חידושי הריטב"א על הש"ס/פסחים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נ עמוד א[עריכה]


מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. פי' ומחצות ואילך אינו תלוי במנהג אלא מן הדין אסור והטעם פי' רש"י ז"ל לפי שיש לו לטרוח בענין מצה ומרור שתהא לו מוכנת לכשתחשך לאלתר. ובירושלמי פי' הטעם לפי שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ובתוספתא סברו לומר דאיסורא דאורייתא הוא וכתב הרי"ט ז"ל דאינו בדין כלל אלא איסורא דרבנן בעלמא: וכתב רבינו זרחיה ז"ל כי לפי הירושלמי עכשיו שאין הקרבן דינו כשאר הימים טובים וכל היום תלוי במנהג: והרמב"ן ז"ל הגיה עליו שזה אינו שאם כן היו שונים במשנתנו בערבי פסחים בפירוש ואין הירושלמי אלא נותן טעם למה חייבו זה לכתחילה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם שכל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל וכל שכן בזה שהדבר מוטל וצריך בזמן הזה לענין מצה ומרור כדברי רש"י ז"ל וכך כתבו בתוס' כדברי הר"ם ב"ן ז"ל וכן הוכיח הרי"ט ז"ל מדברי רבינו אלפסי ז"ל דכתבה למתני' וגמרא בעלה כפשוטה בהלכות:

ההולך ממקום למקום כו'. כתב הרי"ט ז"ל דהא דאמרינן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הני מילי כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור הרי דינו כעיר שהלך לשם ובגמ' יתבאר יותר בע"ה:

אמרו בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ואיכא מרבנן דנקיט לה כפשוטי ובכולי יומא ובכל מצה. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמ' אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה ומשם ואילך אסור במצה ראויה ומותר במצה שאינה ראויה כגון במצה עשירה או שנילושה שלא במים ומשקין עד סמוך למנחה דמשם ואילך לא יאכל אדם עד שתחשך שום פת אלא שמטפל בבשר וקרבים ובני מעים וכיוצא בה כדאיתא בפרק ערבי פסחים: ובירושלמי אמרו רבי לא היה אכיל לא חמץ ולא מצה ופי' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הטעם משום דרבי בכור היה והבכורים מתענין בערב פסח אנן כר' סימון משמיה דר' יהושע בן לוי קיימא לן ובפי' אמרו במס' סופרים הבכורים מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים:


דף נ עמוד ב[עריכה]


גמרא מאי אריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי. פר"ש ז"ל דההוא דמתני' פרכינן דש"מ דאחר חצות אסור מן הדין. וכתב הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל דהכי פרכינן דלעיל אין חוששין למנהג אלא במקום שיש אסור של תורה או של דבריהם ודאי (נ"ל דצ"ל ובאו, המעתיק) והוסיפו בדבר המנהג תופס הא לאו (נ"ל דצ"ל הא נהגו שלא לעשות מלאכה בא' מימי השבוע, המעתיק) נהגו שלא לעשות מלאכה כ"א מימי שבוע אין מנהג תופס כלל ולהכי פרכינן שפיר מאי אריא דקתני ערבי פסחים אי לא שמעינן דאית ביה איסורא אלא מנהגא אפי' בערבי שבתות וימים טובים נמי ואי משום דבעי לאשמעינן דבערבי פסחים תפיס מנהגא הא אפי' בערבי שבתות וערבי ימים טובים תפיס מנהגא דהא אית ביה איסורא בלא מנהגא כדתניא:

והא מן המנחה ואילך קתני. כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דממנחה קטנה קאמר דהיינו מתשע שעות ומחצה ולמעלה:

גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים. פי' בתוס' שאין זה אלא אחר שחשכה דמנינו עד שיצאו מבית הכנסת כדי להוסיף תוספת ניכר מחול על הקדש דאע"ג דסגי לן בתוס' כל שהוא כגון עד שיראו כוכבים קטנים אי נמי דמתחמי כולהי כוכבי כדמן חדא כוכבא כדאיתא בירושלמי שפיר דמי למיעבד תוס' היכר וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהגי דלא למיעבד עבידתא באפקי שבתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא סדרא כמנהג פי' עד שיסיימו עניני תחנונים ובריש ירחא מנהג כי מפני כבוד ר"ח דאיקרי מועד עושין כן ובימי ישראל היו נוהגים אף האנשים לשבות קצת ממלאכה כדכתיב במס' מגילה וברכות שם רש"י ז"ל ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ונראה שלא אמרו אלא מלאכה של רשות ושל קבע אבל להדליק את הנרות בין בביתו בין בבית הכנסת אינו בכלל סימן קללה דאין זה דבר ששייך ביה סימן ברכה ולפיכך כל שהבדיל בתפלה או על הכוס או שאמר המבדיל בין קדש לחול ועבר זמן תוספת מחול על הקדש דאורייתא מותר להדליק אבל קודם לכן אסור דקודם זמן התוס' אסור מן התורה ועובר בעשה ולאחר מיכן קודם שיבדיל אסור מדרבנן. והאידנא לא זהירי נשי בהא מילתא מיהו הא קיימא לן דאפי' בכי האי גונא מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאמרינן לענין תוספת יום הכיפורים דאכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי והכין עיקר מסקנא דמס' יו"ט אע"ג דבמסכת שבת מפלגי בין דאורייתא לדרבנן:


דף נא עמוד א[עריכה]


גופא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם. והא דאמרינן בפ"ק דחולין שאכל ר' מאיר עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו דהתם מנהג בטעות היה שהיו סבורים שחייבים לעשר ובמנהג בטעות רשאי להתירם בפניהם ומתניתא דהכא שהיו יודעים שהם מותרים לגמרי אלא שנהגו להחמיר על עצמם ובהא אין רשאי להתירם בפניהם וכן אמרו בירושלמי כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו ע"כ. והא דתניא אי אתה רשאי להתירם בפניהם כתב הרי"ט ז"ל לנהוג היתר בפניהם והקשה הרי"ט ז"ל דמשמע דשלא בפניהם מותר לנהוג היתר והיכי איפשר דהא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ועוד האריך ונשא ונתן בענין והתוס' כתבו דבמנהג התפוס להחמיר יש דינין חלוקים במנהג החשוב והוא שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים ותלמידי חכמים עמהם בזו נותנין עליו לעולם חומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ואפי' שלא בפניהם ואפי' במקום תלמידי חכמים דליכא משום סירכא דמנהג חשוב בזה יש בביטולו גרם מחלוקת ואין לו היתר אלא חוץ לעיר וחוץ לתחום והיינו מתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואתי' בכל ענין אבל ברייתא במנהג שאינו חשוב כגון שנהגו בני עיר מעצמן ובהא רשאי לנהוג היתר שלא בפניהם: וכתב הרי"ט ז"ל וזה היה נראה יותר טעם נכון מכל מה שאמרנו אבל עדיין אין הדבר מחוור כל הצורך כיון דמתנתא ומתני' סמכו (נ"ל דחסר כאן איזה תיבות) הוה ליה לפרושי ועל כל פנים צריכין אנו למודעי לדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דמתני' דהדר תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת מילתא פסיקא הוא ואף בשדעתו לחזור ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה ואפי' בחדרי חדרים ובהא אתיא רישא דמתני' וסיפא בחד גוונא דרישא מיירי בחד צד במקום דליכא חשש מחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל ולרב אסי בתר עיקר עירו והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם וביאור דברים אילו כי המנהגות על שלשה דרכים דכל שהוא מנהג בטעות נשאל ומתירין לו כדברי הירושלמי ואפי' בכותאי נמי כיון דנשאלין ומראין שהלכה נוספת בידם ומכל מקום אין נוהגים היתר בפני כותיים וכיוצא בהן שאינן בני תורה והיינו מתניתא דקתני דברים המותרים דלהתירם בפניהם אינו רשאי אבל להתירו להם אפשר כשנשאלו וגם כשלא נשאלו מתירים להם בעל כרחם כשיש במנהגם חשש גרם איסור וכההיא דבית שאן וזו אינה ענין למשנתנו כלל ולא היה צריך לפרושי דפשוט הוא דבמנהג בטעות לא שייך חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם שאפי' לבני העיר עצמן היה לנו להתיר אי לאו דהנהו כותאי ואין לנו אלא להשמר מסירכא דידהו שלא יחטאו על ידינו והיינו שלא לנהוג היתר בפניהם: והדרך השני היה מנהג שאינו בטעות אלא שרצו להחמיר על עצמן בין על פיהם בין על פי תלמידי חכמים והדבר ההוא הוא מותר מן הדין בלא שום מחלוקת דעלמא כערבי פסחים קודם חצות ואפי' יש בדבר מחלוקת אלא שהאוסר יחיד כנגד הרבים וכיוצא בו כל שנהגו בדבר להחמיר והוא שידעו שהוא מותר מנהגם שריר וקיים ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה אין מתירין להן וההולך לשם אינו נוהג שום היתר ואפי בחדרי חדרים ואפי' דעתו לחזור שכל כיוצא בזה יש לחוש למחלוקת וזו היא משנתנו דקתני מלתא פסיקא אהא בכל צד ובכל ענין שלא ישנה מפני המחלוקת ואתיא כולה בחדא גונא כשדעתו לחזור אין לו היתר אלא חוץ לתחום: ויש עוד מנהג שלישי בינוני בין שנים אילו והוא שנהגו איסור בדבר לא בתורת חומרא אלא שטעו בלבד שאין טעותו מוכחתו שהוא דבר הראוי התלוי במחלוקת שיקול הדעת כגון ההיא וכיוצא בזה נתנו רמז ברישא דמתני' שאם אין דעתו לחזור נוהג כמותם אליבא דרב אשי ואי לאו נוהג כמנהג מקומו ואליבא דאביי דתולה הדבר בארץ ישראל וטעם חלוקים אילו מפני שאין בזה מפני המחלוקת שכבר יודעים הם שמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא וכי אין מנהגם מכריע ההלכה והעושה שלא כמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא ומנהגם אינו משום אותם טועים בדבר משנה אלא טועים בשיקול הדעת ואין בזה קלון כיון שאין הדבר מוכרח ומ"מ מדפייסה רבה בר בר חנה ואמרינן בכותאי שמעין שאף בזה ראוי היה שלא לנהוג היתר בפניהם במקום כותיים אבל במקום תלמידי חכמים נוהג היתר בפרהסיא בפניהם ומ"מ ודאי אין מתירין להם אפי' כשנשאל דכיון שיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר ונשאר לנו לפי מאי דאמרינן לקמן סבר כדרב ספרא במדבר והתם מותר והיתר גבי עובדא דרמי בר חמא אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולא חדא מילתא היא ודייקא בלישנא הרי הוא מסתמא דיישוב תוך לתחום ומדבר חוץ לתחום אי נמי דהתם דלא נהגו אלא בפום ברייתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום סגי אבל הכא שפשט מנהג יו"ט שני בכל צריך שיהא חוץ לתחום לכל מדבר והיינו מדבר מה היא סתם ע"כ לרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל:

וכתב עוד ז"ל והדבר פשוט שאין משנתנו וכל גמרא ועובדא אלא במנהג להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי איפשר לו להעלו נהי דליכא הכא משום סירכא דכותיים דאי מסתברא להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינן בני תורה ואין בחבירו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':


דף נא עמוד ב[עריכה]


אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. פי' אפי' בזמן השלוחים הייתי יודע בקביעא דירחא כי בזמן הזה הא קיימא לן דידעינן בקביעא דירחא וגזרו לעשות שני ימים טובים משום מנהג אבותיהם בידיהם. כך פי' ר"ת ז"ל. כתב רבינו זרחיה הני דנחתי ממערבא אסור להו למיעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג לחזור (נ"ל דצ"ל להחמיר, המעתיק) כל זמן שפשט איסורא בכל הגולה כולה ואין לפרוץ ובמדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע ליישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ויעשה כמותם ואסור בין ביישוב בין במדבר ע"כ:

וכתב הרי"ט ז"ל ודבריו בזה ברורים ונכונים אבל הוא ז"ל כתב בעניני המנהגים של שמועתנו דברים שאינו מחוורים כמו שיתבאר לכל אדם ודבריו ותשובתם כתובים בספר המלחמות ה':


דף נב עמוד א[עריכה]


שמתיה ר' יוסף. כתב הרי"ט ז"ל וכל היכא שכבר נעברה עבירה כגון זו וההיא דסנהדרין דהנהו קבוראי דקברי שכבה ביו"ט שני שייכא שמתא וכן בכל כיוצא בו דעבר אדרבנן אבל במורד במצות עשה דרבנן לא שייכא שמתא אלא מכין אותו מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו או שיקבל עליו:

וההיא דמועד קטן דאקלע רב המנונא לההוא אתרא ושמע קול שפירא דשיבבה וחזה דהוו עבדי עבידתא ואמר להו רמו הנך אינשי בשמתא היינו משום דהא חזו לשמתא אמאי דלא בטלו מעבידתא עד השתא והכל לפי מה שהוא וכפי השעה ע"כ:


דף נג עמוד א[עריכה]


גמרא אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח. פי' אפי' בשר שחוטה אסור לומר בלשון הזה ואע"ג דכולי עלמא ידעי דלא שייך קדושת פסח בחתיכה מ"מ נראה להו כמקדיש בשר זה לדמיו שימכרנו ויקנה ממנו פסחו וסבורים שעושה כן ואוכל קדשים בחוץ. כך נראה מפרש"י ז"ל: ואסיק רב פפא דוקא בשר אבל חיטי ושערי לא דעבדי אינשי דמנטרא לפסחא ופרש"י ז"ל דחיטי לא דמי לקדשים וכי אמר חיטי אלו לפסח אצניעם לפסח לאוכלם קאמר ולא אמרי' מיחזי כמאן דאמר למכרן ולקנות בהן פסח ע"כ: ואפי' בגדי מקולס אע"ג דלא פריש ואמר בשר זה לפסח אסור וגדי מקולס הוא כל שצלאו כולו כאחד ולא נחתך ממנו אבר גם לא נשלך ממנו אבל אם נחתך ממנו אבר או נשלך ממנו אבר אין זה גדי מקולס. כך כתב רבינו אלפסי ז"ל:


דף נג עמוד ב[עריכה]


מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כתב הרי"ט ז"ל דבהא אין חוששין למנהג כלל דהא משום תשמיש והא אטו הא לא גזרינן וכיון דכן חיובא נמי איכא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני קדושתן ובמבואות האפילות ועל גבי החולין מפני חשש סכנה:

ונראה דכן הדין לענין ט' באב האסור בתשמיש המטה אבל עכשיו נהגו מפני האבל שלא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונראה שמנהגם קיים בזה דלא דמי כהא דיום הכפורים דבודאי הוא בית אלהינו למנוע עליו הדלקת נרות מבית הכנסת ומבית המדרש יותר ויותר מן הבתים ומ"ה במקום שנהגו להדליק מדליקין ע"כ:


דף נד עמוד א[עריכה]


אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו הוא. כתב הרי"ט ז"ל ודאי שברכת האור אינה ברכת הנהנין דאם כן כל שעה שנהנה ממנו היה לו לברך עליו ובין שהוא של עץ או שיוצא מן העצים או שאינו יוצא ועוד דהא מסיקנא בפרק אלו דברים דלא בעינן כל שאותו ממש אלא כל שיכולין ליהנות ממנו ועוד שלא מצינו ברכת הנהנין בדבר שהוא חוץ לגופו אלא בדבר שגופו נהנה ממנו כגון אכילה שתייה וריח אלא שודאי זו ברכת השבח ולפיכך לא תיקנו אותה אלא במוצאי שבת דאיכא תרתי חדא שהוא דבר המתחדש שהרי בשבת נפסק' הנאתו מעט שאפי' כשהדליקו בע"ש אי אפשר להשתמש בו כדרכו בחול ועוד שהוא תחילת ברייתו והוי כרואה חמה בתקופתה ובודאי שמוצאי יום הכפורים אמרו בשמעתין וכן העלו הלכה שמברכין עליו ואעפ"י שאין הלילה הזה תחלת ברייתו אלא דכיון דיום הכיפורים נקרא שבתון והוא ג"כ דבר המתחדש לאדם שהרי נפסק הנאתו כמו ביום השבת אמרו לברך עליו ומ"מ לפי שאינם רואים (נ"ל דצ"ל דומים, המעתיק) בטעם דאלו במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שהוא תחילת ברייתו ואלו במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על אור שהודלק מבעוד יום ושבת ואף הגחלת והאור דאלמול שמבערים ממנו אין מברכין לפי שלא יראה שהלילה תחלת ברייתה ומעתה אעפ"י שבמוצאי שבת מברכין על תוספת וכשהדליקו מגוי שלא בשבת (נ"ל דצ"ל שלא שבת, המעתיק) אין מברכין עליו ביום הכפורים אבל מברכין על תוספת נר שלנו והטעם ברור כי במוצאי שבת אעפ"י שעיקר הנר של גוי אסור לפי שלא שבת ממלאכתו תוספתו מותרת ומברכים על התוספת וביום הכיפורים אף התוס' אסור דדמי לאור היוצא מן העצים ומן האבנים אבל נר שלנו ששבת העיקר מותר ואנו מברכים עליו ואפי' התוספת אינו בא מן עיקר וזו מרגלית שבידינו מרבינו הגדול ז"ל ע"כ להרי"ט ז"ל:

וכתב עוד ז"ל ומפני מה נהגו העם להדליק נרות בבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים כדי לברך עליהם והיה אומר הרא"ה ז"ל דביום הכיפורים שחל להיות בשבת אינו צריך במוצאי שבת עיקר. וכתב הרי"ט ז"ל ודברי רבינו אמת אעפ"י שהיה נראה דאור ששבת עדיף שהיה יוצא ידי שניהם:

ועוד כתב הרי"ט ז"ל דכשם שבמוצאי שבת אין מחזירין על האור כך במוצאי יום הכיפורים אין מחזירין עליו ומה שנהגו עכשיו העולם להוליך לבתיהם נר ששבת מבית הכנסת לברך עליו לפי שהם מחברות מצות וכיון שאפשר להם לקיים מקיימים המצוה מאחר שבאת לידם וספק בידם לעשות לא שיהו חייבים לחזור עליו להוציא בו לבני ביתם דאלו לנפשייהו כיון דחזי ליה על כל פנים חייבים לברך ואין זה נקרא מחזיר על האור וזה פשוט ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב כי חייב אדם לברך לחזור על האור במוצאי יום הכפורים מפני כבוד השבת ששב' ממלאכה ואינו נראה בעיני אלא כמו שכתבתי וכן דעת רבותי שיחיו וכן אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל, ע"כ לרי"ט ז"ל:

וכיון שרואה מברך מיד ר' יהודא אומר סודרן על הכוס. כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כר' יהודה וכן עמא דבר: ואעפ"י שר' מפזרן חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו כתב הרי"ט ז"ל נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזק זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא ולא דמי לברכת היין של קידוש דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים ואעפ"י שחוזר מריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים ומדאמרינן להוציא בניו ובני ביתו שמעינן דנשים חייבות בהבדלה ואפי' תימא הבדלה מצות עשה שהזמן גרמא חייבות בו דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן ובודאי אשתו בכלל בני ביתו בכל מקום:


דף נד עמוד ב[עריכה]


פיסקא מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב. כתב הרי"ט ז"ל כל המפרשים הסכימו לדברי האמת דהא לאו כפשוטה שאין לציבור לעשות תעניות על הציבור בבבל דהא לא אפשר דודאי חובה לציבור בכל מקום להתענות ולשוב אל השם יתברך על כל צרה שלא תבוא על הציבור ונפקא לן מדכתיב כי תבאו מלחמה בארצכם (ו') ריבה הכתוב צרות הרבה וכדברי הרמב"ם ז"ל אלא שמואל הכי קאמר שאין חומר תענית ציבור בבבל ליאסר במלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולהפסיק מבעוד יום אלא תשעה באב. ואף רש"י ז"ל כך כתב ומאי דנקט למיסר במלאכה אעפ"י שאין ט' באב אסור במלאכה כבר פירשו בתוס' דהכי קאמר שאין תענית ציבור בבבל ליאסר במלאכה חוץ מט' באב במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה וטעמא דהאי מלתא דשמואל מפרש רש"י ז"ל לפי שהיא תבוענית ואינן צריכין גשמים כתב הרי"ט ז"ל נראה מדבריו דבבל ממש קאמר שמואל גם לפי טעם זה אין דברי שמואל אמורים אלא בתענית גשמים אבל על שאר צרות מתענין בכל חומרי תעניות והקשה על רש"י ז"ל דא"כ היכי קאמר שמואל חוץ מט' באב הא איכא תעניות שאר צריכות ואולי רבינו ז"ל היה סובר דלעולם אין חומר תעניות נוהג אלא בשל גשמים ואם כך הי' דעתו זו קשה מן הראשונה שהרי אמרו על הדבר ועל המפולת מתענים ומתריעים והתרעה לא היתה אלא בתעניות החסרונות שנוהגות בהם כל החומרות הללו ע"כ: והראב"ד ז"ל פי' דכל חוץ לארץ קרי בבל וכן אמרו בכמה דוכתי ואמר שטעם דברי שמואל מפני הסכנה כי הארץ קרה ולחה ואין לאוסרם בנעילת הסנדל והם חלושים ואין לאוסרם באכילה מבעוד יום וכן ברחיצה וסיכה אלא במלאכה מפני שהם עניים וכיון שלא נאסרו בכל אלה לא נאסרו בתשמיש המטה וכתב הרי"ט ז"ל והטעם הזה חלוש מאד בטעמו וממשו ועוד דלכולהו פירושי למה תפס שמואל לשון זה אין תענית ציבור בבבל וכתב דהנכון כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דשמואל בשם תענית ציבור איירי לומר שכל תענית שעושים צבור בחוצה לארץ אין שם תענית ציבור עליהם אלא תענית יחידים משום דאנן הדיוטות אנן ודעת ב"ד גוזרין על הציבור כדתנן התם להדיא ונפקא מינה טובא בהאי ענינא וכיון דלית לן ב"ד לגזור עלינו צריכין אנו שיקבל התעניות כל א' וא' מבעוד יום ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל ואולי יצא לנו מדברי שמואל לענין ציבור שגזרו תעניות ופגעו בהן ראשי חדשי' וחנוכ' ופורי' שמפסיקי' בהם כיחידי' אעפ"י שהתחילו ועדיין צריכין אנו לברר בדבריו ז"ל מה שלא בירר לנו אם יצא מכלל דברי שמואל הסכמה לפי' של ראשונים דכיון שהוא תענית יחידים לא ינהוג בו חומר תענית ציבור או לא ותלמידי רבי' אומרים כן משמו ע"כ לרי"ט ז"ל והוא ז"ל הוכיח כן ממאי דאמרינן בגמ' דכיון דאינו תענית ציבור בין השמשות שלו מותר אלמא קליש עניניה וכתב דטעם דבר זה לפי שכבר נתבאר במקומו שאין קבלת תענית נברר מנדרי קונם אלא מנדרי מצוה כמי שמקבל עליו לעשות מצוה ולשוב אל השם ב"ה ולפיכך אין כח תענית לתפוס קדושה בכל יום כיום הכפורים מערב עד ערב ואעפ"י שתעניתו חל מבעוד יום לענין תפלה ותחנונים ואמיר' עננו בתפלתו ואעפ"י שסופו לאכול כדברי הירושלמי וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל ואין אותה גזרה נתפסה אלא כשהיא בכח גזרת נשיא וב"ד סמוך שיש לו כח להתפיס בו קדושה מערב ועד ערב כיום הכיפורים ומעתה יש לומר שכך הדין לשאר חומרי תעניות שאינם נתפסים כיום הכפורים אלא בתעניות חמור וגזר ע"פ ב"ד שכחן יפה ואין דברינו אלא לומר שאעפ"י שקבלו עליהם אינן חייבים בהם מדין קבלתם ואם (נ"ל דחסר תיבות ביקשו, המעתיק) למנוע ממנו ומעתה אין ראוי לציבור לגזור אותם ולהתענות ולהמנות בהם דכיון שאינם חייבים באותה גזרה אעפ"י שקבל אותה כל יחיד מיחזי כי חובא אעפ"י כן אם רצו לעשות דבר פשוט הוא שאין למחות בידם: וכתב עוד הרי"ט ז"ל ונשאר לברר עוד שהרי אמרו כעס פקא שאין בתענית יחיד כ"ד ברכות ולא תפלת נעילה והוא הדין להתרעה בשופרות שלא מצינו התרעה בשופרות אלא על סדר ברכות כדמשמע בפרק סדר תעניות ומעתה על מה אנו נוהגים בתעניותינו בהתרעה ובכ"ד ברכות. ונראה שיש סמך גמור למנהגנו ממה שאמרו בפרק סדר תעניות ובגולה מתריעין על רוב הגשמים ואין התרעה בלא תענית וכ"ד ברכות ולפיכך יש לומר שלא אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא לענין חומרו ואיסורו של יום ליאסר במלאכתן ורחיצה וסיכה ולהפסיק מבעוד יום אבל להרבות תפלה ותחנונים אין זה מכח גזרת ב"ד שכל ציבור יכולין להתקבץ ולהרבות בזה כמו שירצו בלאו גזרת ב"ד ונשיא:

לא נמצא משיטת הריטב"א יותר: