פני יהושע/פסחים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נ עמוד א[עריכה]

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ופרש"י כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה. והקשה הרב המגיד דא"כ ערב סוכות נמי טרוד בעשיית סוכה ומשו"ה מפרש כמ"ש התוס' בשם הירושלמי דטעמא משום הקרבת הפסח ובאמת משום הא לא איריא דנראה דרש"י בעצמו נזהר מזה וכתב לשון דשמא ישכח וזה לא שייך אלא לענין ביעור חמץ שאינו אלא לשעה קלה וכן בשחיטת הפסח דיש בני אדם שנמנין על פסחין של אחרים וזה לשעה עומדת וכן בתקון מצה לצורך הלילה ומשום הכי בכל הני איכא למיחש שאם יהא טרוד במלאכה גמורה יבוא לידי שכחה משא"כ בעשיית סוכה היא ג"כ מלאכה גמורה ואדרבא דרכו להתעסק בהן בימים שבין יה"כ לסוכות כדאיתא במדרש ולקחתם לכם ובפוסקים משו"ה ליכא למיחש שמא ישכח וכיוצא בזה כתב בעל תי"ט ע"ש. אלא דבין לפירש"י ובין לפי' התוס' בשם הירושלמי קשיא לי דאכתי אמאי שביק תנא עיקר דינא דעשיית מלאכה בע"פ אחר חצות דלא אשכחן דתני לה בשום דוכתא במשנה ונקיט מנהגא דקודם חצות דאף דרש"י הרגיש בזה בסמוך בלשון הגמרא מאי איריא ומפרש דעיקר מתני' לדיוקא דאחר חצות אתי אלא דאפ"ה לא פסיקא הך מילתא דהא איכא למימר דלאחר חצות נמי במנהגא תליא מילתא אלא הא דנקיט קודם חצות היינו לאשמעינן היא גופא דאפילו קודם חצות הוי מנהג חשוב במקום שנהגו לאפוקי לילה שלפניה אי נהגו לא משגחינן בהו כמו שפירש"י להדיא בריש מכילתין דאפילו נהגו בטלה דעתן ועוד דלפירש"י דהכא אדרבא איכא למימר איפכא דלאחר חצות קיל טפי כשגמר כל מצוות ביעור חמץ ועשיית המצות וכה"ג לפי' התוס' לענין קרבן פסח. ועוד דלפירש"י והתוס' קשה מ"ט דב"ש דאסרו אפילו בלילה הא לא שייך הנך טעמי כלל וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה דאיכא נמי טעמא אחרינא. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש דעיקר מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא והיינו משום דכתיב בפרשת אמור אלה מועדי ה' וסמיך ליה בחדש הראשון בארבעה עשר בין הערבים פסח לה' וא"כ משמע דמהאי שעתא די"ד לאחר חצות איקרי מועד והיינו לענין איסור עשיית מלאכה כחולו של מועד אי מדאורייתא או מדרבנן ומשו"ה יש מקומות שנהגו אפילו קודם חצות משום גדר דלאחר חצות דלא ליזלזלי ביה כדאמרי נמי בריש מכילתין דלא מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור ומה"ט גופא איכא למימר דהיינו טעמא דב"ש דאסור אף בלילה דלא מצינו שהיום אסור והלילה מותר. כנ"ל נכון ואפשר לפרש ג"כ שיטת הירושלמי על דרך זה ועיין עוד בסמוך:


דף נ עמוד ב[עריכה]

בגמרא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות ועי"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה טובא דמאי לשון מאי איריא שייך הכא דהתם מן המנחה ולמעלה ואיסורא והכא קודם חצות ומנהגא ואף שרש"י הרגיש בזה מ"מ פירושו ג"כ דחוק. ולמאי דפרישית א"ש דהא גופא קשיא ליה כיון דבע"ש ועי"ט נמי אשכחן דאסור מן המנחה ולמעלה אפ"ה קודם לכן מותר ואפילו מנהגא ליכא משום גדר וא"כ מ"ש בע"פ דנהגו איסור משום גדר כל היום כולו וע"ז משני שפיר דאיסורא דע"פ חמיר טפי והיינו כדפרישית. וכמ"ש נראה בלשון הר"ן ז"ל אלא שדבריו מגומגמים קצת ולמאי דפרישית ניחא טפי:

בפירש"י בד"ה מן המנחה ולמעלה תשע שעות ומחצה. ומהרש"ל בח"ש הגיה בל' רש"י שש ומחצה דאי גרסינן ט' ומחצה לא הוי מקשה הש"ס מידי דהא ודאי אסיק אדעתיה לחלק בין ע"פ לע"ש ועי"ט ולע"ד דבריו תמוהים דמאי הועיל בהגהתו דאכתי קושיא במ"ע מנ"ל להמקשה דהאי מן המנחה ולמעלה היינו בשש ומחצה שהיא מנחה גדולה דלמא בט' ומחצה שהוא מנחה קטנה כדאשכחן במתניתין דריש ע"פ דקתני נמי סמוך למנחה ומסקינן דהיינו סמוך למנחה קטנה וכה"ג בפ"ק דשבת גבי לא ישב לפני הספר סמוך למנחה אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דאפילו אי הוי האי סמוך למנחה סמוך למנחה קטנה אפ"ה מקשה שפיר מ"ש הכא דעשו גדר אפילו כל היום ומ"ש הכא דלא עשו גדר כלל וע"ז משני שפיר דהתם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור והיינו משום גדר בעלמא משו"ה לא עשו גדר לגדר אבל הכא מחצות ואילך איכא איסור גמור דמחצות ואילך איקרי מועד מדאורייתא או מדרבנן משו"ה נהגו איסור אפילו קודם חצות משום גדר כדפרישית. וכמו שכתבתי כן נראה מל' הפוסקים דלא אשכחן בשום דוכתא שיש איסור לעשות אפילו מלאכה גמורה בע"ש ובעי"ט משש ומחצה ולמעלה וכדמשמע נמי בברייתא בס"פ במה מדליקין גבי שש תקיעות ע"ש. ואף דמל' הרמב"ם ז"ל משמע דתקיעה ראשונה היא מן המנחה ולמעלה ע"כ דכוונתו ג"כ מט' ומחצה שהיא מנחה קטנה כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי כנ"ל ודו"ק:


דף נא עמוד א[עריכה]

בתוספות בד"ה א' אתה רשאי כו' תימא א"כ האיך התיר רבי כו' ותירץ רבי' ניסים כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם ותירוצו של ר"נ דמעיקרא מאי קשיא להו דהא מסקינן בברייתא דהכא דקתני אי אתה רשאי דמוקי לה רב חסדא בכותאי דוקא וא"כ שפיר התיר רבי בית שאן ונראה דוחק לאוקמי קושי' התוספות ותירוצו של ר"נ דלא קאי אלא אתיובתא דאביי דהכא מאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דכותאי ועוד דאי קושיית התוספות אתיובתא דאביי קאי לא א"ש תירוצו של ר"נ דאכתי מאי מקשה אביי אהא דאמר רב יוסף ניכלה זר באפייהו דהא שפיר מצינן למימר דהנך בני חוזאי דמפרשי חלה מארוזא לאו משום גדר רצו להחמיר בכך אלא מעיקר דינא שהיו סוברים כריב"נ לעיל דף ל"ה דאורז חייב בחלה משו"ה א"ר יוסף דניכלה זר באפייהו משום דאין הלכה כריב"נ וליכא למימר דאביי הוי קים ליה דמשום גדר עשו כן הא ודאי ליתא דהא למסקנא דרב אשי נמי משמע דמספקא ליה דאי רובן אורז אכלי ע"כ משום גדר עשו כן ומשו"ה מסיק לא ניכלה זר באפייהו משא"כ אי רובן דגן אכלי ע"כ לאו משום גדר עשו כן אלא משום שטעו בדריב"נ והיינו כתירוצו של ר"נ ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא מאי קשיא להו להתוס' אסוגיא דהכא והנלע"ד בזה דבאמת קושיית התוספות ותירוצם לאו אסוגיא דהכא קאי אלא אברייתא גופא דמשמע דעיקר טעמא דמילתא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דאי אתה רשאי להתירן דכיון שנהגו בהן הוי כמו נדר כדאשכחן להדיא במסכת נדרים בשני מקומות דמסיים בהך ברייתא גופא משום שנאמר לא יחל דברו אם כן קשיא להו שפיר מהא דהתיר ר' בית שאן שאמרו לו חביריו דבר שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור והשיב להם מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו א"כ משמע דבכה"ג אין לחוש למנהג דלא מיחזי כעובר בבל יחל וע"ז מתרץ ר"נ שפיר דדוקא בדבר שהוא משום גדר שייך ענינא דבל יחל. מיהו הא דלא מייתי אביי בלשון הקושיא סיומא דברייתא דקתני משום שנאמר לא יחל דברו נראה משום דעיקר ענינא דבל יחל אפילו בדברים שהן משום גדר היינו דוקא לאותן אנשים עצמן שנהגו כן אבל אדם אחר רשאי לנהוג היתר בפניהם א"כ ס"ד דאביי דהא דקתני אי אתה רשאי להתירן בפניהם מילתא אחריתי הוא ולאו משום בל יחל ממש אלא משום דאתי לבל יחל דאתי למשוכי אבתריה ויסברו שמנהגם בטעות היה ואם כן שפיר מקשה אביי אדרב יוסף ומהדר ליה רב יוסף לאו אתמר עלה אמר ר"ח בכותאי דשייך בהו הך חששא והדר אמר ליה אביי דהנך אינשי נמי סרכי מילתא כן נ"ל נכון בעה"י ובזה נתיישב' כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובל' התוספות כאן ולפי שראיתי לבעל פרי חדש בא"ח סימן תס"ח שהאריך בענין סוגיא זו ובס' משא מלך ממש עיקר חיבורו על ענין זה לכן באתי בקצרה במה שנוגע בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

בד"ה רבה בב"ח דעתו לחזור הוי כו' קצת קשה דהשתא לצדדין קתני כו' עס"ה. נראה דמ"ש התוספות בל' קצת קשה היינו משום דבחולין כתבו התוספות ליישב דרב אשי אית ליה נמי כשינויא דאביי דמבבל לבבל ומא"י לא"י אין לחלק בין דעתו לחזור או לא אלא לעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ודוקא מא"י לבבל או איפכא משמע ליה לרב אשי לחלק אלא לפי שנראה להם דוחק כדמשמע בלשונם שם מש"ה כתבו כאן בל' ק"ק מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל כאן דק"ק על לשון התוספות אמאי לא קשיא להו נמי הכי אשינויא דאביי דלעיל מסוגיא דחולין שם כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אפי' ק"ק לא שייך במילתא דאביי מסוגיא דהכא אסוגיא דהתם כיון דלקושטא דמילתא דרבה בב"ח דנחית מא"י לבבל ור' זירא דהתם סליק מבבל לא"י והנך מילתא דאייתרא דהכא ודמוגרמת דהתם תליא בשינוי מנהגם שבין בני א"י לבני בבל משו"ה מסיק אביי הכי הכא והתם משא"כ לענין מילתא דמתני' דידן לענין מלאכה בע"פ דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך לא תליא כלל בין בני בבל לבני א"י דבתרווייהו נמי מקומות מקומות יש א"כ א"ש דלא קתני מתניתין לצדדין אלא במילתא דפסיקא כנ"ל ברור. אמנם בעיקר דברי התוספות כאן עיין בל' הר"ן ז"ל ובבעל המאור בס' המלחמות שהאריכו הרבה בזה ובס' משא מלך ובעל פרי חדש באו"ח בהלכות פסח סי' תס"ח ובהלכות י"ט סי תצ"ו מבואר בתכלית אריכות ע"ש:


דף נא עמוד ב[עריכה]

בגמרא ונתן לי ואמר לי בני בפני אכול ושלא בפני לא תאכל כו' נראה דטעמא דר"ש בר' יוסי נמי לא היה רוצה שיסמכו אחרים על הוראתו לדורות כמ"ש התוספות בד"ה אני ראיתי דר"ש ב"י גופא היה נוהג כן וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר בפני אכול משום דע"י כך לא יקבעו הלכה לדורות דאפשר דמה שאכל בפניו היינו משום שלא ישנה מפני המחלוקת אפילו לקולא משא"כ אם יאכל רבי יוחנן בר"א שלא בפניו יש לחוש שיקבעו התלמידים אחריו הלכה לדורות והשתא א"ש דקאמר ופליגא דידיה אדידיה והיינו בהך סברא גופא כן נ"ל:

בתוספות בד"ה כל הספיחים אסורין פירש"י דלאחר ביעור מיירי כו' וקשה לר"י כו' עס"ה. בפרש"י שלנו מבואר כן בלשונו לעיל בד"ה ונטל ספיחי כרוב ומה שלא הקשה ר"י על פירש"י לעיל אף ע"ג דהתם נמי שייך קושיית ריב"א דבסמוך אלא משום דלעיל מצינן לפרש כפירוש ראשון של רש"י כאן וא"כ לא שייך הנך קושיות שהקשה ר"י ולקושיית ריב"א נמי לא חייש ר"י שאין נראה בעיניו קושיא כל כך. מיהו לפי פי' רבינו ניסים שהביאו התוספות בסוף הדיבור יש ליישב גם כן שיטת רש"י וכן בל' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ט בהא דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחים מותרים להיפך ממאי דקאמר ר"ש הכא ומפרש ליה הרמב"ם דאיירי לאחר ביעור אלא דמילתא אחריתי קאמר לענין למכור לע"ה יותר ממזון ג' סעודות והיינו משום דאיכא למיחש שמא מן המשומר הן ולא מן המופקרין משא"כ בספיחי כרוב דאיכא למיתלי טפי שהוא מן המופקר ונראה שהוכרח לפרש כן משום הך קושיא של רבינו ניסים כאן וע"פ שיטה זו אפשר ליישב ג"כ שיטת רש"י דהכא אלא שאין להאריך לפי שכבר האריך בהן רבינו שמשון בפירוש המשניות (והוא בעצמו הרשב"א שהביאו התוספות כאן בסוף הדיבור) ע"ש באריכות ועיין ג"כ בחידושי ר"ה מה שכתבתי בזה בענין הספיחים ובדין האתרוג ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל דמה שגדל בששית והוסיף בשביעית נמי יש לו דין ספיחין וכאן אין להאריך יותר. ובעיקר המשך לשון התוספות עיין בחידושי מהרש"ל ומהרש"א:

פיסקא ההולך ממקום כו' אמר אביי ארישא רבא אמר לעולם אסיפא וה"ק כו'. לכאורה נראה דהאי טעמא דאל ישנה מפני המחלוקת בלא"ה לא איצטריך אלא ארישא דלענין חומרי מקום שהלך לשם הוי טעמא מפני המחלוקת ואפשר דאיסורא נמי איכא משום לא תתגודדו כמו שיבואר לקמן משא"כ בסיפא דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם בלא"ה אסור משום אל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל כדמשמע מסוגיא דלעיל אלא דמלשון רש"י לקמן בסוגיא דפירות שביעית לא משמע כן כמו שיבואר:

בתוס' בד"ה כגון אנא דידענא בקביעא דירחא כו' אלא מפרש ר"ת שהיה במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' עס"ה. נראה מבואר בכוונת התוס' דמקום דירתו של רב ספרא היה מקום ששלוחי ב"ד מגיעין אלא כשהולך למקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שהיו עושין ב' ימים שפיר קאמר בישוב לא עבידנא כו' ומה שנתקשה מהרש"א בזה דא"כ שרב ספרא ידע ושמע מפי שלוחי ב"ד קודם שהגיע לאותו מקום שהלך אם כן באותו מקום נמי שלוחי ב"ד מגיעין כמו שהגיע רב ספרא לשם ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא רב ספרא בבבל הוי דבקיאי בקביעא דירחא אפילו שלא ע"י שלוחי ב"ד היה יודע שהקביעות ביום ראשון ואע"ג דאפי' הכי בבבל עבדי תרי יומי היינו אותן שדרין במקום שאין השלוחין מגיעין דגזרינן דלמא אתי לקלקולי ואם כן רב ספרא גופא לא היה צריך לחוש לכך אלא משום מנהג אותו מקום שהלך לשם. ועוד דבלא"ה משכחת לה שפיר אם אותו מקום שהלך לשם היה מקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי כדאיתא בפ"ק דר"ה דף כ"א דעבדי תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי משא"כ רב ספרא גופא לא היה צריך לאותה גזירה כיון שהיה דירתו במקום שמגיעין אף שלוחי תשרי. וראשון נראה עיקר בכוונת התוס':


דף נב עמוד א[עריכה]

בתוס' בד"ה בישוב לא עבידנא אפילו בצינעה כו' עס"ה. נראה דמה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דלקושטא דמילתא הכי משמע להו לדינא דאין לחלק במלאכה בין בצינעה לפרהסיא משום דלא פלוג אלא דלפ"ז יש לדקדק דא"כ לעיל בעיקר מילתא דמתניתין במלאכה בע"פ נמי הוי להו לפרש כן. והנראה בזה דדוקא לענין י"ט שני דמקום שאין עושין היינו משום איסור גמור דספק י"ט משו"ה אין לחלק בין צינעה לפרהסיא משא"כ במלאכה בע"פ אפילו במקום שאין עושין לא הוי אלא מנהגא לבד משום הכי יש לחלק בין צינעה לפרהסיא. כנ"ל. ועיין בזה באריכות בס' פרי חדש בא"ח סימן תצ"ו שהביא דעת החולקים על התוס':

בגמרא פיסקא כיוצא בו המוליך פירות שביעית כו' ולית ליה לר"י הא דתנן נותנין עליו כו' וחומרי מקום שהלך לשם. נראה מבואר דהשתא לא אסיק אדעתיה הא דאמר ר"א בסמוך לא אמר ר"י אלא לחומרא דהא השתא בעי למימר דודאי לקולא קאמר דאפשר דר"א גופא דגמר מרביה דר"י לחומרא קאמר כמו שפירש"י בסמוך היינו משום הך קושיא גופא דמקשינן הכא ולית ליה לר"א הא דתנן וכיון דע"כ צריך לאוקמי דת"ק ור"י אמלתא אחריתא קאי משו"ה גמיר ר"א מרבי' דהך מילתא אחריתא איפכא תנינא משא"כ השתא לענין פשטא דמילתא לא שייך למתני איפכא. כן נ"ל:

מיהו בעיקר קושיית הגמ' דמקשה בפשיטות ולית ליה לר"י הא דתנן קשיא לי טובא דלמא אה"נ דלית ליה הך מילתא לענין פירות שביעית לא מיבעיא לפי' שני של תוס' בד"ה ממקום שכלו דאומר ר"י דבפירות לא שייך מחלוקת דאמרינן ממקום שכלו באו אם כן אפשר דמה"ט גופא אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שעיקר האיסור תלוי בשינוי מקומות אפי' מעיקר הדין תורה שתלוי הדבר במקום שכלו כדמשמע לקמן גבי ג' ארצות לביעור אלא אפילו לתירוץ ראשון של התוס' דלא נחתו להך סברא אפ"ה קשה מאי מקשה הכא בפשיטות כיון דסברא רבה איכא למימר דבכה"ג אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון ששינוי הדינים מחמת שינוי מקומות הם מעיקר הדין דבכלו ולא כלו תליא מילתא. ועל פירש"י קשיא לי יותר דנראה שהרגיש בזה וכתב דר"י מודה בכה"ג היינו כי היכי דמודה ממקום שאין עושין למקום שעושין דאע"ג דלא שייך טעמא דמחלוקת אפ"ה אסור משום חומרי מקום שיצא משם ולכאורה לא דמי כלל והיינו למאי דפרישית לעיל בסמוך דחומרי מקום שיצא משם בלא"ה אסור משום ואל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל וזה לא שייך בחומרי מקום שהלך לשם ולעולם דשפיר מצינן למימר דר"י מודה דכיון דהכא לא שייך הך טעמא דשינוי מחלוקת לר"י. ולולי פרש"י היה נראה לי דהא דמקשה הש"ס בפשיטות ולית ליה לר"י היינו משום דמסברא פשיטא ליה לתלמודא דיש להחמיר חומרי מקום שהלך לשם אי משום לא תתגודדו כדאיתא בירושלמי או משום לעז וחשד דלאו כ"ע ידעי שהוא ממקום שנהגו היתר ואם כן האי חששא גופא שייך בפירות שביעית דהכא. כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אמר רב אשי בפלוגתא דהני תנאי דתנן הכובש שלשה כבשים כו' ופירש"י דת"ק כרבי יהושע ור"י כר"ג ואדיוקא דת"ק פליג ר"י. ונראה דמה שהוצרך לדחוק בכך ולאוקמי גם כן מלתא דת"ק דלא כהלכתא דהא הלכה כר"ג היינו משום דמשמע ליה לרש"י דהא דאמר ר"א לעיל ולא אמר ר"י אלא לחומרא היינו לכולהו אוקימתא דשמעתין דליכא מאן דפליג עליה דר"א בהא אלא דאכתי קשיא אדר"א גופא דאע"ג דהכי גמיר ליה מרביה אכתי ארבי' דר"א גופא נמי קשה דטפי הו"ל לפרש כולה מתניתין כפשטיה דת"ק לחומרא כדקתני חייב לבער והיינו כר"ג דהלכתא כוותיה ור"י לקולא כר' יהושע ובשלמא בהנך אוקימתא דרב שישא ואביי דלעיל שפיר מצינן למימר דרבי' דר"א ע"כ בפירוש שמיע ליה שיש תוספת בל' המשנה במילתא אחריתי או ממקום שלא כלו כו' ומסיים אינו חייב לבער וא"כ ת"ק לקולא ור"י לחומרא משא"כ באוקימתא דרב אשי ורבינא דהכא דמשמע דלא באו להוסיף בל' המשנה וכדמשמע בל' רש"י אם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקייהו למימר דר"י אדיוקא פליג ולאוקמי נמי מלתא דת"ק דלא כהלכתא ובר מן דין קשיא לי טובא אאוקימתא דרב אשי ורבינא שאין להם שום רמז במשנה ומאי איריא דקתני הך מילתא במוליך פירות ממקום למקום כיון דלא שייך הך פלוגתא בענין זה כלל ואמאי לא פליגי ת"ק ור"י בהדיא בהך מילתא דהכובש ג' כבשים אפילו במקום א' בלא הולכה ממקום למקום וכן באוקימתא דרבינא ועוד מאי כיוצא בו דקאמר דמשמע דדומיא דבבא דרישא דלעיל איירי מה שתלוי בשינוי המקומות מפני המחלוקת. ולולי פרש"י היה נ"ל דהא דקאמר רב אשי ורבינא בפלוגתא דהנך תנאי לא באו למימר דפליגי בהך מלתא גופא אף במקום אחד דאפשר דבכה"ג ת"ק גופא מודה דחייב לבער לחומרא כיון דהכי הלכתא אלא דבמוליך פירות שביעית ממקום למקום דוקא פליגי בהך גוונא דלת"ק במוליך פירות שביעית ממקום למקום ע"י כבישת ג' כבשים נמי חייב לבער כל שכלה אותו מין והיינו כר"ג ואפילו בכה"ג נמי סבר דצריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם משא"כ ר"י דאמר צא והבא אף אתה היינו לקולא דנהי דבג' כבשים במקום א' סבר כר"ג אפ"ה כיון שבמקום שהלך לשם כבר כלו כל המינים א"כ אין כאן שינוי מחלוקת כ"כ כיון שבאותו מקום גופא כבר כלו קצתן לרב אשי כדאית ליה ולרבינא כדאית ליה כך נ"ל אם נאמר דרב אשי ורבינא לית להו הא דר"א דלעיל אלא דאפי' אם נאמר דלדידהו נמי אית להו הא דר"א דר"י לחומרא אפ"ה א"ש טפי כמו שפירשתי לולי דרש"י לא פי' כן. ומכ"ש דא"ש טפי למאי שאבאר בסמוך בלשון התוס' דבלא"ה נראה לומר דכל הנך שיעורי דזמני הביעור בין בהאי דשלשה כבשים ובין השיצין והכיפין וכן הך דשלש ארצות לביעור כולהו לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דרבנן וכן נ"ל מלשון הרמב"ם ז"ל ממה שכתב במנין המצות וכן בתחלת הלכות שמיטה דנחית למנינא כל מ"ע וכל מצות ל"ת בפרטיות וענין הביעור השמיט מלמנותה מצוה מיוחדת וא"כ ע"כ היינו משום דסובר שכל ענין הביעור אינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן (אף על גב שהחמיר במצות ביעור דבעי שריפה או להשליכו לים המלח אפ"ה איכא למימר דאינו אלא מדרבנן) ואף שכל זה נ"ל נכון וברור אעפ"כ לא מלאני לבי לפרש כן לבא בדבר החדש עד שהעיר ה' את עיני ומצאתי וראיתי בפי' החומש להרמב"ן ז"ל שכתב כן בפירוש דכל המשניות והברייתות בענין זמן הביעור ומשנה דהכובש ג' כבשין ומשנה דג' ארצות לביעור כולהו אסמכתא בעלמא נינהו ומסיים בה אולי אפילו הביעור כולו אינו אלא מד"ס ונראה בכוונתו דאפילו את"ל שעיקר הביעור הוא מה"ת היינו כשכלו לגמרי כל מיני פירות ותבואות מן השדה בזמנים מיוחדים כדאיתא לקמן דהיינו בענבים עד הפסח וזיתים עד עצרת כו' ונתתי שבח לאל יתברך שכוונתי לדעת הגדול כמותו ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה הכובש ג' כבשין כו' אומר ר"ת דבת"כ בפ' בהר פליגי בקראי כו' ובמגלת סתרים דרבינו ניסים פי' כו' והכי אמרינן בירושלמי כו' עס"ה. ונראה דלפי' רבינו ניסים שהוא ע"פ הירושלמי לא תקשי הך ברייתא דת"כ שהביא ר"ת דשפיר מצינן לפרש לשון הברייתא דהא דילפינן מקרא דכל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית היינו דאין איסור הביעור אלא לאחר שכלו כל המינים לגמרי מן השדה וכדפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ן ז"ל דאפשר דאפילו בכה"ג אינו אלא אסמכתא בעלמא ואם כן סיפא דברייתא דמסיים מכאן אמרו חכמים הכובש ג' כבשים כו' ומייתי פלוגתא דר"א ורבי יהושע ור"ג ור"ש דאמר כל מיני ירק אחד הן לביעור היינו דבמידי דרבנן פליגי אי מחמרינן בו כמו בשאר איסורין או אזלינן לקולא כיון שעיקר ענין הביעור אין לו עיקר מן התורה בזמנים הללו משא"כ לפי' ר"ת שהביאו התוספות ליישב תמיהת ר"י א"כ משמע להדיא דמאן דמיקל היינו מן התורה מדרשא דקרא וא"כ היאך מיישב ר"ת שיטת הירושלמי דמשמע דלית ליה הך דרשא וכיון דלא אשכחן בתלמודא דידן דפליג אירושלמי א"כ ליתא לפי' ר"ת וצ"ע ליישב וע' מ"ש רבינו שמשון בזה בפי' המשניות בפ"ט דשביעית ודו"ק:


דף נב עמוד ב[עריכה]

בתוספות בד"ה עד שיכלה האחרון שבהן פי' הקונט' עד שתכלה אחרונה שבארצותיה כו' ואין נראה כו' ועוד קשה לר"י כו' עס"ה. ובד"ה מתבערין בכל מקום פירוש הקונטרס כו' עס"ה. והרוצה לעמוד על עיקר פרש"י והתוס' בזה יעיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שמיטה הלכה ג' ובהשגות הראב"ד שם שהאריך ושם תמצא מבואר דשיטת רש"י כשיטת הראב"ד דשני ענייני ביעור הן ובזה נתיישב כל מה שהקשו התוס' כאן על פירש"י:

בגמרא רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו משום שנאמר בארצך הא אפיקתיה כו' ופירש"י הא אפיקתיה למעוטי דאין סומכין בני יהודה על של גליל עכ"ל. ולכאורה מוכח מכאן דהך דרשא דשלש ארצות דרשא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא דלענין אסמכתא לא שייך לאקשויי הא אפיקתא וא"כ תיקשי סוגיא דהכא על שיטת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהבאתי בסמוך דכל ענין הביעור אסמכתא בעלמא נינהו אלא דלע"ד יש ליישב דאפ"ה מקשה שפיר והא אפיקתיה דאפילו לענין אסמכתא נמי שייך לאקשויי שפיר כיון שהם שני ענינים שונים דבהך אסמכתא דשלש ארצות משמע דפשטא דקרא בארצך לענין גידול התבואה איירי שלא כלה מאותו ארץ ובהך אסמכתא דרשב"א משמע דהאי בארצך לענין מקום הביעור איירי ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דעיקר מצות ביעור מן התורה היינו לאחר שכלה לגמרי דהיינו בפסח ועצרת והך מתניתין דשלש ארצות היינו אסמכתא בעלמא משא"כ לענין מקום הביעור שצריך לבערן במקומן דוקא בא"י שפיר מצינן למימר דדרשא גמורה הוא כן נראה לי ודו"ק היטב ותו לא מידי:


דף נג עמוד א[עריכה]

בתוס' בד"ה מפני שנראה כמקדיש כו' בכולה שמעתא פרש"י שעכשיו קורא שם כו' וקשה עד לכך נראה ע"י שאומר עכשיו בשר זה לפסח סבר אינשי דמחיים אקדשה כו' עס"ה. מל' הרא"ש והטור נראה דלדינא נמי יש חילוק בין פרש"י והתוס' דלפרש"י טעמא דאסור היינו משום שיהיו סבורין שהקדישה לדמי פסח א"כ בכל מיני בהמה אסור דשייך בהו נמי הך חששא משא"כ לפי' התוס' ליכא איסורא אלא בגדי וטלה דוקא דאיכא למיחש בהו שמא יאמרו מחיים אקדשה כיון שראויין לפסח. ולכאורה לישנא דגמרא משמע להדיא כפרש"י מדאמר ר"פ דוקא בשר אבל חיטי לא משמע דכל מיני בשר אסור מדלא ממעט אלא חיטין. מיהו יש ליישב שיטת התוספות דאפשר דעיקר מימרא דרב דאמר אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח אמתניתין קאי ואמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים זכר לפסח וא"כ מסתמא היה דרכם לאכול גדיים וטלאים ומשו"ה קאמר דאסור שיאמר בשר זה לפסח דכשיאכלם אח"כ בצלי יסברו דמחיים אקדשו לכך משא"כ בשאר מיני בשר בלא"ה אין דרך לומר בשר זה לפסח כיון שאין בזה זכר לפסח יותר משאר ימים ובהא מסיים ר"פ דאע"ג דבחיטי אורחא דמלתא לומר שהם לצורך פסח כיון דבעו שמירה וקס"ד דאסור שמא יאמר לדמי פסח אקדשה כפרש"י קמ"ל ר"פ דלא דאע"ג דאמר בפי' חיטין הללו לפסח אפ"ה אמרינן משום דמנטרא לפסחא קאמר הכי כן נ"ל:


דף נג עמוד ב[עריכה]

בגמרא מקולס אין שאין מקולס לא והקשה הב"ח בהלכות פסח סי' תס"ט מאי קושיא דלמא במקולס אסור לאכול אפי' בדיעבד משא"כ באינו מקולס אע"ג דלכתחלה אסור אפ"ה בדיעבד שרי ורוצה להוכיח מזה דלקושטא דמלתא אפילו שאר בשר נמי לרב אסור אפילו בדיעבד וכ"כ בעל מג"א שהיא ראיה שאין עליה תשובה ומשו"ה יש לאסור אף בדיעבד. ולע"ד לא יתכן לומר כן דאכתי הקושיא במ"ע מנ"ל להמקשה לאקשויי בפשיטות כיון דלשון אסור דקאמר רב לא משמע אלא לענין לכתחלה משא"כ לענין דיעבד ודאי טעמא רבה איכא לחלק בין מקולס לשאינו מקולס דבמקולס איכא חששא טפי. ובעיקר קושי' הב"ח נ"ל דלק"מ דמה"ט גופא דלא אסיק המקשה אדעתיה דבמקולס ל"ש אמר ל"ש לא אמר ובשאינו מקולס פי' אין כו' והיינו ע"כ משום דס"ד השתא דעיקר איסורא דמקולס היינו נמי כיון דאורחא דמילתא לומר בשעת עשייה שהוא לצורך פסח א"כ כשאוכל אח"כ במקולס נראה כאוכל קדשים בחוץ א"כ אי ס"ד דלעולם איכא איסורא לומר בשר זה לפסח א"כ אפילו במקולס לא שייך להחמיר ולאסור בדיעבד כיון דלא אמר בשר זה לפסח ועל זה משני הש"ס דבמקולס אע"ג דלא אמר אפ"ה אסור בדיעבד כן נ"ל:


דף נד עמוד ב[עריכה]

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין. וקשיא לי אטעמא דמילתא דאמאי תלה לה במנהגא דנהי דלא מיתסר במלאכה מטעם ת"צ דמשמע בתלמודא בסמוך דתליא בפלוגתא דשמואל ורבי יוחנן בסמוך אי ט"ב הוי כת"צ לכל מילי או לא. אלא דאכתי אפילו לרבי יוחנן דלענין מלאכה אין ט"ב כת"צ אכתי מיהא ליתסר מטעם אבילות כדאיתא להדיא בברייתא בשילהי תענית דכל מצות הנוהגין באבל נוהגין בתשעה באב אפילו לקרות בתורה ע"ש דמשמע התם דליכא מאן דפליג אהך מלתא. ויותר יש לתמוה בסוגיא דהתם דלבתר הך ברייתא גופא מייתי הש"ס הך מתני' דהכא דמקום שנהגו. ולכאורה הוי כתרתי דסתרן אהדדי. והנלע"ד בזה דהיינו משום דגרסינן בפ"ק דר"ה דף י"ח דרמינהו קראי אהדדי דהנך ד' צומות קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה ומשני דברצו תליא מלתא בזמן שאין שלום ואין גזירת המלכות ומקשינן א"ה ט"ב נמי ומשני שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות. א"כ לפ"ז עיקר מילתא דט' באב בזמן הזה בין לענין אבילות ובין לענין תענית לא מיתסר מקראי דדברי קבלה אלא מדרבנן וכיון דהך מילתא גופא דאבל אסור בעשיית מלאכה לא הוי אלא דברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה כו' מש"ה לא רצו חכמים להחמיר בט"ב לענין מלאכה כדאשכחן בכמה דוכתי שחששו חכמים הרבה בביטול מלאכה והשתא לפ"ז א"ש נמי דמפלגינן לענין מלאכה בין תלמידי חכמים לשאר כל אדם ואמרינן נמי בסמוך דלשאר בני אדם הוי כיוהרא כדאשכחן נמי בב"ק גבי אלעזר זעירא דהוי סיים מסאני אוכמי ואמרו לו וכי כדי את להתאבל אירושלים אלמא דלענין אבילות ירושלים שייך ה"ט דיוהרא טפי משא"כ אי הוי טעם איסור מלאכה בט"ב משום תענית לא שייך לומר דהוי כיוהרא בשאר בני אדם טפי מבתלמידי חכמים כדמשמע בפ"ק דתענית דף יו"ד ע"ב כנ"ל ועיין בסמוך:

בגמ' אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד ופרש"י הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על ד"א אין חומר ת"צ נוהג בה לאסור במלאכה כו' עכ"ל. ואע"ג דאיסור מלאכה בת"צ ילפינן לה בפ"ק דתענית מדכתיב ביואל קדשו צום קראו עצרה והתם לאו לענין גשמים איירי אלא בתענית של ארבה וחגב דמתענין ומתריעין עליהם כדאיתא בפ"ג דתענית מ"מ איכא למימר דהיינו נמי דוקא בא"י ולא בבבל אלא דלפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש הך טעמא דהואיל ואין צריכין לגשמים אלא אפילו אי הוו צריכין להכי נמי לא הוי שייך אלא בא"י. והנראה בזה דאפ"ה מדייק רש"י שפיר מדקאמר אין ת"צ בבבל ולא קאמר אין ת"צ בח"ל אלא תשעה באב בלבד אע"כ דלענין גשמים אין לחלק בין א"י לח"ל לענין ת"צ כדמשמע מסתמא דמשניות דתענית כן נ"ל ועדיין צ"ע. מיהו לולי פרש"י היה אפשר לפרש בדרך אחר דהא דנקיט שמואל בבל טפי משאר ח"ל היינו משום דבבבל הוי ט"ב כת"צ דכולה בבל הוי קים ליה לשמואל שנהגו שלא לעשות מלאכה משא"כ בשאר ח"ל לאו מילתא דפסיקא הוא ודוק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אין ת"צ בבבל פ"ה כו' וא"ת ט"ב מי הוי כת"צ לאסור במלאכה וי"ל דה"ק אין ת"צ בבבל אפילו במקום שלא נהגו כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אפילו במקום שנהגו שלא לעשות לאו משום חומרא דת"צ הוא אלא משום אבילות אם כן אין תירוצם זה מספיק ליישב שיטת רש"י ועיין בזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא התם בפ"ק דתענית דף י"ב ע"ב משמע להדיא דת"צ הלילה מותר בעשיית מלאכה וילפינן לה מקרא דאספו זקנים מה אסיפת זקנים ביום כו' וליכא למימר דהאי בה"ש לאו בלפני ט"ב איירי אלא לאחר ט"ב דבסמוך לא משמע הכי דקאמר וכ"ת קסבר שמואל כו' והאנן תנן אוכלין ושותין מבעוד יום לאו למעוטי בה"ש משמע להדיא דלענין בה"ש דלפני ט"ב איירי ועוד דהב"י בריש הלכות תענית כתב בשם התוס' דיש לחלק בבין השמשות דעיולי יומא לבה"ש דאפוקי יומא ע"ש והנלע"ד בזה דאפ"ה פריך שפיר משום דהשתא משמע ליה להמקשה דעיקר מימרא דשמואל לא אתי אלא לאשמעינן הך מלתא דט"ב כת"צ גמור אף בזמן הזה שכבר בטלו הנך שלשה צומות דאין להם דין ת"צ לשום דבר כדמשמע בפ"ק דר"ה דברצו תליא מילתא אפי' הכי בט"ב כיון דהוכפלו בו צרות אף בזמן הזה דינו כדמעיקרא דקרי ליה קרא דדברי קבלה צום ומשו"ה כל דין חומר ת"צ עליו ולפ"ז ע"כ עיקר מימרא דשמואל היינו לענין דבה"ש שלו אסור כיון דמעיקרא ודאי הוי אסור דדברי קבלה כדברי תורה נינהו וספיקא דאורייתא לחומרא וע"כ דהכי הוא דאי לאשמעינן דט"ב בזמן הזה מיקרי ת"צ לענין שאר חומרות וכגון רחיצה וסיכה כו' האי לאו משום ת"צ לחוד מיתסר אלא משום אבילות דנוהג בט"ב ולאשמעינן דליל ט"ב כיומא נמי לא איצטריך דמילתא דפשיטא הוא בשילהי תענית שמפסיקין בו הרבה מבע"י כדתנן התם דערב ט"ב אסור לאכול ב' תבשילין ומוקמינן לה התם בסעודה מפסקת ומייתי התם נמי כמה ברייתות ומימרא דאמוראי דאיירי בסעודה מפסקת ואם כן מלתא דפשיטא היא דליליא כיומא ומעשים בכל יום נמי הכי הוא ואם כן בכה"ג לא קס"ד דלא איצטריך שמואל לאשמעינן וליכא למימר נמי דשמואל איצטריך לאשמעינן לאפוקי הנך ג' צומות דתמוז וטבת וג' בתשרי דאין עליהם דין ת"צ דקס"ד השתא דממתניתין דר"ה שמעינן לה שפיר דקתני על אב מפני התענית לאפוקי אינך כדאיתא התם אע"כ קסבר המקשה דלענין בה"ש לחוד אתי לאשמעינן דכיון דשם ת"צ עליהן כמו שארי תעניות דכולהו דברי קבלה נינהו וממילא דספיקא שלהן אסור כדמסיק בסמוך דהכי משמע ליה הא דתנן אוכלין ושותין מבע"י למעוטי בה"ש וא"כ לפ"ז ממילא דלא שייך לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא כיון דעשאוהו לט"ב לגמרי כשל תורה ממילא דכל ספיקו לחומרא וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י נמי דלמאי דס"ד השתא דבה"ש אסור נמי בעשיית מלאכה מה"ט גופא לא מיבעיא בבה"ש דלאחריו אלא אפילו בבה"ש דלפניו דנהי דלא מיתסר משום חומר ת"צ אף בלילה מ"מ אסור מיהא משום אבילות דאבילות דאסור בעשיית מלאכה נמי מקרא דדברי קבלה ילפינן לה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה כו' כן נראה לי נכון ומוכרח ליישב פרש"י לפי סברת המקשה. מיהו לפי המסקנא דסבר שמואל בה"ש מותר ע"כ מפרשינן מימרא דשמואל לאשמעינן היא גופא דאין ת"צ בבבל כלל אפילו בשאר תעניות שגוזרין כגון חגב וארבה וכדפרישית לעיל בסמוך דכולהו חומרי דתעניות אינן אלא בא"י או שנאמר דשמואל אתי לאשמעינן נמי דט"ב לילו כיומו מעיקר הדין דאינך תעניתים תמוז וטבת דאפילו לענין אכילה אינו אסור אלא ביום וה"ה לענין שאר חומרות כגון רחיצה וסיכה ומלאכה דאפשר דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי שמעינן לה שפיר ממתניתין דפ"ק דר"ה כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אין בין ת"ב ליה"כ הא דלא חשיב מלאכה כו' עס"ה. לולי פירושם היה נראה לי דהא דקתני אין בין ת"ב ליה"כ היינו לענין דברים שאסורין משום צום משא"כ איסור מלאכה דביה"כ גופא לאו משום צום אסור אלא משום דמיקרי שבת שבתון ואם כן מה ענין ט"ב ליה"כ כנ"ל:


דף נה עמוד א[עריכה]

במשנה וחכ"א ביהודה היו עושין כו' הך מילתא דחכמים ארישא דמתניתין דריש פירקין קאי דמיירי בענין מלאכה בע"פ ומה שהפסיק רבינו הקדוש בכל הנך משניות טובא דלעיל דאיירי במילי אחרינא בין מילתא דת"ק ובין מילתא דחכמים דהכא ע"כ נראה דהיינו משום דאיידי דת"ק איירי במנהגא דמלאכה בע"פ וקתני עלה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין וכו'. ואל ישנה מפני המחלוקת משו"ה קתני נמי כל הנך מתניתין דתליא נמי במנהגא ושייך בהו הך מילתא גופא דאל ישנה ומשום הכי במתניתין דהכא חוזר לענין ראשון ומסיק מילתא דחכמים דאיירי בענין איסור מלאכה בע"פ כדמסקינן בסמוך. אלא דלפ"ז יש לפרש בפשיטות דהא דמקשה הש"ס בסמוך מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דאהך מילתא דחכמים גופא קאי דע"כ לענין איסורא איירי דאי ס"ד דאינהו נמי לענין מנהגא איירו אם כן הוה ליה לאתויי הך מילתא לעיל בריש פירקין אבבא דרישא גופא ואפ"ה שפיר הוי מצי למיתני בתר הכי הך מילתא דההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אליבא דכ"ע בין לת"ק ובין לחכמים ובתר הכי הו"ל למיתני כל הנך מתני' דאיירו במקום שנהגו במילי אחרינא אע"כ דחכמים איסורא קאמרי ואפילו הכי מקשה שפיר מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דכיון דלא אשכחן פלוגתא דתנאי בעלמא בהך מילתא וברישא דמתניתין נמי קתני לה בל' סתמא א"כ לא שייך שפיר לישנא דחכמים אומרים בל' פלוגתא כך היה נ"ל לפרש לולי דרש"י בסמוך מפרש בע"א דהאי לבסוף אמילתא דב"ש קאי שנראה דוחק כמו שאבאר אבל למאי דפרישית א"ש טובא לישנא דמעיקרא תני ולבסוף תני וע"ז משני נמי הש"ס שפיר דאשכחן תנאי בעלמא דפליגי ר"מ ור"י ואם כן רישא ר"מ וחכמים דהכא היינו ר"י כנ"ל נכון ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקו התוס' בד"ה מדקאמר ר"מ ודוק היטב:

שם וב"ה מתירין עד הנץ החמה. עיין מ"ש התוס' בזה בריש מכילתין דהאי שיעורא דהנץ החמה היינו משעה שהפועלים יוצאין למלאכה וע"ש בחידושינו שכתבתי סמך לזה מברייתא דתוספתא דקתני דאיסור מלאכה בע"פ קודם חצות היינו במחובר לקרקע אלא דבל' משנתינו בהנן משניות דבסמוך משמע דאין לחלק בין מחובר לתלוש (ואפשר בתוספתא נמי משום רבותא דמקום שעושין נקיט מחובר) ולפי זה לא שייך שפיר הך טעמא שכתבו התוספות לעיל בריש מכילתין אלא דאפשר דלא החמירו חכמים לאסור מעלות השחר כיון דלפרש"י בריש פירקין עיקר הטעם במלאכה בע"פ היינו שלא ישכח ביעור חמצו כו' ואין דרך להקדים מעלות השחר דבלא"ה צריך להפסיק ממלאכתו כשהגיע זמן ק"ש שעיקר מצותה מהנץ החמה ואילך ולפ"ז א"ש הך פלוגתא דתנאי בריש מכילתין אי אסור מעלות השחר או מהנץ החמה וק"ל:

בגמרא מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא ופרש"י דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה חדא דהא בריש מכילתין בברייתא דקתני מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה פרש"י גופא דהאי אסור היינו מנהגא וע"ש בלשון התוס' ובחידושינו ועוד דמ"ש רש"י דמשמע בכל מקום ג"כ תמוה כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע הכי לכן נראה דעיקר כוונת רש"י ג"כ למ"ש התוס' דע"כ עיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לענין איסורא איירי דאי לענין מנהגא לא שייך פלוגתא דניחזי היכי נהוג וכיון דלענין איסורא איירי לא משמע ליה לרש"י לחלק בין מקום למקום ובין יהודה לגליל והיינו לפי סברת המקשה כנ"ל ודו"ק:

במשנה ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד כו' ולכאורה מלישנא דגמרא ומפרש"י ורוב הפוסקים משמע דכולה מתניתין דהכא בפלוגתא דר"מ וחכמים במקום שנהגו שלא לעשות איירי ואפ"ה מתיר ר"מ לגמור וחכמים אפי' להתחיל בג' מלאכות כיון שהן לצורך המועד כדמסקינן בסמוך ולמאי דס"ד מעיקרא נמי אפילו שלא לצורך המועד אפ"ה שרי ר"מ כיון שהתחיל בה קודם המועד אלא שהרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו בפ"ח מהלכות י"ט כתב דכולה מתניתין במקום שנהגו לעשות איירי דאפ"ה להתחיל איכא איסורא ולכאורה פירושו תמוה טובא ואף שהרב המגיד כתב שם דהרמב"ם מדייק הכי דע"כ מתניתין דהכא לענין איסורא איירי וא"כ היינו אפילו במקום שנהגו לעשות אפ"ה להתחיל אסור דאי ס"ד דמתניתין דהכא לענין מנהגא איירי לא שייך פלוגתא דר"מ וחכמים דניחזי היכי נהוג כמ"ש התוספות לעיל בד"ה מדקאמר ר"מ אלא דלע"ד אין זה מוכרח דדוקא לעיל דאיירי לענין כל מיני מלאכות שפיר שייך לומר ניחזי היכי נהוג משא"כ הכא דלא איירי אלא לענין התחלת מלאכות מיוחדות לא שייך לומר ניחזי היכי נהוג כיון דמילתא דלא שכיחא היא לצמצם התחלת מלאכה עד ע"פ ואפילו בהנך ג' מלאכות דחכמים והנלע"ד דמה שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן היינו משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין דבמילתא דר"מ קתני סתמא בארבעה עשר ולא קתני קודם חצות כי היכי דקתני במילתא דחכמים אע"כ דר"מ איסורא קאמר והיינו דאפילו במקום שנהגו אסור להתחיל וא"כ לפ"ז ממילא דלא שני ליה לר"מ בין קודם חצות ובין לאחר חצות דכל היכא דאיכא איסורא אין לחלק כדאשכחן במילתא דרבי יהודה אליבא דב"ה ומדר"י נשמע לר"מ וא"כ לפ"ז דר"מ במקום שנהגו לעשות איירי ממילא שמעינן מדר"מ לחכמים דאיירי נמי במקום שנהגו לעשות ואפ"ה לא התירו אלא בהנך ג' מלאכות קודם חצות כן נ"ל נכון וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל עצמו בחיבורו ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:


דף נה עמוד ב[עריכה]

במשנה מושיבין שובכין לתרנגולין בי"ד. נראה דהאי י"ד דקתני הכא היינו אפילו לאחר חצות וכן משמע מסתימת לשון הפוסקים וכדמוכח להדיא מל' הגמ' דבסמוך דמקשינן השתא אותובי מותבינן כו' ומשני אביי סיפא אתאן לחולו של מועד שנראה דוחק גדול דחש"מ מאן דכר שמיה וטפי הו"ל לאוקמי מתניתין רישא קודם חצות במקום שנהגו שלא לעשות וסיפא לאחר חצות וכה"ג איכא למידק נמי בסוגיא דבסמוך גבי גריפת זבל והבאת כלים מבית אומן דמשני כאן בי"ד כאן בחש"מ ואמאי לא משני בפשיטות כאן קודם חצות כאן לאחר חצות אע"כ דכל היכא דקתני י"ד סתמא לא שייך לחלק בין קודם חצות בין לאחר חצות וזה מסייע למה שכתבתי בסמוך בכוונת הרמב"ם וז"ל ודו"ק ובעיקר מילתא דמושיבין שובכין בסוגיא דשמעתין עיין באריכות בל' הרב המגיד ובכ"מ בסוף פ"ח מהלכות י"ט:


דף נו עמוד א[עריכה]

ע"ב בגמרא אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות כו' אבל בשל בין הכיפין ד"ה מותר א"ל רבא והא מוקצות נינהו. נראה דהא דפשיטא ליה לרבא דמוקצה אסור אף ע"ג דבעלמא מספקא ליה לתלמודא אי סבר רבא כר"י או כר"ש מ"מ הכא שפיר מקשה ליה לעולא דפסק להדיא בשילהי שבת הלכה כר"י ועוד דהא ר"י גופא איירי הכא במעשה דאנשי יריחו אלא דאכתי במלתא דרבינו בסמוך דאמר משמיה דר"ל מחלוקת בשל בין הכיפין ובמוכן לעורבין פליגי ורבנן כר"י א"כ תיקשי התינח לר"י אבל לר"מ דשמעתין דקאמר נמי שמיחו חכמים באנשי יריחו א"כ צריך לומר דמשמע ליה לר"ל דר"מ נמי בהא כר"י ס"ל לענין מוקצה כמ"ש התוספות בפרק כירה דף מ"ד גבי פמוט ובפ"ק דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת ע"ש אלא דאכתי קשיא לי התינח לפרש"י דשמעתין דבמחוברין איירי משא"כ לפי התוספו' דבתלושין איירי ואפ"ה הוי מוקצה משום דמשתמש באילן ואם כן לא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן ובפרק המביא דף ל"א ע"ב כתבו התוס' לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן וע"ש בל' התוספות ובחידושינו באריכות ובס' המלחמות להרמב"ן ז"ל בשמעתין ומה שיש עוד בסוגי דשמעתין כתבתי באריכות ברפ"ק דביצה דף ג' גבי פירות הנושרין ע"ש:


דף נז עמוד א[עריכה]

בתוס' בד"ה דכריך ידיה בשיראי פירוש הקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים כו' וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי ותירץ ר"י דהתם איירי כו' עס"ה. ולולי פי' ר"י היה נ"ל דבלא"ה יש לחלק בפשיטות בין חציצה דחולין לחציצה דקדשים דקפיד רחמנא טובא כדמשמע בפ"ב דזבחים דף י"ט לענין חציצה ויתור בגדים:

סליק פירקא וסליקא לה פסח ראשון בס"ד