רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נ א (עריכה)


כאיסורו - של חמץ ובשר קודש נמי משנפסל ביוצא אסור באכילה:

יקרות וקפאון - איידי דאיירי בירושלים ביציאות שעריה דקתני וכן מי שיצא מירושלים כו' פתח בהא פרשתא דבעינן למימר קמן שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים:

אור שיקר בעולם הזה - כשחמה מאירה בגבורתה ואורה גדול אותו אור חשוב ויקר שלה יהא קפוי וקל לעולם הבא כל דבר קל קרי קפוי צף על המים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו) :

בני אדם שיקרים - עשירים וחשובים ואינן טובים למקום:

איתנגיד - גוע ופרחה רוחו:

עליונים למטה - אותן שהיו כאן חשובים ראיתי קלים:

ואנן - תלמידי חכמים היכי איתינן התם:

הרוגי מלכות ותו לא - לא היתה בהן מעלה אחרת שיחשבו עליה אלא זו בלבד:

הרוגי לוד - שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל:

עד שעה שהסוס רץ ומציל - כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום ולשון מציל שצילו תחתיו שכל שעות היום חמה נוטה לצדדין וצל האדם וצל הבהמה נוטה לצידו כשחמה במזרח צל האדם למערב אבל בחצי היום חמה עומדת באמצע הרקיע בראש כל האדם וצל הסוס תחתיו בפי' ר' מכיר זצ"ל מצאתי:

כל מצילות - כלומר שתולין לסוס לנוי ולקשקש לשון מצלתים ד"ה א יג) :

יהיה קודש לה' - שיתנדבו ישראל נדבותיהן למקדש:

כל ביזה שיבוזו ישראל - מן הנכרים ביום אחד עד חצות יהיו קודש לה' שיביאום נדבה למקדש:

הסירות כמזרקים - אף הסירות יהיו של כסף ושל זהב שתהא שם ביזה רבה להקדש:

מאי והיה הסירות כמזרקים - הא במצילות הסוס ליכא הקדש כולי האי:

דמיתעתרי ישראל - יתעשרו ישראל ובשורה אחרת היא:

כנעני - לא יהיו צריכין גזברין לעשות סחורה בנכסי הקדש לפי שיהא שם עושר גדול מן הביזה:

בא אברהם והזהיר את יצחק - שהשביע לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (בראשית כד) :

ויצחק את יעקב - לא תקח אשה מבנות כנען (שם כח) :

כולו הטוב והמטיב - שאין שם בשורה רעה:

למידרשיה בפירקא - קרייה דיו"ד ה"י דארבע אותיות דרשיה וטעמיה התלויים בו:

לעלם כתיב - זה שמי לעלם חסר וי"ו לשון העלמה:

כתיב זה שמי לעלם - בהעלמה וכתיב זה זכרי דמשמע קרייה ולא העלמה לשון אחר כיון דכתב זה שמי פשיטא דזה זכרי היאך יקרא אלא בשמו:

לא כשאני נכתב - שני שמות לימדו שם הכתיבה ושם הקרייה:

הדרן עלך אלו עוברין מקום שנהגו

עד חצות - חצי היום:

שלא לעשות - כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותקון מצה לצורך הלילה דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפרק בתרא (דף קט:)) חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נ ב (עריכה)


ואל ישנה אדם - בגמרא פריך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואיהו נמי אל ישנה וליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם:

המוליך פירות שביעית ממקום שכלו - לחיה מן השדה וחייבין בני המקום לבערן מן הבית והוליכן זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הכנוסין בבית:

חייב לבער - משום חומרי מקום שיצא משם:

צא והבא לך אף אתה - מפרש בגמרא:

גמ' מאי איריא ערבי פסחים - דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ולמה ליה למיתני חצות לאשמעינן הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי:

מן המנחה - תשע שעות ומחצה:

סמוך למנחה - קודם לכן:

נידנוד עבירה - רמז עבירה:

תענית צבור - אסור במלאכה במסכת תענית (דף יב:) כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר תענית ציבור לא כדאמר שמואל אין חומר תענית ציבור בבבל (לקמן דף נד:):

במוצאי שבתות - משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש:

זריז - בעל מלאכה:

שפל ונשכר דלא עביד כולה שבתא ולא במעלי שבתא - ואע"ג דלאו לשום מצוה מיכוין מצוה שלא לשמה מיהא הויא דאמרינן לקמן יעסוק אדם במצוה ואפילו שלא לשמה: ה"ג ואע"ג דהאי דלא קעבדן כו':

עושין לשמה - מעל שמים ושלא לשמה עד לשמים דמצוה מיהא קא עביד כדרב יהודה:

מתקולתא - נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין דשכר מועט הוא ומתבזה אשתו על שכר מועט:

אגרתא - שכר ריחיים שמשכירין טורח גדול ושכר מועט אבל קונה ריחיים ומוכרן הרי הוא כשאר פרקמטיא:

בקנים - כל מקלות דקים קרי קנים שעושין מהן גדרות ומחיצות:

אפחזייהו - נפח שלהן:

תגרי סימטא - יושבין ומוכרין בשוק ועין שולטת בהן:

ומגדלי בהמה דקה - הכל צווחין עליהן:

וקוצצי אילנות טובות - למוכרן לעצים הכל תמיהים ומלעיזין עליהם ומתוך כך עין שולטת בהן וצעקת בני אדם:

ונותנין עיניהם בחלק יפה - כשחולקים עם אחרים תמיד מקפידין ליטול חלק יפה:

מתורגמנין - שעומדין לפני החכם בשבתות ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים:

ומעות יתומין - למחצית שכר:

ממדינת הים - משלח ספינותיו תמיד במקום סכנה:

תכלת - לציצית:

אינן רואין - כדאמרן שאם יתעשרו לא יהו עסוקין:

ואם עוסקין לשמה - להיות המצוה מצויה לצריכין לה:

רואין - דהואיל ולשמה עושין לא יניחו בשביל עשרן:

מצור לצידון - יום השוק של צידון בע"ש והם מחמירים על עצמן שלא להיבטל מצרכי שבת:

הוה אפשר להו - להמנע מן השוק שעשירים היו:

מארוזא - אורז:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נא א (עריכה)


דסרכי מילתא - של קולא ומזלזלין יותר:

הנך אינשי נמי - כיון דלא גמרי:

סרכי מילתא - קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף מדגן: המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחוייב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל:

רוחצין שני אחים כאחד - ואין כאן משום פריצות דנימא מתוך שמצוין יחד ועכשיו רואין ערומים זה את זה נותנין עין איש באחיו למשכב זכור:

ואין רוחצין כו' - כלומר אין נוהגים שני אחים לרחוץ כאחד:

בכבול - מקום:

קורדקיסין - אשקפונ"ש (אישקפינ"ש: נעליים קלות) רחבים ולא חיישינן דילמא משתלפי ואתי לאייתוינהו ארבע אמות ואין דרך בני בירי לצאת בקורדקיסין שהן נוהגין בהן איסור:

ספסלי נכרים - שהן מוכרין בהן סחורה ולא חיישינן לחשדא:

ככותאי דמי - דכיון דלא גמירי ולאו מקום תורה הוא סרכי מילתא:

מאביו וחמיו - מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא הירהורא:

משום כבוד אביו - שמשמשו במרחץ:

ואתו אינהו - בני כבול:

תלמיד לא ירחץ עם רבו - שצריך להתבייש מכבודו וממוראו:

ואם היה רבו צריך לו - שישמשנו במרחץ:

אכל דאייתרא - חלב שבכפיפת הקיבה שהקיבה כפופה ועשויה כקשת ואותו חלב שבמקום היתר אוכלין בני ארץ ישראל ובני בבל נוהגין בו איסור:

שוינכו ככותאי - דאמרינן לעיל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן ואוקמה רב חסדא בכותאי:

הני מילי מבבל לבבל - מעיר לעיר בבבל דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהן יש כאן מפני המחלוקת וכל שכן מבבל לארץ ישראל אל ישנה את מנהג המקום מפני המחלוקת:

אבל מארץ ישראל לבבל - אם ישנה את המנהג בבבל אין כאן מחלוקת דאנן כייפינן לבני א"י דאינהו סמיכי ובבבל לא סמיכי:

עבדינן כוותייהו - כלומר אם באין משם לכאן אין להם לשנות מנהגם אלא עושין כמקומן:

אפילו תימא מארץ ישראל לבבל - אל ישנה:

לא תאכל - דאייתרא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נא ב (עריכה)


ונטל ספיחי כרוב - בשביעית לאחר זמן הביעור:

כדי - ראוי:

בפני אכול - בפני אתה יכול לסמוך עלי הואיל וראיתי את רבי שמעון שאכל והיינו פלוגתא דידיה אדידיה דלעיל אמר לא תאכל אפי' בפני והכא קאמר דאע"ג דלאו בר סמכא הוא ולאו מגמריה ומסבריה קא שרי ליה סמכינן עליה מיהא בפניו משום דחזיא לגברא רבה דאכיל:

כל הספיחין אסורין - בשביעית מזמן הביעור ואילך:

חוץ מספיחי כרוב - עלין היוצאין מקלח הכרוב:

שאין כיוצא בהן בירק השדה - משרשין הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו וכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא אבל ספיחי כרוב אינו כן אלא עליו גדילין בענפים ולא אסרה תורה אלא ספיחים מעין זריעה כדכתיב הן לא נזרע וגו' כך שמעתי וקשיא לי חדא דכי האי גוונא לא קרי ספיחים אלא הגדילים מזרע הנחבט ונופל לארץ קודם לקיטה ועוד אילנות בשביעית מי לא נהגא בהן נמי קדושה ונראה בעיני דטעמא משום דכרוב אינו כלה לחיה כל ימות החורף וגימגום:

א"ר עקיבא - למה נאמר ולא נאסוף מאחר שאין אנו זורעין מה יאספו לימד על הספיחים שאסורין והכי קאמר הן לא נזרע והגדילין מאיליהן לא נאסוף:

גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחין דעלמא - דאף על גב דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים ספיחין דידיה אסורין דלא לימא טעמא משום דאין בספיחי' איסור שביעית ואתו למישרי שאר ספיחים:

ארישא - ואל ישנה דמתני' ארישא קאי ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין:

רבא אמר לעולם אסיפא - והכי משמע מתני' או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא ליעבד דהא דקיימא לן בעלמא אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת:

דמאי אמרת - הרואה אותו בטל יאמר זה אומר שהמלאכה אסורה וחלוק על כולנו לא יאמר הכי אלא יאמר מלאכה אין לו שהרי כמה בטלנין יש בשוק כל ימות השנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נב א (עריכה)


ביישוב לא עבידנא - מלאכה ביום טוב שני הואיל ונהגו בו איסור לא תשנה לעיניהם את המנהג:

דעדיפא מינה - החמורה ממנה:

עבדי ליה - עשיתי לו:

מימנו אנגדא דבר בי רב - תלמיד שסרח היו נמנין להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה:

ולית ליה לר' יהודה כו' - דמשמע שיכול לומר לו בן מקום שלא כלו לבן מקום שכלו צא והבא לך אף אתה ממקום שהבאתי ותמצא שלא כלו שם לחיה ואכול מאותן שתביא ואותה שלך שיש לך בבית אסורין וטעמא משום דגדלו כאן ובזה המקום כלו אבל אני הבאתי את שלי ממקום היתר ואין כאן מחלוקת ולית ליה לר' יהודה דאסור משום חומרי מקום שהלך לשם ואפילו אין שם מחלוקת דהא ממקום שאין עושין למקום שעושין דטעמא לאו משום מחלוקת הוא ואסרינן ליה משום חומרי מקום שיצא משם:

הכי גרסינן מילתא אחריתי קאמר - או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן חייב לבער ור' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו והא לא כלו:

מילתא אחריתי קאמר - תנא קמא:

ושמע שכלו במקומן חייב לבער - ואע"ג דאין כאן חומרי מקום שיצא משם שבשעה שיצא עדיין לא היו נוהגין בהן חומרא:

ר' יהודה אומר צא - יכול זה לומר לבני מקומו שיצא משם איני משנה ממנהגכם דהא הולכתים למקום שלא כלו וצא והבא לך משם ותוכל למצוא הרבה:

לחומרא אמרה ר' יהודה - הכי הוה גמיר לה ר"א מרביה דרבי יהודה אמר לחומרא:

אלא איפוך - תוספת זו שהוספנו על המשנה ואימא או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן אינו חייב לבער דאין כאן משום חומרי מקום שיצא משם שכשהוציאם עדיין לא נאסרו ר' יהודה אומר יש כאן זילזול מקומו דאמרי ליה בני מקומו הראשון צא והבא לך מהיכא דאייתינהו ממקום שהבאתם ותמצא שכבר כלו:

לעולם כדקתני - דלא איירי מתניתין במביא ממקומו למקום השוה לו אלא למקום שאין שוה לו:

והכי קאמר - מתניתין המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער החזירן למקומן ועדיין לא כלו אינו חייב לבער ורבי יהודה מחמיר דאמרינן ליה צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו השתא והא כלו להו:

גבא דחמרא קלטינהו - גבו של חמור שהכניסן לתוך אותו מקום החמור קלטן בחומרי אותו מקום שלא יוכל להחזירן עוד הא לא גדלו שם ואינו אוכלן שם:

הכובש שלשה כבשים - שלשה מיני ירק בחבית אחת של חומץ או של ציר כדי להתקיים:

אוכלין - משלשתן:

על הראשון - על סמך הראשון הממהר להיות כלה לחיה מן השדה דמשעה שיכלה אחד מהן מן השדה שלשתן אסורין דכבשייהו משוי להו כחד:

אף על האחרון - על סמך מין הכלה אחרון ואוכל משלשתן ואע"פ שמין השנים כלה לחיה כבר ותנא דמתני' ור' יהודה בהא פליגי דתנא קמא סבר לה כרבי יהושע דמיקל והכי מישתמעא למילתיה ממקום שלא כלו למקום שכלו כולן חייב לבער אבל כלו מקצתן אוכל אף ממין הכלה כר' יהושע דאוכלין אף על האחרון ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מאותו המין מן השדה והרי לא תמצא בשדה ואסור כרבן גמליאל:

אוכלין בתמרים - בכל ארץ יהודה עד שיכלה דקל האחרון שבצוער שהיא עיר התמרים ותנן לקמן שלש ארצות לביעור שאין בני יהודה אוכלין משכלו בכל ארץ יהודה ואע"פ שלא כלו בגליל אבל אוכלין הן ביהודה ואפילו במקום שכלה עד שיכלה מקום אחרון שבכל ארץ יהודה לפי שחיה כשאינה מוצאת כאן הולכת למקום אחר והיא מתפרנסת שם ורחמנא תלה בה כדלקמן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נב ב (עריכה)


אוכלין על של בין הכיפין - דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב והיינו שיצים ומן הדקל עצמן הן ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין כפות תמרים וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין ולמטה בשיצין וקאמר רבן שמעון דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין מאותן שבבית אבל אין אוכלין מן הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים ומתניתין הכי קאמר תנא קמא. כלה לגמרי אף מבין השיצים חייב לבער אבל כלו מן הכיפין ועדיין יש בשיצין אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן ולא תמצא ולחומרא אמרה רבי יהודה:

שלש ארצות - בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור שאין זו סומכת על זו משכלו בה ואע"פ שלא כלו בחבירתה:

ושלש ארצות בכל אחת ואחת - שחלוקות במנהג קיום פירותיהן שפירותיהן כלות של זו קודם לזו ואעפ"כ עשינו כולן אחת לביעור כדמפרש ואזיל:

ולמה אמרו שלש ארצות - הואיל ושלש ארצות לכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הילכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:

שיהיו אוכלין בכל אחת - עשאום לשלש שבכל אחת כאילו הן אחת ואוכלין בכל אחת ואחת מהשלש החלוקות לביעור עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה אוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצותיה וכן בעבר הירדן וכן בגליל:

מנא הני מילי - דאוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצות שבה אבל אין אוכלין ביהודה ע"י אותן שבגליל:

וגמירי - מסורת מאבותינו:

דאין חיה שביהודה - מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:

מתבערין - כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה:

בכל מקום שהן - ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ לבערן שם:

משום שנאמר בארצך - לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה:

הא אפיקתיה - למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל:

קרי ביה בארץ בארצך - אי הוה כתיב בארץ הוה שמעת מינה חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך. דרוש בה תרתי:

אי נמי - אשר לדרשא:

לוו בהדיה - נתלוו עמו בחבורה:

מיניה דר' אבהו - תלמידיו היו:

דקים ליה דאיהו דייק שמעתא מפומיה דרביה - כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שנייה ומבחין הימנו או הן או לאו:

כרחבה דפומבדיתא - שהיה מדקדק בשמועתו לדעת ממי קיבלה:

רבי יהודה - ספק שמעה מרב יהודה או מר' יהודה נשיאה דהוה נמי בההוא דרא:

סטיו כפול היה - איצטבאות סביב לו כפולות זו לפנים מזו סביב:

קרי רב יוסף עליה - דרב ספרא:

קץ כפנייתא דשביעית - דקל טעון כפניות והן תמרים קטנים שלא בישלו וקצץ הדקל לעצים והפסיד כפניות:

דנחת לפירא - פירי שנגמר אסור להפסידו:

מתחלי דערלה - שומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזי יער הדקות:

אסירי - משום ערלה דלא הוו כעץ אלא שם פירי עליהם הואיל דנעשו שומר לפירי:

ושומר פירי אימת הוי בכופרי - כשהן קטנות וכופרא הוא כפניות וכשגדילין הוא יבש ונופל אלמא כפניות קרויין פירי:

רב נחמן - דאמר פירי שלא נגמר קרוי פירי:

דאמר כר' יוסי - דאמר משנפל פרח הגפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פירי ובלעז קורין אשפני"ר (אישפיני"ר: פיתוח (הפרי) [השווה פירוש רש"י לשיר השירים ז יג. יכול להיות שהמילה הצרפתית מתייחסת לכל ההסבר שם, ולא למילה "סמדר" דוקא]) :

ופליגי רבנן עליה - במסכת ערלה דקתני רישא: העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר מותרים משום ערלה ורבי אלעאי דעבד כרבנן:

בשאר אילנות - חוץ מגפן:

אין קוצצין - לעצים מפני שמפסיד הפירי ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:

משיוציאו - תחילת העלין בימי ניסן:

משישרשרו - משיראו בהן כעין שרשרות של חרובין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נג א (עריכה)


משיגריעו - משגדלו הענבים קצת ונקראו גירוע ולקמן מפרש שיעורו כפול הלבן:

משיניצו - משיגדיל הנץ עליהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמה של רימון מצטרף והנץ שלו אינו מצטרף:

הוא בוסר - דאמר כל היכא דתנן או בוסר או גירוע כולהו חדא נינהו בוסר תנן בגיטין (דף לא.) משעת כניסת המים לבוסר:

פול הלבן ס"ד - הא בגפנים קיימא:

ומאן - תנא דשמעת ליה דאמר בוסר הוא דהוי פירי כדקתני משיגריעו דהיינו בוסר אבל סמדר לא רבנן היא וקתני דמודו בשאר אילנות הא דרב אסי הוא בוסר הוא גירוע נקט הכא משום דלא תימא גירוע היינו סמדר ורבי יוסי היא:

בדניסחני קץ - תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים ולעולם הן קטנות הלכך ר' אילעאי לא אפסיד מידי:

אוכל - מקום כרמים ואית דגרסי של אבל והוא אבל כרמים:

דליות - טריילי"ש (גפני–דליות) :

תקוע - מקום זיתים כדתנן במנחות (דף פה:) תקועה אלפא לשמן ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו מצויין חכמים בהן כדכתיב (שמואל ב יד) וישלח יואב תקועה וגו':

גוש חלב - נמי איכא זיתים טובא והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במנחות (שם):

כדי שיהא עני יוצא כו' - מותר לאכול מן הכנוסין עד שיכלו בשדה כל כך שיהא עני יוצא לבקש ואינו מוצא כו':

גרוגרות - תאנים יבשים:

פגי בית היני - תאנים של אותו מקום:

לא הוזכרו - בבית המדרש להחשב פירי אלא למעשר:

אהיני - תמרים:

דטובינא - מקום ואותן פגים ואותן תמרים לעולם קטנים: ואמר רב ביבי גרסינן ולא תירוצא הוא:

תרתי בתרייתא מחליף - בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד חנוכה:

סימן להרים מילין - עפצין גלי"ש (עפצים (גידולים טפיליים בעלה האלון)) אבל שאר אילנות שבהרים אין יפין ונפקא מינה דלא מייתינן בכורים מינייהו כדלקמן:

דקלים - תמרים:

שקמה - אינה עושה פירי:

שפלה - ארץ מישור ולקמיה מפרש מאי נפקא מינה:

כשקמים אשר בשפלה - שמע מינה דרך שפלה לשקמים ומיהו לאו ראיה גמורה היא לידע דאם אין בה שקמים לא תהא קרויה שפלה בבכורים כתיב אשר תביא מארצך ודרשינן במנחות (דף פד:) נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן שבח ארץ דהא בשבחה הכתוב מדבר אף כאן שבח ארץ וילפינן מינה דאין מביאין אלא משבעת המינין האמורין שם ואין מביאין אלא ממקום משובח ותמרים משבעת המינין הם דכתיב ודבש דהיינו דבש תמרים:

ולא מדקלין שבהרים - דאינן משובחין אלא דקלים של עמקים:

ולא מפירות - תבואת דגן שבעמקים שהמים לנין שם ותבואתן כמושה ומרקבת:

לנחל איתן - לעגלה ערופה צריך שיהו קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל:

למקח וממכר - שפלה אני מוכר לך צריך שיהו בה שקמים:

מתני' מקום שנהגו שלא למכור - דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה - דגזור ביה רבנן משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני במסכת ע"ז (דף טו.) וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת:

עגלים וסייחים - קטנים ואף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מיחלפי במכירת גדולים ושבורים מיחלפי במכירת שלמים בשבורה. דלא משהי לה ושחטו לה הלכך לא חזי ליה ישראל גבי נכרי ולא אתי למישריה מכירה אחריתי:

בן בתירא מתיר בסוס - לפי שמלאכתו לרכיבה ונסיוני דידיה ליכא למיגזר בהן דאין בה אלא משום שבות דאין רוכבין על גבי בהמה גבי שבות תנן לה במסכת ביצה (דף לו:):

שלא לאכול - דמיחזי כאוכל פסח בחוץ:

גמ' בשר זה - ואפילו שחוטה כבר:

אבל חיטי - לא דמו מידי לקדשים וכי קאמר חיטין אלו לפסח. דמנטר לפסח קאמר אצניעו לפסח לאוכלם ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן:

ה"ג אמר רבי יוסי תודוס איש רומי - ישראל חשוב שהיה ברומי:

מקולסין - צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח דתניא בכיצד צולין (לקמן עד.) רבי עקיבא קורהו מקולס לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו כובע נחושת בגלית (שמואל א יז) תרגומו קולסא דנחושא:

אלמלא תודוס אתה - אדם חשוב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נג ב (עריכה)


קרוב להאכיל - דומה לקדשים:

שאינו מקולס לא - וקשיא לרב דאמר בשר גרידא מיחלף בפסח: ומשני מקולס אע"ג דלא אמר בשר זה לפסח ולא מזכיר עליו את השם אסור אבל שאינו מקולס אמר הרי בשר זה לפסח אסור משום דנראה כקורא שם:

רב אחא מתני לה להא מתני' - דתודוס:

כר' שמעון - אמר רבי שמעון תודוס איש רומי כו':

רבי שמעון פוטר - באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דתנן במנחות מביא מן החיטין דכיון דאמר הרי עלי מנחה תפוס לשון ראשון ומנחה אינה באה מן השעורין נדבה הלכך יביא מן החיטין ורבי שמעון פוטר דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ונדבק ודעתו לכל מה שמוציא בפיו ולמנחת שעורין נתכוין וסבור שאדם יכול להתנדב ולהביא כן ולפיכך אין בדבריו כלום והאי מאכיל גדי מקולס נמי מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח ואפילו היה קורא לו שם בשעת צלייה שלא כדרך המקדישין הוא ואין השם חל עליו:

ר' שמעון - דפטר באומר מנחה מן השעורים ולא חייביה משום תפוס לשון ראשון בשטת ר' יוסי אמרה דאמר במסכת תמורה (דף כה:) אף בגמר דבריו אדם נדבק ונתפס כלומר תופס הוא את גמר דבריו דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ דאמר תפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין תחלה הואיל ולא הוה אפשר ליה להוציא שני שמות כאחד ועל כרחו הוציא זה אחר זה דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים:

מאי לאו מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי - בתפישת גמר דברים:

ר' יוסי סבר לה כר' שמעון - במתנדב שלא כדרך המתנדבים דלא אמר כלום וההיא דתודוס לא מתוקמא כר' יוסי: ה"ג לא ר"ש סבר לה כר' יוסי ולא רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון. והכי פירושא לא היא כדאמרת אלא רבי שמעון סבר לה כרבי יוסי דאף בגמר דבריו נתפש דעת האדם והוה ליה מתנדב שלא כדרך מתנדבין ורבי שמעון סבר הואיל ושלא כהוגן התנדב אין בדבריו כלום אבל רבי יוסי לא סבר כרבי שמעון במתנדב שלא כדרך המתנדבין דלא אמר כלום אלא חיובי מחייב ליה להביא מנחת חיטין ולאו משום תפוש לשון ראשון אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וגבי גדי מקולס נמי אע"ג דשלא כדרך המקדישין הוא הוה ליה קרוב להאכיל קדשים בחוץ דאי הוה אמר עליה הרי זה לפסח אמרי לדמי פסח קאמר:

גברא רבה הוה - ומפני כבודו לא גזרו עליו נדוי:

או בעל אגרופין - ומפני היראה:

ועוד זו דרש - אלמא גברא רבה הוה:

מה ראו - שלא דרשו וחי בהן ולא שימות בהן:

מטיל מלאי - נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בה:

בצל החכמה - במחיצת החכמה יכנס זה שהנההו מנכסיו:

מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר - בגמרא מפרש טעמא:

גמ' בין שאמרו להדליק - אותן שנהגו להדליק והנוהגין שלא להדליק לא נתכוונו אלא לדבר אחד להפריש עצמו ממשכבי אשה האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאווה לה:

יישר - שפיר קאמרת וכן א"ר יוחנן ולא גרסינן יישר:

ודאי דאמריתו כו' - אמת הדבר ששמעתי עליכם שאתם אומרים משמיה דר' יוחנן הכי:

הדר עולא חזא ביה ברבה בר בר חנה בישות - נסתכל בו בפנים זועפות כלומר אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן אלא אף במוצאי יוה"כ מברכין עליו הואיל ודבר חדש הוא שנאסר בו כל היום ועכשיו נהנה ממנו:

אנא אהא אמרי להו - משמיה דרבי יוחנן דענה אחר התנא וחכמים אוסרין להדליק את הנר אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת עד מוצאי שבת ולא הזכרתי שמו של ר' יוחנן על אור במוצאי שבת אלא בזו והם סבורים שעל דבר ברכת האור הזכרתי שמו:

עדא תהא - זאת תהיה בזו אני מודה שאמרה ר' יוחנן:

זה עולא - שהבין מדבריו של רבה בר בר חנה טעות וחזא ביה בישות וסתם דבריו שלא אמר לו כלום והיינו עצה בלב איש דנקיט ליה בלביה ולא אמר לו למה אמרת כך:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נד א (עריכה)


ואיש תבונה ידלנה - הבין מה היה בלבו של עולא שהיה מסתכל בו:

ואינהו כמאן סברוה - עולא ורבה שלא רצו להודות לדברי רבי אבא:

עמא דבר - נוהג:

באור ששבת - שהיה בשבת שדלק היום ומכל מקום ממלאכת עבירה שבת שדלק בהיתר כגון של חיה ושל חולה או נר הדולק מערב יום הכפורים מברכין אף במוצאי יום הכפורים דההיא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו שלא נהנה מן האור היום:

באור היוצא מהעצים - דנברא עכשיו אין מברכין עליו במוצאי יוה"כ אלא במוצאי שבת שאף הוא תחילת בריית אור:

רבי מפזרן - רבי כשראה אור מברך עליו מיד וכשמביאין לו בשמים לסוף שעה מברך עליהן:

מכנסן - על הכוס כמו שאנו עושין:

באר - בארה של מרים סלע שיצאו ממנו המים על ידי משה ועגול כמין כברה היה ומתגלגל עמהן כל מקום שהולכין:

כתב - קריאת שם האותיות:

המכתב - חקיקתן וצורתן כך שמעתי ולי נראה כתב זו היא חקיקת צורתן והמכתב הוא עט וחרט שנכתב בו חקיקת הלוחות כי ההיא דקדושין (דף כא:) מניין לרבות הסול והסירא והמכתב ונראין דברי דקרייה לא קרי ליה כתב:

ומערה שעמד בו משה - ושמתיך בנקרת הצור עד עברי (שמות לג) וכן באליהו וילך עד הר האלהים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם (מלכים א יט):

לבלוע את הרשעים - עדת קרח:

והפרד - אין כל חדש תחת השמש ופרד ראשון נברא מן הארץ ולא בא מן הכלאים:

האיל - של אברהם:

השמיר - כמין תולעת היה ואין כל דבר קשה עומד בפניו שלא יתפרק ובו בנה שלמה את הבית במסכת גיטין (דף סח.):

הצבת - טנליי"ש של ברזל:

צבתא - שעושין עכשיו הנפחים:

בצבתא מתעביד - על ידי צבת אחרת היא עשויה שאוחזה בצבת ומכה בקורנס עד שנעשית וצבתא קמייתא מאן עבדא:

הא לאי - באמת על כרחך בריה בידי שמים היא:

יעשנה בדפוס - על ידי יציקה כמו שיוצקין כלי כסף וכלי נחשת:

ויקבענה כיון - כולה כאחד מהר:

ראשית דרכו - קודם לשאר דרכים והא דאמרן לעיל הכתב בערב שבת בכתבן של לוחות וזו היתה כתובה מתחילה באש שחורה על גבי לבנה:

בטרם הרים יולדו - בראת מדת תשובה:

תשב אנוש עד דכא - עד ידכא לבבו לפניך:

מקדם - מוקדם לעולם:

מאתמול - קודם לעולם:

תפתה - שכל המתפתה ביצרו נופל שם:

מרום מראשון - מרום הוא בערבות מראשון מקודם העולם וכן מקום מקדשנו נברא מראשון:

חללה - חלל של גיהנם קודם בריית העולם ותירוצא הוא:

אין לו כבייה עולמית - שהוא אור של גיהנם:

חזר וכללו - לקרותו טוב לפי שהרשעים נידונין בו:

אלא - ודאי אור דגיהנם נברא בשני בשבת והא דתניא לעיל אור בערב שבת באור דידן ודתניא ברישא במו"ש לא תיקשי כאן במחשבה כאן ביצירה בערב שבת עלה במחשבה ליבראות ולא נברא עד מוצאי שבת:

וטחן - טח והכה ושפשף זו בזו:

דורשי חמורות - מקראות סתומים:

פסול היה - שאחיו מאמו היה אביו כדמפרש: שבא צבעון על אמו והוליד:

אלה בני שעיר וגו' - וצבעון וענה אלמא אחי הוו וכתיב אלה בני צבעון ואיה וענה אלמא בנו היה:

שמואל קרי ליה רבא שבור מלכא משום דבקי היה בדינין והלכתא כוותיה בדיני כדין היוצא מפי המלך שמתקיים ושבור ממלך פרסיים היה בימי רבא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נד ב (עריכה)


בגדו של אדם הראשון - שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה והוא נמסר לנמרוד על כן יאמר כנמרוד גבור ציד (בראשית י) ועשו הרגו ונטלו לפיכך היה איש ציד והן שכתוב בהן החמודות אשר אתה בבית (שם כז) ואני שמעתי בגדיו של אדם הראשון היינו כתנות עור שהיו לו:

ויום הנחמה - של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו:

ועומק הדין - הרוב טועים בו אי נמי עומק הדין העתיד:

מלכות חייבת - רומי שכתוב בה גבול רשעה ורשעה היינו חייבת:

עלו במחשבה - ונתקיימו:

ואם לא עלו דין הוא שיעלו - דאל"כ לא היה אדם מתקיים:

שיסריח - שאל"כ הקרובים היו מצניעין אותו ורואין את צערן תמיד לפניהם:

ועל התבואה שתרקב - שאל"כ היו בעלי בתים מאצרין אותה ומביאין רעבון לעולם:

מתני' ובכל מקום - בין נהגו בין לא נהגו:

תלמידי חכמים בטלין - ממלאכה אותו היום:

רבן שמעון כו' - ולא אמרינן מיחזי כיוהרא ואם רצה ליבטל רשאי:

גמ' אין תענית ציבור בבבל - הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על דבר אחר אין חומר תענית ציבור נוהג בו לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה ושאר חומרי האמורים שם:

בין השמשות שלו אסור - באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור ושמואל קא משוי ט' באב כתענית ציבור:

מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות - ספק:

לא למעוטי משחשכה - ודאי אבל על ספיקו לא מחמרינן:

אין בין ט' באב ליוה"כ - לכתחילה קאמר אבל דאי עבד טובא איכא זה כרת וזה איסור בעלמא:

דרב שישא - לקמן:

לקביעא דירחא - לעשות שני ימים כי מספקא לן אם עברו ב"ד חדש שעבר אי לא:

מאי לאו - לאכילת בין השמשות:

לא למלאכה - של יום עצמו משתחשך ואשמעי' דבתענית ציבור אסור ובט' באב שרי:

ואפילו לר' שמעון - לאו למיסר אתא אלא אם ירצה מי שאינו תלמיד חכם לעשות עצמו כתלמיד חכם וליבטל במקום העושין רשאי ולא חיישינן דילמא מיחזי כיוהרא:

לתפלת נעילה - שבתענית ציבור היו מתפללין תפלת נעילה כדתנן בפ' בתרא דתענית (דף כו.) בג' פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהן ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תענית ומעמדות ויוה"כ:

והאמר ר' יוחנן - במסכת ברכות דאין בתפלה יתירה משום ברכה לבטלה:

התם דחובה - בתענית צבור חובה מדרבנן ובתשעה באב אשמועינן דלאו חובה הוא ומ"מ אם בא להתפלל כל ימות השנה מותר ולואי:

לעשרים וארבעה - דתנן במסכת תענית (דף טו.) שמוסיפין בתענית ציבור שש ברכות על שמונה עשרה:

רב פפא אמר - לעולם כדסלקא דעתין מעיקרא דאינו כתענית ציבור דאמר לבין השמשות קאמר ולא תקשי לרבי יוחנן קמייתא דהאי דקאמר אינו כתענית ציבור לחומרא קאמר והכי קאמר אינו כשלש ראשונות שמותר בין השמשות שלהן כדתנן בהו בתענית אוכלין ושותין משחשיכה אלא כאחרונות דתנן בהו אוכלין ושותין מבעוד יום:

לאו בין השמשות - וקשיא לרבא ולרבי יוחנן דאמרי בין השמשות שלו אסור:

הא לכל דבריהן זה וזה שוין - מילתא באנפי נפשה היא ודייק לה ממתניתין דלעיל דקתני אין בין תשעה באב ליום הכפורים שיהא מותר לכתחלה בזה מה שאסור בזה אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר:

אין בין תענית ציבור לתשעה באב - קס"ד בין להקל בין להחמיר אלמא לא חמיר תשעה באב מתענית ציבור ובתענית ציבור תניא דפניו ידיו ורגליו מותר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נה א (עריכה)


תנא קולי קולי נקט - כל הני אין בין חד תנא אמרינהו וקולי קולי נקט ברישא תנא אין בין תשעה באב קל מיוה"כ לכתחלה אלא שזה ספיקו כו' וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור לא איירי הכא דתידוק מינה זה וזה שוין ולעולם לענין רחיצה ט"ב חמיר:

ליטול לו את השם - כתר פרישות ויראת חטא שאינו יכול לבטל הימנו מלכות שמים אפילו לילה אחת לא כל הרוצה ליטלו יטלנו דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה:

מוחלפת השיטה - התנא שסידרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו:

אמרי מלאכה לית ליה - הרואה אותו בטל אומרים אין לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג בו איסור:

מתני' הלילה - אור לארבעה עשר:

גמ' מעיקרא תנא מנהגא - תלה במנהג:

ולבסוף תנא איסורא - דקתני בית שמאי אוסרין דמשמע בכל מקום:

מה ראיה יהודה וגליל לכאן - אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור:

מכלל דר' יהודה איסורא קאמר - דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר"מ הא ר' יהודה נמי הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר:

וסבר רבי יהודה מותר - דקאמר בני יהודה מתירין:

המנכש - מבין תבואת דגן:

בשלשה עשר בניסן - מפרש ואזיל שלשה עשר אמאי נקט:

ונעקרה בידו - השיבולת עצמה נעקרה בידו שורשה מן הארץ ובא לחזור ולשותלה:

שותלה במקום הטיט - שתמהר ליקלט קודם העומר שהעומר מתיר את הנשרשין אבל הנשרשין אחר העומר אסורין משום חדש עד שיבא עומר הבא:

הגריד - יבש שאינו ממהר לקלוט:

מנכש בשלשה עשר - קתני מנכש בארבעה עשר לא קתני ומ"ט נקט שלשה עשר ולא קתני ארבעה עשר אי משום דלא מיקלטה לפני העומר הקרב בששה עשר מכדי שמעינן לרבי יהודה כו' בפ"ק דראש השנה (דף י:) ואי ארבעה עשר מותר במלאכה נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כוליה ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו:

בגליל שנו - שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בארבעה עשר ובהן נשנית משנה זו:

והא איכא לילה - ומצי למיתני המנכש לילי ארבעה עשר:

כב"ש - דמתניתין דתנן הלילה ב"ש אוסרין:

ה"ג רבינא אמר לעולם ביהודה - ודקשיא לך ליתני בארבעה עשר ובהשרשה חד מקצת אמרינן תרי מקצת לא אמרינן לענין השרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן אם היה מנכש בין השמשות של כניסת ארבעה עשר הוה אמרינן דקלטה בי"ד שלם ובחמשה עשר שלם ומקצת ששה עשר אבל תרי מקצת כגון מנכש בי"ד דמיבעי לן למימר תרי מקצת לא אמרינן:

מתני' שלש אומניות עושין מלאכה - בכל מקום וטעמא מפרש בגמרא:

רצענין - אושכפין:

גמ' לצורך המועד תנן - הא דר"מ:

או דילמא שלא לצורך המועד תנן - ומשום הכי אין מתחילין אבל לצורך המועד אפילו אתחולי נמי שרי כו':

צילצול - בנדי"ל לחגור:

שבכה - על הראש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נה ב (עריכה)


גומרה בארבעה עשר - אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה:

לא נהגו לא - אפילו גמר דהא בגמר קיימי':

החייטין - משום הכי שרו בארבעה עשר בכל מקום שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד:

שכן ההדיוט תופר כדרכו - משנה היא במועד קטן הדיוט שאינו אומן בכך הלכך בארבעה עשר דקיל מחולו של מועד אפילו אומן נמי שרי:

שכן הבא ממדינת הים וכו' - וכיון דאשכחן בהן היתר קצת בחולו של מועד הלכך בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא:

תחילת מלאכה - רצענין שעושין מנעלים חדשי':

מסוף מלאכ' - תיקון מנעלים:

מתני' מושיבין שובכין - כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין:

ותרנגולת - המחממת ביצים:

שברחה - מעליהם מחזירין אותה ובגמ' פריך השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעיא ל"א הכי כתיב בסדר המשנה מושיבים שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוח' והכי מסתבר' דשובך לא שייך אלא ביונים:

גורפין - ומשליכין לחוץ ובמועד שחמור יותר אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדים:

גמ' סיפא - דקתני מחזירין בחולו של מועד קאמר והכי קאמר מושיבין שובכין בי"ד ותרנגול' שברח' בחולו של מועד מחזירין אותה משום הפסד ביצים דדבר האבד מותר:

לא שנו - דאף במועד מחזירין אלא תוך שלשה למורדה שעדיין לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהן:

דאכתי לא פרח צימרא - לא עבר חמימותה ממנה והיא נוחה להחזיר:

צימרא - כמו אשתא צמירתא (ע"ז דף כח.):

ולאחר שלשה לישיבתה - שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה:

אבל לאחר שלשה למרדה - שהיא קשה וטורח גדול להחזיר או אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך שלשה עמדה מעליהן דאכתי לא פסדי ביעי שהרי ראויין לאכילה לא מהדרינן:

אפילו תוך שלשה לישיבתה - הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס מהדרינן:

להפסד מועט - שמוכרים בזול למי שדעתו יפה:

לצדדין - ולא לאשפה חוץ לחצר:

אם נעשית חצר כרפת - שנתקלקלה כולה ואין מקום לסלק לצדדין מוציאין אותן לאשפה:

בדיק לן - מנסה אותנו:

לחצר אחרת - אצל האומן אבל לא יביאם לביתו שרחוק מבית האומן מפני הטורח:

במאמינו - לאומן שלא ימכרם אין מביאין ל"א מאמינו שלא יתבע שכרו פעם אחרת והוא צריך לשכרו עכשיו:

והתניא - בניחותא:

כגון כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג - שצריכין למועד:

זגג - עושה כלי זכוכית:

אבל לא צמר - שאין צורך המועד:

ואם אינו מאמינו וכו' - אלמא שאני לן בין מאמינו לשאין מאמינו:

תרצת מביאין - דמתני' ואין מביאין דמועד קטן תרוייהו בחולו של מועד ומתניתין דהכא בשלא מאמינו אבל מוליכין קשיא דקתני מתניתין מוליכין והתם מאי אין מאמינו איכא ובההיא קתני אין מביאין וכ"ש דאין מוליכין:

מעיקרא - מתניתין בי"ד וההיא בחולו של מועד:

מתני' ששה דברים עשו אנשי יריחו - היו נוהגין ישראל הדרים ביריחו:

מרכיבין דקלים כל היום - של י"ד בלעז אינטי"ר (להרכיב (ענף על עץ)) :

וכורכין את שמע - מפרש בגמרא: וקוצרין לא גרסינן דהא היתר גמור הוא דקיימא לן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עא.) ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשירה למנחות דתנן (שם פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק וכו' ולהכי אינה כשירה לעומר דאין מנחות באה ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפינן התם ג"ש ארץ ארץ:

מתירין גמזיות - גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולים דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים והן חוזרין וגדילין ומיתוספין וקודם קציצתן קרי ליה בתולת שיקמה ומשנקצץ קרי ליה סדן שיקמה והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין וניתוסף לאחר מיכן גמזיות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נו א (עריכה)


ואוכלין מתחת הנשרין - תחת הדקל המשיר פירותיו היו אוכלין מן הנושרות וטעמא דכולהו מפרש בגמרא:

ונותנין פיאה לירק - והוא פטור מן הפיאה כדמפרש בגמרא:

ומיחו בידן - משום דקא מפקעי ליה ממעשר שהיו עניים אוכלים פיאה בטיבלה דסבורין שהיא פיאה גמורה ולקט שכחה ופיאה פטורין מן המעשר משום דהפקר נינהו:

גמ' גירר עצמות אביו - משום כפרה ולא קברו בכבוד בדרגש ומטה נאה ומפני קידוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים:

כיתת נחש הנחשת - לפי שהיו טועים אחריו:

וגנז ספר רפואות - כדכתיב והטוב (והישר) בעיניך עשיתי ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד:

סתם מי גיחון - כדכתיב (ד"ה ב לב) למען לא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו - שהיה לו לבטוח בהקב"ה שאמר (מלכים ב יט) וגנותי על העיר הזאת להושיעה:

עיבר ניסן בניסן - לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשאו אדר השני כדכתיב (ד"ה ב ל) ויועץ המלך חזקיה לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הוטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בהן בימי אביו אחז הרשע:

ולא הודו לו - כדאמר בסנהדרין ובברכות החדש הזה וגו' זה ניסן ואין אחר ניסן:

אסא דרא - הדס לח:

ושיכרא דדפנא - שכר של עץ שקורין לו"ר (דפנה) וגדילין בו פרי שקורין ביי"ש (גרגירים (ובפרט פירות הדפנה)) :

דלא מלו עליה ארבעין יומי - משנטחנה:

ושדו ליה לדקלא בליביה - דקל יש לו לב מתוכו ויש לו מוח לאורכו כמו שיש לעץ שקורין שנבו"ג (שיאו"ר: סמבוק (צמח)) ולאגוז והמשקה הזה מועיל לדקל להתקיים:

וכל - אילן דקאי בארבע אמות דידיה דלא עבדי ליה הכי:

צאוי - מתייבש:

רב אחא בריה דרבא אמר - לאו היינו מרכיבין דמתניתין אלא מנחי כופרא דוכרא לנוקבתא מניחין ותוחבין גמזיות רכה בת שנתה שניתוספה באילן בשנה שעברה וקרי ליה כופרא דיכרא על שם שמכניסין אותו בענף האילן שקוצץ ענף גדול וסודקו ומשים את זה בתוכו לשון אחר כופרא דיכרא ענף רך של דקל זכר ומרכיבו בסדק של דקל נקיבה מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות והזכרים עושין פירות:

ולא היו מפסיקין - בין אחד לואהבת אע"פ דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון ופסוק שני לשון צוואה היא:

ר' יהודה אומר - מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו:

וכורכין - כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה כמות שהיא ולא היו מוסיפין ואית דגרסי שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו פי' שהיו אומרים אותו בקול רם:

קץ הימין - שיחזיר ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב:

שמע ישראל - לאביהם היו אומרים:

נימריה - להאי ברוך שם כבוד מלכותו בקריאת שמע:

ציקי קדירה - ארשדור"א (ארשידור"א: בשר מטוגן ומתובל) :

יש לה צער - צער גופה מחמת התאווה:

מפני תרעומת המינין - שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי ומאן דגרסי שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מפרש שהיו אומרים אותו בקול רם כשאר הקרייה וביניהן לא היו מינין:

נשר - פירות הנושרין:

ה"ג מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה - כשהוקדשו הסדנין תחילה וניתוספו הגידולין:

קוצרין לפני העומר ברצון חכמים - כלומר לא הקפידו חכמים דאיסורא דאורייתא ליכא דמקום שאי אתה מביא הוא ואיסורא דרבנן נמי ליתא דילמא אתי למיכל מיניה לא גזרו דהא חדש מיבדל בדילי מיניה כולי שתא שאינו נוהג אותו כל השנה:

וגודשין שלא ברצון חכמים - כיון דלאו פסידא הוא גזרו רבנן שימתינו משום שמתוך שהוא מתעסק בו אתי למיכל מיניה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נו ב (עריכה)


מאן שמעת ליה - דנקט לישנא דמיחו ולא מיחו ר' יהודה היא דשמעת ליה לעיל:

וליטעמיך - דסבירא לך הא דלעיל דקתני אלו ואלו שלא ברצון חכמים כו' מתרצתא היא דקא רמית אחריתי עליה ליפרכיה מינה ובה דקתני על שלשה לא מיחו וקא חשיב ארבעה מרכיבין וכורכין וקוצרין וגודשין:

ובגידולין - גרסינן:

כמאן דאמר אין מעילה בגידולין - במסכת מעילה (דף יג.):

מחלוקת - דאנשי יריחו ורבנן:

בשל מכבדות - כפות תמרים הן בראש הדקל וכפופות זו אצל זו כעין כלי וכשהתמרים נושרין מקבלות אותן וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל לנוטלן חיישינן שמא יתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה:

בשל בין הכיפים - למטה מנופיהן נופות התחתונים וליכא למיחש לתלישה דאין כאן מחוברות:

והא מוקצות נינהו - שמערב שבת בין השמשות היו מחוברות ונמצאו מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה בין השמשות מוקצה לכל היום:

וכי תימא הואיל וחזו - במחובר לעורבים שיש לו הגדילות בתוך ביתו לגדולה ומותר להעמידם עליהן לאוכלם: נבילה שנתנבלה בשבת היתה עומדת בין השמשות לאדם ולא חשיב לה מוכן לגבי כלבים:

ונשמר - שאינו מופקר ומקפידין עליו לשומרו:

ומכניסו לקיום - שמתקיים ימים רבים:

ספיחי סטיס וקוצה - קשין לאכילה אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה סטיס מוריקא קרו"ג ([[:קטגוריה:{קטן (קר"ו: כרכום [מוריקא היא מילה ארמית|{קטן, (קר"ו: כרכום [מוריקא היא מילה ארמית]][[קטגוריה:{קטן (קר"ו: כרכום [מוריקא היא מילה ארמית]])} :

קוצה - וויישר"א (וישד"א: איסטיס, פַּסטֶל (צמח שמשורשו מפיקים צבע)) תאינה אינה מתבשלת כאחת אלא זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצידה כל ימות הקיץ:

ראשי לפתות - עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות:

ללפת - לעלין דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נז א (עריכה)


הכי גרסינן נימא תלתא תנאי הוו לא תרי תנאי הוו - תנא קמא דרבי יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי ומאי אף אקמייתא:

לימא תלתא תנאי הוו - תנא קמא דר' יוסי ללפת ולכרוב ולא לקפלוט ותנא קמא דר' שמעון ללפת ולקפלוט ולא לכרוב ורבי יוסי ור' שמעון כי הדדי סבירא להו דללפת ולכרוב ולקפלוט:

לא - ת"ק דר' שמעון הוא ר' יוסי ות"ק דר' יוסי הוא ר' שמעון ומאי אף דקאמרי תרווייהו אקמייתא דתנא קמא דידהו קיימי דהיינו אלפת דקאמר תנא קמא דרבי יוסי ללפת ולכרוב וקאמר ליה רבי יוסי אף לקפלוט כמו ללפת אבל לכרוב לא ותנא קמא דרבי שמעון נמי הכי קאמר ללפת ולקפלוט כרבי יוסי וקאמר ליה רבי שמעון אף לכרוב כמו ללפת אבל לקפלוט לא דהיינו כתנא קמא דר' יוסי:

בן בוהיין - שם אביו בוהיין:

כפליים במעושר - גרסי' אני אתן לכם כפליים שיש לכם עכשיו פיאה אתן לכם חולין מתוקנין ומעושרין:

אין נותנין פיאה לירק - משום דמפקע ליה ממעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מי שאין לו נחלה עמך חייב לעשר יצא פיאה שיש לו נחלה עמך דהפקר נינהו וכן בשביעית דהפקר פטור ממעשר דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר אף אביונים פטורין מן המעשר:

למה ליה למימר להן לא מפני כו' - הא קא יהיב להן כפליים ומיחזא חזו דלא עין צרה היא:

דלא נימרו דחויי מדחי לן - ולא יתן לנו כלום דמה לו ליטול זו וליתן פי שנים לפיכך הוצרך לפרש להן טעמא של דבר:

עורות קדשים - עור עולה וחטאות ואשמות וקרבנות ציבור שמתחלקין עורות קדשי הקדשים לכהנים כדכתיב (ויקרא ז) עור העולה אשר הקריב וילפינן בזבחים (דף קג:) מעולה כל עורות קדשי קדשים:

ולערב - שכל יום היו מחלקין אותן לאנשי בית אב שעבדו היום שהמשמר היה חלוק לששה בתי אבות לששה ימים ומה שהגיע ליומן הן מרובה הן מועט הוא נוטל אע"פ שיש יום שמרבים היחידים להביא ביום זה מחבירו:

בעלי זרועות - שהיו בכהנים חזקים מחביריהם:

לערב שבת - דכולי משמרה תיהוי התם ולא יניחו לבעלי זרועות ליטול בזרוע:

גדולי כהונה - שרים שבהן:

עמדו בעלים - כל כהני משמרות יחד והקדישום לבדק הבית:

בהר הבית - רחבה פנויה חוץ לעזרה ויש שם מעלות כדאמרינן בפ"ק דיומא (דף טז.):

דלם - דופי:

קורות - מחוברין עוביו של אילן קרי קורה:

בייתוס - כהן גדול היה וכן כולן [והיו להן עבדים חמסנין וחובטין את העם]:

אלתן - מקלותיהן כמו לא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.):

לחישתן - יועצי רע:

קולמוסין - שהיו כותבין איגרות לרעה:

אמרכלים - אמר כולו על פיו נחתך כל צורך הקדש:

שטימאו - כדכתיב (שמואל א ב) אשר ישכבון את הנשים:

כריך ידיה בשיראי - וחציצה פוסלת בקדשים דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו ועוד דבזיון הוא:

ישמעאל בן פיאכי - כשר היה אבל אנשי ביתו היו בעלי זרוע:

שלש מאות עגלין - שהיה מגדל בביתו כהנים הרבה:

מאי סלקא ביה - מה גמול נשתלם:

מלכא ומלכתא - מלכי בית חשמונאי:

גדיא יאי - גדי טוב למאכל יותר מן הכבש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים נז ב (עריכה)


אחוי בידיה - בלשון צחוק:

אימתא דמלכותא - לא דיו שלא אמר כמותי אלא שאמר אף בלשון צחוק:

דאשקליה - שהשיא עונו וגמולו:

למיטרפסיה - גמולו:

לא תנא - לא שנה משנה וברייתא:

כבשים קודמין לעזים - בכ"מ כתב כבש תחלה:

אם כבש יביא לחטאת - כאן הקדים שעירה לכבשה דכתיב בפרשה עליונה והביא את קרבנו שעירת עזים וגו' והדר אם כבש יביא וגו':

אם כבש אם עז - גבי שלמים מדלא הראה לך הכתוב רמז מובחר בזה מזה שמעת מינה ששניהן שוין: