חידושי הריטב"א על הש"ס/פסחים/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות | רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כותח הבבלי. פי' בגמרא מאכל העשוי מנסיובי דחלבא ומלחא ומטילין פת לתוכו ומתעפש אחר זמן בכותח ונקרא קומותא דאגמא:
שכר המדי רמו ביה מיא דשערי. חומץ האדומי נותנים לתוכו שעורים. זיתום המצרי שליש כרכום שליש מלח שליש חיטין או שעורין ואילו הד' הם חמץ ע"י תערובת אבל כולם ראויות לאכילה ושתיה וכותח הבבלי מפרש בגמ' כי יש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס שהוא ד' בצים אבל אינו נאכל בעיניה ומאן דאכל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ולפי' אינו חייב עליו משום חמץ בעיניה וכשנאכל ע"י תערובת כגון שמטבלין בו אוכלין אינו נאכל כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה חמץ ע"י תערובת. וכתב הרי"ט ז"ל דכן י"ל בזיתום המצרי דהוי תלתא שערי וכן בשכר המדי יש לו' דאפי' בתערובתו ליכא כזית בכדי אכילת פרס דהא משרף שרפי ליה ואפשר שכן הוא בחומץ האדומי או אפשר דחומץ האדומי בטבול אוכלין אותו מעט ע"כ:
וזומן של צבעים. פי' בקמדי מיא דחיורי ופירש"י ז"ל מי סובין שצובעין עור אדום:
ועמלן של טבחים פי' בגמ' פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על הקדרה ששואבת הזוהמא:
וקולן של סופרים פי' בגמ' פרורא דאושכיפי ופרש"י ז"ל גלוד בלע"ז שעושין הרצענין ודרכן לתת בו קמח של שיפון וסופרים מדביקין בו ניירותיהן ומשום הכי קרו ליה קולן של סופרי':
ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים. פי' בגמ' טיפולי נשים שעושות להשיר השער והוא עשוי בסולת ואלו האחרוני' נקראים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה והוא בעיניה ותרי גווני חמץ איירי במתני' חמץ גמור על ידי תערובת וחמץ נוקשה בעיניה. ופי' אלו עוברין פרש"י ז"ל אלו עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא. ורת"ם ז"ל דחה פירושו כי לעולם אין חובת ביעור אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס דכחמץ בעיניה חשיב אבל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב לבער ופי' הוא ז"ל אלו עוברין עליהם באזהרת אכילה. והרי"ט ז"ל הכריע כפרש"י ז"ל וכתב הוא ז"ל ומיהו לפום מאי דפסקי רבוותא ז"ל דהלכתא כרבנן דאמרי על עירובו ולא כלום וה"ה לנוקשה בעיניה אין הלכה כמשנתנו לענין ביעור אלא כל שיש בו תערובת חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס חייב לבער מן התורה ואם לאו כיון דתערובת הוא ואיסורא דרבנן אף מדרבנן אינו חייב לבער והיינו טעמא דחמץ בפסח אוסר במשהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומיהו בחמץ נוקשה כיון שהוא בעין חייב לבער מדבריהם ויש שפירשו משנתנו דלענין איסור אכילה קתני הרי אלו עוברין וה"פ הרי אלו עוברין מן השלחן ולהאי פירושא יש לפרש דרישא דברי הכל ואפי' לרבנן דנהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא. וכן נראה דעת רבי' אלפסי ז"ל שכתב ולרבנן מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא גרסינן בירושלמי וכלתו על ידי מיא. וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל דאי ליכא מיא מפירות (נ"ל דצ"ל במי פירות, המעתיק) אינן מחמיצין והא דאמרינן בזוהמא של צבעים וחביריו לרש"י ז"ל דבעי ביעור דווקא בשלא עשה בהם מלאכתו דאי לא הוו להו כמלוגמא שנסרחה ואינו חייב לבער. כן כ' הרי"ט ז"ל וגם הר"י קרקושא ז"ל:
גמרא מאן תנא חמץ דגן ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו. פי' כל שאין חימוצו יפה או שאינו ראוי לאכילה נקרא חמץ נוקשה ואסקינן דרבנן סברי חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה דלאו כלום הוא פי' שאין לוקין על אכילתן. ולענין פסק רבי' אלפסי' ז"ל פסק הלכתא כרבנן דלית להו (נ"ל דחסר כאן תיבת לאו, המעתיק) לא בנוקשה בעיניה ולא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת אלא היכא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ור' זרחיה ז"ל פסק כר' מאיר ור' אליעזר דאית להו נוקשה בעיניה וחמץ גמור על ידי תערובת בלאו. והרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם הרמב"ן ז"ל פסקו עיקר כפסקו של רבי' אלפסי ז"ל שפסק כרבנן. וכתב רבי' אלפסי ז"ל אע"ג דאמרי רבנן על עירובו ולא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ע"כ ואיכא מאן דסבר דאיסורא דרבנן קאמר אבל איסור' דאורי' ליכא ואע"ג דקיל"ן חצי שיעור אסור מן התורה הני מילי בעיניה אבל ע"י תערובת לא ואיכא מ"ד דאיסורא דאוריית' קאמר והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה. וכתב הרי"ט ז"ל והכי משמע טפי לישנא דרבי' ז"ל ע"כ:
אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. פי' הרי"ט ז"ל דהא אתיא כרבנן דס"ל על ידי תערובת בלא כלום ואשמעינן ר' יוחנן דס"ל הכי בשאר איסורין כמו בחמץ חוץ מנזיר:
אמר ליה בתרומה בזמן הזה דרבנן. כתב הרי"ט ז"ל מדקא משנינן הכי להדיא ולא אמרינן הא מני רבנן היא דס"ל הכי משמע דהכי הלכתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפסק כר' יוסי דס"ל תרומה בזמן הזה דאוריית':
והאי משרת להכי הוא דאתא. ואסיק דר' יוחנן סבירא ליה כר' עקיבא דיליף טעם כעיקר מגיעולי הגוים והוא הדין לכל התורה. ופי' טעם כעיקר. כתב הרי"ט ז"ל כי עיקר הפי' כמו שפירש הרא"ה בשם רבו דטעם כעיקר מילתא עם טעמו ולא ממשו האמור במס' חולין ובמס' ע"ז וזה נידון על שני אופנים או שנפל גופו של איסור לתוך היתר ונמוס לגמרי ואין שם אלא טעמא או שלעולם לא נמחה שם גופו אלא שנשרה שם ונתן טעמה כגון נזיר ששרה ענבים במים או חתיכה של איסור שנפלה לקדירה וסלקוה וכשגופו של איסור נשאר שם חשוב טעמו וממשו. ולענין פסק פסק הרי"ט ז"ל הלכה כר' עקיבא ואליבא דר' יוחנן בשמעתתא דע"ז דלר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו והוא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אבל טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן בלחוד ואין לוקין עליו מן התורה:
פיסקא בצק שבסדקי עריבה וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל כו'. פי' ללישנא קמא לא בעי ביעור עד דאיכא תרתי לרעותא דהוי כזית ובמקום שאין עשוי לחזק. ולישנא בתרא כל היכא דאיכא אחד לגריעותא חייב לבער ותניא כתרווייהו לישני ופרכינן קשיין אהדדי ואסי' הא והא דרשב"א ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה ור"ח ז"ל פי' בענין אחר. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל ודאי לית הלכתא כרשב"ג אלא כתנא קמא מעתה כל שהוא כזית דחשיב אפי' במקום העשוי לחזק חייב לבער ככופת אור שייחדה לישיבה אבל בפחות מכזית דלא תניא סברי' כתנא קמא דרשב"א אי סמיכי אההיא שינויא דאביי משום דרב אשי מפרש מימריה לפום פר"ח (נ"ל דצ"ל ר"י, המעתיק) ז"ל כשהוא שלא במקום לישה אינו עובר עליו כלל אבל כשהוא במקום לישה ובמקום שאינו מצוי לחזק חייב לבער. ולפרש"י ז"ל בשפתה וגבה חייב לבער בשוליה ודפנותיה אינו חייב לבער. וכן כתב ר"ז ז"ל דאז כאביי סמכינן ור"ח ז"ל כך פסק ורבי' אלפסי ז"ל לא כתב אלא לישנא בתרא דר' יהודא משמע דסבירא ליה דרב יהודא לית ליה דאביי כלל אלא כסברא דרב הונא דאמר סמי קולאתה מקמי חמירתה ועלה סמכינן ואין הפרש בין מקום לישה לאין מקום לישה אלא כל שהיא כזית לעולם חייב לבערו אבל פחות מכזית אינו חייב לבער אלא במקום שאינו עשוי לחזק ליה לאינש לאשוויי גמור במקום עשוי לחזק דאמר והיינו דעולא. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל:
תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה. כתב הרי"ט ז"ל מדברי רב אלפסי נראה דחייב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדם שכן כתב הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חייב לבער ושהוא מותר לטמאה אבל יש אומרים דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאה אבל אינו חייב לבער מכיון שנפסלה מאכילת אדם:
והא דתניא בתוספ' הקילור ואספלית והרטייה [אינו] חייב לבער מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם ואם תמצא לומר שנסרחה מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם מוקמי לה שנסרחה אחר זמן איסורא דכיון דחל עליו שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפקע עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא זו היא שיטת הרא"ה ז"ל. אבל הרי"ט ז"ל כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר:
כתב רבינו האי גאון ז"ל דאותה טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה אינו צריך לבער דהוה ליה כמלוגמא שנסרחה:
וכתב הרי"ט ז"ל דאיירי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דאי לא אפי' לא נסרחה אינו חייב לבער דומיא דכותח:
אמר רבא הלכה כר' נתן אפי' יום א' ואפי' שעה א'. פי' רבא אינו חולק על ר' נתן אלא מפרש דבריו. הרי"ט ז"ל:
מתני' בצק החרש. פי' רש"י שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו ואין אדם עומד על בוריו ועל דעתו. ל"א בצק החרש קשה כחרש שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו אם יש כיוצא בו כו':
גמרא אין שם כיוצא בו מהו אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריא דהיינו מיל. ופי' ר"ח ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל שזה כנשתהה שלא בשום עסק ואז נחמצת כשיעור מיל אבל אם היו עוסקות בו לעולם לא היה בא לידי חימוץ. וכתב הרי"ט ז"ל ולדבריהם משנתנו בעיסה שלשוה שלא ברצון חכמים דהא לכולי עלמא אסור להשהות העיסה לכתחילה בלא שום עסק כשיעור הזה. והרי"ט ז"ל נשא ונתן הרבה בשיטתי' והעלה שאין לנו סמך להקל על כך ופי' דמשנתנו בעסק מיירי ואפי' על ידי עסק אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ואם אין שם כיוצא בו אסורה כשיעור מיל. וכתב הוא ז"ל ומכל מקום כשאנו למדין דאפי' בעסק בגמ' כשיעור מיל לא שנלמוד מכאן שאם שהה כלל ולא נתעסקו בו שיהא אסור שזה דבר שאי אפשר הוא ואינו עולה על דעת. ועוד דא"כ תהא האשה צריכה לעשות עיסתה עוגה אחת כדי שלא תשהה כלל או שתהא אשה א' לכל עוגה ועוגה וזה אינו נראה וכי תימא מהו שיעור שיש לנו בזה או על כרחך תאמר שנאסר מיד או שהוא חצי מיל או שניכר בסימני שאור כי האיך לא נתנו חכמים שיעור בדבר תשובתך הרבה נתנו שיעור בדבר כי תוך שיעור מיל שנתנו בעיסה ללוש ולקטף אעפ"י שיש שהיות בנתים דלא סגי בלאו הכי אין באותן שהיות כדי לאסור העיסה אחר שנעשית בצונן ובצינון ידים ובמים שלנו כי תוך שיעור מיל אי אפשר לשהות כל כך כדי לאחר ומ"מ הזהרו להן שתעשה האשה כל מה שאפשר שלא לשהות האישה (נ"ל דצ"ל העיסה, המעתיק) ובודאי שאם בא לעשות עיסתה עוגות הרבה לא אמרו שתקטף עוגותיה זו אחר זו שיהיו כולם לפניה עד שתכניסם לתנור זו אחר זו אלא עוגה תכניסנו מיד בתנור ולא עוד אלא שיכול אדם לומר שלא התירו לישת עיסה בפחות משנים וכמו שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תשתהה העיסה בעוד שהתנור ניסוק ולא עוד אלא כל מה שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה למדו אותנו שיהא הוא מסיק התנור תחילה ואח"כ תלוש ותאפה מיד כמו שאמרו שעושה עוגה עוגה ידביקנו מיד בעלה בתנור ונמצא שלא שהתה כלל:
והא דתניא כל זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חימוץ. היינו כשעוסקים כסדר ההוא הנזכר למעלה. ע"כ לרי"ט ז"ל:
ואמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין. פי' ר"ח ז"ל לגבל אדם שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל היודע לעשות בטהרה עד פרסה:
וכן לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה.
ולנטילת ידים היינו לאכילה כלו' שיש לנו להמתין שלא יתפלל ושלא יאכל עד שיטול ידיו אם יש מים עד פרסה וכן פי' רבינו האי והרב בעל הערוך ז"ל:
וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטה זו שפיר יש לומר דכולהו מיירי במי שהולך בדרך ע"כ: ויש שהיו מפרשין לתפלה לאדם המתפלל וצריך לנקביו שאמרו בפ' מי שמתו שאם יכול לעמוד בעצמו עד פרסה ולפי זה לא שייך הא אמר לך (נ"ל דצ"ל אמהלך, המעתיק) בדרך וכי אמרינן לפניו ולאחריו אשארא קאי: אבל רש"י ז"ל פי' לתפלה להתפלל בבית הכנסת ואתי שפיר למהלך בדרך שאם רוצה ללון בכפר שאין בו י' ויש לפניו מקום שיש בו י' צריך ללכת ללון שם: וכתב הרי"ט ז"ל ובלבד שיש שהות ביום דליכא שום סכנה ושאיני מעקם דרכו וצריך [ללכת ללין (נ"ל כמיותר) ] ללכת שם מחר ופי' נכון הוא ע"כ: ורב אלפסי ז"ל כתב שם בברכות רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה בעי הדורי ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל נראה שהוא מפרש לתפלה כפי' ר"ח ז"ל ובודאי דקשיא ליה לההיא גירסא מאי שנא קריאת שמע מתפלה וכי תימא דתפלה אין לה זמן קבוע הניחא תפלת מנחה ותפלת ערבית אבל תפלת השחר יש לה קבע עד ארבע שעות ועוד קשה של ערבית נמי אין ואי דאיכא שעות אק"ש נהדר ואי דליכא שהות אתפלה נמי לא נהדר ואפשר לומר דבאיכא שהות ואפי' הכי ק"ש דאוריתא לא רצו לעקב קריאתו: ומיהו בנוסחי דיוקנאי לא גרסינן אלא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ותו לא מידי ופי' בתוספת דלא שנא לק"ש ולא שנא לתפלה אבל אומר שאם יש שהות ביום איבעי ליה למיהדר כל מה דאיפשר ואין לדבר שיעור וזה עיקר ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ז"ל ומ"מ כל המפרשים מודים דלנטילת ידים דקאמר ריש לקיש היינו לאכול שאפי' לאכילה מתירו לו אם אין לו מים עד פרסה או שהם לאחריו בהרחק מיל ונראה בשאינו יכול לעמוד בעצמו להתענות שהדרך טורדתו ולפיכך הקלו בו כיון דנטילת ידים דרבנן אבל כשאיפשר לעמוד בעצמו או שהוא בעיר ודאי יש לו לטרוח כל מה שאיפשר לקיים נטילת ידים ולא שרי ליה בכל מידי דמנקי ידי' דבנטילת ידים טרחו בכמה הלכות דבעי כח גברא וכח מנא ופסלו בכמה משקין והאיך ידחו אותם בכדי במקום הזה: ואי לאו דמיסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו לנטילת ידים אלא למי שנטל ידיו שחרית והתנה עליהם דקיימא לן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו ולפיכך אמרו שהיוצא לדרך יש לו ליטול ידיו ולהיות מתנה עליהם וכל שאיפשר לו למצוא מים עד פרסה לא יסמוך על התנאי: אי נמי דלנטילת ידים היינו למי שנצרך לנקביו ונפנה יהא צריך ליטול ידיו מפני שחייב לברך ברכת אשר יצר ועוד שאסור לילך בידים מזוהמות וכל שכן כשהוא תלמיד חכם שאי אפשר לו בלא הירהור תורה ועד פרסה הטריחוהו שימתין ליטול ידיו במים ואם לא יתנקה בכל מה שאפשר לו ואעפ"י שמאחר ברכת אשר יצר אין בכך כלום כי אינה ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין אלא ברכת השבח וכן ברכת נטילת ידים ואעפ"י שהיא ברכת המצוה לא קבעו בה תכיפה כיון שאי איפשר קודם נטילת ידים וכל שכן ברכת אשר יצר שהיא ברכת השבח ומצינו בסדור גאונים הראשונים וכן נוהגים היום שאומרים אותה בבית הכנסת ואין זה כראוי למי שאמרה כבר כשנטל ידיו אלא שנתנו לו רשות לאחר אותה לסדרה עם שאר ברכות השבח וכן לזה נתנו לו רשות לאחרה כדי שיטול ידיו במים עד פרסה אבל לא יותר אבל לצורך תפלה וק"ש לא נתנו שיעור אלא הכל לפי מה שהוא ולאכילה שהיא דבר של רשות לא נתנו שיעור אלא שיחזור כל מה שאיפשר לו עד כאן לרי"ט ז"ל:
מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר וכו'. פירש הרי"ט ז"ל דמתני' בשהגיע לכלל הפרשה דהיינו שגלגלה כבר שאלמלא כן היה עושה אותו פחות מכשיעור דאפילו למאן דאמר אין הסל מצרפן לחלה (נ"ל חסר כאן איזה תיבות) בכי האי גוונא שרי ליה ומתני' ביו"ט של פסח שאילו מפרישה ומניחה היא מחמצת ואם תאמר שישרפנה אין שורפין קדשים ביו"ט ואפי' תרומה כדאיתא בפ' במה מדליקין: והא דקאמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה לומר דלאחר שתאפה מפריש ממנה חלה או שיטול פרוס מכל ככר וככר או שיטול ככר אחד על כולן ובלבד כשהן כולן לפניו כדי שיתרום מן המוקף ואין צריך ליתנם כולן לסל לצרפן לחלה דהא מחייבא משעת גילגול כדפרישית:
ובן בתירא אומר תטיל לה בצונן. פי' הרי"ט ז"ל לאו דסגי בפעם אחת אלא שתטיל לה תדיר תדיר כדי שתהא כדלף הטורד שלא יניחה להחמיץ:
גמרא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון. כתב הרי"ט ז"ל אע"ג דהכא מדחי ליה הכי מ"מ אנן קיל"ן בטובת הנאה כדכתיב בקידושין:
ר' אליעזר סבר הואיל ואי מתשיל עלה. פי' הרי"ט ז"ל שיש שאלה בכל הקדש ותרומה דקונמות חשיבי לאיתשולי עלייהו ואע"ג דאין נשאלין בדבר שנדר לדבר מצוה ואין מתירין אותו לכתחילה כל שאין הכונה לבטל את המצוה אלא לשעתא למעליותא בהאי נשאלין ומתירין:
אתמר האופה מיו"ט לחול וכו'. הרי"ט ז"ל העתיק לכתוב בכאן דיני אוכל נפש ביו"ט גם בדיני הואיל גם בפסק רב אלפסי שפסק כרבא ואני קצרתי בכל לפי שבמס' יו"ט מקומו ושם נתבאר:
אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא. פי' קב של מקום פלוני. ואסי' וכן לחלה והיינו שיעורא דתנן חמשת רבעים קמח. ורש"י לא גריס ועוד לפי שהם חמשה לוגים צפוריים בצימצום וכמו שכתב רש"י. ור"ת ז"ל גריס ועוד וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות פסח וטעם היתר הזה לפי מאי שאמרו במתניתא בעירובין כל האוכל כשיעור הזה הרי הוא ברוך ומבורך פי' כשיעור עיסת מדבר והוצרך ועוד לשיעור חלה דבעל הבית שהוא חלק א' פי' שישאר לבעל הבית הרבעים לבד החלה כדאמרו במס' חלה ואף כי אין לה שיעור מן התורה כל שהוא מיהא בעי כ"כ רת"ם ז"ל: וכתב הרי"ט ז"ל ושיעור הכלי הראוי לזה כך הוא כי שיעור חלה מ"ג בצים וחומש ביצה במנין ורביעית הלוג הוא ביצה ומחצה נמצא שהביצים הללו הם נ"ט (צ"ל כ"ט המעתיק) רבעיות פחות חומש רביעי והרביעית שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בתרית' הוא י"א אצבעות חסר חומש ויעלו כל הרבעיות שי"א אצבעות וחומש חומשא וכלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ברום שמנה אצבעות ושלשה חומשים וחומש חומשא יעלו בה בה"ת (נ"ל דצ"ל שי"א, המעתיק) בי"א אצבעות וחומש חומשא נמצא כי שיעור מ"ג בצים וחומש ביצה הוא כלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ובהם אצבעות: וכתב עוד ז"ל ואם תוסיף אועידות כדברי רת"ם ז"ל והם עולים קרוב ל"ג ביצים יהיו י' רביעיות שהם שכ"ד אצבעות וכלי שהיא שש על שש אצבעות ברום תשע אצבעיות בתריתא שכ"ד אצבעות לא פחות ולא יותר. ולענין פסח אית לן למנקט לחומרא כדברי רש"י ז"ל וחשבון ביצה בכל מקום יש אומרים שהוא ליתן אותה בכלי מים ומה שיפול מן הכלי הוא שיעור ביצה וכמו שאמרו לענין נזיר וחשבון זה אינו מחוור לנו שיש הפרש גדול כפי גודל הכלי וקנטרו והפי' המחוור הוא מה שמחזיק חלל ביצה בינונית ולפי שאין לנו שיעור מכוון בבצים שיש בצים גדולות וקטנות ובינונות במנהגים רבים השיעור הראוי הוא מה שאמרנו ע"כ: ולזה הסכים השיעור שכתב הרי"ט זצ"ל לדברי רש"י ז"ל והר"י קר"ה קושא ז"ל שכתב ואמרו רבוותא ז"ל הני חמשת רבעים קמח שהם מ"ג ביצים משקל שבע מאות ועשרים זוז ואנן שיעור מתקל לא נהירא לן דאיכא דקליל ואיכא דלא קליל ושיעור בצים איכא גדולים ואיכא קטנים אלא לפי חשבון רביעית של תורה ע"כ:
דתניא ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן בסל מצרף לחלה. וכתב הרי"ט ז"ל והוא שרודה מן התנור ונותנו בסל לאלתר. והכי מוכח ליש' משמע דהא דר' אליעזר עדיפא מדר' יהושע דכל שכן בתנור עצמו והא איפסיקא הילכתא כר' אליעזר והסוגיא מוכחת דאין צורך לצירוף תנור וסל אלא היכא דאין שיעור בעיסה ומיהו נראה דבעי כוונה זאת כזאת כדי שתהא מן המוקף ע"כ ורבינו אלפסי ז"ל א' דלא איפליגו ר' אליעזר ור' יהושע אלא בחלת ארץ ישראל שאין לאוכלה אלא בטהרה אבל חלת חוץ לארץ הרי נאכלת בטומאה בין בטומאת' בין בטומאת שאר טומאה ואיכא (נ"ל דצ"ל וליכא, המעתיק) איסורא אלא למי שטומאה יוצאת מגוף באיש משיראה קרי ובאשה משתראה דם נדה כדאמר בכתובות אמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורות אלא למי שטומאה יוצא מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא אמר רבינא הילכך נדה קוצה לחלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא וכו' והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול ע"כ: והרב בעל המאור תמה עליו דמאי אריא כהן קטן אפי' גדול אם טבל לקריו. והרי"ט ז"ל האריך בדיני חלה עד למאד וכתב בסוף העלה כי דינו לענין פסק הלכה למעשה באלו המקומות דבמקום שנהגו בשתי חלות מפריש שתי חלות ואין לאחת שיעור ובמקום שנהגו בחלת האור בלבד בהני סגי ליה ולענין עיסתו של פסח כשבא להפריש חלה ביו"ט ממש אי איכא כהן קטן שקיל חדא בלחוד למיתן ליה ואי ליכא כהן קטן ולא כהן גדול שקיל חדא כל שהוא בריש עיסה ויהיב בנורא דליכא משום שאין שורפין ביו"ט דדבר מועט הוא דלא חשיב ואידך לא מפריש לה כלל אלא אוכל והולך ואח"כ מפריש ואם רצה מפריש ונותנה לכל כהן ואפי' היה טמא ואי ליכא כהן באתריה אפי' בחול אין צריך להפריש חלת כהן עכ"ל ז"ל:
מתני' ר"ג אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחת זו אחר זו. כתב הרי"ט ז"ל מדנקט ר"ג בלישנא לשות כאחת משמע שאין אחת מהן מתעסקת בלישה יותר מחבירתה ור"ג אפי' שלא בעסק התיר שתהא האחת שוהה עד שתאפה לחברותיה אבל לא יותר וכן נראה מפרש"י ז"ל:
וגם הר"ח והגאונים ז"ל כך פירשו אבל במה שאמרו חכמים שלש נשים עוסקות בבצק ודאי היינו שאין לה להניח עיסתה ולהמתין כלל אלא שתהא עוסקת בו ונראה לפי פשטא שבדרך חיוב אמרו שלשה דווקא שאפי' בעסק אין לנו אלא כסדר הזה שאפי' עוסק איפשר שתחמיץ אם שוהה הרבה ומה שאמרנו בברייתא כל זמן שעוסק בבצק אינו בא לידי חימוץ אפי' לפי פשטא י"ל כך היא בדיעבד אבל לכתחילה יהבו רבנן שיעורא משום גדר וסיג שמא מתוך העסק תלאה ותניחה העיסה ותחמיץ אבל הרמב"ם ז"ל כתב לקולא שאפי' לכתחילה יכולה לישהות ולהתעסק כל מה שאיפשר בעיסתה ואין עליה איסור אלא שלא תניח העיסה ותתעסק בדברים אחרים. ונראה מדבריו ז"ל שהוא סובר דהא דקתני במתני' שלש נשים עוסקות בבצק א' עצה בעלמא קמל"ן שלא יטריחו הרבה וכדי שלא ינוחו העיסה אבל אין זה בחיוב. ומה שאמרו בברייתא כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ אפי' לכתחילה קתני. כללו של דבר שלא באו חכמים אלא לומר שלא תשהה העיסה כדברי ר"ג בלא עסק לכתחילה ואם שהה אין אסורה אלא עד כדי מיל. ואחד מגדולי הדור דן ומורה להלכה ולמעשה לעצמו ולאחרים ואילו היו השמועות בעלמא מכריחות לפרש כן להקל ודאי היינו שומעין להם אבל אין שום ראיה לפי' הדחוק הזה הבא להקל אלא מנהג העולם בלבד והוא ודאי מנהג מבטל הלכה ומביא תקלה לעולם ומכניס בני אדם בספק התו' ומאן דדאין הכי לא חייש לקמחיה ולא חייס על חיי רוחיה ואעפ"י שאין לנו גדול ברבנים ממשה רבינו זצ"ל שדן כך אין משוא פנים בהלכה וכל שכן באיסור חמור כזה ולכתחילה. כל זה להרי"ט ז"ל. ועוד האריך הרבה ודחה פס' הרמב"ם ז"ל וכתב בודאי אפי' הנדון במשנתנו דרבנן דינא קתני שכך יש לנשים אלו לעשות על כל פנים כסדר הזה כי אעפ"י שהיה אפשר להתיר עסק יותר כי אין הטבע מחייב (על כל פנים כסדר הזה כי) (נ"ל כמיותר המעתיק) שיחמיץ בעסק יותר מזה חכמים נתנו שיעור הראוי והיפה כי בשיעור זה לא יתחמץ על הרוב ונתנו שיעור לישה כשיעור ערידה ושיעור ערידה כשיעור אפייה אפי' בעצים וגחלים וקצרו להם את השיעור כדי שלא תבואנה לידי איסור תורה ולתת שיעור מסוים לכל לא היה ראוי כמו שאמרנו כי בלישה דתנא ביה ואפייה הראוייה לשיעור עיסת פסח כדרכו ברור הוא שלא תבא לידי חימוץ. והאמוראים פירשו שהוא כשיעור מיל. וכבר פירשתי שלא אסרו בעיסה מלהניח כדי להוליך העוגה לתנור אלא כל שעושות כסדר הזה שהיות שיש בנתיים אינן אוסרות. ומה שאמרו כל זמן שעוסקות בבצק הכי פי' כל זמן שעוסקות בבצק כסדר הזה ומה שנתנו חכמים סימני שיאור וסידוק (בכ"י מוסיף לא סמכו על שיאור וסידוק ולא תוך שיעור שנתנו: ול"נ שהן כמיותר, המעתיק) לא סמכו על שיעור שנתנו חכמים וגם לענין מלקות וכרת שאין כרת ברור אלא בכך ומשנס (נ"ל שראשי תיבות הן "ומה שנתנו סימן, המעתיק) שיאור וסידוק להחמיר בה תדע שלא סמכו על סימני שיאור וסדוק בשנולשו בפושרין כדברי ר"ח ז"ל (נ"ל דחסר כאן תיבות ואף שהרמב"ם ודברי הר"ח הן בענין בציקות של גוים אדם ממלא כרסו וכו' המעתיק) מיקל בדבר ההוא כבר ביארנו שאין דבריו נכונים ועדיין אני אומר כי אף לדברי הרמב"ם ז"ל והמקילים להתיר בהן לכתחילה ע"י עסק כמו שאמרנו אינו אלא כמו שדרש רבא ע"י צינון ידים. מעתה אין לנו להתיר לדברי שום אדם עסק מרובה אלא בצינון ידים לכתחילה ולדברינו אשה שעברה ולשה בלא צינון ידים אסור אלא שהמקילים סומכין על הרמב"ם ז"ל בההיא בדיעבד וה' אלהים יכפר בעדו. ע"כ להרי"ט ז"ל:
מתני' שיאור ישרף וכו'. רבינו אלפסי ז"ל פסק כר' מאיר ששנאו רבי בלשון חכמים:
מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו'. כבר כתבתי פ"ק דהלכה כר' אליעזר בר' צדוק (נ"ל דצ"ל ר' אליעזר איש ברתותא, המעתיק) שאמר תרומה על פני (נ"ל דצ"ל מלפני, המעתיק) השבת וחולין בזמנן:
גמרא עם הארץ אסור לאכול בשר. פי' הרי"ט ז"ל כי מתוך עמיתו אינו יודע לשחוט ולמלוח כראוי:
עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים. פי' רבינו אלפסי והגאונים ז"ל כגוי שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה. וכתב הרי"ט ז"ל רץ לאו דוקא דאם כן אפי' חכם אלא שעמיתתו מביאו לדינך: והנכון שדיברו חכמים לשון הבאי וגוזמא וזהו שאמרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אבל ודאי ההורגו שלא כדין נהרג עליו ונראין דברים בכל אלו הגוזמות בעם הארץ שאינו אפי' במצות ודרך ארץ או איפשר במי שלא קרא ושנה בלבד אעפ"י שעוסק במצות כי לא עם הארץ חסיד ובודאי לסרס בני אדם לתורה מגזמין על עם הארץ בכל זה. הרי"ט ז"ל:
ת"ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות כו' והא דאמרינן במסכת חגיגה אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא דעם הארץ כמאן כר' יוסף תירץ רבינו אלפסי בההיא לא פליגי והתם מיירי בעם הארץ דאיתיה במצות ובדרך ארץ אבל הכא דליתיה אף במצות ובדרך ארץ והיינו דחשיד לן מסתמא אכל אגפי פסילותא דמשום דחשיד אגזל אין ממנין אותו על קופת צדקה ומשום דסתמיה חשיד אשפיכות דמים אין מתלוין עמו בדרך וכתב הרי"ט ז"ל בהא דאמרינן בפ"ק דקידושין כל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר' יוחנן עלה ופסול לעדות משום דהכא קתני אין מקבלין והוה משמע לכתחילה ופירש ר' יוחנן דאפי' בדיעבד פסול: עוד כתב ז"ל ובעניני עם הארץ יש דינים חלוקים כי יש עם הארץ שאינו במקרא ובמשנה אבל ישנו בדרך ארץ ובמצות וזהו לשונו דרך כלל והוא פסול לעדות לכתחילה אלא משום איכא וכשאינו במצות הוא פסול בדיעבד כברייתא דלעיל ובודאי שסתמן של אילו אינן מעשרין פירותיהם ולא אוכלין חוליהם בטהרה ויש בני אדם שנוהגים באמיתות בדברים האלו ואעפ"י שיודעין תורה ושונין וקוראין נקראין עמי הארץ כדי זה וראי' שאמרו איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר' מאיר וחכמי' אומרי' כל שאינו מעשר פירותיו ע"כ:
סליק פירקא