ר"ן על הרי"ף/פסחים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים


דף טז עמוד ב[עריכה]

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה מיהא איכא איסורא ומשמתינן ליה כדאיתא לקמן בגמרא ומאי דאמרינן דמחמרינן טפי בערבי פסחים משאר ערבי ימים טובים מפרש בירושלמי דהיינו טעמא משום דזמן פסח מחצות ואילך ואמרינן נמי התם דאף בשאר ימות השנה ביום שיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה ומקשינן התם אם כן כל היום של ערב פסח יהא אסור ומשני לפי שאין רשאי להקריבו עד חצות ומקשינן תו התם א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל יהא אסור במלאכה לעולם ומשני תורה הוציאתו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך אם כל ישראל ישבו בטלים מי יאסוף להם דגן זו היא סוגית הירוש' וכתבו בתוס' דמהך שקלא וטריא משמע דמדאורייתא אסור ואפשר דמדרבנן היא ואסמכינן ליה אקראי וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכיון דמשום פסח הוא דאסור האידנא דליכא פסח לא שני לן בין ערבי פסחים לשאר עי"ט והשיבו עליו דכיון שנאסר אע"פ שבטל טעם איסורא לא בטיל עד שיעמוד ב"ד ויתיר שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא בדוכתי טובא [ביצה ה. וש"נ] וה"נ משמע מדאמרינן בפ' ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ומספקא לן אי משום פסח אי משום מצה ואמרינן עלה (לקמן דף קח א) דרבי יהודה נשיאה הוה יתיב בתעניתא כולי יומא קסבר דמשום פסח הוא וסבר לה כמאן דאמר מודה ר' יהודה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואם איתא אדרבה כיון דמשום פסח הוא לא הוה ליה להתענות כלל שהרי בזמן הזה אין פסח נוהג אלא ודאי כדאמרן וכן דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתנו ומאי דאיתמר עלה בגמרא וכן העלו בתוס' וכ"ש שאפשר לפום גמרא דילן דמאי דאמר בערבי פסחים היינו טעמא משום דמרובה במצות דאיכא מצה ומרור דטרחתן מרובה וכן דעת רש"י ז"ל:    ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום וכו'. פי' מתני' בשדעתו לחזור מתוקמא וראיה מדאמרי' פ"ק דחולין (דף יח ב) כי סליק ר' זירא אכיל מוגרמתא דרב ושמואל ומקשי' ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואסיקנא הני מילי בשדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוה ופשטא דמתני' נמי הכי מוכח ומשום הכי קתני ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא וממקום שעושין למקום שאין עושין אע"ג דמדינא עושה כיון שדעתו לחזור אפ"ה אל ישנה מפני המחלוקת וכיון דמפני המחלוקת הוא ולאו מדינא יש לומר דוקא בפניהם הוא דמתסר הא בצנעא שרי ובגמ' אאריך בזה בס"ד:    גמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי. כלומר ודאי מנהגא דאיסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש עיקר איסור אי מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצים להחמיר יותר כדי ליזהר מן העברה ומשום דערבי פסחים מחצות ולמעלה איכא איסורא מהני מנהגא למיסר טפי ולהאי מילתא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי אית בהו עיקר איסורא ומשום הכי הוה ליה למכללינהו בהדי ערבי פסחים דהאי מנהגא נמי אסר בהו ומשני דלא אפשר למכללינהו דלא דמו והא עדיפא להו למתני אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר דמשמתינן עליה אבל אפשר דאי נהוג נמי אסורא בערבי שבתות וערבי ימים טובים מקמי זמן איסוריה ודאי מהני כיון שיש בהן עיקר איסורא אי נמי דכיון דלא חמיר איסוריה דלא משמתינן עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום הוא וכך נראה לי דכיון דבזמן אסורה לא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיניה וראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרינן ביה דאינו רואה סימן ברכה ואפי' הכי אמרי' בירושלמי דאי נהוג נשי דלא למעבד עבידתא טפי משיעורא דאתפני סדרא אינו מנהג וכתיבנא ליה בסמוך בסייעתא דשמיא:    העושה מלאכה במוצאי שבתות. פירוש דוקא עד שישלימו ישראל תפלתן אבל בתר הכי לא מיתסר והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הני נשיא דנהיגי דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג עד


דף יז עמוד א[עריכה]


דתתפני סידרא מנהג בשני ובחמישי אינו מנהג עד דתתפני סדרא בתעניתא מנהג וכתב הרב אלפסי ז"ל וכי אמרינן נמי ובכל מקום שיש בו נדנוד עבירה לאיתויי תענית צבור דוקא עד דתתפני סדרא דתעניתא אבל [מבתר] הכי לא דאין תענית צבור אסור בעשיית מלאכה כדאמרי' בפרק הקורא את המגלה עומד ויושב (דף כב ב) יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור כלומר שאם היו מאריכים את הסדר היו מתבטלים ממלאכה לפי שהוא יום שעושין בו מלאכה ומאי דאמר לקמן אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה מותר וזה אסור כלומר דתשעה באב מותר ותענית צבור אסור היינו דוקא תעניות אחרונות השנויות פ"ק דתענית (דף יב ב) אבל תענית צבור לא מיתסר בעשיית מלאכה:    כאן לעושין לשמה כאן לעושין שלא לשמה. דבעושין לשמה גדול מעל שמים חסדך כלומר שהקב"ה מבטל ומשנה מערכות שמים בשבילו:

 דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וא"ת הא רב יהודה גופיה אמר בפרק היה קורא (דף יז א) דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא יש לומר גווני טובא איכא בשלא לשמה דההיא דהתם מיירי שעוסק בתורה כדי לקנתר ולהתגדר וכיון שכונתו לדבר עבירה נוח לו שלא נברא אבל הכא מיירי שאינו מתכוין לדברי מצוה ולא לדברי עבירה אלא כגון אדם שהוא עצל ומתוך עצלותו אינו עושה מלאכה בימים שאסרו חכמים דומיא דשפל ונשכר דאמרינן בגמרא:    בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן בפ"ק דשבת (דף יט א) אמרינן דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת ומצור לצידן אפילו מערב שבת והני אחמיר עלייהו ואתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו כיון דאבהתיכו קבילו עלייהו אינהו נמי מיחייבי:    תניא דברים המותרים וכו' הך ברייתא לאו בגוונא דמתני' היא דבמתני' עסקינן במנהג שנהגו בני העיר שאסרו עצמן במותר להן אע"פ שיודעין בו שמותר להן כדי להזהר מן העבירה ובההיא גונא תנן חומרי מקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אבל הכא עסקינן בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור וסבורים הן שהם אסורים מן הדין ובכה"ג אמרי' שאין אדם רשאי להתיר לפני מי שאינן בני תורה דמסרכן ומדמו מילתא למלתא אבל ת"ח השרוי בתוך אותה העיר נוהג היתר בצנעא בתוך ביתו ויש בכלל זה ג"כ שאם נהגו אבות איסור בדבר שהוא מותר משום מגדר איסורא ובניהן שאינן בני תורה סוברין שמן הדין אסורים בו שאין לגלותו לומר להם שאינו אסור אלא משום מנהג כדי שלא יקילו בו והיינו עובדא דיהודה והלל שרחצו שניהם כאחד בכבול שהוא מקום שאבותיהן החמירו על עצמן בכך דמדינא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו שמתוך שרואה את ערותו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן בלבו שמשם יצאה אשתו וכן בעל אחותו נמי איכא הרהורא ודורות הראשונים של בני כבול שהיו בני תורה גזרו בשני אחים משום בעל אחותו ויהודה והלל לא הוו בקיאי במנהגייהו דאי הוו בקיאי בהו לא הוו עבדי משום חומרי מקום שהלך לשם וכשלעזה עליהם מדינה לא רצו לומר להם מותרין אתם כלומר לא תלעיזו עלינו שאף אתם מותרין מן הדין אלא שאבותיכם החמירו על עצמם לא רצו לומר זה להם לפי שבאותו הדור לא היו בני תורה וחשו שאם יגלו להם שהוא מותר מן הדין שיקילו בו כך נראה לי:

 רבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. כדי שישמשנו:

 ואם רבו צריך לו. לתשמישו:    ירושלמי ר' אליעזר בר בון אמר וכו'. נראה לפי הירושלמי דבמאי דאמרי' נשאל ומתירין לו אפי' בכותאי אמרינן הכי דכיון שבאים לישאל מתירין לו ואין לחוש


דף יז עמוד ב[עריכה]


לסירכא שכבר הדבר מסופק בידם שהרי באים לישאל עליו ומלמדין אותן כל עיקרי הדרכים שלא יסרכו ויסתבכו בהן שאין לך לומר דאבני תורה קאמר דאי הכי מאי איריא נשאל כי לא נשאל נמי אלא משמע דאפי' בכותאי ובכיוצא בהם אם נשאלו מתירין להן ומיהו לפום גמרין משמע דדוקא בבני תורה אבל בכותאי לא אפי' באו לישאל דהא בכמה דוכתי אשכחן שאף כשהיו שואלין לא היו מתירין להן לפי שאינן בני תורה ואף במה שלא היו נוהגין בו לא איסור ולא היתר כדמוכח בפ' תולין (דף קלט א) בעובדא דבני בשכר עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין היתר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו היתר צריך שאלה והכי מוכח בפרק בתרא דנדרים (דף פא ב) דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנא' (במדבר ל) לא יחל דברו והיינו לישנא דנשאל ולא אמר ישאל:    ורבה בר בר חנה לית ליה דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. נ"ל [דבין למאן] דאמר דבני בבל נהגו איסור בתרבא דאייתרא משום חומרא בעלמא או משום דסבירא להו דמדינא הוא דאסור כדשקלינן וטרינן הכי בפ' אלו טריפות (דף נ א) שפיר מקשה אמאי לא נהג חומרי מקום שהלך לשם לפי שכיון שנהגו בני מתיא כדברי האוסר ועשאוהו לחומרא כרבם שתלמידיו ואנשי מקומו נוהגים כמותו בין לקולא בין לחומרא כדאמרינן (שבת ד' קל א) במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל וכל שכן אם נוהגין איסור בדבר אחד הרי הן כאילו קבלו עליהם לנהוג אותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא באותו דבר מן הדין ומשום הכי מקשינן היכי אכל רבה בר בר חנה תרבא דאייתרא דהוה ס"ד שלא היה דעתו לחזור וכי היכי דתנן במתניתין דכל שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא ואפילו בצנעא הכי נמי כל שאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא ואפי' בצנעא דחד טעמא הוא ושני אביי דמארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו במילתא דהוראה לפי שהן סמוכין עבדינן כותייהו ובודאי דעבדי כותייהו הוה ליה למימר ולא עבדינן אלא משום דהך לישנא שייך שפיר בפ"ק דחולין (דף יח ב) גבי מוגרמת דרב ושמואל נקטיה הכא ורב אשי אסיק דדעתו לחזור הוה הילכך מדינא הוה שרי ומפני המחלוקת ליכא דבצנעא הוה אכיל וכי תימא אם כן היכי אמר אבוה דשמואל שוינכו ככותאי הא מדינא הוה ליה למכסייה כדי שלא ישנה מפני המחלוקת ליתא כיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא ידע דליעיילי גביה אפילו מצאוהו אוכל ויושב לא היה נופל מחלוקת בכך בין תלמידי חכמים שכבר היו יודעין שבדין היה עושה ומשום הכי אמר אבוה דשמואל שוינכו ככותאי שאין מתירין לפניהם מה שהם סוברים שהוא אסור כי היכי דלא ליתו לסרוכי מילתא למילתא [וכ"ת] והיכי אמרינן דבשדעתו לחזור דכיון דלא מתסר אלא מפני מחלוקת דבצנעא שרי והא אסיקנא בגמרא (דף נב א) בדרב ספרא דהוה ידע בקביעא דירחא דביישוב אסור [לעשות מלאכה ביו"ט שני ורב ספרא בא מא"י לבבל הוה] ובודאי דדעתו לחזור הוה דאי לא כיון דבבבל הוה ודאי אפילו במדבר אסור הוא ואפילו הכי אמרינן דביישוב אסור יש לומר דלא דמי מלאכה לאכילה דמלאכה קלא אית ליה וכל ביישוב מפרסמא מילתא מה שאין כן באכילה ואפשר גם כן שמלאכתו של רב ספרא היתה מלאכה מפורסמת שא"א לעשותה בצנעא ועובדא דרמי בר תמרי דאכל כחלי בפומבדיתא כדאיתא פרק כל הבשר (דף קי א) והקשו עליו מדתנן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ואהדר דחוץ לתחום אכלתינהו בדין הוא דבתוך התחום נמי הוה שרי בצנעא אם היה דעתו לחזור אלא דבעי לשנויי אפי' אין דעתו לחזור נמי שרי דחוץ לתחום אכלתינהו כנ"ל:    ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהן החמירו על עצמן לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר ואל תטוש תורת אמך וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב ג"כ בו ואפילו בצנעא עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת דבכי האי גוונא פקעו מיניה חומרי מקום שיצא משם כדמוכח ההיא דפרק קמא דחולין (דף יח ב) וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ואין דעתו לחזור לעירו הרי הוא כבני העיר אבל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור בכי האי גוונא לא חיילי עליה חומרי מקום מדינה אלא שאין לשנות מפני המחלוקת ובכי האי גוונא בצנעא שרי אבל מנהג שהוא בטעות אינו חייב להתנהג בו אלא בכותאי ודכותיהו אינו רשאי להתירו בפניהם אבל נוהג בצנעא בתוך ביתו אפילו דירתו קבועה באותה העיר זהו הדרך שבררתי בדברים הללו:    מימנו אנגידא דבי רב ולא מימנו אשמתא. פירש הרב אלפס ז"ל כמו שכתוב בהלכות ורש"י ז"ל פירש דתלמיד שסרח ממנין להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה:

 מאי שמתא אמר רב שם מיתה. שסופה להמית:    ואיכא למידק דמהא משמע דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובריש פרקין נמי אמרינן הכא שמותי משמתינן ליה ובברכות נמי אמרינן (דף יט א) דבכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב ובפ' כירה (דף מ ב) אמרינן דהמבשל בחמי טבריא לוקה מכת מרדות מדבריהם ובדוכתי טובא נמי אמרינן הכי אלמא מילקא אין שמותי לא י"ל דבמילתא דהוי עיקריה מדרבנן דכי עקר ליה קא עקר ליה לכולא מצוה משמתינן ליה כגון האי וכדאמר נמי (ברכות דף יט א) את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים וכדאמרינן בפרק שלישי דמועד קטן (דף כז ב) רב המנונא איקלע לההוא מתא שמע קלא שיפורא דשיכבא חזי הנהו אינשי דעבדי עבידתא אמר ליהוו הנהו אינשי בשמתא אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות כי ההוא דמבשל בחמי טבריא וכי ההוא דגזינהו לגפא דפרק שלוח הקן (דף קמא ב):    מתני' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול. שנראה כאוכל פסח בחוצה לארץ:    גמ' אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח. אפי' היה שחוט כבר מפני שנראה כמקדיש בהמתו דאתי למימר מחיים אקדשה:

 גדי מקולס. ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח דתניא בכיצד צולין (דף עד א) ר' עקיבא קורהו מקולס מפני


דף יח עמוד א[עריכה]


שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו כובע נחשת מתרגמינן קולסא דנחשא:

 אלמלא תודוס אתה. אדם חשוב:

 מטיל מלאי בכיס של תלמידי חכמים. נותן סחורה לכיס של תלמידי חכמים להשתכר בהן:

 בצל החכמה. במחיצת החכם יכנס זה שההנהו מנכסיו:    מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר. מעיה"כ:    גמ' בין שאמרו להדליק. אותן שנהגו להדליק והנוהגים שלא להדליק לא נתכוונו אלא לדבר אחד להפריש עצמם ממשכבי אשה האומר להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר והאומר שלא להדליק סבר כשהנר דולק הוא רואה את אשתו ומתאוה לה:    מתני' רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. ולא חיישינן משום יוהרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ות"ק חייש ליוהרא:

 הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עד הנץ החמה. הלכך אפילו במקום שנהגו שלא לעשות אם נהגו הלילה בכך טעות היא:

 כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר. כלומר עד חצות אפילו במקום שנהגו שלא לעשות ומיהו דוקא לצורך המועד כדאיתא בברייתא בגמרא:

 אבל לא יתחיל בה תחלה בי"ד. כלומר במקום שנהגו בו איסור:

 וחכמים אומרים שלשה אומניות עושין החייטין והספרי' והכובסים. מפרש בגמ' מש"ה מקילי רבנן בהנך שלשה אומניות לפי שמצינו בהן קולא בחולו של מועד הילכך מקילין נמי בהו בארבעה עשר ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ובהא פליגי דר' מאיר אסר בכולהו מלאכות להתחיל במקום שנהגו בו איסור ומתיר בכולן לגמור ורבנן שרו בשלש מלאכות אלו ושאר כל המלאכות מתירין לגמור ודוקא עד חצות אבל מחצות ולמעלה הכל שוה לאסור ואפי' לגמור והר"ם כתב בפ' ראשון מהלכות שביתת יום טוב דכי אמר גומרה בארבעה עשר ושריותא דשלשה אומניות דוקא במקום שנהגו לעשות ולא נראו דבריו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:    גמ' עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות מקום שנהגו אין לא נהגו לא. כלומר שאם נהגו שלא לעשות אסור להתחיל בשום מלאכה אע"פ שהיא לצורך המועד (ולעמוד שם) אבל מקום שנהגו לעשות מותר עד חצות ואפילו להתחיל:    מתני' מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר. כשנותן ביצים תחת התרנגולים להתחמם לגדל אפרוחין קרי מושיב שובכים:

 ותרנגולת. המחממת ביציה שברחה מעליהן מחזירין אותה ופרכינן השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעיא ופריק דסיפא אתא לחולו של מועד שאין מושיבין אותה לכתחלה אבל אם [ברחה או] מתה מחזירין:

 גורפין זבל. ואפילו מחצות ולמעלה:

 ובמועד מסלקין אותו לצדדין. כלומר בחולו של מועד דאילו במועד עצמו אין מטלטלין אותו כלל:

 ובחולו של מועד אין מביאין אלא לצורך המועד. משום מראית העין דנראה כאילו תיקן במועד:

 הדרן עלך מקום שנהגו