רי"ף על הש"ס/פסחים/דף יז עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · פסחים · דף יז עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

תעניתא מנהג:

כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא פירש שני מקומות הן בחלב שעל גבי הקבה אחד בקשת וא' ביתר שעל הקשת אסור ושעל היתר איכא מאן דנהג ביה איסורא ואיכא מאן דנהג ביה התירא ובבבל נהגו בו איסור וכי אתא רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל אכל חלב דאייתרא כמנהג מקומו עול לגביה רב אויא ורבה בר חנין כיון דחזנהו כסייה אתו ואמרו ליה לאבוה דשמואל אמר להו שוינכו ככותאי ורבה בר בר חנה לית ליה אנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אמר אביי הני סילי מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל אי נמי מבבל לארץ ישראל אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותיהו רב אשי אמר אפי' תימא מארץ ישראל לבבל הני מילי היכי שאין דעתו לחזור רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה וקיימא לן כרב אשי דהוה בתרא:

רב נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני דעצרת שמתיה רב יוסף איכא דאמרי נגדיה רב יוסף אמר ליה אביי ולישמתיה מר שמותי דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על שני ימים טובים של גליות א"ל הני מילי בשאר אינשי אבל הכא צורבא מרבנן הוא דטבא ליה עבדי ליה דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא פירש מימנו אנגידא מתקבצין אצל הרב ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולם להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד לפיכך השמתא חמורה יותר מן המלקות וגרסי' בפרק ואלו מגלחין (דף יז.) מאי שמתא אמר רב שם מיתה:

מתני' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו בחוצה לארץ ונראה כאוכל קדשים בחוץ אמר רב פפא דוקא בשר אבל חיטי ושערי לא דעבידי אינשי דמנטרי לפיסחא וגדי מקולס אף על גב דלא פריש ואמר זה לפסחא אסור דתניא אמר רבי יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני

רבנו ניסים (הר"ן)

לסירכא שכבר הדבר מסופק בידם שהרי באים לישאל עליו ומלמדין אותן כל עיקרי הדרכים שלא יסרכו ויסתבכו בהן שאין לך לומר דאבני תורה קאמר דאי הכי מאי איריא נשאל כי לא נשאל נמי אלא משמע דאפי' בכותאי ובכיוצא בהם אם נשאלו מתירין להן ומיהו לפום גמרין משמע דדוקא בבני תורה אבל בכותאי לא אפי' באו לישאל דהא בכמה דוכתי אשכחן שאף כשהיו שואלין לא היו מתירין להן לפי שאינן בני תורה ואף במה שלא היו נוהגין בו לא איסור ולא היתר כדמוכח בפ' תולין (דף קלט א) בעובדא דבני בשכר עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין היתר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו היתר צריך שאלה והכי מוכח בפרק בתרא דנדרים (דף פא ב) דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנא' (במדבר ל) לא יחל דברו והיינו לישנא דנשאל ולא אמר ישאל:

ורבה בר בר חנה לית ליה דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם: נ"ל [דבין למאן] דאמר דבני בבל נהגו איסור בתרבא דאייתרא משום חומרא בעלמא או משום דסבירא להו דמדינא הוא דאסור כדשקלינן וטרינן הכי בפ' אלו טריפות (דף נ א) שפיר מקשה אמאי לא נהג חומרי מקום שהלך לשם לפי שכיון שנהגו בני מתיא כדברי האוסר ועשאוהו לחומרא כרבם שתלמידיו ואנשי מקומו נוהגים כמותו בין לקולא בין לחומרא כדאמרינן (שבת ד' קל א) במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל וכל שכן אם נוהגין איסור בדבר אחד הרי הן כאילו קבלו עליהם לנהוג אותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא באותו דבר מן הדין ומשום הכי מקשינן היכי אכל רבה בר בר חנה תרבא דאייתרא דהוה ס"ד שלא היה דעתו לחזור וכי היכי דתנן במתניתין דכל שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא ואפילו בצנעא הכי נמי כל שאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא ואפי' בצנעא דחד טעמא הוא ושני אביי דמארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו במילתא דהוראה לפי שהן סמוכין עבדינן כותייהו ובודאי דעבדי כותייהו הוה ליה למימר ולא עבדינן אלא משום דהך לישנא שייך שפיר בפ"ק דחולין (דף יח ב) גבי מוגרמת דרב ושמואל נקטיה הכא ורב אשי אסיק דדעתו לחזור הוה הילכך מדינא הוה שרי ומפני המחלוקת ליכא דבצנעא הוה אכיל וכי תימא אם כן היכי אמר אבוה דשמואל שוינכו ככותאי הא מדינא הוה ליה למכסייה כדי שלא ישנה מפני המחלוקת ליתא כיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא ידע דליעיילי גביה אפילו מצאוהו אוכל ויושב לא היה נופל מחלוקת בכך בין תלמידי חכמים שכבר היו יודעין שבדין היה עושה ומשום הכי אמר אבוה דשמואל שוינכו ככותאי שאין מתירין לפניהם מה שהם סוברים שהוא אסור כי היכי דלא ליתו לסרוכי מילתא למילתא [וכ"ת] והיכי אמרינן דבשדעתו לחזור דכיון דלא מתסר אלא מפני מחלוקת דבצנעא שרי והא אסיקנא בגמרא (דף נב א) בדרב ספרא דהוה ידע בקביעא דירחא דביישוב אסור [לעשות מלאכה ביו"ט שני ורב ספרא בא מא"י לבבל הוה] ובודאי דדעתו לחזור הוה דאי לא כיון דבבבל הוה ודאי אפילו במדבר אסור הוא ואפילו הכי אמרינן דביישוב אסור יש לומר דלא דמי מלאכה לאכילה דמלאכה קלא אית ליה וכל ביישוב מפרסמא מילתא מה שאין כן באכילה ואפשר גם כן שמלאכתו של רב ספרא היתה מלאכה מפורסמת שא"א לעשותה בצנעא ועובדא דרמי בר תמרי דאכל כחלי בפומבדיתא כדאיתא פרק כל הבשר (דף קי א) והקשו עליו מדתנן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ואהדר דחוץ לתחום אכלתינהו בדין הוא דבתוך התחום נמי הוה שרי בצנעא אם היה דעתו לחזור אלא דבעי לשנויי אפי' אין דעתו לחזור נמי שרי דחוץ לתחום אכלתינהו כנ"ל:

ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהן החמירו על עצמן לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר ואל תטוש תורת אמך וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב ג"כ בו ואפילו בצנעא עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת דבכי האי גוונא פקעו מיניה חומרי מקום שיצא משם כדמוכח ההיא דפרק קמא דחולין (דף יח ב) וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ואין דעתו לחזור לעירו הרי הוא כבני העיר אבל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור בכי האי גוונא לא חיילי עליה חומרי מקום מדינה אלא שאין לשנות מפני המחלוקת ובכי האי גוונא בצנעא שרי אבל מנהג שהוא בטעות אינו חייב להתנהג בו אלא בכותאי ודכותיהו אינו רשאי להתירו בפניהם אבל נוהג בצנעא בתוך ביתו אפילו דירתו קבועה באותה העיר זהו הדרך שבררתי בדברים הללו:

מימנו אנגידא דבי רב ולא מימנו אשמתא: פירש הרב אלפס ז"ל כמו שכתוב בהלכות ורש"י ז"ל פירש דתלמיד שסרח ממנין להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה:

מאי שמתא אמר רב שם מיתה: שסופה להמית:

ואיכא למידק דמהא משמע דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובריש פרקין נמי אמרינן הכא שמותי משמתינן ליה ובברכות נמי אמרינן (דף יט א) דבכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב ובפ' כירה (דף מ ב) אמרינן דהמבשל בחמי טבריא לוקה מכת מרדות מדבריהם ובדוכתי טובא נמי אמרינן הכי אלמא מילקא אין שמותי לא י"ל דבמילתא דהוי עיקריה מדרבנן דכי עקר ליה קא עקר ליה לכולא מצוה משמתינן ליה כגון האי וכדאמר נמי (ברכות דף יט א) את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים וכדאמרינן בפרק שלישי דמועד קטן (דף כז ב) רב המנונא איקלע לההוא מתא שמע קלא שיפורא דשיכבא חזי הנהו אינשי דעבדי עבידתא אמר ליהוו הנהו אינשי בשמתא אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות כי ההוא דמבשל בחמי טבריא וכי ההוא דגזינהו לגפא דפרק שלוח הקן (דף קמא ב):

מתני' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול: שנראה כאוכל פסח בחוצה לארץ:

גמ' אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח: אפי' היה שחוט כבר מפני שנראה כמקדיש בהמתו דאתי למימר מחיים אקדשה:

גדי מקולס: ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח דתניא בכיצד צולין (דף עד א) ר' עקיבא קורהו מקולס מפני

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט