חידושי הריטב"א על הש"ס/פסחים/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | רשב"ם | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צט עמוד ב

ערב פסחי' סמוך למנחה. פי' רשב"ם ז"ל סמוך למנחה קטנה דהיינו תשע שעות ומחצה סמוך לזה חצי שעה דהיינו סוף השעה תשיעית. וכתבו בתוס' דהיינו כשהתפלל כבר תפלת המנחה דאי לא אפי' בשאר ימות השנה נמי אסור לאכול קודם שיתפלל כדתנן פ"ק דשבת לא ישב אדם לפני השער סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול כו':

עוד כתבו דלא יאכל מיירי במצה עשירה דאי בחמץ הא נאסר כבר ומצה הא אמרי' האוכל מצה בערב פסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ואי במיני תרגימא הא אמרי' לקמן דשרי אפי' סמוך למנחה אלא הכא מיירי במצה עשירה דלא נאסר בערב פסח אלא מצה הראויה וכן העידו על ר"ת ז"ל שהיה נוהג בערב פסח שחל להיות בשבת לעשות סעודה שלישית במצה עשירה:

עד שתחשך. כתבו בתוס' מדנקט עד שתחשך אשמעינן אגב אורחיה דאע"ג דבשאר שבתות וימים טובים מוסיפין מחול על הקדש כדאמרינן בפ' תפלת השחר מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס בערב פסח לא מצי אכיל עד שתחשך:

ואפי' עני שבישראל. פי' בתוס' אפי' עני שאינו רגיל בהסבה כל השנה כולה וגם נמי עשיר שהוא מוסף על כלי מילת וכרים וכסתות הוי חרות ולא צריך עני היסבה מפני שהוא אינו מוסב אלא על גבי ספסל סד"א לא הוי דרך חירות ולא צריך הסבה קמ"ל:

ולא יפחתו לו מארבע כוסות. פרשב"ם אפי' עני המתפרנס מן התמחוי דהיינו עני שבעניים דתנן מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי לא יפחת לו גבאי צדקה. והרב ר' יחיאל מפר"ש הקשה עליו דהא פשיטא דאפי' עני שבעניים חייב במצות כמו עשיר ופי' דהא לא יפחתו לו אעני קאי וה"ק אם אין לו אלא מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ארבע כוסות ואעפ"י שיצטרך אח"כ ליטול מן התמחוי:

גמרא מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים. ואעפ"י דבערבי פסחים מודו ר' יהודה ור' יוסי דאין להתחיל לאכול סמוך למנחה וערבי שבתות וימים טובים פליגי ר' יהודה אוסר להתחיל ור' יוסי שרי ואיפסקא הלכה לדעת המפרשים כר' יוסי וא"כ עלה בידינו דבערב פסח אין מתחילין סמוך למנחה ובערבי שבתות וימים טובים מתחילין. היכא דמתחיל בערב פסח קודם ט' שעות ונמשכה אכילתו עד הלילה כתב הרשב"ם ז"ל דקיימא לן כר' יהודה בהא וצריך לעקור את השלחן מיד כשיחשיך ולהחזירו לשם פסח והר"י קראקושה כתב דאף בערב פסחים אם התחיל קודם ט' אין מפסיקין עד דקדיש יומא ופריס מפה ומקדש: והרב ר' זרחיה פי' דהאי הפסקה דר' יהודה שמברכין ברכת המזון אבל מעקרין את השלחן ולענין הפסקה בערבי שבתות וימים טובים הא אמר ר' יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודא וכר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש לא בעי עקירת שולחן (מדכתב ר' אלפסי ז"ל דאפי' בערב הפסח פורס מפה ומקדש) (נ"ל מיותר, המעתיק) מדכתב ר' אלפסי ז"ל היכא דאתחיל ליה מקמי תשע שעות וכו' ומדנקיט מקמי תשע שעות משמע דאפי' בערב פסח מיירי דאי לא מאי איריא מקמי ט' שעות אפי' לבתר ט' נמי דהא קיימא לן כר' יוסי:

פורס מפה ומקדש כתב ר' אלפסי ז"ל ואח"כ שרי המוציא ומברך בה"מ ובתוס' הקשו עליו דא"כ היה טעון עליו ברכת מזון לסעודה ראשונה ועוד הקשו עליו ודחו פי' וכתבו דאין צריך לברך המוציא דקדוש לא הוי הפסקה. והרב בעל הלכות כתב כדברי רבינו אלפסי ז"ל וכתב הר"י קרא קושה וא"ת היכן מצינו ברכת מזון אחת לשתי ברכות של המוציא ותו דפריסת מפה כסילוק אכילה דמי הלכך לא יברך המוציא ע"כ:

עוד כתב הר"י קרה קוש"א ז"ל כי מהא דאסיקנא פורס מפה ומקדש נהגו לפרוס מפה על השלחן עד לאחר קידוש בשבתות וימים טובים במקום עקירת שולחן ופורסין מפה בשעת ברכת המזון עד שתעקר השלחן: כתב בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע יתרו וקרובי קרא מיקמי לקדיש לא מקובי' מאי טעמא כי היכי דתיהוי סעודתא עקרא בשבתא והיכא דקריב לא מסלקי לאחורי אלא פורס מפה ומקדש ע"כ ובירושלמי מפרש דלהכי פורסין מפה כדי שלא יראה בפת בושתו שהפת מוקדם בפסוק ודין הוא שיקדים בברכה אלא שצריך לברך על היין:

תוספ' ושוין שאין מביאין את השלחן אלא אם כן קידש. הקשו בתוס' מהא דאמרינן פרק כל כתבי הקדש ב' מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מצא נר דלוק ושלחן ערוך וכו' ותירצו דערוך ומסודר במקום אחד שלא במקום סעודה כדי להביאו לאחר הקידוש וכתבו עוד וזה היה להם שהיו להם שלחנות קטנים והיו מוסבין על המטה וכל א' שלחנו לפניו כדמוכח בפרק שלשה שאכלו אבל לדידן ששולחנות שלנו גדולים וטורח להביאם אחר הקידוש להפסיק כ"כ בין קידוש לסעודה נהגו להביא השלחן קודם קידוש ולפרוסי מפה כתב ר' אלפסי והני מילי לקידוש אבל להבדלה אין פוסקין פי' אם היו מסובים בשבת עד הלילה אין מפסיק אלא גומר סעודתו ומברך ברכת מזון ואח"כ מבדיל כן פי' הר"י קרה קוש"א:

דף ק עמוד ב

אותם בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו. פרשב"ם הוא קידוש שמקדש ש"ץ בלילי שבתות ובלילי ימים טובים בבית הכנסת ואמר רבה יצאו ואעפ"י שלא שתו דהא קייל"ן מברך צריך שיטעום ואם לא טעם אלא א' מהם יצאו כולם ידי חובתן כדמוכח בשלהי בכל מערבין בעירובין מיהו לכתחילה צריך שיטעמו כולם הילכך אע"ג דלא אכלי אלא בביתם סבר רב ידי קידוש יצאו דסבירא ליה יש קידוש שלא במקום סעודה ידי יין לא יצאו פי' אם רצו לשתות יין בבתיהם צריכין לברך בורא פרי הגפן שאינן פטורין בברכת היין של בית הכנסת מאחר שנעקרו ממקומן אבל המקדש על שלחנו בשבת אין צריך עוד לברך על היין שבסעודה דיין שלפני המזון פוטרו כדתנן בפרק כיצד מברכין בירך על היין שלפני המזון וכו' ומוקי לה בגמ' בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין כך כתב רשב"ם ז"ל: ועוד כתבו בתוספת דהוא הדין עני אם הבדיל על הכוס במקום סעודה בין שהבדיל קודם שנטל ידיו בין שהבדיל לאחר שנטל ידיו אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה וכן כשמברך טל היין לפני המזון באקראי בעלמא אפי' בחול ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה:

ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו פירוש דסבירא ליה אין קידוש אלא במקום סעודה כדמפרש טעמא:

דף קא עמוד א

ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כו' עד דאכלי ושתו בבי כנישתא. כתבו בתוספות לאו דווקא בבי כנישתא ממש דהא אמרינן במגילה פרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלים ושותים בהם ואין ניאותין בהם כו' ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסקינן שעל תנאי הן עשויות דה"מ בחורבנן אבל ביישובן לא מדאמרינן התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לא דשמן בעיא צלותא אלא הכא מיירי בבתים של בית הכנסת ואיירי דשיבי קרו להו בי כנישתא כדאמרינן פ"ק דיומא בית הכנסת שיש לו בית חדא לחזן ושם היו אוכלין האורחין ושומעין הקידוש שמקדשין בבית הכנסת: סבור מינה ה"מ נראה התוספות ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום לא אמר להו רב ענן כו' וכתבו דלא גרסינן אבל מפינה לפינה לא דמשמע אפי' בבית אחד ולא היא דבהא מודה שמואל דלקמן אמרינן דמפנה לפנה לא הוי שינוי מקום והשתא ניחא דהכא נקט ממקום למקום ולקמן אמרי' מפנה לפנה ע"כ. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אבל מפנה לפנה לא אמר ליה רב ענן עד אפי' מארעא לאיגרא הוא מקדש וכתב הרי' קרה קושה והוא הדין מפינה לפינה באותו בית ואמרו רבותינו הני מילי דלא חזי ליה לדוכתיה דקדיש ביה אבל חזי ליה לא אמרינן ומדמו ליה לשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' אם רואין אלו את אלו מצטרפים ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בבית זה אוכל בזוית שניה ע"כ וכן כתב הר"מ מקוצי:

ודלמא אדאזילתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש להו בבית אכילה וכו'. כתבו בתוס' אבל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד משום שהיו אוכלים לקיים ג' סעודות למחר: ופסק רבינו אלפסי ז"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וכן כתבו בתוס' וכן כתב רשב"ם (נ"ל דצ"ל הרא"ש, המעתיק) ז"ל פי' המקדש שדעתו לחזור לאכול במקום אחר יכול להוציא האוכלים שם כיון דלדידהו הוי מקום סעודה ועוד כתב הרא"ש ז"ל בתוספת והמקדש כיון שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות כי אסור לו לטעום קודם שיברך וכיון דהלכתא כשמואל המקדשים בבית הכנסת במקום דליכא אורחים נראה דהוה ברכה לבטלה ע"כ: ורבינו ניסים כתב במגלת סתרים דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה מתחלת דעתו לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך לאכול במקום אחר אבל אם מתחלה קידש על דעת לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש והביא ראי' מן הירושלמי והרא"ש האריך במשא ומתן בתוספ': והר"י קרה קושיא כתב ועכשיו שאין אורחין אמרי רבוותא מקדש משום רפואה דפסיעה גסה דמהדר ליה בקדושת שמשא, ושמעתי מנהג פלירמ"ו השמש מביא כוס הקידוש לכל א' וא', ורבינו האי ז"ל אמר ומבדילין בבית הכנסת ואין מקדשין בלא אורחין ע"כ:

שינוי יין אין צריך לברך. פרשב"ם יין שהביאו לו מחבית אחר ויש לו טעם אחר או שהוא משובח או גרוע אין צריך לברך שניה על היין אבל הטוב והמטיב מיהא מברך אם משובח הוא מן הראשון כדאמרינן בהרואה אמר ר' יוסף בר אבוה אמר ר' יוחנן וכו'. וכן כתב הרא"ש ז"ל ודוקא היכי שהאחרון משובח בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין אבא בר רב הונא כו'. והקשה הוא ז"ל ממה שאמרו שם בירושלמי רבי אכל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך ופי' דמברך הטוב והמטיב ומסתמא לא היה כל אחרון טוב ממה שלפניו. וכתב ז"ל ומיהו דיש לדחות דמסתמא אם אינו יודע אם הוא טוב יותר או גרוע יש לו לברך אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ויש מפרשים כי מה שנראה מן הירושלמי סוף פרק כיצד מברכין דאין מברכין אלא כשהאחרון משובח דהיינו כשהראשון חדש והשני ישן דמיירי לברכת בורא פרי הגפן כי כששניהם חדשים או ישנים הן מין אחד ונפטר האחד בברכת חבירו. אבל אם שתה יין חדש תחילה ואח"כ ישן צריך לברך בפ"ה על הישן דהוי כמין אחר ומייתי בתר הכי עובדא דר' אכל חביתא וחביתא מברך הטוב והמטיב לומר דנהי דאין צריך לברך בפ"ה כשהם חדשים או ישנים אבל הטוב והמטיב צריך לברך. וכתב עוד הרא"ש ז"ל ודוקא היכא דאחר שותה עמו אבל אם הוא יחיד אין צריך הטוב והמטיב כדאיתא בפרק הרואה הטוב לדידיה והמטיב לאחרים ומהאי טעמא יש שרוצה לומר אע"ג דקיימא לן דיין בתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו בפ"ה מ"מ הטוב והמטיב מברך לכולן דאם היה כל א' מברך לעצמו הויא כל א' יחיד ולא נהירא דמהאי טעמא דאמרינן דבפ"ה כל א' מברך לעצמו משום דאין בית הבליעה פנוי האי טעמא נמי שייך בברכת הטוב והמטיב ואע"ג דכל א' מברך לעצמו כיון דחבירו שותה ונהנה מיין זה טוב לדידיה ומטיב לאחריני קרינא ביה ומה שאין מברכין הטוב ומטיב על שינוי פת. אומר ר"ת ז"ל דשאני יין דאית ביה תרתי דסעיד ומשמח אי נמי הטוב ומטיב על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ולפי שבצרו בדמים ז' שנים והקפו הרוגתם תקנו על היין שהוא כמו דם, ע"כ לרא"ש ז"ל:

דף קא עמוד ב

ותו יתיב רב חסדא וכו' עד לא אמרן אלא בדברי' שאין טעונין ברכה לאחריו במקומן אבל בדברי' שטעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך. פרשב"ם דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות הלכך כיון שעמד עמידתו זו היא גמר סעודתו והאיך סעודה אחריתי וצריך לברך אבל דברים הטעונים עליהם במקומן ברכה חשובה כגון שבעת המינין דאית להו ברכה א' מעין שלש והילכך צריכה במקומן והואיל ולא בירך אחריהם ועמד והלך אל מקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה יכול לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך.

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. פי' בין שטעונין ברכה לאחריהם במקומן ובין שאין טעונין שינוי מקום צריך לברך. ובתוספת הקשו על פי' רשב"ם ז"ל ודחו פירושו. וכתב הרא"ש ז"ל הלכך נראה שכל שבעת המינין לא הוי בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא פת כפשט המשנה מי שאכל ושכח ולא ברך דמשמע דאיירי בברכת המזון והאי דנקיט דברים בלשון רבים משום דאיכא פת לחם גמור ופת הבאה בכיסנין איכא דקבע סעודתיה עלויה או שמא כל מיני מזונות שיש בהן מחמשת המינין הוו בכלל הטעונין ברכה ע"כ. רבינו אלפסי ז"ל כן פי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות עץ אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא ע"כ וכן פי' ר"א ז"ל. ולענין פסק הגאונים ורבינו אלפסי פסקו הלכה כרב ששת דתניא כותיה ואין כאן בין בדברים הטעונין ברכה אחריהן במקומן בין בדברים שאין טעומן שינוי מקום צריך לברך ודוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא כדתניא בבריית' רבינו רב הינך:

ורבינו שמואל ז"ל פסק כרב חסדא הלכך שינוי מקום בשבעת המינים שטעונין ברכה אחריהם מעין שלש כגון אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שמברך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו בכל אלו אין צריך לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר אבל שאר פירות ומשקין שאינם מז' המינין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לחזור ולברך אבל מפנה לפנה בבית אחד אין צריך לברך ע"כ. ואפי' דכ"ע היכא דהניחו שם זקן או חולה או מקצת חבירים אפי' לרב ששת אין צריך לברך למפרע על מה שאכלו ולא לכתחילה על מה שרוצים לאכול:

וכתב הר"י קרה קושא ז"ל ואפי' הניחו שם זקן או חולה אין להם לעקור לכתחילה רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם עד שיברכו ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרין טעונין ברכה לכתחילה כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דהיכא דהסיח הדעת צריך ברכה למפרע על מה שאכל ואח"כ המוציא וקשה מהא דאמרינן בפרק כל הבשר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה וכתב דהנכון דמשום היסח הדעת אין צריך לברך כי אם המוציא על מה שאכל ואין צריך לברך למפרע על מה שאכל והא דאמרינן בכולא שמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו מכאן ולהבא והא דאמרינן הכא כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע עצה טובה קמל"ן שיברכו קודם שיצאו שמא ישהו לחזור עד שלא יעלה להם ברכת המזון על מה שאכלו כדאיתא בפרק אלו דברים ומיהו לא ברכו (נ"ל דצ"ל שיברכו, המעתיק) למפרע ע"כ. ואפי' הר"י קרה קושא נראה דסבר דכשם שטעונה על מה שרוצה לאכול היכא דשינה מקום כן טעונה ברכה למפרע על מה שאכל:

דף קב עמוד א

ועקרו רגליהן להלך לבית הכנסת כו'. כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דאם הניחו זקו או חולה אין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחילה אעפ"י שהתפללו בנתים מכאן קשה למה שהוא אומר הר' יום טוב בן הר' יהודה שאם נזכר אדם בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל כשהוא חוזר צריך לברך ברכת המזון וחוזר ונוטל ידיו ובוצע משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרי' גבי כיסוי הדם משתיי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ולא דמי להתם כלל דהיינו דוקא ברכת המזון שהוא הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן גבי כיסוי הדם דהוי גמר מעשה השחיטה אבל תפלה לא חשוב גמר והפסק דאטו אם מברך באמצע הסעודה על הזיקין ועל הזועות שיהא חשוב הפסק ויהא צריך לברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ע"כ הרא"ש ז"ל:

תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום כו' עד ר' יוסי אומר אוכלין כו'. כתב הר"י קרה קושא ז"ל והא אפסקה הלכתא דלא כתרווייהו אלא פורס מפה ומקדש. בתוספת הרא"ש הקשו לר' יוסי דאמר גמרו סעודתן כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון כו' איך יעשו קידוש בלא סעודה הא אמרו אין קידוש אלא במקום סעודה ותרצו דכיון דגמרו הסעודה משתחשך אותה סעודה עלתה נמי לסעודת שבת ואין צריך לעשות סעודה אחרת בלילה ומיקרי שפיר קידוש במקום סעודה והביאו ראיה מן התוספת דברכות דקידוש דקתני במלתיה דר' יוסי מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון ומדמזכיר של שבת ש"מ עלתה לו סעודה לשם שבת:

דף קב עמוד ב

אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. פי' שתי מצות. וכתבו התוספת ומטעם זה נוהגים בחופה שאין אומרים שבע ברכות על כוס של ברכת המזון אלא מביאים כוס אחר ואומרים עליו שבע ברכות ואח"כ מחזירין כוס שלברכת המזון ואומרי' עליו בורא פרי הגפן וחל תתמה שמביאין כוס לשבע ברכות ואין אומרין עליו בפ"ה דכי האי גוונא אמרינן לקמן רב אסי בריך אכסא קמא ותו לא וברכת אירוסין ונשואין הנהיג רבי' משולם לעשות בכוס א' ולא דמי להא דאמרינן לקמן ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו דהתם זה בא קודם הסעודה וזה בא לאחר הסעודה ור"ת אומר שצריך ב' כוסות לפי שאומרין ברכת האירוסין בבית אירוסין וגם פעמים אדם מקדש אשה וינשאה לאחר זמן מרובה ויש מקומות שנהגו לקרות הכתובה בנתים הלכך צריך ב' כוסות:

מיתבי הנכנס לביתו במוצאי שבת כו' עד אין לו אלא כוס א' מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. הקשה רבי' ניסים היכי מצי למיכל מקמי הבדלה הא אמרינן לקמן אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ותירץ דהכא מיירי באוכל בשבת מבעוד יום ועשה סעודתו עד מוצאי שבת וסברא מתני' דשבת אינה קודמת להבדלה אי נמי דמיירי שגמר סעודתו קודם שהחשיך:

וכתב הרא"ש ז"ל ועוד נראה לתרץ דודאי אם אין לו שום כוס ומצפה למצוא כוס למחר לא יאכל כל הלילה אלא ימתין עד למחר ויבדיל על הכוס אבל אם יש לו כוס אחד ואינו מצפה שימצא למחר כוס אחר מוטב שיאכל קודם שיבדיל ויבדיל ויברך על אותו הכוס ממה שיבדיל על כוס ויברך ברכת מזון בלא כוס ע"כ. ואסיק אין לו שאני:

גופא יו"ט שחל להיות אחר השבת וכו' עד ינה"ק הקשו בתוספת דבכל מילי דטעון כוס כגון קידוש והבדלה וברכת חתנים תקנו לומר ברכת היין תחילה וברכת המזון תקנו לומר לבסוף דאין לומר דלא שייך לברך בפ"ה כיון שאם היה רוצה לשתות לא היה צריך לברך דהא אמרינן לקמן הב לן וניבריך אתסר למישתי כו' שאם היה מברך ברכת היין תחלה ברכת המזון היה הפסק בין היין לשתייתו אעפ"י שהכוס בידו דברכת המזון חשיב סלוק והיסח הדעת על מה שלפני' כדאמרינן לקמן שצריך לברך אכסא קמא ואכסא דברכתא אעפ"י שהכוס בידו ויודע ששתה:

כתב הרשב"ם ומה שאין נותנין האמוראים סימן לבשמים לפי שאין מברכין על הבשמים למוצאי שבת שהיא יו"ט שהרי גם ביום טוב יש לו נשמה יתירא כבשבת. והתוס' הקשו דא"כ במוצאי יו"ט נמי יברכו על הבשמים וכתב הרא"ש ז"ל עיקר הטעם דאע"ג דביום טוב ליכא נשמה יתירא מיהו שמחת יו"ט ואכילה ושתיה מועלין כמו הבשמים ע"כ. וכן כתב הרי"ט במס' ביצה פרק ב':

דף קג עמוד א

קניה"ז פרשב"ם ז"ל דלהכי סמיך יין להבדלה משום דמקדשים על הפת אבל הבדלה אינה כי אם על היין ע"כ ואיפסקא הלכתא בגמ' כרבא דאמר יקנה"ז:

דף קג עמוד ב

אמימר ומר זוטרא ורב אשי וכו' עד מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא דברכת המזון הוא היסח הדעת וצריך לחזור ולברך. והיכא דבריך אדעתא דחד כסא והדר נמלך למישתי צריך לחזור ולברך דקיימא לן כאמימר דאמר אנא נמלך אנא וכן כתב רשב"ם ז"ל. וכן פסקו המפרשים ג"כ כתלמידי דרב דאמרי' כיון דאמריתו הבו נבריך אתסר להו למישתי ופרשב"ם עד דברכיתו ברכת המזון. ורש"י ז"ל פי' עד דמברכיתו בורא פרי הגפן. וכן פי' רב אלפסי ור"ח ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל וכן עיקר דהיסח הדעת מצריך ברכה ראשונה ולא לברך למפרע על מה שאכל ושתה והקשה הוא ז"ל מהא דאמרינן פי' כיצד מברכין רבא ור' זירא הוו אכלי סליקי תכא מקמייהו אייתו להו בוסתנא רבא אכל ור' זירא לא אכל אמר ליה לא סבר מר סילק אסור לאכול ואם אין צריך בהמ"ז תחילה יברך ברכה הראויה לאותו בוסתנא ויאכל ותירץ דאותו מאכל היה לחם מעורב בו והיה טורח עליו ליטול ידיו ולברך המוציא ע"כ. ועוד האריך הרא"ש ז"ל במס' חולין פרק כיסוי הדם:

רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא אעפ"י שברכה טעונה כוס לא היה מברך עליו בורא פרי הגפן אלמא מצינו שתיקנו חכמים כוס בלא ברכה וא"כ אמאי מברכין בפה"ג בכוס שלאחר ההגדה הא כבר בירך בכוס ראשון שלפני הגדה ואעפ"י שתקנו כוס על ההגדה ישתה בלא ברכה. וי"ל דהגדה הוי הפסק כיון שהסיח דעתו מלשתות יותר עד לאחר הגדה ואע"ג דבין ראשון לשני אם רצה לשתות שותה מ"מ אין רגילות לשתות ומיהו לענין קידוש חשבינן ליה שפיר מקום הסעודה הגדתא הפסק ולקמן יתבאר דין זה אם משנינן בורא פרי הגפן על כוס שני אם לאו:

כתב רשב"ם ז"ל ואע"ג דשמעינן דברכת המזון איפסוקי סעודתא היא לא בעי ברוכי על היין לאחריו מקמי דבריך ברכת המזון לפי שברכת המזון פוטרתו דהשתא ברכה א' מעין ג' סגי כ"ש שלש עצמן ובהלכ"ג נמי כ' דלא צריך לברוכי ברכת היין לאחוריו עד אחר ברכת המזון ע"כ. והרא"ש דחה עצמו של הרשב"ם ז"ל. וכתב דהטעם משום דהיין בא לשרות המאכל והוי דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה דאין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ומשום הכי פריך התם יין נמי נפטריה פת ומשני משום דיין גורם ברכה לעצמו אבל אחריו ודאי אין צריך לברך:

ולא סבר לה מר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. פי' רי"ט ז"ל דפרק קמא גבי ביעור חמץ דטעמא משום דיש בה מאורות הרבה:

דף קד עמוד א

והא מר לא תלת קאמר ולא שבע קאמר. כתב הרא"ש ז"ל דמשום הכי פריך דאע"ג דקאמר לא יפחות ולא יוסיף ומשמע הא דביני ביני שרי משמע ליה שאין לעשות לו אלא או שלש דוקא או שבע דוקא וכדאמרינן גבי חוליות של תכלת הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף משלשה עשר: וכמאן דאמר אבוקה להבדלה מצוה מן המחובר:

כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. ופום ברייתא אמרינן מעין פתיחתן ופסק רבינו אלפסי ז"ל כמאן דאמר מעין חתימתן ואסיק איכא בינייהו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב כו':

שאל רבי' אפרים למה נהגו העולם לומר את יום השביעי מששת ימי המעשה הבדלת הבדלת וקדשת עמך בית ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב ואין זה לא מעין פתיחה ולא מעין חתימה. והשיב רת"ם ז"ל משום דאמרי המוסיף לא יוסיף מז' רצו לפעמים להזכיר ז' הבדלות ואלו הן בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים הרי ג' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת היינו אוכל נפש דשרי ביום טוב ואסור בשבת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת היינו יום טוב אחרון של חג דחלוק מו' ימי חולו של מועד הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך היינו ב' הבדלות בין כהנים לוים וישראלים וזו היא מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש ורמז בעלמא הוא לז' הבדלות דמקצתם אינם אמרים בתורה ע"כ מ"ש הרא"ש ז"ל: ובסוף פרק קמא דחולין אסיק דמבדילין במוצאי שבת ליו"ט ואמרינן היכן אמרה אמר ר' יהודא בחתימה ואפסיקא הלכתא כותיה וכתב שם הר"יט ז"ל מהא שמעינן דאין לחלוק בין הבדלה דמוצאי שבת ליו"ט ובין הבדלה דמוצאי שבת דעלמא ולא שמשני' לחתימה בין קודש לקודש ומינה נמי דלא אמרינן סמוך לחתימה ובין יום השביעי לששת ימי המעשה הבדלת דההיא לא אמרינן לה במוצאי שבת דעלמא אלא משום דחתמינן בין קודש לחול הילכך במוצאי שבת ליום טוב דחתמינן בין קודש לקודש נימא הכי בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין קדושת שבת לקדושת יו"ט בא"י המבדיל בין קודש לקודש וכל מה שנוהגים להוסיף בהבדלה יותר הכל הוא כנטול וכן כתב הר' ישעי"ה ז"ל ע"כ:

מיחתם מאי חתים וכו' עד ושמואל אמר המבדיל בין קודש לחול. כתב הרשב"ם ז"ל דהלכתא כשמואל מדחתמי במוצאי שבת ליום טוב בין קודש לקודש כדאיתא בשלהי פרק קמא דחולין ש"מ דמוצאי שבת לחול חתמינן בין קדש לחול:

דף קד עמוד ב

כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך וכו' עד וברכה הסמוכה לחבירתה. והקשו בירושלמי והרי קידוש פי' הסמוכה לבפ"ה ופריק שאני התם שאם היה אוכל מבעוד יום ומשכה סעודתו עד שיקדש אינו אומר בפ"ה ע"כ משיטת הרא"ש ז"ל. ועוד האריך ז"ל בטעם מקצת ברכות שסמוכות ופותחות בברוך וגם יש שאינם סמוכות כתפלת הדרך ואלהי נשמה וכיוצא באלו:

דף קה עמוד א

רב סיכנא בר שלמיה ותלמידי דרב וכו' כשם שקודמת למעשר כך קודמת לקידוש דאסור לאכול בלא קידוש משחשיכה אפי' התחיל מבעוד יום. כן כתב הרשב"ם ז"ל גם הרא"ש ז"ל: ואפי' דלהבדלה אינה קובעת שאם היו סועדין בשבת והחשיך גומרין סעודתן ומזמנין ואח"כ מבדילין ואין מפסיקין סעודתן והני מילי דאין מפסיקין דהוי דבר חשוב אבל שתייה מפסיקין ושתייה נמי לא אמרן אלא חמרא ושיכרא אבל מיא לא. ופרשב"ם ז"ל דבמיא נמי אפי' אתחולי מתחילין כרבנן דבי רב אשי דלא קפדי אמיא וכתב רשב"ם ז"ל דדוקא קמי הבדלה אבל קמי קידושא קפדי וקפדי משום כבוד שבת ע"כ:

והא דאמרינן הני מילי דקבעי ואכלי. כתב הרא"ש ז"ל הכא משמע דהיו רגילים לאכול סמוך לחשיכה ויש שנוהגים שלא לקבוע סעודה ממנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל המתים וכתב שפעם א' אירע באילתי"ר ובא לידי סכנה וגם רב שלום ממתא מחסיה כתב שתיקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה וגם נוהגים שלא לקבוע מדרש בין שתי התפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטילין דמנהג אבותינו תורה הוא. ורבינו משולם השיב לרת"ם שמצא במדרש השותה מים בערב שבת בין השמשות גוזל המתים וגם מה שכתבו שמרע"ה נפטר בשבת כתב הרא"ש ז"ל לא היא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשי' היום מלאו ימי ושנותי ואם נפטר בשבת איך כתב כי ביום שנפטר כתב היום ואמרינן נמי כי בו ביום כתב שלש עשרה מדות ואם שבת היה איך כתב. ועוד מוכיח בסדר עולם דבערב שבת נפטר דקתני אחר הפסח דכ"ד בניסן סבבו העיר ונאמר ויהי ביום השביעי ותפול החומה ר' יוסי אומר שבת היה ובא' בניסן נמצא ר"ח באחד בשבת ור"ח אדר בשבת ואין (נ"ל שהיה כתוב (וא"כ) בראשי תיבות והמעתיק טעה וכתב ואין כאן המעתיק) כאן בשבעה באדר שמת מרע"ה בערב שבת היה ומה שאומרים צדקתך על המתים שיחזרו לדינם: ולדברי רת"ם ז"ל דמשמע בשמעתיה שהיו אוכלין סמוך לחשיכה מיירי שהתחילו מבעוד יום ע"כ משום הרא"ש ז"ל. ובשיטת הרב רבינו פרץ מצאתי בשם ר"ת ז"ל כי לכך אנו אומרים ואני תפלתי לך ה' בשבת במנחה כי סעודה ג' נתקנה בשבת קודם המנחה ואומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם לא כשאר אומות העולם דלאחר שאוכלים ושותים אין מזכירין אלהותם אלא הולכים לטייל בשדות אבל כשאנו אוכלים ושותים אני בא להזכיר שמך:

דף קה עמוד ב

ש"מ טעמו פגמו. והקשו בתוס' אמאי לא טעם ליה ביד או בכלי אחר ותירצו דצריך לשתות מכוס שיש בו רביעית:

דף קו עמוד א

קפיד אכסא פגימה. פרשב"ם לקידוש ולהבדלה ולברכת המזון ולכל ברכות שתיקנו לסדרם על היין לא יברך על כוס פגום אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך בפ"ה דאסור להנות מעולם הזה בלא ברכה ומיהו אם אין לו אלא כוס פגום מקדש עליו דקפיד לכתחילה משמע: ובתוס' הקשו האיך התירו לאכול שלא הבדלה משום פסידא) דפגימא כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפי' במים יכול לתקנו: והקשו בתוס' א"כ למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשרנו לברכת המזון ותירצו דמיירי שכבר היה מזוג כשיעור מלא לוגמי' ואם היה נותן בו מים לא היה ראוי לשתיה:

זכרהו על היין וכו'. כתבו בתוספות וזכירה דהכא היינו קידוש אבל ויכולו לא מצינו שנתקן על הכוס ולא דקאמר תלמודא בפ' כל כתבי כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ושבת בשביעי ומה שאומרים אותו בשעת קידוש אעפ"י שכבר אמרוהו בבה"כ היינו משום כשחל יום טוב להיות בשבת אין אומרין אותו בתחילה וצריך לאומרו לאחר התפילה לכך נהוג לומר כן בכל שבתות השנה:

זכרהו על היין. כתבו בתוספות משמע הכא דקידוש על היין דבר תורה וכן משמע בפרק מי שמתו דקאמר נשים חייבות בקידוש היום כו' וכן פרש"י ז"ל בריש נזיר דאמרי' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות כו' ובתוס' הקשו על פירושו ופרשב"ם ז"ל דנהי דקידוש דאורייתא על היין לאו דאורייתא והא דקאמר הכא זכרהו על היין אסמכתא בעלמא הוא ובהאי דנזיר פי' אחר כל זה מיסוד הרא"ש ז"ל:

ביום מאי מברך אמר רב יוסף בורא פרי הגפן. פרשב"ם ז"ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתיה מניה משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר והכי מפורש בשאילתות דרב אחא משבחא. וכתב הר"י קר"ה קושא ז"ל ונראה שהוא כברכת הנהנין דעלמא שאם יצא אינו מוציא וכתב רת"ם דלהכי קרי לי' קידושא רבה דאכל קדושא קאמרינן לי' ע"כ:

חזייה לההוא סבא דהוי גחין ושתי הקשו בתוספות והא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ותירץ דהוי פושט ידו לכוס אבל עדיין לא שתה ומה שתרצו דהיינו דווקא המוציא שצריך המברך לטעום כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם אבל גבי קידוש שאין חובה שיטעום אחד יכול אחד לטעום בפניהם ומיהו בירושלמי משמע דאין חלוק דאמרינן התם אמר רב אבא בשם רבי' אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ר' יאודה בן לקיש אומר שותה אעפ"י שלא שתה הוא ולא פליגי מה דמר ר' אבא כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דמר ר' יאודה בן לקיש כשיש לכל א' וא' כוסו בידו: