא מלוגנאה לפיסחא וכן לחלה. והא אנן תנן: חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה? הכי קאמר: קבא מלוגנאה קאי כי האי שיעורא. אמר רב יוסף: והני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפיסתא. אמר ליה אביי: מאי דעתיך לחומרא? חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מפקען ליה מחלה? דעבדן כר' אליעזר, דתניא, ר' אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, דכתיב: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו" (במדבר טו יט), ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר. אמר ליה: והא איתמר עלה, אמר רבי יהושע בן לוי: לא שאנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו את זו, אבל כעכין לא? הא איתמר עלה, אמר ר' חנינא אפילו כעכין:

מתני'[עריכה]

שיאור ישרף והאוכלו פטור, סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור? כקרני חגבים, סידוק? שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים, זה וזה האוכלו חייב כרת, ואיזהו שיאור? כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:

גמ'[עריכה]

הא דתנן: וחכמים אומרים, זה וזה האוכלו חייב כרת, תאני לה בתוספתא בשם ר' מאיר, ואף על פי כן הילכתא כוותיה, משום דתנינן לה במתניתין בלשון חכמים. אמר רבא: מאי טעמא דר' מאיר? אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקין מלמטה:

מתני'[עריכה]

ארבעה (דף רי"ף ט"ז ע"א) עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: בזמנו. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנן:

גמ'[עריכה]

תניא, אמר רבי אלעזר בר' צדוק: פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונן ממונה של בית רבן גמליאל ואמר: הגיע זמן לבער את החמץ, והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ. וקיימא לן כר' אלעזר בר' צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא דהילכתא כוותיה:

ירושלמי[עריכה]

אמר רבי לוי, האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה:

מתני'[עריכה]

ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו. להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בליבו. לשבות שביתת הרשות, יחזור מיד:

גמ'[עריכה]

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. כגון מאי? אמר ר' יוחנן: כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ, דאמר ר' יוחנן: בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה, מאי היא? אמר רב חסדא: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה; במתניתא תנא: או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני, והאמר רבי יוחנן: הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן תורה וכהונה מעשרתו? לא קשיא, הא בתלמיד חכם, הא בעם הארץ.

תנו רבנן: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכחת מידו ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינן נשמעים, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. וגרסינן בפרק נגמר הדין (דף נב.), אמר רבי אלעזר: למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב; סיפר עמו, דומה לקיתון של כסף; נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, שאם מת, בניו תלמידי חכמים. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה, בניו עמי הארץ. תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל, ולא בת עם הארץ לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואין מתקבל.

תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעם הארץ: אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין לו את הסוד, ואין ממנין אותו אפטרופוס על היתומים, ואין מוסרין לו קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך, ויש אומרים: אין מכריזין על אבידתו. ותנא קמא אמאי לא תני אין מכריזין על אבדתו? קסבר זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה ומקיים ביה: "יכין וצדיק ילבש" (איוב, כו). והילכתא כתנא קמא. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם (חגיגה כב, א): כמאן מקבלינן סהדותא האידנא מעם הארץ? כמאן? כר' יוסי, ההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא הוא, דאילו התם ליתיה במקרא ובמשנה, אבל בדרך ארץ ובמצוות איתיה, כגון דלא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולא חדא אנפא מאנפי פסלנותא. אבל עם הארץ דהכא, דחשיד אכל הני דאמרן הוא, דהא חשוד על הגניבה, ולפיכך אין ממנין אותו אפטרופוס, וחשוד נמי אשפיכות דמים, ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך, ועוד, שהוא חשוד על העריות, כדאמר רבי אלעזר: מותר לנחרו ביום הכפורים, כגון (דף רי"ף ט"ז ע"ב) שהיה רץ אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה ביום הכיפורים שמותר להצילו בנפשו, כדתנן: "ואלו שמצילין בנפשן" וגו'.

סליק פירקא: