רי"ף על הש"ס/פסחים/דף טז עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · פסחים · דף טז עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: בזמנו. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנן:

גמ'

תניא, אמר רבי אלעזר בר' צדוק: פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונן ממונה של בית רבן גמליאל ואמר: הגיע זמן לבער את החמץ, והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ. וקיימא לן כר' אלעזר בר' צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא דהילכתא כוותיה:

ירושלמי

אמר רבי לוי, האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה:

מתני'

ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו. להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בליבו. לשבות שביתת הרשות, יחזור מיד:

גמ'

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. כגון מאי? אמר ר' יוחנן: כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ, דאמר ר' יוחנן: בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה, מאי היא? אמר רב חסדא: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה; במתניתא תנא: או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני, והאמר רבי יוחנן: הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן תורה וכהונה מעשרתו? לא קשיא, הא בתלמיד חכם, הא בעם הארץ.

תנו רבנן: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכחת מידו ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינן נשמעים, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. וגרסינן בפרק נגמר הדין (דף נב.), אמר רבי אלעזר: למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב; סיפר עמו, דומה לקיתון של כסף; נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, שאם מת, בניו תלמידי חכמים. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה, בניו עמי הארץ. תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל, ולא בת עם הארץ לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואין מתקבל.

תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעם הארץ: אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין לו את הסוד, ואין ממנין אותו אפטרופוס על היתומים, ואין מוסרין לו קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך, ויש אומרים: אין מכריזין על אבידתו. ותנא קמא אמאי לא תני אין מכריזין על אבדתו? קסבר זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה ומקיים ביה: "יכין וצדיק ילבש" (איוב, כו). והילכתא כתנא קמא. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם (חגיגה כב, א): כמאן מקבלינן סהדותא האידנא מעם הארץ? כמאן? כר' יוסי, ההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא הוא, דאילו התם ליתיה במקרא ובמשנה, אבל בדרך ארץ ובמצוות איתיה, כגון דלא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולא חדא אנפא מאנפי פסלנותא. אבל עם הארץ דהכא, דחשיד אכל הני דאמרן הוא, דהא חשוד על הגניבה, ולפיכך אין ממנין אותו אפטרופוס, וחשוד נמי אשפיכות דמים, ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך, ועוד, שהוא חשוד על העריות, כדאמר רבי אלעזר: מותר לנחרו ביום הכפורים, כגון

רבנו ניסים (הר"ן)

מלפני השבת שאוכליה מועטין אבל חולין ימצא להן אוכלין הרבה בזמנן:

גמ' ירושלמי אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה: כתב הר"ז הלוי ז"ל דהני מילי משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר דס"ל דבשעת איסור חמץ חיילי איסורי דמצה והרמב"ן ז"ל השיג בספר המלחמות ואמר דסוגיית ירושלמי מוכחת דכל היום כולו אסור וכך היא אמר רבי לוי האוכל וכו' תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור פירוש משום לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ומכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית כדאיתא לקמן בפרק ערבי פסחים ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר' לוי ולא חמץ מן הדא דרבי יהודה בן בתירא ומקשינן רבי תלמידיה דר' יהודה בן בתירא הוה ולא תלמידיה דר' יעקב בר קורשאי כלומר והדבר ידוע שחולקין חכמים על ר' יהודה בן בתירא וליכא דחייש ליה אלא תלמידיו שחוששין לדבריו ומתרץ אלא דהוה בכור פי' שנהגו הבכורות להתענות בערב פסח כדאיתא במס' סופרים (פכ"א הלכה ג) אמר ר' מונא ר' יונה אבא בכור הוה ולא הוה אכיל אמר ר' תנחומא לא מן הדא אלא דרבי אסטניס הוה וכי הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא ולכך לא הוה אכיל כדי שיכנס למצה בתאוה זו היא סוגיית הירושלמי ואתה למד ממנה שכל היום אסרו לאכול מצה כדקתני עלה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור שפירושו אסור כל היום לפיכך היו אומרים על רבי שהיה מתענה ערב הפסח ולא היה אוכל מצה מדר' לוי אלו דבריו ז"ל ולדידן מהא לא איריא דר' לוי הכי קאמר שהאוכל מצה בערב הפסח משעת איסור חמץ כבא על ארוסתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולר' יהודה בן בתירא שאסור לאכול חמץ כל היום כולו אסור לאכול מצה ג"כ כל היום משום הכי הוה סבירא לן התם דרבי דלא הוה אכיל חמץ כל היום מדר' יהודה בן בתירא מצה נמי לא הוה אכיל מדרבי לוי אבל לדידן דלא מיתסר לן חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא אי נמי מסוף ד' מדרבנן אפשר דמצה נמי לא מיתסרא אלא מהאי זימנא ואילך:

מתני' ההולך לשחוט את פסחו וכו' אם יכול: שיש שהות ביום:

להציל מן הגייס: ישראלים הנרדפים:

יבטל בלבו: ולא יחזור אפי' יש שהות ביום דכיון דמילתא דסכנתא היא סמכינן אביטול דסגי מדאורייתא:

לשבות שביתת הרשות: פירש"י שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה כדי שיוכל ללכת משם אלפים אמה לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כדי שילך מחר לבית האבל או לבית המשתה הוה ליה כהולך לשחוט את פסחו והקשו בתוס' דאם כן תקשי למאן דאמר בפרק בכל מערבין (ד' לא א) דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולפיכך פי' [ר"י] ז"ל דלשבות שביתת הרשות היינו שהולך לשבות ברגל עם קרוביו ורעיו כדי לשמוח עמהם:

גמ' בת כהן לישראל: שמפני כבוד הכהונה ראוי שתנשא לכהן:

או אלמנה או גרושה או זרע אין לה כדכתיב (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו':

או קוברה או קוברתו: בלא זמן:

מאלמן את אשתו: שמבקש למודו ואינו מוצא וגולה למזונות והרי אשתו כאלמנות חיות:

גוזליו: יתומיו:

ומחלוקות רבות עליו: מחמת ששכח תלמודו:

ואין מקבלין עדות ממנו: הקשה הרב אלפסי ז"ל מדאמרינן בפרק חומר בקדש (דף כב א) כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי ותירץ דעם הארץ דהתם דאיתיה בדרך ארץ ועם הארץ דהכא דליתיה בדרך ארץ לפי דבריו צריך לומר דכי קתני אין מקבלין ממנו עדות דמשמע דקבולי לא מקבלים אבל דיעבד עדותו עדות לאו דוקא דהא עם הארץ כי האי פסול לעדות כדתנן פ"ק דקידושין (דף מ ב) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב אמר רבי יוחנן ופסול לעדות אלא על כרחיך לאו דוקא אין מקבלין דמיפסל נמי פסל ודאמר נמי התם כמאן כר' יוסי לאו למימרא דרבנן פליגי עליה דלא אשכחי' בהאי פלוגתא כלל ואשכחן כהאי לישנא במידי דלית ליה פלוגתא כדאמרינן (שבת סז א) כמאן תלינן קיבורא בדיקולא כמאן כי האי תנא [ואמרינן נמי (סנהדרין נב) כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כמאן כי האי תנא] זו היא שטתו של הרב אלפסי ז"ל אבל רש"י ז"ל פירשה שם בפ' חומר בקדש דהא דהכא פליגי אדר' יוסי ותרוייהו מיירי בעם הארץ דליתיה בתורה אבל דרך ארץ ומצות מיהא איכא וכל כי האי (נימא) [גונא] דכשר לעדות אלא דסבירא להו לרבנן לכתחלה לא מקבלין והאידנא דמקבלינן סמכינן אדר' יוסי וזה נראה יותר נכון:

ויש אומרים אין מכריזין על אבדתו: ואם תאמר והיאך הוא יודע שהיא של עם הארץ יש אומרים כגון שראה שיירא של עמי הארצות עוברת ונפל מהם אי נמי יש לומר שאם בהמתו תועה בין הכרמים אינו חייב לחזור אחריה ואשכחן בבבא מציעא לשון הכרזה שפירושו לחזר אחר האבדה אבל מי שבאתה לידו אבדה של עם הארץ ואיתיה הכא וקא בעי לה דאז מהדרינן ליה:

ומאי דפי' הרב אלפסי ז"ל הא דאמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכור ואחר נערה המאורסה לא נהירא דאי הכי אפילו ת"ח נמי אלא בלאו הכי נמי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט