פני יהושע/פסחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

פרק כל שעה

כל שעה שמותר לאכול מאכיל ופירש"י דלדיוקא אצטריך וכו' נראה דאע"ג דמוקמינן לה בסמוך כר"ג אפ"ה לא איצטריך לגופא דמלתא דפשיטא היא וכמ"ש מהרש"א ז"ל ונראה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דאי ס"ד דאיכא שום רבותא בהא מילתא הוה ליה למיתני בהדיא ולא למיסמך אדיוקא במאי דתני לה בהאי לישנא דמותר ולא קתני כל שעה שאוכל אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה הא מילתא אלא אגב דקתני לעיקר מילתא אדיוקא דכל שעה שאינו אוכל קתני לה נמי בהאי לישנא דמותר כיון דקושטא דמילתא הכי הוא וכה"ג איכא למימר דאף על גב דקאמר בגמרא דמאכיל לבהמה ולחיה שייך בהו שום חששא דבל יראה אפ"ה לא איצטריך למיתני לגופא דמילתא דפשיטא הוא דאלת"ה מאי מקשה הש"ס בפשיטות בסמוך דאי כר"י האיכא חמישית דאין אוכל ומאכיל ומנ"ל הא מילתא דנהי דשמעינן לר"י דאמר תולין כל חמש דילמא היינו למוכרו לכותים דוקא אבל לעולם דמהאי טעמא אסור להאכילו לבהמה ולחיה משום הך חששא דילמא משיירא וליכא למימר דאי הוי שייך האי חששא דילמא משיירא מקמי הכי נמי הוי אסור דאין שיעור לדבר אם כן הדר הו"ל מילתא דפשיטא דאטו לעולם יהא אסור להאכיל אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דמילתא דפשיטא היא ולא איצטריך להא צריכותא אלא אגב גררא לבתר דתני לה לדיוקא כדפירש"י כנ"ל וכ"ש דא"ש למ"ש הרא"ש ז"ל דבאמת לא שרי להאכיל לבהמה ולחיה אלא כשעומד על גביהן עד שיאכלו אלא אפ"ה הו"א דאיכא למימר שמא יעלים עיניו ואם כן פשיטא דליכא רבותא אלא דאי הוי תנא חד מינייהו הו"א דדוקא קאמר ואם כן ע"כ דעיקר מילתא לא תני אלא לדיוקא וכדמסיק הרא"ש ז"ל מיהו יש לי לדקדק בדבריו דא"כ האיך בעי רבא למימר לעיל דף י"ב דטעמא דר"י דאמר תולין דיהבי ליה רבנן שעה א' ללקט עצים ואכתי מה הועיל במה דאמר תולין דהיינו שיאכיל לבהמה דא"כ לא יהיה לו שהות ללקט דהא צריך לעמוד על גביהן ושלא יעלים עיניו ויש ליישב לפמ"ש בסמוך דאיכא למימר דהא דקאמר ר"י תולין היינו לענין דא"צ לשרפו ולעולם דאסור בהנאה אף למכור לכותי וכ"ש דאין מאכיל לבהמה ואם כן היינו סברא דרבא וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה עבר זמנו אסור בהנאתו ואם מכר דמיו מותרין כדתנן פ"ב דקידושין וכו' עכ"ל. ואף על גב דלא קתני התם חמץ בפסח אפ"ה מדמסקינן התם דטעמא דכולהו איסורי הנאה דמיהן מותרין היינו מדאיצטריך למיסר בע"ג ושביעית והו"ל שני כתובים אם כן ה"ה לחמץ בפסח דשרי ונראה שהתוספת הוכרחו לפרש כן בשמעתין מדמקשינן לקמן עבר זמנו אסור בהנאתו לגירסת התוספות לקמן והיינו דסבר תנא דלעיל דשורפין ואכתי מאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן דאפילו בדיעבד אם מכרו אסור בהנאת דמיהן לכן הוכרחו לפרש דודאי דמיהן מותרין ומכאן יש לי לדקדק על מה שכתבו קצת פוסקים דדוקא לאחריני שרי ליהנות מחליפי חמץ אבל להמוכר עצמו אסור וא"כ אכתי הו"מ לאוקמי בכה"ג דעבר זמנו אסור בעל החמץ בהנאת דמיהן וחלופיהן אע"כ דאין לחלק וצ"ע:

בד"ה לימא מתניתין דלא כר"י אף לפי המסקנא וכו' עכ"ל. ולכאורה דברי מותר הן מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב קצת דלכאורה היה אפשר לומר דלמסקנא דמסיק הש"ס הצריכותא דמשמע דאיכא שום חששא דבל יראה הו"מ שפיר לאוקמי כר"י וכדפרישית אלא דאפ"ה לא מתוקמי כר"י מה"ט גופא דלא מתוקמי כר"מ דא"כ כל שאוכל מאכיל מבעיא ליה:

בד"ה ואי אשמעינן וכו' ואין עובר משום בל יטמין וכו' כיון שאין יודע היכן הוא וכן משמע וכו' עכ"ל. ובס' פרי חדש דקדק מלשון התוס' דס"ל בחמץ שאין ידוע אין חייב לבדוק מן התורה ולענ"ד משום הא לא איריא דאף את"ל דסבר דחייב לבדוק אף באין ידוע וכשיטת הר"ן ז"ל ע"כ היינו מטעם שכתב הר"ן ז"ל דבמקום שמכניסין חמץ הוה ליה כודאי דחזקתו שהכניס בו חמץ ומשום הכי חייבוהו לבדוק באותן המקומות עד מקום שידו מגעת וכדרך תשמישו משא"כ הכא שכבר בדק בכל אותן המקומות ובהאי נמי דמשיירא ודאי מצנע עד שאין יודע באיזו מקום ואם כן הוה ליה כמקום שאין ידוע אם הכניסו חמץ דאין עובר מדאורייתא לכ"ע וע"ז מייתו ראיה דהיכא שבדק במקומות הידועים אינו עובר אפילו אם עדיין נשאר שם חמץ כדמשמע לעיל בהאי דוכי משכחת לה לבטלה אלמא דכל כמה דלא משכחת לה אינו עובר כיון שלא היה במקום ידוע שהרי כבר בדק כדינו ובתר הכי מקשה הרשב"א ז"ל דנהי דלא עבר בבל יראה מדאורייתא אכתי היכי שרי להאכיל לחי' דהא מחייב מיהא לבדוק מדרבנן כמו בנטלה חולדה בפנינו דצריך בדיקה משום חששא דשמא יאכל לשיטת התוספות כנ"ל בכוונת התוספות ועדיין צ"ע ועיין בסמוך ועיין לעיל בסוגיא דאין חוששין:

בא"ד הקשה רשב"א היכי שרי וכו' הא תנן בפ"ק וכו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש שכתב לחלק בשם הרשב"א ז"ל בין חיה כפותה והרא"ש ז"ל גופא מסיק משום קושיא זו דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו ע"ש ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו מהא דפ"ק דתנן מה שמשייר יניחנו בצינעה דהתם לית ליה פסידא בהכי אם יניחנו בצנעה משא"כ הכא אם לא נתיר לו להאכיל לחיה המוטלת עליו לזונו אית ליה פסידא ויצטרך לשרפו ואי קשיא להו מהא דקתני אם תטול בפנינו יהא צריך בדיקה מהא נמי לא קשיא דנהי דהיכא שנטלה בפנינו צריך בדיקה אפ"ה מותר להאכיל לחיה דהא איכא ספיקי טובא דלמא לא משיירא ואת"ל דמשיירא דלמא מצנעא ליה שפיר שלא יבא לא לידי בל יראה ולא לדלמא אתא למיכל וצ"ע ודו"ק:

בפירש"י ולא מסיק אדעתיה לבטלו עכ"ל. ואף ע"ג דקי"ל הבודק צריך שיבטל ופרישית בריש מכילתין דלשיטת רש"י מדינא דמתניתין נמי הכי הוא ודלא כשיטת הר"ן ז"ל אפילו הכי לא אהני הכי בביטול דאתמול כיון ששיירו ע"מ להאכילו לבהמתו ומה שהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דלא מסיק אדעתיה לבערו היינו דלישנא דגמרא הכי דייק דמסיק ועבר עלה בבל יראה או אפשר דס"ל דהכא אפילו מעיקר הדין נמי בביטול בעלמא סגי דלא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהאכיל לבהמתו מימאס ולא חזי לאכילה ולא חיישינן נמי שמא לא ביטלו בלב שלם דודאי לא חיישינן להכי אלא בגלוסקא יפה וכיוצא בזה אבל הכא במאי דשיירא ודאי בגילוי דעתא דביטל סגי והתוס' שכתבו דה"ה דהו"מ למימר דלמא אתא למיכל מיניה אפשר דסברי כשיטת הפוסקים שהביא הרא"ש ז"ל דיש לבטל גם כן בתחלת שש ואם כן לא שכיח לגזור כולי האי שמא לא יבטל משו"ה כתבו דהו"מ למימר דלמא אתא למיכל כן נראה לי:

בגמרא ריב"ב אומר כותח וכל מיני כותח וכו' עיין פרש"י ותוספות. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות דריב"ב לשיטתיה דס"ל במכילתא פ' בא דחמץ קודם ביעורו בשריפה דוקא ויליף מנותר ולפרש"י דלקמן דף כ"ח משמע דקודם ביעורו היינו שלשים יום קודם פסח דחל עליו חובת ביעור שלא יהא החמץ בעולם בפסח ואם כן נהי דלב"ה מותר למכור קודם פסח היינו משום דאפשר שימצא לו אוכלין קודם פסח משא"כ בכותח שאין דרך לאוכלו מהר אסור למכור שלשים יום קודם פסח כדי שלא יהא בעולם בפסח וכן משמע להדיא שם במכילתא דאסר ריב"ב:

דף כא עמוד ב

בגמרא ומותר בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו. נ"ל דלאו בחרכו לחוד איירי מתני' דהא לא איירי ביה כלל אלא דעיקר דינא דמתני' דמותר בהנאתו אלא יסיק בו תנור וכיריים דסיפא קאי דלאחר זמנו אסור וקתני הכא דקודם זמן איסורו אם רוצה לשרפו יכול להסיק בו תנור וכיריים אע"ג שנהנה ממנו ג"כ לאחר זמן איסורו אפ"ה שרי דלא גרע מחרכו אלא דבגמ' עיקר מילתא דמיירי ביה רבא אתא לאשמעינן דאפילו בדאיתא בעיניה לאחר זמנו שרי כיון שחרכו קודם זמן כנ"ל:

בתוס' בד"ה עבר זמנו פשיטא וכו' ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין וכו' עד סוף הדיבור. ואף ע"ג דלקמן דף כ"ח ע"ב כתבו התוס' דלרבי שמעון משש ומעלה עד הלילה מותר בהנאה ואפילו הכי קאמר ר"ש דשורפין בתחלת שש דגזור שמא יאכלנו ממש איכא למימר דלא דמי דר"ש לא איירי אלא דלא חזי למוכרו לכותי ולא לשום הנאה כ"א להסיקה תחת תבשילו ומשו"ה מחמיר לשורפה בהתחלת שש משום חששא דדלמא אתא למיכל דהו"ל הפסד מועט כיון דבלא"ה להסקה קאי משא"כ בחולין דקיימינן הכא אי ס"ד דשרי בהנאה לא הוי מחמרינן לשורפה בתחלת שש כיון דאיכא תקנה למוכרו לכותי כולו כאחד וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון התוספות דף כ"ח ועיין במהרש"א ז"ל שכתב בענין אחר ונראה שנתכוון גם כן ליישב הא דמשני בגמ' לשעות דרבנן דלא שמעינן לה ממתניתין דלעיל אלא שדבריו דחוקים ולענ"ד נראה דלפירוש התוס' הא דמשני לשעות דרבנן דאע"ג דשמעינן לאיסור הנאה שפיר ממתניתין דלעיל דקתני שורפין אפ"ה אשמעינן משנה יתירא דהכא דאין חוששין לקידושין והיינו דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו וממילא דכל שעבר זמנו מדרבנן שוה לאיסור הנאה כמו לאחר שעבר זמן דאורייתא אלא דאכתי קשיא לי דאם כן אמאי איצטריך לשנויי בשעות דרבנן והיינו תחלת שש דהא אפילו מלאחר שש עד הלילה נמי שייך האי רבותא גופא דאסור בהנאה לגמרי ואין חוששין לקידושין ולאפוקי מדרבי שמעון דלא אסר אלא משום חששא דשמא יאכל מדרבנן ומכ"ש למאי דפרישית דלר"ש בחולין מותר למוכרו. ועוד דאפילו לר"י דאוסר לפני זמנו אפ"ה איכא רבותא טובא דאסור בהנאה מדאורייתא דהא לחזקיה בסמוך דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל וא"כ בלפני זמנו לא שמעינן איסור הנאה דהא רבי יהודה מלא תאכל עליו יליף וכמו שהקשו שם בתוס' וע"ש בחידושינו ואפשר כיון דלקושטא דמילתא אפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין כדמשמע מלישנא דמתניתין דכל שעבר זמנו שוה משו"ה מסיק לה בהאי לישנא דשעות דרבנן דכל היכא דלא מיתסר מדאורייתא מיקרי שעות דרבנן כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה משש ומעלה ע"כ מתחלת שש דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן וכו' עכ"ל. נראה מפירושו שהוא סובר דחיטי קורדנייתא אית בהך חששא דאורייתא ואף ע"ג דקשות הן ואיכא לספוקי שמא לא נתחמצו אפילו הכי כיון דהוי ספיקא דאוריתא ומחוייב לשורפו ליכא שום רבותא בהכי ועוד מדנקט אפילו משמע דבשאר חמץ נמי איכא שום רבותא אלא דאכתי קשיא לי דלמא לעולם לאחר שש איירי והא גופא אתא לאשמעינן דאסור בהנאה מדאורייתא או לאפוקי מדר"י הגלילי דמתיר בהנאה לגמרי ואע"ג דפשיטא לן דלא קי"ל כר"י הגלילי ואסור בהנאה אכתי ס"ד דהיינו לחומרא אבל לענין קידושין מדלא קתני המקדש בחמץ בפסח התם בקידושין גבי שאר איסורי הנאה ס"ד דחוששין לחומרא לדר"י הגלילי או לאפוקי מדרבי שמעון דלפני זמנו שרי בהנאה מדאורייתא ואע"ג דרב פסק לקמן כרבי יהודה לענין דלפני זמנו נמי במשהו אכתי ס"ד דהיינו לחומרא והוצרך לאשמעינן דאין חוששין לקידושין כלל וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דאליבא דרבי יהודה גופא נמי איכא למימר דלאחר שש עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן והיינו לחזקיה בסמוך וכדמשמע לכאורה ממאי דקאמר ר"י תולין כל חמש אלמא דשני ליה בין איסור אכילה להנאה וכדפרישית שם מיהו לשיטת ר"ת לעיל (דף ו' ע"ב תוס' ד"ה משש שעות) דחיטי קורדנייתא חמץ נוקשה מדרבנן הוא ומייתי ראיה מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אם כן אתי שפיר ואע"ג דלמאי דפרישית בהא נמי לא מייתי ראיה שפיר דהא איכא למימר דנהי דמחמרינן בחמץ דרבנן אטו דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר כן בקודם שש כיון דאפשר דאפילו לאחר שש אין אסור בהנאה מדרבנן לחזקיה אפ"ה איכא למימר דנהי דמדרבי גידל לא שמעינן להא מילתא אפ"ה מגופא דמתניתין דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו שמעינן לה שפיר וכדפרישית בסמוך בשיטת התוס' דיתורא היינו לאשמעינן דאין חוששין לקידושין אפילו בעבר זמנו מדרבנן ולא איצטריך לאתויי דרבי גידל אלא להא מילתא לחוד דבאיסור דרבנן נמי אין חוששין לקידושין כלל אף לחומרא כן נ"ל לשיטת התוס' ולענ"ד לולי פירש"י ותוס' היה נ"ל דאף אם נפרש דחטי קורדנייתא חמץ דאורייתא כפרש"י ונפרש גם כן משש ומעלה סוף שש כפירוש התוס' אפ"ה א"ש דמשני לשעות דרבנן דאסור בהנאה כיון דרבי גידל קאמר דמסוף שש אין חוששין לקידושין אלמא דלאחר שש אסור בהנאה מדאורייתא ואם כן שעות דרבנן נמי אסור בהנאה דגזרינן שש אטו שבע משא"כ אי לאו דרבי גידל הו"א דלאחר שש עד לילה גופא אין איסורו בהנאה אלא מדרבנן כדפרישית ואם כן לא הוי שייך לגזור שש אטו שבע כיון דשבע גופא מדרבנן הו"א דשורפין אינו אלא משום דלמא אתא למיכל קמ"ל מדרבי גידל כן נ"ל נכון ובזה יש ליישב קושי' התוספות בקידושין דף כ"ו דמשמע שם דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין וקשיא להו מדר' גידל ולמאי דפרישנא לא קשה מידי ובזה יש ליישב גם כן לשון הש"ע באה"ע סי' כ"ח שפסק דדוקא בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא הוא דאין חוששין לקידושין אבל בשעות דרבנן או חמץ דרבנן הוי ספק קידושין ותמהו עליו כל האחרונים ולמאי דפרישית א"ש שחושש להחמיר דחיטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא ולפירוש התוס' דמשש ומעלה היינו סוף שש דהוי לגמרי דאורייתא אבל בחד דרבנן אפשר דהוי ספק קידושין כסוגיא דגמ' דפ' האיש מקדש וסוגיא דהכא נמי א"ש כדפרישית ודוק אבל שיטת רש"י ז"ל עדיין צ"ע:

בגמרא ולא יסיק בו תנור וכיריים פשיטא וכו' לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דף ה' דהא דלא יסיק בו וכו' היינו מדרבנן אם כן הוי מצי לאוקמי הכא נמי לענין שעות דרבנן דאע"ג דלאחר שש נמי לא הוי אלא מדרבנן אפ"ה גזרינן שש אטו שבע אלא דנראה ברור דמה שכתבו התוס' לעיל דלא הוי אלא מדרבנן היינו נמי אליבא דמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה דאיירי לעיל וכן פסקו התוס' להלכה משא"כ לרבנן דהשבתתו בכל דבר והוי מהנקברין דאפילו אפרן אסור אם כן כ"ש דלא יסיק בו מדאורייתא דלכאורה נראה ברור דהא דהנקברין אפרן אסור היינו מדאורייתא וכבר נתפרש לעיל בשם ספר תומת ישרים שכתב רבינו אשר משום דאפילו לר"י דלא יסיק היינו מדאורייתא דיליף מנותר אבל שיטת התוס' אינו כן ואפשר דבנותר גופא היכא דלא שייך איסור הקדש נמי אפרו מותר מדאורייתא ואין להקשות לשיטת התוס' דמדאורייתא שרי להסיק דמ"ש מערלה דאסור להדליק בו את הנר דיש לחלק שפיר בין איסור הדלקה דהנאתו בשעת ביעורו להסקת התנור דהנאתו אחר ביעורו כן נ"ל ועדיין צ"ע ומבואר לעיל בסוגיא דערלה בעז"ה ודו"ק:

שם לא צריכא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' לשיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן היינו קודם איסורו דוקא אבל לאחר איסורו לר"י נמי השבתתו בכל דבר אם כן לר"י האי רבותא דלא יסיק היינו לשעות דרבנן מיהו לפמ"ש דלרש"י לר"י לאחר ביעורו נמי עיקר מצותו בשריפה אלא שאם אין האש מוכן מיד אין צריך להמתין דעובר בבל יראה ואף על גב דאפשר דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר אפ"ה אין להשהותו לכתחלה משא"כ קודם ביעורו מצותו דוקא והיכא דאפשר צריך להמתין אם כן סוגיא דהכא א"ש בפשיטות ולשיטת התוס' נמי דס"ל איפכא דקודם ביעורו השבתתו בכל דבר אפ"ה א"ש האי דלא יסיק אפילו בשעות דרבנן הא אפרן מותר ולא הוי בכלל הנקברין דנהי דהשבתתו בכל דבר היינו לקולא אבל מסתמא לא נחמיר קודם ביעורו יותר מלאחר ביעורו כן נ"ל:

שם אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה. קשיא לי אמאי לא יליף בק"ו מנותר ושאר איסורי הנאה דאינן בבל יראה ואסורין בהנאה מכ"ש חמץ דבבל יראה כדיליף לקמן דף כ"ח לענין שריפה והכא לא שייך כל הני פירכי דפרכי רבנן לר"י לקמן מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל שם דרבנן לא ילפי כלל מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן א"ש דלא ילפינן מנותר אלא דאכתי מצינן למילף מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה שהיה להם שעת הכושר ואפילו הכי אסירי והנלע"ד בזה דל"ש למילף בק"ו מנותר או משאר איסורים אלא לר"י דוקא דחמץ לאחר זמנו נמי אסור ואם כן אין היתר לאיסורו משא"כ למאי דקי"ל כר"ש דלאחר זמנו מותר מדאורייתא ותו ליכא למילף בק"ו דמה לנותר ושאר איסורים שאין היתר לאיסורן משא"כ בחמץ בפסח דיש היתר לאיסורו אלא דלפ"ז קשיא איפכא כיון דשני ליה לחזקיה בין לא יאכל ובין לא יאכל אם כן אמאי שני הכא למיכתב לא יאכל לר"י כיון דבלא"ה ידעינן דאסור בהנאה מק"ו ונ"ל דלחזקיה נמי לא מדשני בלישנא יליף דליכא ייתורא אי כתיב בצירי או בחולם אלא דפשטא דלישנא לא יאכל משמע דאסור בהנאה וכיון דלקושטא דמלתא אסור בהנאה שייך למכתב לא יאכל ודוקא לקמן בשרצים דמותרין בהנאה מקשה הש"ס שפיר וא"ל למיכתב לא יאכל ועוד דאי כתיב לא יאכל בשרצים לא ניבעי נמי לכם משא"כ בשאר דוכתי לא שייך להקשות למה כתיב לא יאכל והשתא לפ"ז בלא"ה אתי שפיר מילתא דחזקיה דכיון דכתיב בגופיה איסור הנאה מייתי ליה מקרא דגופיה וקרא לא מייתר ועוד דאיצטריך קרא ללאו בהנאה משא"כ בק"ו הא ק"ל דאין עונשין מן הדין וזה לשיטת התוס' דוקא דמשמע דשייך מלקות באיסור הנאה ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמו שיבואר והשתא ניחא נמי שיטת התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה ור"ש שכתבו דחזקיה מודה דלר"מ כרבי אבהו ואפ"ה לא חש לדקדק אמאי כתיב לא יאכל מיהו בירושלמי מצאתי דאיכא דרשא אחרת בלא יאכל דדרשינן מיניה דאפילו לכלבים של הפקר אסור ובמכילתא נמי מצאתי דר' יאשיה מפיק לאיסור הנאה מלא יאכל והא דכתיב אידך קרא לא יאכל היינו לחייב את המאכיל כאוכל מיהו אפשר דהני תנאי דמכילתא ודירושלמי ס"ל דלא יאכל מיותר לגמרי דלא ס"ל הני דרשות דר"י דלפני זמנו ולאחר זמנו וכן נראה קצת מלשון המכילתא ע"ש ולקמן בפירקין אבאר עוד בדרך אחר דאיצטריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לאפוקי מדרשא דר"י הגלילי דכתיב לך שלך יהא והיא דרשא פשוטה בכל איסורי אכילה והיתר הנאה ולא הוי דרשינן לחד בשאור וחד בחמץ ולכבשתו ולא כבשתו אלא דבתר דקים לן דחמץ אסור בהנאה ודוק היטב:

שם ופליגא דרבי אבהו דאמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' וקשיא לי אמאי דמסיק לקמן דלא שייך פלוגתא דחזקיה ורבי אבהו בשום איסור מהאיסורים אלא לענין משמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה א"כ כל הני לישני דרבי אבהו ל"ל ולכאורה דלענין חמץ בפסח גופא איצטריך ליה דבין בתוך זמנו דכתיב לא יאכל ובין לפני זמנו ולאחר זמנו דלא כתיב אלא לא תאכל ולא תאכלו אפ"ה כולהו אסורים בהנאה ממשמעות דקרא והא דלא קאמר לקמן דאיכא בינייהו לפני זמנו ולאחר זמנו היינו משום דלחזקיה נמי כולהו אסורי בהנאה למאן דאוסר באכילה והיינו כדפרישית דיליף מק"ו מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה כיון דחמץ נמי אין היתר לאיסורו מיהו אי לאו ילפותא דלא יאכל לחזקיה הו"א דכולהו שרי מדרשא דלך יהא אבל השתא דכתיב לא יאכל לאפוקי מהאי דרשא דלך מוקמינן לדרשא אחריתי אם כן ממילא דכולהו איסורי דחמץ אסורין בהנאה מק"ו או במה הצד מבשר ותלב וכלאי הכרם וערלה אלא דלפי זה קשיא לי א"כ אמאי קאמר ופליגא דלמא חזקיה גופיה נמי כרבי אבהו ס"ל אלא דאפי' הכי איצטריך להאי ילפותא דלא יאכל לאפוקי מדרשא דלך ויש ליישב דמ"מ קאמר שפיר ופליגא דהא רבי אבהו דנקיט כל הנך לישני לא קאמר להו אלא לענין חמץ בפסח כדפרישית לאפוקי מדחזקיה במשמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה כדמסיק לקמן דאי ס"ד דלא פליגי אלא בשור הנסקל במשמעות דורשין ונ"מ נמי לחולין בעזרה אבל בחמץ לתרוייהו דוקא מלא יאכל ילפי לאפוקי מדרשא דלך דאם כן רבי אבהו למאי נ"מ נקט כל הנך לישני דבחד לחודא הוי סגי אע"כ דלענין חמץ בפסח איירי דס"ל לרבי אבהו דמאן דלית ליה דר"י הגלילי לא משמע ליה כלל דרשא דלך לענין היתר הנאה אלא לשאר דרשא א"כ שפיר מסיק הש"ס ופליגא כן נ"ל ודו"ק:

שם דאמר רבי אבהו כ"מ שנאמר וכו' עד שיפרוט לך. יש לתמוה דלמאי דמסקינן לקמן עיקר מילתא דרבי אבהו היינו לענין חמץ ושור הנסקל דמפקי ליה מאותו ולאשמעינן דלר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אם כן אמאי מייתי הא מילתא דעד שיפרוט לך בנבילה וטפי הוה ליה לאתויי בהדיא מאותו דטריפה דהא קי"ל כר"י דבנבילה לדברים ככתבם הוא דאתא וקי"ל נמי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ויותר יש לתמוה בסוגיא דחולין ס"פ כל הבשר דמייתי רב אשי הא מילתא דרבי אבהו לענין בשר וחלב ומייתי נמי מנבילה ולא מייתי התם כלל האי שקלא וטריא דאליבא דר"י יליף לה מאותו דכתיב גבי טריפה והוי דלא כהלכתא והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא דשמעתין דלר"י נמי אף ע"ג דיליף מאותו אפ"ה צריך נמי להאי ילפותא דעד שיפרוט וכו' בנבילה וכמו שיבואר בעז"ה:

בפירש"י בד"ה עד שיפרוט וכו' לגר בנתינה ולכותי במכירה לא גרסינן וכו' עכ"ל. ובחולין פ' כל הבשר בכל הגמרות שלנו גרסינן לה אלא שהתוס' כתבו שם דרש"י בשמעתין לא גרס לה ואני בעניי לא ידעתי למה מחקו רש"י מהספרים דשפיר מצינו לקיים הגירסא ולאו משום דדוקא קאמר לגר בנתינה ולכותי במכירה דהאי סברא לר"י הוא דשמעינן ואנן הכא אליבא דר"מ קיימינן אלא דלר"מ נמי הא דאמרינן עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה ודייק דבעלמא אסור לאו משום דכולה קרא דנבילה מיותר דהא איצטריך לאשמעינן דיש מצוה ליתנה לגר דהא לא שמעינן לה מסברא דמהיכי תיתי נאמר מסברא שיהא החיוב על בעל הנבילה להחיות את הגר יותר מכל ישראל שמצווין להחיותו וכמו שהקשו התוספות להדיא בפרק קמא דע"ז דף כ' דאטו מי שיש לו שום חפץ יצטרך ליתנו לגר ולא ימכרנו לכותי לר"י ותירצו דדוקא נבילה שהוא דבר מועט ציוותה התורה ליתנו לגר ואם כן לר"מ נמי ליכא למימר דמסברא נאמר דנבילה הוי דבר מועט ומחוייב ליתנו לגר וע"כ איצטריך קרא להכי והא דאמרינן לקמן דלר"י לא צריך קרא וסברא הוא היינו לבתר דכתיב לגר תתננה שהיא מצוה תו לא צריך קרא דאו להקדים אע"כ דעיקר ילפותא דרבי אבהו אליבא דר"מ היינו מייתורא דאו מכור דמיותר לגמרי כיון דבאמת לר"מ כותים בין במכירה ובין בנתינה אפילו הכי איצטריך קרא דאו מכור לאשמעינן בעלמא איסור הנאה א"כ אי לא הוה כתיב או מכור לא הוי ידעינן הא מילתא דלעולם דבעלמא נמי מותר אלא דנתינה דגר בנבילה איצטריך למצוה וא"כ שפיר גרסינן דמדאיצטריך לכתוב נתינה דגר וכתב נמי מכירה דכותי ילפינן שפיר דלא יאכל בכל מקום איסור הנאה משמע כנ"ל ולישנא דרש"י גופא הכי דייק שכתב והוצרך להתיר בהנאה כדכתיב או מכור אלמא דמאו מכור יליף לה ואפשר דאפ"ה לא משמע לרש"י למיגרס האי לישנא דעד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה דלא הוה ליה לאתויי אלא או מכור לחוד אלא דלפע"ד צריך לאתויי נמי נתינה דגר דאל"כ לא שייך למידק מדאיצטריך מכירה דכותי אלמא דבעלמא אסור דאיכא למימר דלגופא איצטריך היתר הנאה בנבילה דלא נמעט מאותו דטריפה ולא הוי מוקמינן לה למעט חולין בעזרה לחוד כיון דנבילה דמי לטריפה כמבואר אלא שחמורה ממנה ואם כן מידי דכוותה ממעט אבל כיון דכתיב לגר תתננו מייתר לן או מכור לנכרי לכדרבי אבהו. כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוס' כתבו דלא גרסינן לה ולפי מה שאבאר עוד בסמוך יתיישב יותר דשייך מיהא הך גירסא בחולין במימרא דרב אשי דשייך נמי אליבא דרבי יהודה ודו"ק:

שם דתניא לא תאכלו וכו' לגר במכירה מניין. נ"ל דהא דאיצטריך ילפותא בהא היינו משום דיש סברא דקפיד קרא ליכתוב דוקא נתינה בגד והיינו בגר עני כיון שאין לו במה להחיות עצמו שרינן למיספי ליה נבילה ומצוה נמי איכא להחיותו משא"כ היכא דליכא גר עני אלא גר עשיר אפשר דאסור להאכילו נבילות בידים כדי שיתגייר וכן כתבו התוספות להדיא סברא זו אליבא דר"י בפ' קמא דע"ז ובמסכת חולין ע"ש נמצא דלפ"ז אף למאי דקאמר ר"מ אחד גר וא' כותי בין במכירה בין בנתינה היינו נמי לצדדין נתינה לגר עני ומכירה לגר עשיר היכא דליכא עני דאי בדאיכא גר עני ודאי מחוייב ליתנו לו וכדמסיק להדיא בסמוך דלר"מ להקדים סברא הוא והיינו כדפרישית כן נ"ל אלא דמלשון התוספות לא משמע כן ויבואר בסמוך ודו"ק:

שם ר"י אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולכותי במכירה. לכאורה משמע דתרווייהו דוקא לר"י ואם כן מכירה לגר אסור וקשיא לי מנ"ל לר"י הא מילתא דהא מסקינן בסמוך מ"ט דר"י אלמא דמסברא ומשמעות הפסוק שפיר קאמר ר"מ אלא דמסיק דטעמא דר"י דאי כר"מ או ל"ל ואם כן נהי דמהאי טעמא דאו משמע ליה דאין להשוותן אכתי מצינן למימר דאו בא למעט נתינה דכותי לחוד ולעולם דגר בין במכירה בין בנתינה כדאמר ר"מ ולכאורה היה נראה בזה דלמעט נתינה דכותי לא איצטריך או למעט דמלא וכו' יליף לה כדאיתא בפ"ק דע"ז ואם כן ע"כ דאו בא למעט מכירה דגר אלא דמסוגיא דשמעתין משמע דלא נחית הכא לדרשא דלא וכו' דא"כ מאי קאמר בשלמא לר"מ מדאיצטריך וכו' הא לר"מ נמי לא שמעינן מידי דאיצטריך לכתוב נתינה דגר למצוה כדפרישית ועוד דבלא"ה ילפינן מנתינה דגר דכל נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה לטומאה ומכירה לכותי נמי איצטריך לאפוקי ממשמעות דלא וכו' כדמשמע בפ"ק דעכו"ם דתרתי שמעת מיניה ואיצטריך לאשמעינן דשרי אלא ע"כ דלא נחית בשמעתין לדרשא דלא וכו' והדרא קושיא לדוכתא א"כ מנ"ל לר"י למעט מכירה דגר נמי מאו דלמא לא ממעטינן מאו אלא נתינה דכותי לכך נ"ל דבאמת הא דקאמר ר"י דברים ככתבן עיקר דבריו לאסור מכירה דגוי אבל במאי דקאמר לגר בנתינה לאו מקרא יליף אלא דבלא"ה היכא דאיכא גר עני פשיטא דמחויב ליתן לו כדמסיק דלר"י סברא הוא וא"כ מה"ט גופא נתינה דגר עדיף ממכירה דגר וכמו שאבאר ולעולם היכא דליכא גר עני מודה ר"י לר"מ דמותר למוכרה לגר עשיר כיון שאין מחויב לזונו ואיסור מכירה נמי ליכא דלא גרע גר מכותי והשתא ניחא הא דמקשה בסמוך בשלמא לר"י ניחא והיינו למאי דלית לן דרשא דלא וכו' ואם כן לר"י קשיא דאיצטריך לאסור נתינה ולפ"ז נתיישב היטב מאי דפרישית בסמוך דבחולין פרק כל הבשר גרסינן שפיר במימרא דרב אשי עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולכותי במכירה והיינו ממש כדר"י אלא דלאו מקרא דנבילה יליף לה ר"י דרב אשי שפיר מצי סבר כסוגיא דפ"ק דעכו"ם דר"י יליף איסור נתינה לכותים מקרא דלא וכו' והיינו דקאמר דברים ככתבן כדפרישית דמהיכי תיתי נאמר דפליגי ר"מ ור"י בסברא ומשמעות דורשין ופליגי נמי בדרשא דלא וכו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ דר"י באמת מלא וכו' יליף ונהי דנתינה דגר איצטריך למצוה שצריך ליתנה לו אכתי או מכור מיותר אלא ע"כ לאיסור הנאה בעלמא אתא וכדפרישית כנ"ל נכון בעז"ה לולי דרש"י ותוס' לא כתבו כן ואולי מקום הניחו לי בעז"ה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה בשלמא לר"מ תימא לר"מ נמי וכו' ותירץ ר"י וכו' הוי ידעינן מסברא לאקדומי וכו' עכ"ל. וכבר כתבתי דלענ"ד תירוץ ר"י דחוק דמהיכי תיתי נאמר דאי לא הוי כתיב קרא כלל יתחייב בעל הנבילה ליתן לגר בחנם דהא לאו עליה דידיה לחוד רמיא לזונו טפי מכל ישראל וכמו שהקשו גם ספ"ק דעכו"ם ע"ש ובר מן דין קשיא לי נמי כיון דלר"מ נמי סברא הוא אלא דאיצטריך קרא דאו דלא נימא שבא להשוותן אם כן מאי מסקינן בסמוך לר"י סברא הוא לר"מ נמי סברא ואכתי במאי קמיפלגי ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דודאי נתינה דגר איצטריך למצוה שמחויב ליתן לו אלא לבתר דכתיב נתינה דגר למצוה ומכירה דכותי לאיסור הנאה דשאר איסורין כדפרישית איצטריך נמי ליכתוב או לר"מ להקדים דאי לא כתב או לא הוי ידעינן כלל דאיכא מצוה בגר שמחויב ליתן לו אלא אדרבה בא להשוותן דכיון דאיצטריך חד מינייהו לאיסור הנאה בעלמא איצטריך נמי אידך להשוותן כדמסקו התוס' משום הכי איצטריך או להקדים נמצא דכל זה לר"מ דוקא דלא שמעינן איסור הנאה בעלמא אלא מהאי קרא דמאותו דטריפה לא יליף דאיצטריך לחולין בעזרה ור"י לטעמיה דיליף שאר איסורי הנאה מאותו כדמסיק דס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן בלאו או ידעינן להקדים מסברא דאי ס"ד דבא להשוותן לישתוק מיניה כנ"ל ודוק היטב:

ובמה שכתב מהרש"א ז"ל על שיטת התוס' דפ' כל הבשר שאינו אלא דברי נביאות כמדומה לי שנעלם ממנו דברי התוס' פ"ק דעכו"ם שהוצרכו לתרץ ג"כ אליבא דר"י דאי לאו נתינה דגר הו"א שאסור ליתן לו נבילה כדי שיתן לב להתגיר ע"ש אלא דבלא"ה דברי התוספות דפ"ק דעכו"ם לכאורה תמוהים וסותרין דבריהם הקודמים דמשמע דבלא"ה איצטריך נתינה דגר למצוה אליבא דר"י ומשמע נמי דנחתו להאי סברא דפרישית דבאמת לר"י אין איסור למכור מצד המכירה עצמה דאם כן לא הוו מקשו מידי אמאי איצטריך לר"י נתינה דגר דידעינן במכ"ש ממכירה דכותי דהא איצטריך נתינה דגר למעוטי מכירה דגר אלא ע"כ דמשמע להו דעיקר דברים ככתבן דר"י היינו לענין איסור נתינה לכותי וכבר ישבתי לשונם דשם על נכון וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

דף כב עמוד א

בפירש"י בד"ה אותו אתה משליך וכו' ומדאיצטריך קרא למשרייה לא מצי למילף וכו' למצוותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר וכו' עכ"ל. משמע מלשונו דלאו בכלבים שלו שמזונותן עליו איירי דא"כ אין זה מטעם שכר ומצוה להשליך לכלבים של הפקר ואם כן נראה מזה דבשאר איסורי הנאה אסור להשליך אף לכלבים של הפקר וכמ"ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי והובא גם בהגה' אשר"י ע"ש אלא דלעיל דף ה' גבי ש"מ מדר"ע תלת כתב רש"י להדיא דמאן דס"ל דחמץ השבתתו בכל דבר רשאי להשליך לכלבים של הפקר ע"ש לכך נראה דהכא בטריפה נמי נהי דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה מ"מ היכא שיש לו כלב בביתו שמזונותיו עליו מותר ליתנו לו ויצא ידי מצותו אבל אם אין לו כלב בביתו מצותו להשליך לכלבים של הפקר משא"כ באיסורי הנאה לעולם אסור ליתן לפני כלבו כ"א דוקא לכלבים של הפקר לשיטת רש"י וסייעתו מיהו לשיטת הסוברים דמותר להשליך איסורי הנאה לכלבים של הפקר אם כן אין אנו צריכין לדברי אגדה דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אלא דבלא"ה איצטריך למילף ממיעוטא דאותו דאל"כ היה במשמע דטריפה גופא אסורה בהנאה ומה שכתב לכלב תשליכון אותו היינו לכלבים של הפקר דוקא אבל מדכתיב אותו למעט שאר איסורים על כרחך דטריפה גופא מותרת בהנאה דליכא למידרש אותו אתה משליך דאסורה בהנאה ולמעט שאר איסורים דאין אתה צדיך להשליך אלא דמותרין דא"כ לישתוק מאותו דממילא שרי בהנאה כיון דליכא קרא למיסר אע"כ דטריפה מותרת אף לכלבים שלו ואותו מיעט שאר איסורין לאיסור הנאה כנ"ל:

בתוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה וכו' וקשה לרשב"א דבת"כ דריש ר"י וכו' מכלל דס"ל דאסורין בהנאה מדאורייתא ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות על הדרך שכתבתי לעיל במימרא דחזקיה דלר"י גופא בלא"ה פשיטא דחמץ אסור בהנאה מנותר או בק"ו משאר איסורי הנאה כיון דאין היתר לאיסורו ולקמן הא מסקינן דליכא בינייהו לחזקיה ורבי אבהו אלא חמץ בפסח ושור הנסקל ואם כן כל האי שקלא וטריא דהכא בשמעתין דמקשינן לרבי אבהו בשלמא לר"מ וכו' אלא לר"י וכו' שאר איסורין דאסורי בהנאה מנ"ל היינו לענין חמץ ושור הנסקל ובאמת דמשור הנסקל נמי לא שייך האי קושיא דאיכא למימר דיליף מבעל השור נקי והנאת עורו אפשר דלית ליה או דאית ליה ויליף מאת בשרו כדלקמן אע"כ דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו לענין חמץ בפסח לחוד ואם כן לר"י גופא ודאי לא קשה מידי דהא יליף מנותר אע"כ דעיקר הקושיא למאן דפליג אדר"י בהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלכמה פוסקים קדמונים הלכה כחכמים וכן חמץ לאחר זמנו לא קי"ל כר"י ואפילו הכי מודו דחמץ אסור בהנאה ואף על גב דבהא קי"ל כר"י בנבילה דדברים ככתבן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ור"מ ור"י הלכה כר"י ולפי זה דאין הקושיא לר"י גופא שפיר מסקינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ומשום הכי קי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה אבל לר"י גופא אף על גב דסבירא ליה דחולין בעזרה דאורייתא אפ"ה א"ש דחמץ בפסח אסור בהנאה כדפרישית והיינו דקאמר בגמרא ואידך ולא קאמר ורבי יהודה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא והרי גיד הנשה וכו' מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש ר"ש אין ה"נ דאסר וכו'. עיין באשר"י פ' גיד הנשה שכתבו חכמי לוניל ז"ל על הרמב"ם ז"ל שפסק דגיד הנשה מותר בהנאה אע"ג דקי"ל אין בגידין בנ"ט והוי דלא כשמעתין. והרא"ש ז"ל כתב דלא קי"ל כרבי אבהו אלא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוה אלא דעדיין לא נתיישב לשון הרמב"ם ז"ל דהא פסיק כרבי אבהו כמ"ש הרא"ש אלא דבהא מצינן למימר דאע"ג שהביא הרמב"ם ז"ל לישנא דרבי אבהו בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות אין מזה ראיה דס"ל כוותיה כיון דמסקינן לקמן דלא נ"מ מידי בפלוגתא דחזקיה ור"א אלא בחמץ ושור הנסקל ולמשמעות דורשין אלא דאי אפשר לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל פסק בכמה דוכתי דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן ע"כ סבר כרבי אבהו ממיעוט דאותו כדמוכח בשמעתין ובשם הרמב"ן ז"ל כתבו דשקלא וטריא דשמעתין לענין גיד הנשה היינו לרווחא דמילתא דתלי טעמא דאין בגידין בנ"ט אבל לפי האמת אף אי אין בגידין בנ"ט אפ"ה הותרה בכלל נבילה ולכאורה זה דוחק לומר דשקלא וטריא לרווחא דמילתא והנלע"ד בזה דבלא"ה יש לי לדקדק אמאי דקאמר הכא כשהותרה נבילה דהוי מצי למימר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרה ובהכי הוי שפיר טפי דנהי דלמ"ד אין בגידין בנ"ט לא הותרה בכלל נבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו בר אכילה הוא כיון דאין בו טעם וקי"ל דמידי דלא חזיא לגר לא מיקרי נבילה מ"מ מצינן למימר שפיר דאפי' הכי הותרה בכלל טריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו והא נמי מסתמא חזיא מיהו לכלב דאל"כ מאי איסור הנאה הוי שייך בהו וכמ"ש הרא"ש ז"ל דיש נזהרין להשליכו לחתול אלמא דחזיא לכלבים ושונרא והוי שפיר בכלל לכלב תשליכון אותו וא"כ הא דלא משנינן הכי נלע"ד דהכא אכתי ס"ד דרבי אבהו כלל גמור קאמר דפשטא דלישנא דלא תאכל ולא תאכלו משמע בהדיא איסור הנאה בכל האיסורין מדאיצטריך בנבילה ואם כן פשטא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה משמע איסור הנאה ואכתי מנ"ל דהותר בכלל טריפה משא"כ למסקנא דלרבי אבהו גופא לא איירי אלא לענין חמץ ושור הנסקל דאותו מיעוטא משמע אם כן תו ליכא למימר דאותו בא למעט נמי גיד הנשה דמהיכי תיתי אדרבה הוי בכלל לכלב תשליכון אותו ולא שייך ביה מיעוטא דאותו ואם כן בשמעתין דעיקר הקושיא לרבי שמעון דס"ל אין בגידין בנ"ט ושמעינן ליה לר"ש בס"פ האיש מקדש דחולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דלרבי אבהו איסורי הנאה מנבילה יליף דס"ל כר"מ ומשו"ה מסיק שפיר דלר"ש ה"נ דאסור בהנאה אבל הרמב"ם ז"ל כיון שפוסק דחולין בעזרה לאו דאורייתא וס"ל נמי כרבי יהודה בנבילה דדברים ככתבן ואם כן ע"כ מה שפסק כרבי אבהו היינו ממיעוטא דאותו ותו לא שייך למעט מהאי מיעוטא גיד הנשה כיון דאדרבה בכלל לכלב תשליכון אותו הוא כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה ור"ש וכו' ואם תאמר תקשי לחזקיה וכו' דלכאורה חזקיה לא סבר נמי כר"מ עס"ה. ולכאורה בפשיטות הוי מצי למימר דחזקיה לא אתי ככ"ע דהא ע"כ איכא תנא דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ ע"כ אותו למיעוט אתא ולפ"ז הוי שפיר טפי דלא תיקשי מחזקיה לר"ש כיון דר"ש ודאי ס"ל חולין בעזרה דאורייתא כדאיתא בס"פ האיש מקדש משו"ה אוסר בגיד הנשה בהנאה וחזקיה גופא ודאי ס"ל דחולין בעזרה דאורייתא כדמסקינן לקמן דחזקיה ורבי אבהו בחולין בעזרה לחוד פליגי ויבואר עוד לקמן בעזה"י ודו"ק ובעיקר מ"ש התוס' דחזקיה לא אתי כר"מ רש"י ז"ל שילהי שמעתין לא כתב כן ושם אבאר:

בגמרא והרי דם וכו' ותנן אלו ואלו וכו' ומוכרין לגננין לזבל. וקשיא לי הא קי"ל לקמן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ואם כן מאי מקשה הכא ממה שמוכרין דם לזבל דאטו דם לזבל הוי דרך הנאתו וממה שמוכר ונוטלין דמי התם ודאי לא קשיא כיון שהמעות להקדש דלא שייך ביה איסור הנאה דדם דכל נפש מכם לא תאכל כתיב ואדרבה עיקר הנאת דם לגבוה סליק אע"כ דמגננין מקשה שמוכרין לגננין ישראל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומה"ט גופא לא מצינן למימר דאע"ג דאין לוקין אלא דרך הנאתן אפ"ה איסורא דרבנן איכא ומקשה הכא אי ס"ד דשייך בו איסור הנאה האיך שרינן הכא לכתחילה דבהא נמי איכא למימר דמשום פסידא דהקדש לא שייך לאסור מדרבנן ואפשר דאפ"ה לגננין גופא הוי אסור לזבל בהן לכתחילה דמה שעתיד לגדל הו"ל זה וזה גורם דאסור לכתחילה כמו שיבואר לקמן בעזה"י בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דשלא כדרך הנאתן אע"ג דאין לוקין עליו אפ"ה איסורא דאורייתא אית בהו וכשיטת התוספת דשייך מלקות באיסור הנאה כדרך הנאתו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה כלל כמו שיבואר ג"כ לקמן בעזה"י:

בגמרא והרי דם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם. הא דמייתי מהאי קרא דכתיב בפרשת אחרי ולא מייתי מקראי טובא דפ' ויקרא ופ' צו נראה משום דהתם כתבו גבי חלב וא"כ איכא למימר דאיתקש דם לחלב דשרי בהנאה כדאיתא בפ"ק דכריתות דדם וחלב איתקשו להדדי לכמה דברים וקי"ל אין היקש למחצה משו"ה מייתי מהאי קרא דלא כתיב גבי חלב וא"כ כיון דפשטא דלא תאכלו משמע איסור הנאה אדרבה משמע דעיקר קרא דכל נפש לא אתא אלא לאפוקי מהיקשא דחלב לענין הנאה כנ"ל:

בתוספות בד"ה הרי דם משמע דדם לא הוי וכו' וקשה לר"ת עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דלענין דם לא שייך לומר כשהותרה נבילה היא ודמה הותרה כיון דבהתירא דנבילה כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה משמע דוקא אוכל משא"כ דם דמשקה ולא אוכל ואף ע"ג דשתייה בכלל אכילה כבר כתבו התוס' בפ' העור והרוטב בסוגיא דמשקה היוצא מהם אינו כמותן דהיכא דאיכא אוכל ומשקה בחדא מילתא מוקמינן לישנא דאכילה דקרא באוכל ולא במשקה וכיוצא בזה כתבתי לענין דדם לא הוי בכלל שליל כדאיתא בפרק בהמה המקשה דאף לדברי האוסר בחלבה מתיר בדמה ולא מצאתי טעם לדבר אע"כ מה"ט דהתירא דשליל ילפינן מכל בבהמה תאכלו והיינו מידי דאכילה דוקא ולא דם דמשקה הוא ואחר העיון מצאתי שם שכ"כ הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ולפי זה ממילא רווחא שמעתא דהכא דדם לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכיוצא בזה כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל בפ' גיד הנשה שכתב דנוהג בשליל והקשו עליו קדמאי ובתראי דהוי דלא כסוגיא דהתם ולפמ"ש א"ש כיון דקי"ל אין בגידין בנותן טעם לא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו כדמשמע דמה"ט לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו אוכל ה"ה דלא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו משא"כ כל סוגיא דפ' גיד הנשה דאמר התם בגיד אי נוהג בשליל דהלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו היינו משום דר"מ ור"י תרווייהו סברי יש בגידין בנ"ט כנ"ל נכון ואע"פ שאין נוגע לשמעתין אפ"ה כולהו בהדדי מישך שייכי לפירושינו ודוק היטיב:

בד"ה מועלין בהן מדאורייתא ולא מדרבנן וכו' אור"י דבמעילה וכו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דסוגיא דהכא לא אזלא אליבא דמ"ד דיליף טעמא דחכמים דאין מועלין מדכתיב לכם שלכם יהא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא מההיא דרשא דלכם ממילא משמע היתר הנאה אע"כ דלאינך אמוראי דהתם איירי שקלא וטריא דהכא דמפקא לכם לדרשא אחריתי וזה דוחק דמאי מקשה הכא לרבי אבהו דילמא אית ליה דרשא דלכם משא"כ אי הוי אמרינן דהאי ומועלין בהן היינו מדאוריתא הוי מקשה הכא שפיר כיון דקתני ומועלין בהן אלא דהאי תנא לא דריש לכם שלכם יהא ואפ"ה קתני נמכרין לגננין וקשיא לרבי אבהו כנ"ל ועיקר דבריהם מפ' הוציאו לו אין כאן מקומו ואם יגזור ה' עלי בחיים דעתי לפרשה במקומה אי"ה ועיין בסמוך:

בד"ה ואימא כמים הניסכין וכו' דממילא ידעינן וכו' אלא כלומר מהכא לא מצי למילף כו' עכ"ל. פי' דבריהם כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא שייך שפיר דרשא דכמים להתירא כיון דאיכא מים האסורין מיהו למאי דפרישית בסמוך בלא"ה א"ש טפי הא דמקשה ואימא כמים הניסכין והיינו לאיסורא דלחומרא מקשינן ואי תיקשי אם כן לישתוק מיניה הא ליתא כיון דסוגיא דשמעתין ע"כ סבירא דלכם אתא לדרשא אחריתי ואם כן איצטריך מיהא היקישא דמים לאיסורא דלא נידרוש להתירא לכם שלכם יהא דבכה"ג מסיק הש"ס לקמן מלכם דכתיב גבי ערלה ודו"ק:

דף כב עמוד ב

בפירש"י בד"ה למאי הלכתא איתקש וכו' ואי כר"מ ס"ל איצטריך להקדים וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהא לעיל אמרינן בפשיטות בשלמא לר"מ מדאיצטריך וכו' ולא אמרינן דאיצטריך להקדים ולפמ"ש שם במקומו א"ש דודאי לעיל דלא מסיק אדעתיה מדרשא דלא וכו' כדפרישית דע"כ לרבי אבהו לית ליה אם כן לא איצטריך נמי להקדים כמ"ש התוספות לעיל דמסברא הוי ידעינן וכדפרישית נמי התם משא"כ הכא לחזקיה מצינן למימר שפיר דנתינה דכותי איצטריך לאפוקי מדרשא דלא וכו' ואכתי אי הוי כתיב נתינה לחוד בין בגר למצוה בין בכותי להתירא בעלמא לא הוי ידעינן מסברא אלא להקדים נתינה דגר לנתינה דכותי אבל להקדים נתינה דגר למכירה דכותי לא הוי ידעינן ואיצטריך נמי או להקדים כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואבר מן החי לב"נ תימא כיון דבאמ"ה של כותי איירי כדאמר בפ"ק דעכו"ם וכו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דבפ"ק דעכו"ם לא נמצא מפורש דאיירי בשל כותי וכו' ע"ש. ולא ידענא מאי מספקא ליה דהא כיון דמחלק התם דאיירי דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא אם כן ממילא מוכח דאיירי בשל כותי ואם כן ליכא לפני עיור אלא היכא שאין הכותי יכול ליטלו מעצמו משא"כ אי איירי בשל ישראל שנותן לו במתנה לא שייך לחלק בכה"ג דאפילו בלאו תרי עברי דנהרא שייך לפני עיור במה שהישראל נותנו לו במתנה דאל"כ לא היה לוקחו הכותי מעצמו בע"כ של ישראל וזה ברור ובעיקר קושיית התוס' שתירוצם נראה דחוק נ"ל ליישב גם כן על הדרך שכתבתי דהמקשה דהכא לא ס"ד האי שנויא דפ"ק דעכו"ם דקאי בתרי עברי דנהרא כדס"ד דהמקשה בפ"ק דעכו"ם ואם כן ע"כ משמע ליה דאיירי שהישראל נותן לו במתנה דאל"כ אלא באמ"ה של הכותי עצמו איירי הא לא שייך לפני עיור כיון שיכול ליטלו מעצמו אע"כ שנותן לו במתנה דודאי איכא לפני עיור כדפרישי' ונהי דהמקשה דבפ"ק דעכו"ם הוי ס"ל דאיירי בשל הכותי היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי בישראל הנותן לו במתנה ולענין מכירה לא שייך כלל ל' לא יושיט אע"כ דאיירי בשל הכותי אבל המקשה דהכא דקאי נמי אליבא דרבי אבהו דיליף מנבילה ולית ליה דרשא דלא תחנם אליבא דר"מ כדפרישית ואם כן ע"כ משמע ליה לאוקמא בישראל שנותן לו במתנה ומקשה שפיר והא דלא משני בגמרא דאיירי בתרי עברי דנהרא ובשל הכותי היינו משום דקושטא דמילתא משני דבלא"ה פשיטא לן דאמ"ה מותר בהנאה ולא מייתי הא דרבי נתן אלא לאלומי הקושיא כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמ' והרי שור הנסקל וכו' טעמא דכתיב ובעל השור נקי דאי מלא יאכל וכו'. וליכא למימר דאי מלא יאכל לחוד לא הוי ידעינן איסורא בשתטו לאחר שנגמר דינו אלא הוי מוקי לה בסקליה מיסקל ולאיסור הנאה לחוד אתי הא ליתא דאם כן ליכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו ל"ל כדמסיק הש"ס בפ' שור שנגח ע"ש וע"ש בחידושינו באריכות:

בפירש"י בד"ה ולא יצבע כגון בקליפי אגוזים כו' ובד"ה ולא ידליק בהן כגון בשמן של ערלה עכ"ל. נראה דכוונתו בכל זה דדוקא בהנך דדרך הנאתן בכך שעומדין לכך משא"כ בשאר פירות העומדין לאכילה א"א לאוקמי ריבוי דקרא לענין צביעה והדלקה דמיקרי שלא כדרך הנאתן ומשמע לקמן דף כ"ד ע"ב דלמאי דקי"ל בכל האיסורין אין לוקין אלא דרך הנאתן דאפילו איסור דאורייתא ליכא מדשייף רבינא לברתא בגוהרק' דערלה אף שלא במקום סכנה ללישנא בתרא דקא"ל מידי דרך הנאתו קעבידנא מיהו בירושלמי דערלה פ"ג איתא להדיא דשלא כדרך הנאתן בערלה נהי דלאו ליכא עשה מיהא איכא לכ"ע ונראה דמפרש צביעה והדלקה דהכא שלא כדרך הנאתו וערלתם ערלתו לא משמע דאתא ללאו אלא לעשה ועיין מ"ש התוס' בזה בפ' הגוזל קמא דף ק"א מיהו נתיישב לי לפ"ז מאי דקשיא להו לתוספות שם דלמאי דקי"ל כרבי יהושע דאין סופגין על משקין של ערלה אלא ביוצא מזיתים וענבים כדאיתא לקמן דף כ"ה אם כן מאי סברא איכא לאסור בצביעה והדלקה טפי מבמשקין היוצא' מהפירות ולמאי דפרישית ניחא דפירות העומדין עיקר לאכילה משקין דידהו מיקרי שלא כדרך הנאתן משא"כ הכא איירי כדרך הנאתן כדפרישית ואי לשיטת הירושלמי שהיא שיטת ר"ת בפ' הגוזל דצביעה והדלקה היינו שלא כדרך הנאתן נמי לא קשה מידי ממשקין דבמשקין נמי משמע דלכ"ע איכא עשה אף ע"ג דאין לוקין והיינו משום טעם כעיקר כמו שמקשין התוס' לקמן דף כ"ד ע"ב ושם יבואר בעזה"י באריכות ודו"ק:

בתוס' בד"ה מנין שלא יצבע וכו' וכן הדלקה ס"ד דשריא כיון שהוא דרך ביעורו וכו' עכ"ל. והיינו משום דבסוף מס' תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין וע"ש בפרש"י שכתב דגמר לה מכלאים וכתבו שם התוס' בשיטת רש"י דהיינו דערלה איתקש לכלאים וכתב בעל תוס' י"ט שם דלא ביארו התוס' מקום ההיקש ובאמת יש לתמוה דכמה פסוקים מפסיקין בין פ' כלאים לערלה ועוד דכלאים דאותה פרשה היינו כלאי זרעים דשריין באכילה וכ"ש בהנאה ועל מה שפירש התי"ט שם בכוונת רש"י דיליף ערלה במה מצינו מכלאים יש לתמוה דודאי איכא למיפרך מה לכלאים שאיסורן איסור עולם ותדע דאלת"ה אמאי לא ילפינן ערלה מכלאים דליתסר אף שלא כדרך הנאתן והא ודאי ליתא כדאיתא להדיא לקמן דף כ"ד ע"ב וכ"ש דיש להקשות כן לפירוש התוס' שם בשיטת רש"י דהקישא הוא וקי"ל אין היקש למחצה ולולי פרש"י ותוספות שם היה נ"ל דהא דקי"ל ערלה בשריפה היינו משום האי קרא גופא דאיצטריך למיסר הדלקה ואי ס"ד דערלה מהנקברין לא איצטריך למיסר הדלקה כיון דאפילו אפרן אסור כדפרישית לעיל ריש פירקין דמדאורייתא אסור אלא ע"כ דערלה מהנשרפין כן נראה לי ועיין בסמוך:

בד"ה לכם למה לי הקשה הר"י מקורביל וכו' ולהדלקה אין קרא לאסור וכו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל ולכאורה דברי מהרש"ל ז"ל נכונים לתרץ קושיית הר"י מקורביל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה לא קשה מידי דלא שייך לומר דלהדלקה אין קרא לאסור דאי לפרש"י בתמורה או לפירוש התוס' דילפינן מכלאים אם כן מסברא יש לאסור הדלקה כמו בכלאים דאסורין לגמרי ואפילו שלא כדרך הנאתן משו"ה איצטריכו הנך פרטי דלא ניליף לגמרי מכלאים ולאידך סברא שכתבתי מסברא דלא ידעינן דערלה מהנשרפין אלא לבתר דכתיבי כל הנך קראי ואיצטריך למיסר הדלקה ואם כן אי לאו הנך קראי הו"א דערלה מהנקברין וממילא דאסור להדליק דאפילו אפרן אסור ולשיטת רש"י ותוס' דתמורה לא קשיא נמי קושיית מהרש"ל אליבא דחזקיה לא ליכתוב לא יאכל ולא לכתוב לכם דהא בלא"ה הו"א דאסור בהנאה מהקישא דכלאים וע"ל דכיון דכתיב יהיו לכם ויהיו משמע בהווייתן יהיו כדאמרינן בסמוך לענין שרצים ובפרק הגוזל קמא דף ק"א לענין שביעית דמה"ט אסור לצבוע אם כן איצטריך נמי ליכתוב לכם להתירא והשתא דכתיב לכם להתירא או כל הנך קראי לאיסורא ע"כ מוקמינן ליהיו לדרשא אחריתי כדאיתא בסיפרי דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר שלש שנים ובלא"ה נמי אין כ"כ קושיא לחזקיה למאי דכתבו התוס' לעיל דחזקי' ודאי תנאי היא א"כ האי ברייתא דוערלתם אתי דלא כחזקיה ומקראי דוערלתם נמי לא קשיא דכמה תנאי מוקי לכל הנך קראי לדרשא אחריתי כדאיתא בסיפרי לענין קליפין וגרעינין וכדאיתא נמי בירושלמי בריש פ"ק דערלה ע"ש:

דף כג עמוד א

בתוס' בד"ה נטוע לרבים ברה"י וכו' ולא כפ"ה וכו' ש"מ תרי מילי נינהו עכ"ל. ולענ"ד לפירש"י נמי תרי מילי נינהו דנטוע לרבים היינו שנוטע ברה"ר לצורך רבים והנוטע ברה"ר היינו שנוטע ברה"ר לצורך עצמו ולכאורה מה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאמרינן בסמוך ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע והיינו כמו שפירש"י שאין דרך רבים לנטוע ואם כן ברה"ר שייך למעוטי מונטעתם דבשעת נטיעה מנכרא מילתא שנוטע לצורך רבים משא"כ בנוטע ברה"י לצורך רבים לא הוי אלא כמו דברים שבלב ואף ע"ג דממעטינן הנוטע לסייג ולקורות אף על גב דתלויה נמי במחשבה מ"מ שייך שפיר למעט מכל עץ מאכל משא"כ מונטעתם לא שייך למעט אלא מידי דתליא בנטיעה ועוד יש לפרש בכוונת רש"י דלאו בנוטע ברה"ר ממש איירי אלא במקצה מרשותו לר"ה או כגון באילן העומד על המיצר שלו ונופו נוטה לרה"ר ואם כן מסתמא רבים שקלי להו לפירות וכן נראה מלשון רש"י כגון באם הדרך לכל עובר כנ"ל:

בד"ה נזרו שלו יהא תימא דלחזקי' נזרו למאי אתא וכו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דאיכא למימר דלחזקי' נמי איצטריך דלא תימא דאסור בהנאה מדכתיב קדוש יהיה וכדפרכינן בסמוך מידי ולא דבר אחר כתיב וא"כ הו"א דאכולהו קאי ויש ליישב:

בגמרא והרי שרצים דכתיב שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות ודגים וכו' וקשיא לי דפתח בשרצים דכתיבי בסוף הפרשה וסיים בחיה ועופות ודגים דכתיבי תחילה ואמאי לא מייתי מהנך גופייהו מיהו בכולהו איכא למימר דכיון דלא כתיב בהו לא יאכל לא מצי לאקשויי לחזקי' אלא לר' אבהו משו"ה ניחא ליה לאקשויי משרצים דכתיב לא יאכל אלא דאכתי מעופות הו"מ לאקשויי דכתיב בהו שקץ הם לא יאכלו והנלע"ד דמבהמה וחיה טמאה ועוף טמא לא מצי לאקשויי דכיון דטעונין שחיטה אף בטהורה ואם כן אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמ"ה ומשו"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפילו אמ"ה מותר בהנאה כדלעיל משא"כ מדגים ושרצים דלא שייך בהו אבמ"ה ומחיים הוא דמתחיל איסורייהו אם כן מקשה שפיר משרצים אפילו לחזקיה ומשמע ליה דהא דתנן בנזדמנו לו מינין טמאין הכל בכלל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות:

שם א"ה אפילו לכתחלה נמי. ויש לתמוה דהא משמע דאיסורא לכתחילה לא הוי אלא מדרבנן דהא ברישא דמתני' דשבועות תנינא אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות אע"ג דכתיב בהו בפירוש היתר הנאה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר כיון שהתירה התורה בפירוש לכם שלכם יהא לא שייך לאסור אף מדרבנן כדפרישית בכה"ג בכמה דוכתי וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל לענין חלב דמותר לעשות סחורה ואף ע"ג דבנבילה וטריפה התיר הכתוב בפירוש מכל מקום עיקר התירא דקרא לא איירי ביה אלא שנעשו אצלו נבילות וטריפות דהיינו בנזדמנו ואם כן יכולין החכמים לעשות גדר לענין לכתחלה משא"כ בהנך דכתיב התירא סתם משמע לכם יהא לגמרי ולא שייך לאסרן אף מדרבנן כן נ"ל:

בתוס' בד"ה אמר קרא יהיו וא"ת אם כן סוסים וחמורים היכי זבנינן וכו' עכ"ל. כוונתם דבהנן נמי כתיב טמאים יהיו לכם ודרשינן נמי להני להתירא דדיעבד ולאיסורא דלכתחילה כדאיתא בירושלמי דשבועות אלא דלפ"ז תירוץ התוס' דחוק דמאן פלג לן דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין שרצים דוקא דאיסורייהו מחיים משא"כ בהנך דלא שייך עיקר איסורייהו מחיים ומשו"ה לא מייתי בשמעתין אלא קראי דשרצים לחוד כנ"ל ולפי זה א"ש דעל מה שכתבו התוס' והקשו דלגדל חזירין אסור מדאורייתא נמצא בגליון דלאו דאורי' ממש אלא מדרבנן והובא בספר טורי זהב י"ד סי' קי"ז בשם בעל תרומת הדשן ובס' פרי חדש שם כתבו שאין לסמון על הגליון דודאי מדאורייתא הוא ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלענין שרצים הוי מדאורייתא מ"מ לענין חזירים דאיסורו לאו מחיים הוי מדרבנן כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה שאני התם וכו' תימא דליכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך עכ"ל. ולפמ"ש התוס' בדף הקדום בד"ה ור"ש דבלא"ה לא אתי מלתא דחזקיה אליבא דכ"ע אם כן אין מקום לקושיית התוס' כאן אלא דכאן קיימו בשיטתם בתירוץ השני שכתבו לעיל ואם כן משמע להו דחזקי' אליבא דכ"ע קאי ומה שכתב מהרש"א ז"ל דמ"מ פשיטא דר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך ליה בסמוך קרא בחלב להיתר הנאה וכתב עוד דמהרש"ל מחק דברי ר"י הגלילי מברייתא דבסמוך והשיג על מהרש"ל בזה ואחר המחילה מכבוד תורתו דמהרש"א ז"ל דאגב שיטפא כ"כ בכוונת מהרש"ל דאדרבה מהרש"ל גופא כתב שם בלשונו הא דלר"י הגלילי לטומאה וטהרה לא צריך אלא מה שמחק מהרש"ל ז"ל ר"י הגלילי אומר נראה דבספרי הקדמונים שלפניו היה כתוב ברישא דברייתא ר"י הגלילי אומר יעשה לכל מלאכה מה ת"ל ומחקו מהרש"ל כיון דגרסי' בסיפא דמילתא דברי ר"י הגלילי וזה ברור ובעיקר קושיית מהרש"א ז"ל על התוס' דבלא"ה לא מתוקמא מילתא דחזקיה כר"י הגלילי דבסמוך אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל דחזקיה קאי שפיר אף לר"י הגלילי ואפילו הכי איצטריך קרא להתירא בחלב דלא תיתי מערלה וכלאי הכרם בק"ו או במה הצד וכמו שאבאר בסמוך אלא האי שקלא וטריא היינו אליבא דרבי אבהו דבעי הש"ס לאוקמי נמי מילתא דרבי אבהו ככ"ע דמשמע להו דהילכתא כוותיה ועי"ל דאדרבה מדמפליג ר"י הגלילי וקאמר בחלב יכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור מאי דלא אשכחן כה"ג בשום דוכתא אלא ע"כ משום דבחלב יהיב קרא טעמא כי כל חלב אשר יקריבו ממנו לה' ואם כן משמע דאיסור חלב היינו משום דחלק גבוה הוא ואם כן מה"ט משמע לאוסרו בהנאה אי לאו דכתב רחמנא יעשה למלאכה ואכתי ס"ד דמה"ט דחלק גבוה הוא אינו מותר אלא להנאת גבוה ואיצטריך לכל מלאכה ואם כן שפיר קאי אף לחזקיה ושקלא טריא דבסמוך היינו אליבא דר' אבהו כדפרישית מיהו עיקר קושיית התוס' שהניחו בתימא נראה לי ליישב דאף אי ר"י הגלילי אית ליה דחזקיה אפ"ה איצטריך נמי ליכתוב לך בחמץ אף אי כתיב לא יאכל משום דלא נילף נמי חמץ בפסח מק"ו דערלה וכלאי הכרם או במה מצינו מנותר וכמ"ש בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ע"ש דאדרבה לרבנן לא הוי צריך קרא לאיסור אלא לבתר דכתיב לך דמשמע כדרשא דר"י הגלילי ועיין מה שכתבתי לקמן בשמעתין ודו"ק:

בגמרא ור"ע אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא. ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד לחלק בכך דהא בכל הטומאות לא אשכחן שום חילוק בדברים המטמאין לבר מטבול יום ושלישי בתרומה ורביעי בקדש דאיכא קרא להדיא ולכאורה היה נ"ל דכיון דהכא איצטריך קרא לאפוקי מידי טומאת נבילה וא"כ אכתי טמא טומאת אוכל שהרי נגע החלב בבשר נבילה אע"כ משום דחלב אוכל הוא ואין אוכל מטמא אוכל ואם כן סד"א דבקדשים דאיכא למ"ד דטומאה עושה כיוצא בה ליטמא וקמ"ל דלא ועוד היה נראה בעיני דהא דאין החלב מטמא טומאת אוכלין ממגע נבילה היינו משום דקי"ל חלב צריך מחשבה והכשר וקי"ל נמי דאפילו הכשר שחיטה לא מהני ביה דהוה ליה הכשר דקודם מחשבה אם כן סד"א דהיינו דוקא בחלב חולין משא"כ בחלב גבוה כגון בקדשים שנתנבלו בשחיטה ליהני בה חיבת הקדש דלא ליבעי הכשר ומחשבה ויטמאו טומאת אוכלין ואם כן אין ראוין למלאכת גבוה קמל"ן דלא מטמא אלא שכל זה דוחק ויותר נראה בעיני דהא דקאמר ר"ע שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור האי טהור לאו דוקא אלא הכי קאמר דלענין חולין דלא איכפת לן בטהרה וטומאה ראוי לעשות בהן מלאכה משא"כ למלאכת גבוה לא שייך ביה קרא דיעשה למלאכה כיון דשייך בהו טומאת נבילה ואם כן אתי לידי טומאת אונלין שאם ימשח הכלי בחלב יטמא הכלי ראשון שנגע בנבילה והכלי יטמא האוכלין ומשקין שבתוכו וקמ"ל דאפי' למלאכת גבוה מותרין משום דלא מיטמו כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה יעשה למלאכה הוי מצי למיכתב גבי חלב דנבילה עכ"ל. נראה ממה שכתב גבי חלב דנבילה דכוונתו דודאי מפשטיה דקרא דכתיב יעשה למלאכה שפיר הוי שמעינן תרווייהו היתר הנאה וטהרה מטומאת נבילה דאי להיתר הנאה לחוד אמאי כתביה רחמנא גבי חלב נבילה טפי מבחלב דעלמא ואע"ג דחלב נבילה וחלב טריפה דרשינן בעלמא יבא איסור חלב ויחול על איסור נבילה ואיסור טריפה מ"מ הא קי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועיקר קרא דחלב נבילה איעשה לכל מלאכה כתיב דסמין ליה אם כן משמע דלהקל איצטריך וכיון דשפיר הוי שמעינן תרתי מיעשה למלאכה א"כ למה נאמר לכל מלאכה כן נראה לי בכוונת רש"י ודו"ק:

שם ור"י הגלילי לטומאה וטהרה לא איצטריך וכו' ור"ע איסור והיתר לא צריך קרא וכו'. ולכאורה אריכות לשון הוא ונלע"ד דבלא"ה לא הוי שייך למימר לימא כתנאי דשפיר הוי מצינן למימר דכ"ע אית להו דרבי אבהו אלא דבהא קמיפלגי דר"י הגלילי סובר דלטומאה וטהרה לא איצטריך לכל דלא משמע ליה לחלק בין טומאת חולין לטומאת הקדש לענין נבילה כדפרישית וא"כ ע"כ מוקי לקרא להיתר הנאה אף להדיוט ור"ע סובר דלענין טומאתו לגבוה איצטריך קרא וא"כ לעולם דלענין הדיוט באיסור הנאה קאי כדרבי אבהו לכך הוצרך לומר דודאי לא פליגי בהכי דהא לא אישתמיט שום תנא לומר דחלב אסור בהנאה להדיוט או שטמא למלאכת גבוה אע"כ דלענין דינא לא פליגי אלא במשמעות דורשין לחוד וכדמסיק דמר סבר דלהיתר הנאה לא איצטריך קרא והיינו ע"כ משום דפליגי בדר' אבהו כנ"ל לפי לשון הגמרא מיהו מלשון רש"י בסמוך בד"ה חלבה וגידה לא הותרה משמע דהא דקאמר נמי הכי בלשון המקשה היינו משום דקס"ד דהא בהא תליא דמאן דמפיק לה להיתר הנאה לאפוקי מדרבי אבהו ולא מוקי לה לטומאה היינו משום דקסבר דלטהרה לא איצטריך דלא הותר בכלל נוגע בנבלתה ור"ע דמוקי לה לטומאה וטהרה ע"כ היינו משום דלית ליה דרבי אבהו וע"כ קרא דחיק אנפשיה דאיצטריך קרא לטהרו למלאכת גבוה וזה דוחק ולפי מה שכתבתי נתיישב יותר ועיין עוד בסמוך:

דף כג עמוד ב

בתוספות בד"ה ומה חלב וכו' וא"ת לימא שור הנסקל וכו' וי"ל דה"פ ומה חלבו כו' גיד שאין בו כרת לכ"ש שיהא בכלל היתר נבילה. וקשיא לי טובא אם כן מאי מקשה בגמ' ורבי שמעון דאוסר ומאי קושיא הא אסקינן לעיל דף כ"ב דלרבי שמעון דאמר אין בגידין בנ"ט ע"כ לא הוי בכלל היתר נבילה אם כן לא שייך האי ק"ו שכתבו התוס' ואפשר דנהי דלא הוי בכלל פשטא דהיתר נבילה כיון דלא קרינן ביה ואכלה אפ"ה בהא מיהא אתיא בק"ו כיון שאין צריך להפריד החלב מהנבילה ונותן הכל לגר כ"ש שיכול ליתן לו הנבילה עם הגיד וזה דוחק וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוס' שם לעיל דכיון דלר"ש אין בגידין בנ"ט א"כ עיקר האיסור שבו היינו הנאה אם כן לא מקשה הכא הער"ס מידי לר"ש דאסור מיהו אי אמרינן דק"ו גמור הוא אתי שפיר דאתי ק"ו ומוקי לקרא דלא יאכלו את גיד הנשה לענין איסור אכילה דוקא דאע"ג שאין בו טעם אסריה רחמנא וא"כ קשה קושיית התוספות דהא לא הוי ק"ו גמור דאיכא למימר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו וצ"ע:

בא"ד ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם וכו' עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך דלא תיקשי אהא דמסקינן לר"ש דאסור משום דלא יליף מחלב דאיכא למיפרך שכן הותר מכללו ואכתי אמאי לא יליף גיד הנשה בק"ו מדם אבל לפירושם אתי שפיר דלא מצי למילף בק"ו גמור מדם דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח ולא מצי למילף כדיליף מחלב לענין דהוי בכלל נבילה דודאי דם איתא בכלל נבילה אלא דאפ"ה שריא רחמנא בהנאה לפי זה לפמ"ש בסמוך דע"כ ק"ו גמור הוא ולא הוי תוכיח הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דמדם נמי איכא שום פירכא ולפי זה נראה לי ליישב קושיית מהרש"א ז"ל לעיל על התוספות בד"ה שאני התם דאמר קרא לך שהקשו לחזקיה ל"ל וכתב מהרש"א ז"ל דע"כ ר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך קרא בחלב להיתר הנאה וכתבתי לעיל דשפיר מצינן למימר דלר"י הגלילי אית ליה דחזקיה ואפ"ה איצטריך קרא בחלב להתידא דלא ניליף בק"ו מערלה וכלאי הכרם שאינן בכרת חלב דבכרת לא כ"ש אלא דהוי קשיא לי דאיכא למימר דם תוכיח שהוא גם כן בכרת ומותר בהנאה ולמאי דפרישית דע"כ מוכח משמעתין דאיכא שום פירכא אתי שפיר ודו"ק:

בא"ד דלטומאה לא הוי צריך קרא וכו' עכ"ל עיין במהרש"א. ולענ"ד דבריו תמוהין לפרש כן בכוונת התוספת דכיון דלא אשתמיט שום תנא לומר דחלב מטמא אם כן לא הוי שתקי התוספת לפרש כן בפירוש דלר"י הגלילי מטמא מלבד מה שכתבתי בסוגיא דשמעתין דמפשטא דקרא שמעינן שפיר דאינו מטמא מדכתיב חלב נבילה ואין לנו בכוונת התוספ' אלא כמ"ש מהרש"ל ז"ל דהתוספות מביאים ראיה לדבריהם דחלב הוי בכלל נבילה דמה"ט לא הוי צריך קרא לטומאה אלא לטהרו אלא לטהרה נמי לא איצטריך קרא לר"י הגלילי דמפשטא יליף לה דלא משמע ליה כלל לחלק לענין טומאה דמלאכת הדיוט או מלאכת גבוה כן נראה לי ברור:

בגמרא מכדי אותבינהו כל הני וכו' חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי וכו' . וקשיא לי אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו גיד הנשה ואליבא דהלכת' דקי"ל אין בגידין בנ"ט ואם כן לרבי אבהו אסור בהנאה מפשטא דלא יאכל דהא לא אישתרי בכלל בהמה כיון דאינו בנותן טעם לא הוי בכלל ואכלה ולחזקיה שריא דליכא קרא לאיסורא ולפמ"ש לעיל אתי שפיר דלמסקנא דהשתא כיון דלא פליגי במידי ולא שייך נמי לומר דאיירי בגיד הנשה לחוד כיון דלרבי יהודה ממיעוטא דאותו הוא דממעטינן לה וממילא דלא שייך לומר דלכלב תשליכון אותו אתי למעט שיטול ממנו גיד הנשה דמסברא אדרבה בכלל אותו הוא והשתא לפי מסקנא זו מצינן למימר נמי דהיינו דר"ש דאוסר כיון דלא משמע למעטו מאותו אלא דלעיל שפיר הוי צריך למימר טעמא אחרינא לר' שמעון כי היכי דלא ניליף בק"ו מחלב כן נ"ל:

בתוספות בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א דלימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת וכו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב תמיהת הרשב"א דלחזקיה נמי איכא למימר דחמץ נוקשה וע"י תערובות אסור בהנאה מק"ו דשאר איסורי הנאה שאינם בבל יראה והא דאיצטריך ליה לחזקיה למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל ולא יליף לה בק"ו היינו כדפרישית התם במקומו משום דכתיב לך דמשמע היתר הנאה ולא הוי ניחא לן לאוקמי חדא בכבשתו וחדא ללא כבשתו דלא אשכחן בשום דוכתא אלא טפי משמע לאוקמא להיתר הנאה דלפי זה השתא דכתיב בהדיא איסור הנאה בחמץ גמור לאפוקי ממשמעות דלך שפיר ילפינן נמי איסור הנאה בנוקשה וחמץ ע"י תערובות מק"ו משאר איסורי הנאה מיהו הא דלא ניחא ליה להרשב"א בהא שינויא והניחו בתימא נראה דס"ל להרשב"א כשיטת התוס' לקמן ר"פ אלו עוברין דבנוקשה וע"י תערובת ליכא בל יראה ואם כן לא שייך האי ק"ו לגבי שאר איסורי הנאה וכ"ש דלא שייך ק"ו מצד כרת דהא לכ"ע אימעוט נוקשה וחמץ ע"י תערובת מכרת כדאיתא לקמן ר"פ אלו עוברין משא"כ לשיטת רש"י וריב"א שם שהוא גם כן שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דבנוקשה ובחמץ ע"י תערובת איכא בל יראה א"כ שפיר איכא ק"ו ואע"ג דאכתי איכא למיפרך מה לחמץ שיש היתר לאיסורו אפי' בחמץ גמור למאי דקל"ל דחמץ לאחר פסח מדאורייתא שרי אלא דבהא איכא למימר דכיון דלכתחלה אסור להשהותו מדאורייתא לא מיקרי יש היתר לאיסורו ועי"ל דאכתי איכא למילף נוקשה וע"י תערובת בק"ו משאר איסורי הנאה ומחמץ גמור דאי תיקשי מה לשאר איסורין דאין היתר לאיסורו חמץ בפסח יוכיח ואי תיקשי מה לחמץ גמור שכן בכרת שאר איסורין יוכיחו וליכא למימר נמי שאר התירי הנאה יוכיחו או חלב יוכיח דמה לכולהו שאינן בבל יראה וכ"ש דא"ש טפי למאי דיליף ר"י לקמן חמץ מנותר במה מצינו שהן בבל תותירו ואם כן אי שייך בל יראה או עשה דתשביתו בנוקשה שפיר איכא למילף נמי בהאי ענינא גופא וכמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה ואע"ג דרבנן פליגי עליה היינו לענין שריפה משום דאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל משא"כ לענין איסור הנאה שפיר איכא למילף לבתר דקים לן דלא ילפינן היתר הנאה ממשמעות דלך ועיין מה שכתבתי בזה בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ודוק היטיב:

בגמרא אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף. ופירש"י בשעיר נחשון והתוס' כתבו דבת"כ דריש בהדיא דשעיר ר"ח היה ובאמת דהכי איתא להדיא גם כן בזבחים פ' טבול יום ע"ש אלא דאכתי לאו מילתא פסיקא הוא דהאיכא למ"ד דשמיני למלואים היה בשמונה לחודש והיינו כמ"ד מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם בערב פסת ואם כן לא היה באותו יום שעיר ר"ח ונראה שלזה רמז רש"י במה שכתב בויהי ביום השמיני אמנם מה שהכריחו לרש"י כאן לפרש כנ"ל דמסוגיא דשמעתין הוא מוכרע משום דקשיא לן בהא דקאמר אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף ומאי קושיא הא קרא דבאש ישרף כתיב בפ' צו את אהרן ונאמר קודם הקמת המשכן למצוה לדורות וקרא דוהנה שורף היינו משום מעשה שהיה וע"כ דהכי הוא דהא לקושטא דמילתא למ"ד מפני אנינות נשרפה מה ראה אהרן לשורפה מכיון שעדיין לא נאמר לו דפסולי קדש בשריפה וכן במאי דקאמר משה הן לא הובא הא אם הובא שפיר שרפה היינו ע"כ משום שכבר אמר לאהרן דחטאת שהובא מדמה פנימה בשריפה לכך מפרש רש"י דסוגיא דהכא ס"ל דשעיר נחשון היה כדפרישית ואם כן אפילו כבר אמר לו משה קרא דבאש תשרף אכתי אמאי שרפו אהרן הא קרא דבאש תשרף לא קאי אלא אקדשי דורות ושעיר נחשון קדשי שעה היה ואהרן גופא הוא מהדר למשה אם שמעת בקדשי שעה שמא לא שמעת בקדשי דורות אלמא דיש לחלק ביניהם וא"כ ה"ה לענין מצות שריפה יש לחלק כי היכי דמחלק הש"ס פ' כיצד צולין ותו ליכא לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות ובין קדשי קדשים לקדשים קלים ואם כן קאמר הכא שפיר אם אינו ענין לגופו דכיון דע"כ איכא הלכתא קרא למה לי כנ"ל נכון וכן צריך לפרש ג"כ לפירוש התוס' ועיין בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה דהא כתיב והנה שורף וכו' הקשה הר"ש מטרויש הא ע"כ לאו שפיר עביד דשרפוה בלא עיבור צורה וכו' עכ"ל. פי' דאע"ג דלקושטא דמילתא בין למ"ד מפני טומאה שרפוה ובין למ"ד מפני אנינות שפיר עביד דשרפוה מיד כדמסיק הש"ס ס"פ כיצד צולין מ"מ למאי דסבר משה וקאמר להו הן לא הובא דמה לית לן למידק דאי הובא דמה שפיך עביד דשרפוה והא ליתא כיון דפסולו בדם בעי עיבור צורה ע"כ דמשה לענין אכילה אמר להם ולכך מפרש ר"י דנהי דממה שאמר להם משה הן לא הובא דמה ליכא למילף אפ"ה מדייק הכא שפיר אם אינו ענין לגופו דהא קי"ל בפרק כיצד צולין דכל שפסולו בקדש בשריפה והיינו דהלכתא גמירי לה אלא דמייתי הכא קרא דוהנה שורף דמהאי קרא מוכח הא מילתא גופא דהלכתא גמירי לה דאלת"ה למה שרפה אהרן באמת מפני אנינות דהא לא שמעינן שריפה אלא בחטאת שהובא מדמה ולא בפסול אנינות והיסח הדעת אע"כ משום דהלכתא גמירי לה כן נראה לי מוכרח ליישב לשון הגמרא לפי' ר"י במאי דמייתי קרא דוהנה שורף וכדפרישית גם כן בפירש"י ודו"ק:

דף כד עמוד א

בגמרא ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין וכו' נ"ל דהכי פירושא דעיקר ילפותא דריב"ל לענין איסור הנאה היינו בחמץ ושור הנסקל דכתיב לא יאכל אלא דמפשטא דקרא לא שני ליה בין לא יאכל או לא יאכל כיון דאשכחן דבשרצים נמי כתיב לא יאכל ואפ"ה שרי בהנאה לכך יליף מהאי קרא דוכל חטאת שאין ת"ל באש תשרף אע"כ דבאש תשרף אתא לגלויי אלא יאכל דכי היכי דלא יאכל דהכא בחטאת באש תשרף דאסור בהנאה ה"ה לחמץ ושור הנסקל דלא יאכל דידהו נמי אסור בהנאה וכן בכל הנך דשמעתין דהכא כתיב לא יאכל או לא תאכל בטמא ונותר והיינו כדפרישית אלא דאכתי הוי מצי למימר דלא אתי לאיסור הנאה בשאר איסורין אלא דאיצטריך באש תשרף כי היכי דלייתר לא יאכל בחטאת למילף באם אינו ענין לשאר איסורין ומשו"ה קאמר דלשאר איסורין נמי אינו ענין לאכילה וע"ז מקשה הש"ס א"כ דבאש תשרף אתי לגלויי אכל היכא דכתיב לא יאכל אם כן אי מה הכא בשריפה וכו' ומשני דאמר קרא בקדש באש תשרף ומקשה הש"ס והאי בקדש באש תשרף להכי הוא דאתא וכו' ולאו משום דקשיא ליה אעיקר ילפותא דריב"ל מנ"ל איסור הנאה בשאר איסורין דהא למאי דפרישית כבר אסיק אדעתיה דאכתי לא יאכל מייתר כדמסיק אביי בסמוך לעולם מקרא קמא אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אם כן אי מה כאן בשריפה ואי משום מיעוטא דבקדש באש תשרף איכא למימר איפכא דבקדש באש תשרף ריבוייא הוא דכל הפסולי קדש שריפתן בקדש אבל שאר איסורין נהי דאין שריפתן בקדש אכתי מרבינן לה לשריפה מדאייתר לא יאכל אלא ע"כ לגלויי אאינך לא יאכל דחמץ ושור הנסקל כי היכי דהאי בשריפה ה"ה להנך ואפ"ה מסיק אביי לקמן שפיר לעולם מקרא קמא אלא דלענין שריפה ממעטינן מהנותר כן נ"ל נכון ודוק היטב ולפ"ז נתיישב' קושיית התוספות:

דף כד עמוד ב

כד ע"ב בגמרא אמר רבי אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איכא דאמרי וכו' אלא כדרך הנאתן. לכאורה משמע דשלא כדרך הנאתן הוא דלא לקי אבל כדרך הנאתן לקי כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כדמשמע נמי בלשונם בסמוך בד"ה הכל מודים כמו שאבאר אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי משמע להיפוך דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה. וכבר האריך בעל משנה למלך בפ"ה בתכלית אריכות ומה שיש לי לדקדק בדבריו תקצר היריעה מהכיל ואין כאן מקומו אולי אזכה לפרשם במקום אחר וכאן אקצר. ולכאורה יש לדקדק על שיטת התוספות דהיא גופא תקשה האיך אפשר לומר דלרבי אבהו לוקין על הנאה גרידא והא רבי אבהו גופא מסיק לעיל דאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דרבי יהודה דק"ל כוותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה ודרשינן אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אם כן לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי"ל דאין לוקין עליו אלא דאפשר לומר דהאי דרשא דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא והכי קאמר קרא דוקא בהאי לא יאכל דטריפה הוא דשרי בהנאה מה שאין כן בכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל הוי איסור הנאה בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדיא בלישנא דר"א דקאמר להדיא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל ואם כן שפיר קאי הלאו דלא יאכל נמי אאיסור הנאה. והשתא אתי שפיר טובא עיקר טעמיה דרבי אבהו בשמעתין דמדאפקיה רחמנא להנאה בלשון אכילה שמעינן דכי היכי דלענין אכילה בעינן דוקא דרך אכילה דשלא כדרך אכילה לא מיקרי אכילה כלל ה"נ לענין הנאה שלא כדרך הנאה פטור אף ע"ג דמתהני מיניה כן נ"ל. מיהו נראה לי דבכל זה רבי אבהו לטעמיה דלא שני ליה כלל בין לא יאכל ולא תאכל ובין לא יאכל משא"כ אליבא דחזקיה דאמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל דוקא ופי' רש"י שם לא יאכל מדלא קרינן לא יאכל משמע לא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל רש"י ולפ"ז לא שייך לחלק כלל בחלב דשור הנסקל בין דרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו דסוף סוף הנאה הבאה לידי מאכל הוא וכמו שהקשו התוס' באמת בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה ע"ש ועדיין צריך לי עיון ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

שם אמר רבי זירא הכי נמי תנינא וכו' לאו משום דקא אכיל להו שלא כדרך אכילתן א"ל אביי וכו' אלא משום דזיעה בעלמא הוא. עיין מה שהקשו בתוס' מסוגיא דפרק העור והרוטב ובמה שתירצו וכבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בחיבורי בקונטרס האחרון סוף פרק קמא דקדושין בדין פסק איסור החדש ע"ש וכאן אבא בקצרה ליישב עיקר קושית תוס' דלע"ד אדרבה מוכח בסוגיא דשמעתין דרבי זירא ואביי גופייהו נמי אמסקנא דפרק העור והרוטב קא סמכו דכיון דמסקינן התם דילפינן פרי פרי מביכורים ותרומה דאינן נוהגין בשום משקה אלא במשקה דתירוש ויצהר ולא במשקין דשאר פירות קא בעי רבי זירא למימר דע"כ הטעם משום דבתירוש ויצהר הוי דרך אכילתן משא"כ במשקין דבשאר פירות לא הוו דרך אכילתן אע"ג דחשיבי ומשום הכי מייתי שפיר סייעתא לרבי אבהו וכ"ש אוכל חלב חי או בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו דלא הוי דרך אכילתן כלל ודחי ליה אביי דאין הדבר כן דלעולם אפשר דהוי דרך אכילתן ואפילו הכי חלק רחמנא בין תירוש ויצהר לשאר משקין היינו משום דבשאר משקין הוי זיעה בעלמא משא"כ ביין ושמן דחשיבי טובא דאשתנו למעליותא ועיקר נטיעתן למשקין היוצא מהן משום הכי שייך בהו שפיר שתיה בכלל אכילה כדמשמע בלשון התוס' בפרק העור והרוטב בתחילת הסוגיא שם. ותדע דהכי הוא דאלת"ה אלא כמ"ש התוס' דאביי ורבי זירא מסברא בעלמא פשיטא להו הכי והאיך אפשר לומר כן דהא אמרינן בפרק העור והרוטב דלענין חלב וחמץ ונבלת עוף טהור ושרצים איתרבו משקין דידהו כמו אוכל גמור ואם כן נילף ערלה מכל הנך במה הצד שיהיו המשקין היוצא מהן כמותם כדבעי הש"ס התם למימר מעיקרא דכל איסור הבא מאיליו ילפינן לאיסורא מהנך במה הצד וערלה נמי איסור הבא מאיליו הוא אלא ע"כ דאמסקנא דהתם סמכו דילפינן פרי מפרי להתירא לאפוקי דלא נילף מכל הנך לאיסורא כמו שכתבתי באמת בקונטרסי דלמסקנא דהתם אידחיא לה הסוגיא דמעיקרא דע"כ טבל והקדש וחדש גופייהו נמי אין משקין היוצא מהן כמותן אסורין מן התורה דילפינן להו מג"ש ובק"ו מהקדש ותרומה וערלה להיתירא ודוקא אליבא דר"א דמחייב בערלה ותרומה ויליף נמי פרי פרי בערלה לאיסורא ומשום הכי הוי נמי בכל איסורין המשקין כמותם דילפינן מכל הנך במה הצד ומכ"ש בטבל והקדש דילפינן בג"ש מתרומה משא"כ למה דקיי"ל כר' יהושע דכל איסורין לא הוי אלא מדרבנן כמו שהארכתי בקונטרסי:

ומיהו לשיטת התוס' דשמעתין דלא כתבו כן ודאי קשה ויש ליישב דעיקר סברת התוספות דמדקאמר אביי לישנא דזיעה בעלמא היא משמע דמסברא פשיטא ליה הכי ולא שייך למילף כלל מחלב וחמץ דהא התם ודאי לא זיעה בעלמא הוא משום שגוף האיסור בעין ומשרצים נמי ליכא למילף משום שכן מטמא בכעדשה וסברא זו כתבו התוס' עצמם שם בשם רבינו הר' שמואל ע"ש בלשון התוס' ובמהרש"א. וממילא שזה הפי' אתי שפיר נמי אליבא דר' זירא דמשקין דפירות הוי טפי שלא כדרך אכילתן מהנך דחלב וחמץ ושרצים ומשום הכי מייתי סייעתא שפיר לרבי אבהו דאמר כל איסורין וכו' כן נ"ל להבין ודוק היטיב ואין להאריך כאן יותר:

בתוס' בד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא וכו' ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. לכאורה נראה שהקשו כן לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאורייתא לוקין עליו משא"כ לשיטה אחרת שהביאו התוס' בעכו"ם דף ס"ז דבטעם כעיקר עצמו אסור מדאוריי' ואין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה אם כן יש ליישב קושייתן קצת ומכ"ש לשיטת רש"י שכתב שם דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן אין מקום לקושייתן כלל אם לא שנאמר דמשמע להו דטעם כעיקר דהכא איירי במשקים שיוצאים מגוף הפרי לא גרע מכזית בכדי אכילת פרס דהוי ליה טעמו וממשו דאמרינן שם דאסור ולוקין עליו כן נראה לי בכוונת דבריהם מיהו בעיקר קושייתם מצאתי שהקשו כיוצא בזה בבכורות דף ו' ע"ב בד"ה רוטב וקיפה שלהן ומה שתירצו שם כתבתי ביאור דבריהם בקונטרס שלי בדין איסור חדש בקידושין ולפ"ז נתיישב' ג"כ קושייתם דהכא אלא דאפשר לומר דעיקר קושיית התוס' על לישנא דזיעה בעלמא דלא הול"ל לישנא דזיעה בעלמא הוא זה כיון שיש בו מיהו טעם האיסור כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם. נראה דהא דנקט לישנא דהכל מודים לאו משום דאביי גופא לית ליה הא דרבי אבהו דודאי נהי דדחי סייעתא דרבי זירא אפילו הכי מודה בעיקר דינו דרבי אבהו דאל"כ לא הוי קאמר הכל מודים אלא משום דללישנא קמא דרבי אבהו לא פטור אלא באוכל חלב חי משא"כ בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו אפשר דחייב וללישנא בתרא דרבי אבהו פטור בתרווייהו משו"ה קאמר שפיר דהכל מודים אפילו ללישנא בתרא דפטור בתרווייהו אפילו הכי בכלאי הכרם חייב בתרווייהו ומשום דבכלאי הכרם לא שייך הך מילתא דאוכל חלב חי וכיוצא בו אם כן הוה שלא כדרך הנאתן רבותא טפי לחיובא ומכ"ש באוכל שלא כדרך אכילתן דחייב כיון דאין במינו פירות וכיוצא בו כנ"ל:

בתוס' ד"ה אמרת ק"ו תימא האיך אלים ק"ו לאפוקי ג"ש וכו' עכ"ל. בתוס' פרק כל הבשר דף קי"ו כתבו תוספות דהך מילתא פלוגתא דתנאי היא דאיסי בן יהודא סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו ור"ש בן יהודה משום ר' שמעון דמתיר בהנאה סובר דאין ג"ש למחצה מיהו לפי מה שהעליתי בחבורי במסכת קדושין דמוכח בפשיטות דלכ"ע אמרינן אהני ג"ש ואהני ק"ו אפילו הכי לא תקשה לרבי שמעון דמתיר בהנאה והיינו מהטעם שכתבו התוספות בבבא מציעא דף קי"ד בד"ה מסדרין לב"ח ע"ש ויש ליישב אבל בדרכים אחרים ואין להאריך:

בתוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא בחולין בעזרה ליכא מלקות כלל אפילו באוכל דרך אכילתן ממש משום דהוה לאו שניתק לעשה וכדאיתא להדיא במשנה שלימה בריש פרק אותו ואת בנו חולין בעזרה אין סופגין את הארבעים ולכאורה היה נראה לי דאכתי קשיא להו דלאשמעינן לאביי מיהת דבחולין בעזרה איכא איסור דאורייתא אפילו שלא כדרך אכילתן אלא דא"א לומר כן דאם כן לא יתיישב שפיר מה שתירצו בסמוך באותו דבור עצמו הא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב היינו משום דאין מזהירין מן הדין וע"כ היינו לענין מלקות ממש ואכתי קשה דלשמעינן מיהת בבשר בחלב לענין איסור דאורייתא כי היכי דקשיא להו לענין חולין שנשחטו בעזרה וצ"ע גדול ליישב:

בא"ד ושמא י"ל דאין מזהירין מן הדין. ולכאורה קשה דהא בדיבור הקודם כתבו דעיקר ילפותא דאיסור הנאה בבשר בחלב בג"ש אתיא והך ק"ו אינו אלא גילוי מילתא ואם כן לא שייך הכא אין מזהירין מן הדין ואפשר דהתוס' דהכא בדבור זה כתבו כן על פי פי' השני שכתבו בפרק כל הבשר שתירצו בענין אחר דעיקר ילפותא לענין הנאה בק"ו כמו שהבאתי דבריהם בסמוך:

מיהו בלאו הכי ק"ל דמעיקרא מאי קשיא דלימא אביי הכל מודים בבשר בחלב הא איכא רבי יהודה משום רבי שמעון דסובר דבבשר בחלב מותר בהנאה וי"ל בדוחק:

דף כה עמוד א

שם בגמרא מיתיבי איסי בן יהודא וכו' נאמר כאן כי עם קדוש וכו' ע"כ. אע"ג דפשטא דקרא כי עם קדוש אתה לא קאי אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא אנבילה גופא דרישא דקרא מ"מ דכיון דהוי ג"ש מופנה הוא ולא מצינן לה לאוקמי לנבילה גופא דהא איסור אכילה דידה והיתר הנאה דידה תרווייהו כתיבא בהדיא ע"כ מוקמינן ג"ש כי עם קדוש אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא דלפ"ז נראה לי להוכיח דאיסי בן יהודה לא סבירא ליה הך ילפותא דרבי אבהו לעיל אליבא דר' מאיר דאיסור הנאה בלא יאכל ולא תאכל היינו מדאיצטריך קרא למישרי בנבילה דהא לפי זה שפיר מצינו למימר דלעולם לא יאכל ולא תאכלו איסור הנאה לא משמע והא דאיצטריך קרא להיתר הנאה בנבילה היינו משום דאל"כ הוי מוקמינן ג"ש דכי עם קדוש לאיסור הנאה דנבילה גופא אבשר טריפה שיצא חוץ למחיצתו כיון דלהתירא לא איצטריך ולא הוה מוקמינן ליה אבשר בחלב דבתריה דהא קי"ל בכל התורה כולה דלא אתי ג"ש ומפיק מקרא לגמרי ופשטא דקרא ודאי בנבילה איירי ומשו"ה איצטריך קרא לכתוב היתר הנאה בנבילה בפירוש וג"ש אתא ע"כ לבשר בחלב כן נראה לי ודוק היטיב ועיין בסמוך:

שם דף כ"ה ע"א בגמרא חמץ בפסח יוכיח. יש לדקדק דחמץ בפסח גופא לאיסי בן יהודא מנא ליה דאסור בהנאה דהא מנבילה לא מצי למילף כדפרישית בסמוך וממיעוטא דאותו דיליף רבי אבהו אליבא דרבי יהודה נמי לא מצי למילף דהא איכא לאוקמי מיעוטא דאותו לחולין שנשחטו בעזרה דשייך בהאי ענינא דבשר בשדה טריפה כמו שפירש רש"י לעיל בריש פירקין וליכא למימר דאיסי בן יהודה ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ושרי בהנאה כמו שפירש רש"י לעיל דאם כן האיך בעי למילף הכא בשר בחלב מק"ו מערלה ומשום שנעבדה בו עבירה הא איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח וליכא למימר דחולין בעזרה דאסור בהנאה פשיטא ליה מהאי ק"ו גופא דערלה ומייתר ליה מיעוטא דאותו לחמץ בפסח ולשור הנסקל לענין מלקות בהנאה דאין מזהירין מן הדין דהא נמי ליתא דחולין שנשחטו בעזרה לא שייך למילף מערלה וכלאי הכרם לחוד דמצי למיפרך מה להנך שכן גדולי קרקע דלענין חדא ותרתי הוי פירכא גמורה כדאיתא בחולין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה חמץ בפסח גופא מנא ליה דאסור וליכא למימר דחמץ גופא אתי בק"ו דלשון יוכיח לא משמע הכי דהא אכתי לא קם הק"ו דלענין חמץ גופא נמי שייך האי פירכא שכן לא היתה לה שעת הכושר ולפי זה ע"כ צריך לומר דאיסי בן יהודא בחמץ גופא פשיטא ליה כדחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע או מילפותא דריב"ל לעיל דיליף מאם אינו ענין אלא לפי זה קשה טובא מאי מקשה בשמעתין מהך ברייתא דאיסי אמימרא דאביי דאמר הכל מודים בכלאי הכרם דליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן ותיפוק ליה אפילו בלא מימרא דאביי נמי קשה אדאיסי בן יהודא גופא בהא דקאמר חמץ בפסח יוכיח דליפרוך מה לחמץ בפסח שכן לוקין שלא כדרך הנאתן והיינו כדפרישית לעיל דלחזקיה דיליף מלא יאכל משמע אפילו שלא כדרך הנאתן בכה"ג גופא קשה לאינך אמוראי לעיל דילפי מאא"ע התם נמי כתיב לא יאכל ולא תאכל:

מיהו יש ליישב דלעולם חמץ בפסח דלאיסי בן יהודה ממיעוטא דאותו יליף לה וחולין שנשחטו בעזרה סבירא ליה מותר בהנאה ואפ"ה לא הוי יוכיח דאיכא למיפרך מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה כדפרישית משא"כ בכל הנך דלוקין ומכ"ש לפי המסקנא דאיסי דיליף בשר בחלב מערלה וחמץ בפסח וכלאי הכרם דתו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דהא קי"ל בחדא מתרתי מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן וכ"ש בחדא מתלת כדאיתא בחולין שם כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם בתוספות ד"ה כלאי הכרם יוכיחו ונראה לר"י דהוי מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחוד וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ בחולין. ולע"ד נ"ל ליישב דלא מיבעיא לפירושם שם בחולין שהבאתי לעיל דהך ג"ש מטריפה היינו טריפה ממש ואפ"ה אסור בהנאה ולא אמרינן דאין ג"ש למחצה משום דאהני ג"ש לאכילה ואהני ק"ו להנאה דלפ"ז אין מקום לקושייתם דלא מצי למילף מבנין אב דכלאים לחוד דאדרבה הוה אמינא דמותר בהנאה כטריפה דאין ג"ש למחצה דלא אלים הבנין אב לסתור הך כללא דאין ג"ש למחצה כדמוכח בכמה דוכתי אלא דאפילו לפירושם לעיל בשמעתין דעיקר הג"ש הוה מבשר שיצא חוץ למחיצתו וק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נילף מטריפה ממש דהוה לה חולין מחולין ואפילו לפ"ז לא שייך בכה"ג למילף בבנין אב מכלאים לחוד דיותר שייך למילף בג"ש דטריפה ממש. ועוד דאי מבנין אב לחוד לא מצי למילף דאדרבה הוה לן למימר דמותר בהנאה מק"ו דנבילה שמטמא במשא ואי פרכית מה לנבילה שכן לא נעבדה בה עבירה איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיחו דלאיסי בן יהודה מותר בהנאה כדפרישית ואי פרכית מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו נבילה תוכיח וחזר הדין משו"ה איצטריך ליה לאיסי למילף לאיסורא מכל הנך מערלה וחמץ וכלאי הכרם והוה לה חדא מתרתי ותו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דמעלמא לא פרכינן כדפרישית כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם בגמרא ואם איתא ניפרוך מה לכלאי הכרם וכו' אע"ג דאכתי הוי מצי למיפרך ערלה וחמץ יוכיחו וחזר הדין אפילו הכי פריך שפיר דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ומכ"ש דאתי שפיר טפי אי הוה אמרינן דאיסי בן יהודה ע"כ כדחזקיה סבירא ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה והיינו אפילו שלא כדרך הנאתן כדפרישית אם כן פריך הכא שפיר טובא דלפרוך מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכולן לוקין שלא כדרך הנאתן דהא בערלה וחמץ כתיב לא יאכל וכלאי הכרם כדאביי כנ"ל נכון אלא פשטא דגמרא לא משמע הכי ודו"ק:

שם פי' רש"י בד"ה להכי קא גמר מנבילה וכו' ונבילה לאו דוקא דהא מטריפה גמרינן לה וכו' עס"ה. ולולי שאיני כדאי היה נראה לי לפרש דנבילה היינו נבלה ממש דלכ"ע בשר בחלב איתקש לנבילה דכתיב בהאי קרא גופא ומכ"ש לאיסי בן יהודה דיליף מג"ש דכי עם קדוש אתה דפשטא דקרא איירי בנבילה גופא אלא דמייתורא דג"ש ע"כ מוקמינן לה לבשר בחלב לאיסור הנאה כדפרישית ומ"מ בשר בחלב ונבילה הוי ליה היקש גמור אלא דאפ"ה לא מצי למילף איסי בן יהודה איסור אכילה בבשר בחלב מדאיתקש לנבילה א"כ מהאי טעמא גופא היה מותר בהנאה דכתיב בהאי קרא גופא ולא הוי אלים הק"ו ליסתור ההיקש ופשטא דקרא דקאי אתרווייהו משום הכי איצטריך נמי הג"ש דקדוש קדוש למילף מטריפה שיצא חוץ למחיצתו כמו שכתבו התוס' ולפ"ז שפיר סבר האי דקא מותיב דמהני מיהו ההיקש דבשר בחלב ונבילה לומר לך שאין לוקין אלא כדרך הנאתן דלא תאכלו דרישא דקרא נמי קאי אתרווייהו דכתיבי בהאי קרא שאין לוקין אלא כדרך אכילתן משא"כ לענין ילפותא דטריפה לא שייך למימר הכי כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך וכו'. נראה דלמאי דס"ד שאין שום אדם שממון חביב עליו מגופו אפ"ה הוצרך להאריך בכל זה משום דהשתא לא פסיקא ליה פשטא דקרא דבכל נפשך דאיירי אפילו נוטל את נפשך דהא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואשכחן לרבי ישמעאל בפ' אין מעמידין דף כ"ז דלא שאני ליה בין עכו"ם לשאר עבירות ואכולהו כתיב וחי בהם וע"ש בתוס' אלא דר' אליעזר הכא הוא דפליג אדרבי ישמעאל וקי"ל כוותיה ואיהו דדריש ליה מהאי קרא וקשיא ליה ממ"נ אם נאמר דבכל נפשך היינו אפילו נוטל את נפשך אם כן למה נאמר בכל מאודך ולמאי דס"ד שאין לך שום אדם שממון חביב עליו יותר מגופו כדכתיב כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ומש"ה מסיק ואם נאמר בכל מאודך דמשמע מזה דלא דרשינן אפילו נוטל את נפשך משום דכתיב וחי בהם כרבי ישמעאל אם כן למה נאמר בכל נפשך ואיתורא דבכל קשיא ליה דלא לכתוב אלא בנפשך ובכל מאודך וע"ז מסיק שפיר דלעולם קרא דבכל נפשך ע"כ אתי לרבי אבהו דאפילו נוטל את נפשך ושאני ליה בין עכו"ם לשאר עבירות ודלא כר"י אלא דאפילו הכי איצטריך למיכתב נמי ובכל מאדך משום דיש לך מיהא שום אדם בעולם שממון חביב עליו מגופו ודיברה התורה גם כן נגד המיעוט כן נראה לי נכון ודו"ק:

דף כה עמוד ב

בגמרא מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה וכו' ופי' רש"י דגוהרקי דערלה היינו בוסר. ונ"ל להוכיח מכאן דרבינא ומר בר רב אשי תרווייהו סבירא להו דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני הוא דהא האי עובדא בח"ל הוי וכדמשמע נמי בברכות דף ל"ז ע"ב בעובדא דרבינא ומר בר"א גופייהו בענין דקא זורק את האביונות וקאכיל הקפריסין ואי ס"ד דסבירא להו דערלה בח"ל אינו אלא הלכות מדינה וכפי' רש"י בסוף פרק קמא דקדושין דהיינו מנהג מדינה בעלמא וא"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה וכדרך הנאתן נמי לא הוי להו למיסר בפשיטות אע"כ דהל"מ הוא ועיין מה שכתבתי בזה שם בברכות באריכות:

שם אתמר הנאה הבאה מאיליו וכו' אע"ג למאי דמסיק הש"ס בלישנא קמא דפליגי אביי ורבא בכל אפשר ולא מכוין דעלמא אפ"ה נקטו האי לישנא דהנאה הבאה מאיליו לאשמעינן אגב אורחיה כוחא דהיתירא דאפילו בדבר שהגוף נהנה ממנו אפ"ה שרי כשאינו מתכוין ולא דמי למתעסק דקי"ל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אע"ג דבשאר איסורין פטור ואפ"ה באינו מתכוין לא משמע להו לחלק בין היכא דנהנה הנאת הגוף ובין שאר איסורין ובזה מתיישב היטב דברי הרמב"ם ז"ל דבפ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב שכתב דין המתעסק בחלבים ועריות ודין הנאה הבאה בע"כ דשמעתין תכופין וסמוכים זה לזה בהלכה אחת והדבר ברור שנתכוין למה שכתבתי מיהו לקושטא דמילתא לא ניחא ליה להש"ס בסוגיא דשמעתין לחלק בין איסורי הנאת הגוף לשאר איסורים לענין שאינו מתכוין ודו"ק:

אתמר הנאה הבאה לו לאדם וכו' לכאורה משמע מסוגיא דשמעתין ומפי' רש"י ותוס' לקמן גבי מעילה הוא דליכא דעיקר פלוגתא דאביי ורבא היינו באיסורי הנאה מדאורייתא אפ"ה קאמר אביי דשרי ללישנא קמא באפשר ולא מתכוין וללישנא בתרא בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז אתי שפיר טובא מה שכתב רש"י ז"ל דהיינו כגון ריח של עכו"ם וכן כתב הר"ן ז"ל משום דפשטא דלישנא דהנאה הבאה לאדם משמע דהנאה זו באה לו מאיליו בלי שום מעשה בגופו והא לא משכחת אלא בכגון קול ומראה וריח דמייתי הש"ס בסמוך וכיון דמסקינן דקול ומראה אין בהם מעילה וכ"ש דליתא בשאר איסורין א"כ תו לא משכחת להך מילתא דהנאה הבאה מאיליו אלא בריח לחוד והיינו דוקא בעכו"ם דאילו בשאר איסורין הא פליגי אביי ורבא בעכו"ם בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ע"ב דאביי אמר ריח מילתא היא ורבא אמר ריח לאו מילתא היא אם כן האיך יחמיר רבא טפי מאביי לענין ריח ולכך הוצרך רש"י לפרש דאיירי בריח דעכו"ם ובכה"ג כ"ע מודים דאסור מדאוריי' כמ"ש תוס' בפ' קמא דעכו"ם דף י"ב גבי חנויות מעוטרות בוורד והדס דכיון דבעכו"ם לא כתיב ביה אכילה אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן מדאורייתא משא"כ בשאר איסורין דלא הוי אלא באיסורא דרבנן היכא שאין עיקרן עומד לריח משו"ה נקיט רש"י ריח דעכו"ם משום דהוי מילתא דפסקא דאסור מדאורייתא. אלא לפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא דאם כן מאי קאמר לא אפשר ולא מכוין כ"ע לא פליגי דשרי דהא מסקינן לעיל בשמעתין משמיה דרבי יוחנן דאסור להתרפאות בעצי אשירה ואפי' במקום סכנת נפשות ולקצת פוסקים אפילו באומר הבא לי עצים סתם אף ע"פ שאין מזכיר לעבודת כוכבים אסור כמו שכתב הב"י וש"ע בי"ד בסימן קנ"ה בשם הירושלמי דאפילו בכה"ג ימות ואל יתרפא אבל בחולה שאין בו סכנת נפשות ממש אסור אליבא דכ"ע אע"פ שאין לך לא אפשר ולא קמכווין יותר מזה מיהו בהא מצינו למימר דכיון דנתכווין מיהו לרפואה הוה ליה כמתכוין להנאה דרפואה עצמו היינו הנאתו אלא דאכתי יש לתמוה טובא אהא דקאמר אביי לאידך לישנא דאיכא דאמרי דבלא אפשר וקא מכוין נמי שרי וכתבו התוס' דכל לא אפשר דשמעתין היינו ע"י טורח גדול והאיך אפשר לומר כן וכי היכא מצינו לחלק באיסור דאוריי' בין אפשר לבין לא אפשר אלא ע"י טורח גדול וזה דבר שאין הדעת סובלת דהא עיקר פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון היינו לענין מלאכת שבת וי"ט ולפ"ז וכי יעלה על דעת שום אדם לומר שיתיר רבי יהודה לעשות מלאכה בשבת או אפי' בי"ט דאיסור דאורייתא היכא דלא אפשר לעשות בהיתר אלא ע"י טורח גדול או משום הפסד ממון ומיקרי נמי לא אפשר כדמוכח בשמעתין לענין מוכרי כסות בכלאים. מכל זה נראה לכאורה מבואר בהכרח גדול דלעולם לא שייך הך מילתא דפלוגתא דאביי ורבא אלא דומיא דהנאה הבאה מאיליו וכל הנך דשמעתין שהם בענין דלא עביד מעשה כלל בגופו אלא שההנאה באה מאיליו וכדפרישית ואביי דשרי היינו לענין שאין צריך לפרוש דהוי ליה כשב ואל תעשה ומשום הכי מתיר אביי ללישנא בתרא אליבא דרבי יהודה אפילו בלא אפשר וקמכוין והיינו נמי משום דשב ואל תעשה הוא ובכה"ג אשכחן דאפילו באיסורא דאורייתא מותר משום כבוד הבריות וכיוצא בזה כדאיתא להדיא בברכות גבי השבת אבידה ובמי שהולך לשחוט את פסחו דמשום כבוד הבריות מותר לדחות המצוה דפסח אפילו שיש בו כרת והיינו משום דשב ואל תעשה הוא ואם כן אין תימא כל כך אם יסבור אביי דכבוד הבריות לאו דוקא אלא היכא דאי אפשר אלא על ידי טורח גדול נמי מותר בשב ואל תעשה כי היכי דהתירו בהשבת אבידה אפילו משום הפסד ממון וגם במלאכה שלו מרובה משל חבירו וכ"ש דיש להתיר טפי משום צערא דגופא וכ"ש לענין ת"ת כעובדא דר"י בן זכאי וכן לתקן בבית קדשי הקדשים דהוי מצוה דרבים ויש להתיר כמו שאבאר לקמן בכל א' וא' מהם במקומו. ועוד דבר מן דין אין לתמוה על סברתו דאביי דמתיר באיסור דאורייתא אפילו בריח דעכו"ם בלא אפשר וקמכווין כיון שהנאה באה מאיליו בלא עביד מעשה בגופו כלל דהא אפילו בגילוי עריות דדמי לעכו"ם לענין יהרג ואל יעבור אפ"ה מסיק אביי גופא בפ' בן סורר ומורה דבאשה לא אמרינן תיהרג ואל תעבור כדאשכחן באסתר אע"ג דבפרהסיא הוי והיינו משום דמסיק אביי דאשה קרקע עולם היא וכתבו רש"י וכל המפרשים דהיינו מפני שאינה עושה שום מעשה ואשכחן נמי לרבא בכתובות בפ' נערה דף נ"א ע"ב דאפילו היכא דמהניא מעבירה ואומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו אפ"ה מותרת לבעלה כיון שתחלתה באונס אע"ג דסופו בפשיעה והיינו נמי מה"ט גופא כיון דלא עבדה מעשה בגופה ודוקא היכא דתחילתה ברצון אין לחלק בין עובדת מעשה בגופה או לא כיון דרחמנא קריא מעשה כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות משום דהנאה אית להו לתרווייהו כדאיתא בפ' המניח דף ל"ג משא"כ היכא דמעיקרא לא נתכוונה לאיסורא אע"ג שסופה ברצון ומתכוונת להנאה אפ"ה אין שם רצון עליו ואינה צריכה לפרוש ממנו כיון דקרקע עולם היא ואינה עובדת מעשה. מעתה אין כאן מקום תימא דיסבור אביי דכ"ש דיש להתיר בהנאה הבאה מאיליו בלא אפשר וקא מכוין אליבא דרבי יהודא כיון דכוונת הלב היכא דליכא מעשה ליכא איסורא ומכ"ש במאי דמתיר אביי ללישנא קמא באפשר ולא קמכווין ורבא בלא אפשר ולא קא מכווין אפילו בריח דעכו"ם וכולה מילתא משום דהנאה הבאה מאיליו הוא ולא קעביד מעשה כך נ"ל נכון לכאורה וכן נראה להדיא מלשון הר"ן ז"ל דלשון הנאה הבאה לאדם בע"כ היינו משום שלא בא לכאן מתחילה לשום כך ובכה"ג אפילו הוא מכוון לה אפ"ה בע"כ קרינן לה כיון שריח מאיליו בא לו וכו' ע"ש משמע שנתכוון לטעם שכתבתי דעיקר ההיתר משום דלא קעביד מעשה אלא דלפ"ז אכתי יש לדקדק דאם כן דפלוגתא דאביי ורבא היינו דוקא בכה"ג דליכא מעשה אלא שבא מאיליו דלפ"ז לא דמי הך מילתא כלל לפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דמייתי בשמעתין דהא אינהו לא מיירי כלל בדלא עביד מעשה אלא בדעביד מעשה כגון הך דגורר אדם מטה כסא וספסל שע"י מעשיו נעשה החריץ (ומשמע להדיא דדוקא באיסורא דרבנן שרי ר"ש אבל באיסור דאורייתא לא) אבל בדלא עביד מעשה אפשר דר"י נמי שרי וכה"ג נמי קשה לאידך לישנא לאידך צדדי כיון דהיכא דלא אפשר וקא מכוין לא שרי אביי אלא משום דליכא מעשה אם כן אין זה ענין כלל לפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דאיירי בדעביד מעשה. מיהו יש ליישב דודאי ללישנא קמא לא נחית הש"ס להך סברא לחלק לקושטא דמילתא בין מה שיש בקום עשה ובין שב ואל תעשה אלא לרבותא נקיט דהך מילתא בהנאה הבאה מאיליו להודיעך כחו דרבא דקי"ל כוותיה דאפילו במידי דשב ואל תעשה נמי מודה ר"ש דאפשר ולא מכוין אסור והא דקאמר נמי בלישנא בתרא דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא דמי להדדי דאינהו איירי בקום ועשה ופלוגתא דאביי ורבא איירי בשב ואל תעשה אפילו הכי שפיר קאמר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש כיון דר"י אזיל בתר מעשה ור"ש אזיל בתר כוונה:

שם בגמ' אפשר וקמיכוין לא אפשר וקא מכוין כ"ע לא פליגי דאסור. לכאורה שפת יתר הוה דכיון דבאפשר וקמיכוין ודאי לא מיקרי הנאה בע"כ מהיכי תיתי דשרי ואפילו הלשון לא זו אף זו לא שייך בכה"ג. והנראה בעיני משום דאביי ורבא גופייהו נקטו למילתייהו בלשון קצרה אלא דסתמא דתלמודא קא מהדר לפרש פלוגתייהו ולמאי דמסיק השתא בהאי לישנא דפליגי באפשר ולא מכוין קאי מילתא דרבא לקמן בסוף הסוגיא בתיובתא וממילא דלפ"ז הוי הלכה כאביי וזהו נגד הכלל דהלכה כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קגם ומשו"ה מהדר סתמא דתלמודא מעיקרא לאשכוחי פלוגתייהו בגוונא אחרינא כגון בלא אפשר וקמכוין כאידך לישנא דבסמוך ולפ"ז הוי הלכתא כרבא אלא דלא אפשר ליה לאוקמי בהכי והיינו כדמסיק דכיון דאפשר וקמכוין ודאי אסור באיסור גמור מדאורייתא דהוי כמזיד גמור אע"ג דהוי בשב ואל תעשה אם כן ממילא אף בלא אפשר וקמיכוין פשיטא דאסור משום דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל שום סברא להתיר באיסור דאורייתא אפילו בשב ואל תעשה משום הך מילתא דלא אפשר כי אם בטורח גדול והיינו משום כל אותן הקושיו' שכתבתי בסמוך ולא נחית לחלק באותן החילוקים שכתבתי. ועוד דאף אם תמצא לומר דהשתא נמי נחית להך סברא דלישנא בתרא כמו שאבאר לקמן גבי הא דאמר אביי מנא אמינא לה דמשמע לכאורה דשייך הך מילתא אפילו ללישנא קמא כיון דאביי גופא אמרה מ"מ הא קמן דאף ללישנא בתרא לא הוי הך מילתא דאביי אלא אליבא דר' יהודה דאי לרבי שמעון ודאי לכ"ע אסור בלא אפשר וקמכוין ולפ"ז מצינן למימר דהשתא בלישנא קמא סובר הש"ס בפשיטות דאביי גופא כרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא להדיא בפרק במה מדליקין דף כ"ב ובכמה דוכתי דאמר אביי כל מלתא דמר עביד כרב לבר מהנך תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כרבי שמעון בגרירה ומסתמא דאביי גופיה כרבה רביה סבירא ליה ועוד מדאמרינן בכמה דוכתי דהדר ביה אביי לגביה דרבא וקאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות כי היכי דלוקמי כולהו סתמי דמתניתין כרבי שמעון א"כ ממילא שמעינן דס"ל כר"ש והשתא לפ"ז תו לא מצינן למימר כלל להא דמתיר אביי בהנאה בע"כ היינו בלא אפשר וקמיכוין דהא לרבי שמעון ודאי אסור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה ללישנא בתרא:

שם בתוס' בד"ה לא אפשר ולא קמיכוין כ"ע לא פליגי דשרי ללישנא קמא נראה לפרש וכו'. מה שכתבו כן בלשון נראה לפרש כוונתם על מה שכתבו בסוף דבריהם אליבא דלישנא בתרא דאיכא דאמרי דבענין זה אין פירושם מוכרח כל כך כמו שאבאר בסמוך משא"כ במה שמפרשים ללישנא קמא פירושם מוכרח בהכרח גמור דאי אפשר לפרש כלל בענין אחר דהא לרבא אליבא דרבי יהודה ודאי אסור למאי דלא נחתו התוס' לחלק בהך סברא דשב ואל תעשה שכתבתי וכמו שאבאר בדבריהם בסמוך אלא דלפ"ז אדרבה קשיא לי לאידך גיסא במאי דמשמע מדבריהם דלרבא לחוד הוא דאסור אליבא דר' יהודה ולפי הסוגיא דפ' רבי אליעזר דמילה משמע דאפילו לאביי אליבא דרבי יהודה נמי אסור אפילו בלא אפשר ולא מכוין והיינו מדמוקי אביי לברייתא דימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת כרבי יהודה והתם לענין מילה בצרעת ודאי לא אפשר ולא מכוין הוא אפ"ה איצטריך קרא להיתר מילה בצרעת דמילה דוחה צרעת א"כ ממילא מוכח דבעלמא כה"ג אוסר רבי יהודה:

מיהו בהא מצינו למימר דנהי דמשמע ליה לאביי הכי בפ' רבי אליעזר דמילה היינו למאי דס"ד מעיקרא דאי אפשר לאוקמי הברייתא כר"ש משא"כ לבתר הכי דלבתר דשמע אביי מרבא וסבר דמתוקמי הך ברייתא אפילו כרבי שמעון ושאני התם דהוי פסיק רישיה דמודה ר"ש א"כ שפיר מצי סבר אביי דהיכא דלא אפשר ולא מכוין ולא בפסיק רישיה דאפילו לרבי יהודה שרי כדאמר הכא משו"ה הוצרכו התוספות להכריח פירושם ממילתא דרבא דוקא כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם בא"ד ולאיכא דאמרי לא אפשר ולא מכוין לכ"ע דשרי האי כ"ע היינו ר' יהודה ורבי שמעון כו' עכ"ל. הא ודאי דהאי כ"ע א"ש בפשיטות טפי דכ"ש דקאי אאביי ורבא גופייהו כיון דלא אשכחן שום תנא דאוסר אלא דעיקר כוונתם בזה להכריח פירושם דלא נקיט הש"ס באיכא דאמרי אלא מה שמשנה מלשון ראשון והשינוי בהך בבא דלא אפשר ולא מכוין היינו דללישנא קמא האי כ"ע דשרי לא מצי קאי אלא אליבא דרבי שמעון משא"כ לישנא בתרא הוי אפילו אליבא דרבי יהודה ועיקר כוונתם גם בזה שרוצין ליישב דמש"ה לא נקיט בדאיכא דאמרי הך בבא דאפשר וקמכוין לכ"ע אסור. ולפי שאין ענין זה מוכרח כל כך כמו שאבאר ומשו"ה כתבו בתחילת דבריהם בלשון נראה לפרש כדפרישית כנ"ל בכוונת דבריהם מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בלשון הגמרא אין צריך לכל זה דנהי דקאמר הש"ס בלישנא קמא הך בבא דאפשר ומכוין אסור לאו לגופיה איצטריך אלא כדי להכריח דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין וכדפרישית משא"כ לישנא דאיכא דאמרי דמסיק דפלוגתייהו דאביי ורבא היינו אליבא דרבי יהודה דוקא ובלא אפשר וקמכוין אם כן אין צורך להזכיר כלל הך בבא דאפשר ומכוין כיון דאפילו באפשר ולא מכוין אוסר רבי יהודה כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה וכו' אין זה נמשך לדבריה' הקודמי' אלא ענין בפני עצמו הוא אלא דבעיקר דבריהם לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר דלא הוי פסיק רישיה דא"ה לשון הנאה הבאה בע"כ משמע שכבר באה ההנאה ועיקר פלוגתייהו אם צריך להתרחק ולפרוש ונהי דלענין אינו מתכוין דלישנא קמא יש ליישב בדוחק דכיון שאינו מתכוין כבר אפשר בהאי שעתא תסתלק ההנאה משא"כ בלא אפשר ומכוין דלישנא בתרא לא שייך לפרש כלל בענין דלא הוי פסיק רישיה שהרי מתכוין ומתגרר להנות מאותה הנאה שבאה לו ומכ"ש בהא דמייתי רבא ראיות למילתא מההיא דלול בסמוך ומדייקי מיניה שאם מתכוונין האומנין להסתכל בבית קדשי הקדשים אסור אף ע"ג דלא אפשר משמע דלאביי שרי בכה"ג והתם ודאי הוי פסיק רישיה כגון שמתכוונין ומסתכלין לזון עיניהם שם ואין לך פסיק רישיה יותר מזה:

מיהו באמת נראה דלק"מ דלענין מתכוין דשרי אביי ללישנא בתרא לא איכפת לן במאי דהוי פסיק רישיה כיון דאפילו במתכוין גמור מתיר אביי לרבי יהודה דעיקר ההיתר הוא משום דשאני ליה בין אפשר ללא אפשר אם כן כ"ש דשייך לחלק בכה"ג לענין פסיק רישיה להתיר מהאי טעמא גופא משום דלא אפשר ועיקר דברי התוספות שכתבו דמיירי דלא הוי פסיק רישיה היינו לענין התירא דאינו מתכוין דכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי כל זה כתבתי ליישב ולפרש כוונת דברי התוספות אמנם לפי מה שכתבתי בתחלת הסוגיא לחלק בין שב ואל תעשה לדבר שיש בו מעשה אם כן בפשיטות מצינו למימר בהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו משום דכיון שע"י מעשיו נעשה האיסור במידי דהוי פסיק רישיה הוי ליה כמתכוין דהוי ליה לאסוקי אדעתא מעיקרא משא"כ ענין הנאה הבאה לו בע"כ דלא עביד מעשה כלל והפסיק רישיה לא נעשה על ידו וגם עתה אין רוצה להנות ממנו כלל אם כן אין טעם לאסור בשביל פסיק רישיה ולא מיבעיא לשיטת הערוך וסייעתו שכתבו בכמה דוכתי דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר אפילו ע"י מעשה והביאו ראיה מהאי דקעביד בארעא דחבריה בפ' הבונה ומהאי דאית ליה הושענא אחריתא בפ' לולב הגזול אם כן כ"ש דיש להתיר בכה"ג דשב ואל תעשה כיון דלא ניחא ליה בהך הנאה שהרי אינו מתכוין להנות ממנו כל עיקר אלא שבאה לו בעל כרחו שלא בטובתו אלא דאפילו לשיטת המחמירים החולקים על בעל הערוך וסייעתו ואוסרים בפסיק רישיה בכל ענין אע"ג דלא ניחא ליה אפ"ה נראה דהיינו דוקא היכא שנעשה הפסיק רישיה ע"י מעשיו משא"כ בהנאה הבאה בע"כ ואינו מתכוין להנות כולי עלמא מודו דלא שייך לשון פסיק רישיה בכה"ג דלשון פסיק רישיה עצמו מורה על זה שעושה מעשה כן נ"ל נכון לולי דמלשון התוס' לא משמע כן והנראה לע"ד כתבתי ודוק היטב:

בא"ד וליכא למימר כו' דהא בשמעתין מייתי עלה מידי דאורייתא כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פסיק רישיה עכ"ל. ונ"ל לפרש בכוונת דבריהם דכמו דבמעילה ופרה אמרינן לקמן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ממילא משמע היכא דלא מכוין שרי רבא א"כ ע"כ איירי בענין דלא הוי פסיק רישיה וממילא ע"כ פלוגתייהו דאביי ורבא בהנאה הבאה מאיליו איירי נמי בכה"ג דלא הוי פסיק רישיה וכיון דכל הנך באיסור דאורייתא מיירי שמעינן נמי מאיליו דפלוגתייהו דאביי ורבא איירי נמי באיסור דאורייתא כנ"ל בכוונתם אבל באמת יש לדקדק הרבה בזה ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו מתוך הדברים שכתבתי ואבאר אי"ה לקמן הנך סוגיות דמעילה ופרה וכלאים גופייהו ודוק היטיב:

שם בגמ' איכא דאמרי אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ור"ש ופרש"י בין לאביי בין לרבא לר"י אסור לר"ש שרי. ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי סתמא דתלמודא לפלוגתייהו דאביי ורבא בהך מלתא גופא דאפשר ולא מכוין דאביי כר"ש כדמשמע בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאמר אביי הלכה כר"ש בגרירה ורבא דאסר משום דס"ל כרבי יהודה (וכ"ש לפי מה שכתב רש"י בביצה בפ' המביא) אלא דלא משמע ליה לתלמודא למימר הכי דא"כ הוו להו לאפלוגי בהדיא בפלוגתא דמיירי בה רבי יהודה ור"ש גופייהו דלימא אביי הלכה כר"ש ורבא הלכה כרבי יהודה ואמאי קבעו פלוגתייהו בלשון הבאה מאיליו ואף לפי אותה הסברא שכתבתי לעיל לחלק בין מידי דאית ביה מעשה למידי דלית ביה מעשה אפ"ה ליכא למימר דאתא לאשמעינן הך רבותא גופא דרבא כרבי יהודה ויותר אפילו היכא דלא עביד מעשה דאדרבה כ"ש דקשה טפי דהוה ליה למיתני לפלוגתייהו במידי דאית ביה מעשה דאפילו במידי דאית ביה מעשה מתיר אביי כר"ש דהא קי"ל כח דהיתירא עדיף ואין להקשות ג"כ אכתי הוי מצי למימר דאביי נמי כרבי יהודה ס"ל אלא שסובר דבהנאה הבאה מאיליו כיון דלא עביד מעשה רבי יהודה נמי מודה הא נמי ליתא לפי מה שכתבתי דבאפשר לא שייך לחלק להתיר בשב ואל תעשה דמהיכי תיתי יהנה מן האיסור כיון דאפשר לפרוש ולמיעבד בהיתר כן נ"ל נכון ודוק:

שם ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע לא פליגי דשרי ואף לפי מה שכתבתי דמוכח מסוגיא דשמעתין דשייך לחלק בין איסור דאית ביה מעשה ובין דבר שבשב ואל תעשה נראה דהיינו דוקא אליבא דרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא בתר מעשה משא"כ לר"ש דאזיל בתר כוונה לא איכפת לן במעשה וכה"ג אשכחן להדיא במנחות בריש פרק רבי ישמעאל דפליגי רבה ורבא בנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק או איפכא מר אזיל בתר מעשה ומר אזיל בתר מחשבה ע"ש. ועוד נראה דאליבא דר"ש לא שייך לחלק כלל בין אפשר ללא אפשר תדע דהא דבר שאינו מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישיה מתיר ר"ש לכתחילה באיסור דאורייתא אפילו באפשר כדמוכח בסוף הסוגיא ממתניתין דמוכרי כסות והיכא דהוי פסיק רישיה אוסר ר"ש אפילו בדלא אפשר כדמוכח ממילה בצרעת דאיצטריך קרא אליבא דר"ש כיון דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא אפשר משמע דבעלמא כה"ג אסור. ועוד נראה לי דאפילו באיסורי דרבנן אוסר ר"ש בפסיק רישיה אע"ג דלא אפשר כדמוכח מפ' לולב וערבה דף ל"ג בהא דאין ממעטין ענבים מהדס בי"ט משום דהוה ליה כמתקן מנא וזה אינו אלא איסור דרבנן ואפ"ה פשיטא ליה לתלמודא דאסור היכא דלית ליה הושענא אחריתי היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא אפשר אלא ע"כ משום דרבי שמעון לא שאני ליה כלל בין אפשר ללא אפשר אם כן כ"ש דבמתכוין ממש דחמיר טפי מפסיק רישיה שאין לחלק אליבא דר"ש בין אפשר ללא אפשר אפילו בשב ואל תעשה כן נ"ל ברור ודו"ק:

שם כי פליגי אליבא דרבי יהודה כו' אביי כר"י. ונראה דלהאי לישנא דאיכא דאמרי דסבר אביי כר"י אף ע"ג דבפרק במה מדליקין דאמר אביי משמיה דרבה דהלכה כר"ש בגרירה ומשמע דהכי ס"ל ואשכחן נמי לאביי בכמה דוכתי לבתר דהדר ביה דקאמר מודה ר"ש בפסיק רישיה דשפיר מצינו למימר דהתם באיסורי דרבנן איירי והיינו דקאמר הלכה כר"ש בגרירה שהוא איסור דרבנן דהוה כחופר כלאחר יד וה"ה לכל מה דדמי ליה משא"כ באיסורי דאורייתא שפיר מצי סבר כרבי יהודה ואפשר דרבה רביה נמי סבירא ליה הכי מדקאמר הלכה כר"ש בגרירה. מיהו במילתא דרבה בשמעתין דמוקמינן ליה נמי אליבא דרבי יהודה מצינו למימר נמי דכר"ש סבירא ליה והא דקאמר לא אפשר ומכוין אסור היינו אליבא דכולי עלמא כמו שאבאר לקמן בשמעתין:

דף כו עמוד א

בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה כו' לכאורה יש לתמוה כיון דאביי גופא אמר להאי מנא אמינא לה דאיירי בלא אפשר ומכוין אם כן מאי ס"ד דלישנא קמא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי באפשר ולא מכוין ודוחק לומר דסתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלישנא קמא לא הוה ידע הא דאמר אביי גופא מנא אמינא לה. והנראה לענ"ד ליישב בענין זה דהאי מנא אמינא לה שייך אפילו ללישנא קמא דנהי דלישנא קמא מוקי לעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא באפשר ולא מכווין ואליבא דר"ש היינו דניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו אליבא דהילכתא למאי דקי"ל הלכה כר"ש וכדמשמע נמי בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאביי גופא כר"ש ס"ל ולא ניחא ליה ללישנא קמא לחלק אליביה דאביי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אלא דאפ"ה מצינו למימר שפיר דשייך נמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין ואליבא דרבי יהודה דלאביי שרי דהא בהא תליא והא דקאמר הש"ס בלישנא קמא לא אפשר ומכוין כ"ע לא פליגי דאסור היינו דוקא אליבא דר"ש כמו שפירשתי במקומו והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה ודייק מהכא דרבי יהודה מתיר בלא אפשר ומכוין אם כן כ"ש דמתיר רבי יהודה בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז ע"כ דהא דאוסר רבי יהודה דבר שאינו מתכוין היינו דוקא באפשר ולא קמכוין דא"כ ע"כ דר"ש דמתיר היינו אפי' באפשר ולא מכוין וכדאמר אביי בלישנא קמא כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פתוחין כו' כאן יש לתמוה יותר דללישנא קמא דרבא דמוקי פלוגתייהו דר"י ור"ש בלא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה אוסר ר"י כ"ש דאוסר בלא אפשר וקמכוין ואם כן לא שייך כלל הא דאמר רבא מנא אמינא לה דאיירי באפשר ולא קמכוין והנלע"ד בזה דמהך מילתא דלולין גופא מייתי רבא ראיה ללישנא קמא משום דבלא"ה יש לדקדק דאפילו ללישנא בתרא מאי ראיה צריך רבא להך מילתא דר"י אוסר באפשר ולא קמכוין ותיפוק ליה דרבא סברא רבה קאמר דר"י לא קאמר אלא לחומרא ולא לקולא כדאשכחן בכולה תלמודא דקולא מחומרא לא ילפינן וכה"ג גופא יש לתמוה מאי ס"ד דאביי למילף קולא מחומרא. לכך נ"ל ליישב כל זה ע"פ סוגיא דפרק ר"א דמילה דמייתי הש"ס ברייתא דת"כ דתניא ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ומוקי לה אביי התם מקמי דהדר ביה כר"י ואפילו לפי המסקנא דר"ש נמי מודה בה אפ"ה פשטא דברייתא ודאי ר"י איירי בה דסתם ברייתא דת"כ רבי יהודה היא כמבואר בכמה דוכתי בפשיטות ואם כן אי הוי אמרינן מסברא דלא אפשר ולא קמכוין אפי' ר"י מודה דשרי כדאמרינן בלישנא בתרא אם כן ע"כ דהך ברייתא דת"כ היינו במתכוין כגון באבי הבן שאומר לקוץ בהרתו לבנו קמכוין דאי באחר למה לי קרא הא מילה בצרעת הו"ל לא אפשר ולא קמכוין ופשיטא דשרי אע"כ דבאבי הבן איירי ודליכא אחר כדמוקמינן התם אליבא דאביי מקמי דהדר ביה ואם כן לפי זה ממילא משמע דלא אפשר וקמכוין מותר ולאו משום דעשה דמילה דוחה ל"ת דצרעת דהא צרעת עשה ול"ת היא ועוד דצרעת חמיר טפי שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת כדאמר רבא גופא התם בפ' ר"א דמילה ע"ש א"כ לפי זה יש סברא לומר דלא אפשר וקמכוין מותר בכל התורה כולה והיינו אליבא דר"י כסברת אביי ללישנא בתרא ואם כן אפשר דה"ט דאביי ואם כן לפ"ז ע"כ הוי מוקמינן פלוגתא דר"י ור"ש דוקא באפשר ולא קמכוין ואפ"ה שרי לר"ש דלא כרבא ללישנא קמא אם כן הוצרך רבא להביא ראיה דליתא להך סברא דודאי לא אפשר וקמכוין אסור לר"י כדמוכח מהך ברייתא דלולין היו פתוחין וכמו שאבאר בסמוך דאליבא דכ"ע מתוקמי ואם כן ע"כ הך ברייתא דמילה בצרעת לא איירי באבי הבן אלא באחר שאינו מכוין אלא משום דהוי פסיק רישא סד"א דאסור משום הכי איצטריך קרא להיתירא והיינו משום דעשה דמילה דוחה עשה ול"ת דצרעת כיון דמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות ובהאי טעמא דדחי שבת דחמורה כ"ש צרעת והא דצרעת דוחה עבודה היינו כמסקנא דרבא התם בפ' ר"א דמילה משום דגברא לא חזי כנ"ל נכון בעזה"י כפתור ופרח ודוק היטב:

בתוספות בד"ה והא הכא דלא אפשר וכו' הוי מצי אביי לאוקמי כר"ש וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאם כן מה ראיה מייתי רבא למילתיה אליבא דר"י ואפשר דרבא ס"ל כרב אדא ב"א דאמר בפ"ק דיומא דף ט"ז דסתם מדות ר"י היא אע"ג דלא קיימי מסקנא הכי ע"ש בפירש"י והתוס'. ועוד נראה דבהך מילתא דלולין היה פתוחין לא שייך פלוגתא כיון שהוא דבר ידוע בפועל כן נראה לי:

בד"ה מעילה הוא דליכא וכו' תימא דבפ' החליל תניא וכו' עס"ה. בר"פ במה מדליקין כתבו התוס' דהאי בוררת לאו בוררת ממש אלא שהיתה יכולה לברור ע"ש ובחידושינו שהארכתי קצת אלא שכל דבריהם שם אינו אלא לענין הפתילה וע"ז כתבו שם דלא שייך לומר לב ב"ד מתנה דמה צורך היה להתנות ונראה כוונתם שהיו יכולין לעשות הפתילות מדבר אחר ולא מבגדי כהונה דבלא"ה מסתמא לא הספיקו לעשות כל הפתילות לשמחת בית השואבה מבלאי בגדי כהונה אבל משמן לא קשיא להו התם מידי דלענין שמן ודאי מצינו למימר לב ב"ד מתנה עליהם כיון דאי אפשר בענין אחר כדאשכחן בכה"ג טובא ולפ"ז הא דמייתי הכא משמן היינו אגב גררא דבלא"ה מה שכתבו השמן והפתילה היה של הקדש כדתנן התם ובאמת דלא אשכחן כן בפרק החליל דהשמן היה של הקדש אלא הפתילות לחוד כנ"ל ליישב שיטת הירושלמי דמשמע שהיתה בוררת ממש כדפרישית בר"פ במה מדליקין אלא דלפמ"ש כאן אין צורך לזה דנהי דמשמע בירושלמי דמעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אפילו הכי אתי שפיר דבוררת אפילו לכתחילה כיון שעיקר האור בא מהשמן ועל השמן אפילו את"ל שהיה משל הקדש ודאי לב ב"ד מתנה עליה משו"ה לא חששו לאור הפתילה דלא הוי אלא כמסייע בעלמא כיון דבלא"ה ליכא אלא איסורא בעלמא ועוד הא קי"ל דזה וזה גורם מותר כדמשמע בסמוך בשמעתין ודו"ק:

דף כו עמוד ב

פיסקא ולא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו' ופירש רש"י קליפי ערלה קליפי אגוזים ורימונים וכו' עכ"ל. ונראה לכאורה מלישנא דגמרא ומפירש"י דדוקא בהנך קליפין או קשין שעיקרן להסקה קיימי אם כן הוה ליה לגבייהו דרך הנאתן מש"ה אסורין מדאוריי' וכ"ש בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה אסורין אף שלא כדרך הנאתן כדאמרי' בגמרא לעיל דף כ"ד ע"ב משו"ה מחמרינן בהו אפילו בדיעבד לאסור הפת לרבי וכן לענין חדש יותץ למ"ד זה וזה גורם אסור ולענין יוצן בין בחדש ובין בישן אליבא דכ"ע משא"כ בשאר איסורי הנאה שאין עומדין להסקה והוה ליה שלא כדרך הנאתן דמסקינן לעיל בדף הקודם ע"ב לענין גוהרקי דערלה דכל שלא כדרך הנאתן לא מיתסר אלא מדרבנן ואם כן נראה דאין סברא להחמיר בכה"ג לאסור בדיעבד במה שנאפה או נתבשל מהם וכ"ש דאין להחמיר בזה וזה גורם. אלא דבאמת בל' הפוסקים לא משמע כן שהרי כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם רבינו יונה דלענין חמץ בפסח לשיטת הפוסקים דקי"ל כרבנן דחמץ בכלל הנקברים הוא שאפרן אסור וכ"ש הגחלים אם כן משמע שרוצה לאסור הפת שנאפה בהם וכמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל בפי' בהלכות חמץ ומצה וכ"כ הטור והש"ע בא"ח סי' תמ"ה הרי לפנינו דאפילו בחמץ דסתמן אין עומדין להסקה והו"ל שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן דהא בחמץ אכילה כתיבא ביה ואפילו הכי אסרינן הפת שנאפה בהם ואדרבא מסתימת לשון הפוסקים שהבאתי משמע דבחמץ מחמרינן טפי אפילו בזה וזה גורם ותדע שכן הוא דהא סתם חמץ אינו ראוי לאפות בהן פת אלא להצטרף עצים אחרים ואפ"ה אסור (ועיין מה שכתב בזה בעל מג"א בסי' הנ"ל ובמה שיש לדקדק בדבריו כמו שאבאר בסמוך) ואם כן לפ"ז אכתי טעמא דמילתא לא ידענא מנ"ל לאסור ולהחמיר בחמץ בפסח כיון דהוי שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן וכ"ש להחמיר בהם יותר ולאסור אפילו בזה וזה גורם והתמיה על כל הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה לחלק בין קליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם דהוי דרך הנאתן לשאר איסורי הנאה דהוי שלא כדרך הנאתן ולא הוי אלא מדרבנן והנלע"ד בזה דהא דפשיטא להו לכל הפוסקים לאסור הפת שנאפה ע"י חמץ בפסח היינו משום דמסוגיא דשמעתין משמע הכי דכיון דמייתי הכא הך ברייתא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה אפיסקא דלא יסיק בו ושקיל וטרי בהך מילתא גופא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בכל חלקי דיניהם אם כן משמע דכל הנך דינים דערלה וכלאי כרם שייכי נמי לענין חמץ בפסח (מיהו מה שהחמירו האחרונים בחמץ בפסח יותר מבערלה וכלאי כרם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קמ"ב ובעל מג"א בא"ח סי' תמ"ה אפילו לענין זה וזה גורם דבערלה וכלאי הכרם שרי ובחמץ אסור ע"ש) אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא כיון דטעמא רבה איכא לחלק בין ערלה וכלאים דהוו דרך הנאתן לחמץ דהוי שלא כדרך הנאתן אם כן כל כה"ג לא הו"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש. והנלע"ד בענין זה משום דבלא"ה איכא למימר דפשיטא לתלמודא דאפילו בהסקה בקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אע"ג דהוו דרך הנאתן אפ"ה לית בהו איסור דאורייתא והיינו כדפרישית לעיל דף כ"ב ע"ב מדאיצטריך קרא בערלה למיסר הדלקה והיינו ע"כ משום דכל כה"ג לא מיקרי הנאה דלאו מילתא היא והיינו נמי טעמא דרבנן דהכא דאמרו אין שבח עצים בפת. ודוקא בשמן הוא דגלי קרא לאיסורא כיון דשמן בעין משא"כ בעצים להסקה וכן כתבו התוס' לעיל שם להדיא וכ"כ התוס' גם כן בפ' במה מדליקין דף כ"ה בד"ה הא בחול ע"ש ואם כן לפ"ז שפיר איכא למימר דאפילו למ"ד יש שבח עצים בפת לא הוי אלא משום חומרא בעלמא מדרבנן והטעם שהחמירו בזה נ"ל מתוך הסוגיא דלאו מטעם הנאה לחוד נגעו בה דא"כ לא הוי שייך שפיר הך פלוגתא בזה וזה גורם אלא דטעם החומרא הוא דהנאת עצים כי האי שניכר בפת ובתנור ונגמר בדבר אסור הוה ליה כאילו האיסור בעין והיינו דמדמה לה בסמוך לשאור של תרומה שהחמירו חכמים במחמץ ומתבל ומדמע כיון שנגמר הדבר על ידיהן ולטעמא עבידי ואם כן הכי נמי בשבח עצים החמירו מה"ט גופא ואם כן לפ"ז תו לא שייך לחלק בין כדרך הנאתן לשלא כדרך הנאתן כיון דלאו מטעם איסור הנאה לחוד אתינן עלה אלא משום שניכר טובא כאילו האיסור בעין כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ובסוף הסוגיא:

בתוספות ד"ה חדש יותץ וכו' הקשה הר"ר אהרן לרבי עיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ונדחקו בל' לרבי ולקמן בסוף הסוגיא אבאר מה שנלע"ד בזה:

שם אימר דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעית ליה. ולכאורה יש לתמוה טובא על קושיית הגמרא דמה"ת נפרש פלוגתא דרבי ורבנן אי יש שבח עצים בפת או לא דלפ"ז פליגי בדבר המוחש ולא אשכחן נמי פלוגתא דתנאי בהך מילתא ועוד דלפ"ז לא מתוקמא מילתא דר' לפי המסקנא אלא כשאבוקה כנגדו ורבנן אפי' כה"ג שרי ולא אשכחן לדידהו עצים דאסירי בהנאה אלא בשרשיפא וכי לא ניחא לן טפי למימר דכ"ע מודו דיש שבח עצים בפת אלא הא דשרי רבנן היינו משום דסברי זה וזה גורם מותר והיינו כשאין אבוקה כנגדו ורבי אוסר אפילו בכה"ג משום דס"ל זה וזה גורם אסור דלפ"ז פליגי רבי ורבנן בפלוגתא דתנאי טובא דאשכחן דפליגי בזה וזה גורם כדמייתי הש"ס בסמוך מהאי דתרומה ומהך דעצי אשירה ופלוגתא דר"י ורבנן ופלוגתא דר"א וחכמים בתמורה שהביאו התוס' לקמן בשמעתין בד"ה וכן היה רבי אליעזר אוסר ועוד דלמאי דמוקי לה דפליגי בשבח עצים הוי הלכה כר' אפי' מחביריו אף על גב דבעלמא קיימא לן מחבירו ולא מחביריו דמהאי טעמא הוצרך שמואל לאפוכי פלוגתייהו דרבי וחכמים כדי לאוקמי הך מילתא דפת אסורה לפסק הלכה ומשום דמשמע ליה הך סברא דיש שבח עצים בפת ואדרבה טפי הוי לן למימר דלכ"ע יש שבח עצים בפת וא"כ כשאבוקה כנגדו הפת אסורה אליבא דכ"ע אבל כשאין אבוקה כנגדו פליגי בזה וזה גורם אית לן למימר דאין הלכה כר' אלא מחבירו ולא מחביריו כיון שכן הוא פסק הלכה נמי לדידן לפי האמת ולא הוי צריך שמואל לאפוכי:

ולכאורה היה נ"ל בזה דהא דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בזה וזה גורם משום דא"כ הך ברייתא קמייתא דקתני ברישא חדש יותץ דוקא כרבי ולא כרבנן דלדידהו זוז"ג מותר ואם כן תיקשי אמאי לא פליגי רבנן נמי ברישא אלא דאי אפשר לומר כן דהא השתא דמוקמינן פלוגתייהו דרבי ורבנן בשבח עצים אבל זה וז"ג ד"ה מותר אם כן כ"ש דהא דקתני ברישא חדש יותץ הוי דלא כרבי ודלא כחכמים אלא כדמסקינן דר"א היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דטפי הו"ל לאוקמי פלוגתייהו בזוז"ג דאשכחן פלוגתא דתנאי משא"כ בשבח עצים לא אשכחן:

מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי אשכחן פלוגתא דתנאי דפליגי בהך סברא דשבח עצים והיינו כיון דאשכחן ברייתא דלעיל דף כ"ב ע"ב דדרשינן מדכתיב תלתא זימני ערלים חד להנאה גרידא חד לצביעה וחד להדלקת הנר ואם כן משמע להדיא דאפילו להדלקת הנר איצטריך קרא אע"ג דהשמן בעין כשדולק בנר ואי לאו קרא הו"א דהנאה כה"ג לאו מילתא היא ואם כן משמע להדיא דדוקא הדלקה הוא דאסור אבל עצים להסקה שרי דלאו מלתא הוא משום דאין שבח עצים וכמ"ש התוס' שם ובפ' במה מדליקין ואם כן לפ"ז דאשכחן תנא דסובר בודאי דאין שבח עצים שפיר אית לן למימר דה"ט דרבנן אבל רבי סבר דלשמן להדלקה לא איצטריך קרא דהוי שפיר דרך הנאתן מדאיצטריך קרא להתיר בתרומה טמאה וכמ"ש התוס' בפ' הגוזל דף ק"א ע"ש או שנאמר דר' לא דריש כלל הנך תלתא ערלים לכל חד באנפי נפשיה כדאשכחן בלא"ה תנאי דדרשי להו לדרשא אחריתי בירושלמי (ועיין מ"ש התוס' לעיל שם בד"ה לכם ובחידושינו שם) או משום דמשמע ליה לרבי בפשיטות דהדלקה והסקה תרוייהו מחד קרא נפקא כיון דבכל חד אית ביה חדא למעליותא בשמן מפני שהוא בעין בשעת הדלקה ובעצים מפני שהשבח ניכר בפת וכדפרישית אם כן שפיר מרבינן תרוייהו מחד קרא דהי מינייהו מפקת נמצא דלפ"ז שפיר ניחא ליה להש"ס לומר דפליגי בשבח עצים כיון דבלא"ה א"א לומר דלכ"ע יש שבח עצים משא"כ בזוז"ג סבר הש"ס השתא דלא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא דמי לשאר זוז"ג כיון דהכא הך גרמא דשבח עצים לאסור הפת בדיעבד לא הוי אלא מדרבנן מטעם דפרישית וכדמשמע להדיא מל' התוס' ר"פ כיצד צולין דף ע"ה שכתבו כן בשם ר"י (ומ"ש שם דלא משמע כן בשמעתין דהתם כבר כתבתי ליישב פי' ר"י לנכון דאדרבה מסקנא דסוגיא דהתם מסייע ליה וכמו שיבואר בקונטרס אחרון) כיון דמדרבנן הוא משמע ליה לתלמודא מעיקרא דאפילו לר"א דמחמיר לאסור הפת היינו דוקא בעצי אשירה משום חומרא דעבודת כוכבים אי לאו דאשכחן ברייתא דתנא וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד לקמן:

בתוס' בד"ה בין חדש ובין ישן יוצן ואע"ג דזוז"ג מותר וכו' עס"ה. נראה דכוונתם בזה דקשיא להו דכיון דמוקמינן להך ברייתא דחדש יוצן ע"כ משום דזוז"ג מותר אם כן אמאי אמרינן בישן יוצן דמשמע דקודם שציננו אסור לאפות בו ותיפוק ליה דאפילו קודם שציננו יש היתר לאפות בו כשאין אבוקה כנגדו דהו"ל שפיר זוז"ג ולא מבעי למ"ד דגחלים לוחשות נמי מותר א"כ פשיטא דהוה ליה זוז"ג כדאמרינן לקמן והיינו עצים דאיסורא קודם שנעשה גחלת וגחלים דהיתירא אלא אפי' למ"ד דלוחשות אסורין אפ"ה יש תקנה לעשות אבוקה כנגדו מעצי היתר וא"כ הו"ל זוז"ג דאדרבה עיקר הגורם לאפייה הוא ע"י האבוקה מעצי היתר כדמשמע מכולהו שמעתין דעיקר שבח העצים בפת הוא ע"י האבוקה שניכר הרבה בפת שהוא בעין וכמ"ש הר"ן ז"ל להדיא בשמעתין ע"ש וע"ז תירצו התוספות שפיר דאפ"ה לכתחלה אסור לעשות זוז"ג כיון דסגיא ליה בצינון כנ"ל בכוונת התוספת ובכוונת לשון הש"ך בי"ד סי' קמ"ב במאי דקשיא ליה על לשון הרמב"ם בענין זה (כמו שיבואר בקונטרס אחרון) ודלא כמהרש"א ז"ל דמשמע ליה דלמאי דקי"ל זוז"ג מותר בתנור ישן לעולם הוה ליה זוז"ג והיינו דהתנור עצמו שנגמר בהיתר הוה ליה גורם היתר אע"ג דעצי איסורא נינהו ומשום כך נדחק לפרש דהא דנקיט אפה בו את הפת מילתא באפי נפשיה היא כגון שלא נאפה בתנור דאי בתנור משמע ליה דאפילו בחדש מותר כיון דהתנור גופא הוה ליה זוז"ג לפי שאין שבח העצים בתנור בעין ע"ש ולע"ד במחילת כבוד תורתו של מהרש"א ז"ל לא דק שפיר בהך מילתא ואגב שיטפא כתב כן דמלבד דל' הברייתא לא משמע כן וגם אין שום סברא לומר כן דאפילו בשאבוקה כנגדו בעצי איסור אעפ"כ יהא התנור עצמו גורם להתיר אלא שדבריו המה נגד כל הפוסקים הקדמונים ואחרונים שכתבו להדיא דאפילו בישן שלא ציננו אם האבוקה כנגדו מעצי האיסור הפת שנאפה בו אסור ולא מצינו שום חולק בדבר זה ולא עוד אלא דלע"ד אישתמיטת למהרש"א ז"ל משנה שלימה וערוכה ששנינו בפ"ג דערלה משנה ה' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה אפה בו את הפת תדלק הפת ואם כן ע"כ לפי המסקנא דשמעתין דזו"ז גורם בערלה מיהו לד"ה מותר ולא אשכחן דאסור אלא כשאבוקה כנגדו דהוה ליה חד גורם כיון דשבח עצים בפת ואם כן ע"כ נמי מוקמינן סתם מתניתין דערלה בכה"ג דאיירי שאבוקה כנגדו נקטינן מיהו דכשאבוקת איסור כנגדו מעצי איסור הפת אסורה אפילו כשנאפה בתנור:

ובאמת שעמדתי משתומם על דברי מהרש"א ז"ל בזה מה ראה לומר כן כיון דבלא"ה לא משמע שום סברא שהתנור עצמו שאין בו ממש מההסקה של היתר יחשב גורם כלפי עצי איסור שעיקר השבח עצים בפת מאותן העצים והתנור עצמו לא מקרי גורם כלל אלא שעשוי לשמור החום שלא יתפזר כמ"ש התוס' להדיא בפ' כיצד צולין בשם הירושלמי לענין צליית פסח דשרי בתנור ע"ש ולענ"ד נראה ברור דלפ"ז אפילו רבנן דשאור בשמעתין מודו דאסור לכל הפירושים אפי' לשיטת התוס' בפ' כל הצלמים שאבאר בסמוך שהרי יש בעצי איסור לחוד כדי לאפות והתנור לחוד בלא עצים ודאי אין בו כדי לאפות ואפילו למ"ד לוחשות מותרין אפ"ה כשאבוקה כנגדו נעשה הכל ע"י אבוקה והיינו כמו שפרש"י שכל שעה שהיתה הפת בתנור היה דולק ואופהו ומשו"ה חשבינהו ליה כהאיסור בעין ומכ"ש לשיטת התוס' דהכא שכתבו בשם הרשב"א עד שנלע"ד ברור דעיקר דברי מהרש"א ז"ל היינו משום שהבין מל' התוס' דהכא דמ"ש ואע"ג דזוז"ג מותר היינו משום דהתנור עצמו מיקרי גורם היתר ולמאי דפרישית אי אפשר לומר כן בכוונת התוס' אלא כדפרישית וכמו שנראה להדיא מל' הר"ן ז"ל בתחילת דבריו ע"ש אף שסוף דבריו מגומגמים קצת וצריכין תיקון כמו שראיתי בספרי הר' אלפס ז"ל שנדפסו מחדש שהוגה בזה ע"פ ספר ד"ת ע"ש כל זה נ"ל ברור ודוק היטיב:

דף כז עמוד א

בתוס' בד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ וכו' נראה לרשב"א דשרי כו' עס"ה. ובתוס' בפ' כל הצלמים כתבו להיפוך דאפילו אם יש באיסור ובהיתר בכל א' מהם כדי להחמיץ אפ"ה אסור. וכבר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל ועיין בפי' המשניות במס' תרומות פ"ה בל' הר"ש שהוא הרשב"א שהביאו התוס' כאן ושם תמצא דשיטת התוס' דהכא ודפ' כל הצלמים שסותרין זה את זה תליא בפירושי המשניות דהתם ובפי' המשנה דסוף תמורה שהביאו התוס' כאן ומפרשי לה כפי' ר"י בס"ה אבל לפירוש רש"י מצינו דמפרש דהא דאין מחמץ לאחר מחמץ בענין אחר ולפ"ז היינו כשיטת התוס' דפ' כל הצלמים דוק ותמצא ואין להאריך כאן יותר:

בגמרא וממאי דטעמיה דר"א כדאביי וכו' ולכאורה לשון הסוגיא תמוה אמילתא דאביי גופא הו"ל לאקשויי מנ"ל הך מילתא ועוד דהא במס' ע"ז דף ע"ג ע"ב מקשה הש"ס בפשיטות מימרא דאביי בל' ותסברא ומסקנא דשמעתין דהתם כולה אליבא דאביי מיתוקמא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק באמת אמימרא דאביי דקאמר ל"ש ומפיק לישנא דר"א מפשטיה דל' אחר אחרון אני בא סתמא משמע אפי' לא קדם וסילק את האיסור ול"ל דמסברא דנפשיה משמע ליה לאביי הכי דהא ודאי ליתא דהא לפי האמת קי"ל כחכמים דלעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ דאפילו זוז"ג מותר ואם כן מה"ת נאמר מסברא דר"א פליג פלוגתא רחוקה עלייהו דחכמים עד שיחמיר כ"כ דאפי' אם נגמר בהיתר יהא אסור אם לא קדם וסילק האיסור אע"כ דטעמא דאביי היינו לבתר דקים לן דאשכחן לר"א בעלמא דס"ל זוז"ג אסור ולא אמרינן אחר אחרון אני בא והיינו לפי המסקנא דהכא דאשכחן ברייתא דר"א אוסר בכל איסורין שבתורה והיינו משום דזה וזה גורם דמה"ט מוקמינן נמי ברייתא דהכא בערלה דחדש יותץ כר"א דאל"כ אמאן תרמייה. נמצא דלפ"ז כל כמה דלא קים לן הך מילתא דאשכחן שום תנא שיסבור בפי' דזוז"ג אסור והא דאמר ר' הפת אסורה היינו משום דיש שבח עצים בפת אם כן ממילא אית לן לאוקמי מילתא דר"א כפשטא דלישנא דאחר אחרון אני בא ואם כן זהו קושיית המקשה בעצמו כיון דהשתא משמע לו דהאי דחדש יותץ לאו משום זוז"ג הוא אלא משום שבח עצים ומשמע נמי דר"א דאמר יותץ היינו דוקא בעצי אשירה א"כ ממילא ליתא לדאביי מטעמא דפרישית כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רב יהודא אמר ר' יוסף אמר שמואל תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא בפ' כל הצלמים דף מ"ט גבי גינתא דאיזדבל בזיבלא דעבודת כוכבים דשלח רבי עמרם לקמיה דרב יוסף ואמר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והיינו משום דזוז"ג מותר כמ"ש התוס' כאן בד"ה בהא אפילו מחביריו וכ"כ הרב אלפס ז"ל בשמעתין זה הלשון ממש וא"כ קשיא טובא אדר"י ור"י דאמרו משמיה דשמואל חדש יותץ אפילו בקליפי ערלה והאיך אפשר לומר כן דהא משמע בכולה שמעתין דמאן דס"ל חדש יותץ ע"כ היינו משום דזוז"ג אסור וכיון דהנך אמוראי גופייהו ר"י ור"י אמר שמואל סברי דאפילו בעבודת כוכבים דחמיר אפ"ה זוז"ג מותר אם כן כ"ש בקליפי ערלה וא"כ מאי טעמייהו דאמרו חדש יותץ ויש לתמוה על כל הפוסקים והמפרשים שלא התעוררו בזה וכבר חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דשמואל לית ליה הך סברא דטעמא דחדש יותץ היינו משום דזוז"ג אסור אפילו בדיעבד כדמשמע בכל השקלא וטריא דלעיל אלא שסובר דהא דחדש יותץ היינו משום דאין היתר לאפות בו לכתחילה ומשום פסידא דתנור לא משמע ליה להקל לאפות בו לכתחילה בכל שעה ולעשות זוז"ג כי היכי דלא חיישינן לכ"ע לפסידא דעצים דהא משו"ה בעינן צינון ולא משמע ליה לחלק בין הפסד דתנור להפסד דעצים אלא דבהך מילתא לא קי"ל כשמואל אלא כסתמא דתלמודא לעיל דחדש יותץ היינו משום זוז"ג אם כן למאי דקי"ל דזוז"ג מותר משום הכי פסקו כל הפוסקים בין חדש ובין ישן יוצן מיהו בהא דקאמר שמואל אפה בו את הפת הפת אסורה ומוקמינן לה דוקא דטעמא משום דשבח עצים היינו משום דבלא"ה משום טעמא דזוז"ג לא הוה ליה לאסור הפת דלענין פת אין לך דיעבד גדול מזה כיון שאין נהנה מגוף האיסור ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בשיטת ר"י בר"פ כיצד צולין שכתב להדיא דאפילו כשאבוקה כנגדו דליכא אלא חד גורם אפ"ה אין איסור הפת אלא מדרבנן וא"כ מילתא דפשיטא כשאין אבוקה כנגדו לא שייך להחמיר בפת דהוי דיעבד:

ומתוך כך נתיישב לי היטיב לשון הטור בי"ד סי' קמ"ב שכתב כן להדיא דבעצי אשירה חדש יותץ ומ"מ אם נאפה בו הפת הפת מותר משום דקי"ל זוז"ג מותר והיינו לגמרי כסברא דשמואל דנהי דבשאר איסורין לא קי"ל כשמואל אלא כסתמא דשמעתין דאפילו חדש יוצן והיינו משום דלא קי"ל כר"א דסובר בכל איסורין שבתורה חדש יותץ אלא כחכמים מיהו לעניין עצי אשירה גופא דאשכחן בהדיא מתני' דאדרבה דרבנן דהתם מחמרי טפי דאפילו פדיון לא מהני אם כן פשיטא דמודו ליה במאי דקאמר חדש יותץ והיינו מטעמא דפרישית דליכא למיחש לפסידא דתנור עכ"פ בעצי אשירה דחמיר כיון דאשכחן דמטעם זה סובר שמואל חדש יותץ אפילו בשאר איסורין ואין להקשות דאם כן מה"ט גופא הול"ל דאפילו הפת היה ראוי לאסור בעצי אשירה דהא רבנן לא פליגי עליה דר"א אדרבא מחמירי טפי והיינו כמ"ש הטור בסוף דבריו בשם הרמ"ה שכן נראה לו מל' אביו הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה והיינו כדפרישית דמשמע דרבנן מודו לר"א וכן הבין הש"ך ליישב עפ"ז תחילת דברי הטור ע"ש שהאריך מאד ולע"ד אין לשון הטור סובל כן אלא כמ"ש דתחילת דבריו המה לכ"ע דפשטא דמתניתין דעצי אשירה ודאי משמע דרבנן מודין לר"א בעיקר הדין דחדש יותץ והיינו מהטעם שכתבתי דהו"ל כאילו נהנה לכתחילה מהתנור שנגמר בעצי אשירה משא"כ לענין פת שנאפה בדיעבד שפיר אית לן למימר דהא דמודו רבנן לר"א דפת אסורה היינו בשאבוקה כנגדו דהכי אורחא דמילתא דנהי דר"א אוסר אפילו כשאין אבוקה כנגדו היינו משום דאזיל לטעמיה דזוז"ג אסור אפילו בשאר איסורין משא"כ לרבנן דס"ל דזוז"ג מותר לא פסיקא ליה להטור לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין לענין הפת אלא דאחר זה חזר הטור והביא לשון הרמ"ה דאפילו לענין הפת יש לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין וע"ז כתב הטור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה וכוונתו כדפרישית דכיון דר"א ע"כ אוסר הפת אפילו כשאין אבוקה כנגדו אם כן ממילא משמע סתמא דלישנא דרבנן נמי הכי הוא אלא כיון דהך מילתא לא פסיקא ליה להטור כ"כ כיון דאיכא למידחי ולמימר דמתניתין דהפת אסורה איירי כשאבוקה כנגדו משו"ה כתב וכן יראה ולא כתב בפירוש שכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כמו שדקדק הש"ך ז"ל ולמאי דפרישית א"ש טובא כנ"ל נכון בעזה"י. אולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב ובק"א אבאר יותר באריכות בשיטת הפוסקים ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה וכן היה ר"א וכו' ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא וכו' עס"ה. והניחו בקושיא אבל למאי דפרישית לעיל יש ליישב כיון דבלא"ה האי זוז"ג דהכא לא הוי אלא חומרא דרבנן בעלמא שהחמירו בכל כה"ג שנגמר ההיתר ע"י האיסור כמו במחמץ ומתבל דהו"ל כאילו האיסור בעין וניכר א"כ לפ"ז לא דמי כלל להאי דתמורה כנ"ל ודו"ק:

דף כז עמוד ב

בגמרא מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפילו כשאבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורי לרבנן היכי משכחת להו. נראה דהא דמקשה הכא בפשיטות היינו משום דבמתניתין דפ' כל הצלמים קתני בעצי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה והך בבא דרישא משמע דד"ה היא אם כן מקשה שפיר משו"ה מוקי לה בשרשיפא משא"כ לענין ערלה וכלאי הכרם לא שייך להקשות לרבנן היכי משכחת להו דאפשר דאה"נ דלרבנן לא משכחת להו כלל ותדע שכן הוא דאי ס"ד דאערלה וכלאי הכרם קאי לא שייך לאוקמי בשרשיפא שהרי אין דרך לעשות שרשיפא מקליפין וקשין אע"כ כדפרישית דאעצי אשירה קאי ולישנא דעצי איסורא נמי הכי משמע דלא איירי בקליפין וקשין אלא בעצים ממש ואע"ג דבעצי אשירה קי"ל אפילו אפרן אסור אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דלמ"ד אפילו לוחשות מותרין ע"כ דפלוגתייהו דרבי ורבנן בשאבוקה כנגדו א"כ לפ"ז ממילא משמע דהא דשרו רבנן אפילו כשאבוקה כנגדו היינו משום דס"ל דאין שבח עצים ניכר כלל בפת אם כן כ"ש דאין שבח האפר והגחלים וחום התנור ניכר בפת ומשו"ה אע"ג דגחלים ואפר אסורין מ"מ לרבנן מה שנאפה ונתבשל מהם מותר כיון שאין השבח עצים ניכר כלל אפילו חד גורם לא מיקרי וכדפרישית לעיל בתחלת הסוגיא. ואף לשיטת הרמ"ה והרא"ש שהביא הטור בסי' קמ"ב דבעצי אשירה אפילו פת שנאפה בו אסור משמע דאפילו כשאין אבוקה כנגדו וכמו שהאריך הש"ך בזה והכריע כדבריהם מ"מ נראה דהיינו דוקא למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת כדפסק שמואל לעיל דבהא אפילו מחביריו ואם כן שפיר אית לן למימר דנהי דבשאר איסורין לא מיתסר אלא כשאבוקה כנגדו היינו משום דבאין אבוקה כנגדו הו"ל זוז"ג כיון דהאפר וגחלת מותרין משא"כ בעצי אשירה וכיוצא בו שאפילו אפרן אסור אם כן אפילו באין אבוקה כנגדו הו"ל חד גורם הרי כל שבח עצים הניכר בפת נעשה באיסור וכמ"ש הש"ך בזה לשיטתו וכמו שכתבתי לעיל בכוונתו נמצא דכל זה היינו למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דרבנן דאפילו כשאבוקה כנגדו שרי והיינו ע"כ משום דס"ל לגמרי אין שבח עצים אוסר הפת אם כן כ"ש דאין שבח הגחלים והאפר אוסר הפת א"כ אליבא דרבנן לא שייך כלל לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר. ומעתה לפ"ז בחנם נדחקו מהרש"ל ומהרש"א בהא דבעא מיניה רמי בר חמא מר"ח בסמוך תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי ע"ש ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק כלל בל' האיבעיא דשפיר מתוקמא בפשטא מטעמא דפרישית ונראה דמה שהכריחו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל לפ' כן היינו משום שכן דקדקו מל' רש"י ז"ל לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה אימר דשמעת ליה דמשמע שם מלשונו דהא דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת היינו משום דשבח היסק איסור שבו כבר כלה מש"ה משמע להו דלא שייך לומר כן אלא היכא דגחלים ואפרן מותר משא"כ היכא דגחלים ואפרן אסורין מודו רבנן דיש שבח עצים לאסור הפת אבל למאי דפרישית אין סברא לומר כן אלא דוקא למ"ד דבלוחשות אסורין לרבי ואם כן משמע דכשאבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דיש שבח עצים לאסור הפת ואם כן היכא דגחלים ואפרן אסור לרבנן הוי כאבוקה כנגדו ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל דפלוגתייהו דרבי ורבנן היינו כה"ג ששבח ההיסק כבר כלה דניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דמ"ד דאפילו לוחשות מותרין דע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא כשאבוקה כנגדו ואפ"ה שרו רבנן והיינו ע"כ משום דסברי דלגמרי אין שבח עצים בפת כדמשמע נמי לעיל לישנא דגמרא דקאמר אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת ופשטא דלישנא שבח עצים משמע דהיינו כשאבוקה כנגדו דמיקרי עצים משא"כ גחלים ואפרן לא מיקרי עצים (ונראה שלזה נתכוין הר"ן במ"ש בטעם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו לקולא כמ"ד אפילו לוחשות מותרין דהיינו משום דסוגיא דתלמודא משמע הכי אולי נתכוין למה שכתבתי) אם כן תו לא שייך לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר דודאי לרבנן בכל ענין אין השבח ניכר בפת ואפילו חד גורם לא מיקרי כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

שם בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' לרבנן דשרי בקמייתא מאי. כבר כתבתי בסמוך דלע"ד נראה ברור דלמאי דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת אפילו כשאבוקה כנגדו שוב אין סברא לומר לאסור הפת מטעמא דאפרן אסור וכדפרישית דמה"ט לא אשכחן לרבנן עצי אשירה דאסורין אלא בשרשיפא וכל שכן אם נאמר דהך אבעיא קאי אליבא דמאן דאמר דבגחלים לוחשות פליגי רבי ורבנן ואם כן כיון דסברי רבנן דאין שבח גחלים ניכר בפת ממילא דאפילו בהנך דאפרן אסור אין לאסור הפת מטעמא דשבח אלא דעיקר האיבעיא דהכא דנהי דאין לאסור מצד השבח הפת לגמרי אפילו הכי איכא למימר דאסור בצד הנאה שבו דהנאה כל דהו ודאי איכא ונהי דבערלה ודאי מותר משום דהנאה עצמה יש לה ביטול שהרי אפילו האיסור עצמו בטל במאתים וכ"ש בהנאה כי האי כיון שאינה ניכרת ממילא נתבטלה שאין לך ביטול גדול מזה משא"כ בעצי הקדש אפילו באלף לא בטלה אם כן שפיר שייך לאסור מצד הנאה שבו ונפקא מיניה דבפדיון כל דהו כדי הנאה סגי דלישדי בנהרא והיינו דקמיבעיא ליה אי צריך פדיון או לא וע"ז מהדר ליה שפיר דפת אסורה והיינו שצריך פדיון שהרי כן הוא לפי האמת כדמשמע מל' התוס' ד"ה הקדש ואע"ג דלפ"ז ה"ה דהוי מצי למיבעיא כה"ג בעצי אשירה גופא אלא דאפשר דבעצי אשירה כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אם כן מדאורייתא הנאה שלה אפילו באלף לא בטיל א"כ פשיטא דפת אסור דנהי דשבח ליכא אפ"ה הנאה איכא מיהו בהולכת הנאת דמי העצים ליה המלח סגי ואפי' לרבנן דר"א דלעיל דאמרו אין פדיון לעכו"ם נראה דהיינו דוקא משום דס"ל דיש שבח עצים ניכר בפת משא"כ למ"ד אין שבח עצים ניכר בפת אם כן הך הנאה כל דהו שפיר יש לה פדיון וכן נראה לי גם כן מל' הש"ך בי"ד סימן קמ"ב ס"ק ח' ע"ש. ולפ"ז לא שייך הך אבעיא אלא בעצי הקדש לחוד דמה שאינה בטילה באלף לא הוי אלא מדרבנן מטעם דשיל"מ כנ"ל ברור בעזה"י:

בתוספות בד"ה הקדש אפילו באלף לא בטיל תימא מה חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך אין מקום לתמיה זו דאה"נ דלאו מצד החומרא מסיק רבא ואמר הכי השתא אלא דטעמא קיהיב דאע"ג דבערלה הפת מותר' ולא מיתסר מצד הנאות שבה היינו משום דיש לה ביטול ואם כן הנאה כי האי שאין ניכר הוי כביטול משא"כ בהקדש כיון דבאלף לא בטיל והיינו מטעם דשיל"מ מש"ה פת אסורה מה"ט גופא דדשיל"מ הוא והיינו ע"י חילול ואם כן צריך לחללו והיינו ע"י הולכת הנאת דמי עצים כדפרישית ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה כמדומה לי שנתכוין גם כן לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך אלא דאפילו אם נפרש לשון האיבעיא כמו שפירשו מהרש"ל או מהרש"א מ"מ לא ידעתי לפרש תמיהת התוס' כיון דלקושטא דמילתא אע"ג דאמרינן דבעצי הקדש הפת אסורה מ"מ ודאי ניתרת ע"י הפדיון שהיה החילול ולדעתי דברי התוס' צ"ע ודו"ק:

בד"ה חוץ מעצי אשירה ותימא לרשב"א תהוי כנשתברה מאיליה וכו' עס"ה. וכבר תמה מ"ז ז"ל בס' מג"ש על תמיהת הרשב"א דאשתמיטא הא דמקשה הש"ס התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש באריכות ובסוף דבריו כתב שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבינו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם ולענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו ועצמות הקדושים של מ"ז ז"ל נראה לי דבחנם תמה על רשב"א ז"ל דודאי יש מקום לתמיהת הרשב"א כאן שמפרש להך מתני' דסוף תמורה דהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר היינו מדאורייתא (ועיין מה שכתבתי לעיל דף ה' בל' התוס' ד"ה ואומר כל מלאכה ובר"פ כל שעה ד"ה בהדי דקשריף) ולפ"ז הא דקתני כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה היינו נמי מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם להדיא בסוף תמורה מדכתיב לא ידבק בידך מאומה אם כן לפי זה יפה תמה הרשב"א ז"ל דלהוי כנשתברה מאיליה דנהי דאסורה מדרבנן משום גזירה דרבא דילמא מגבה לה וכו' מ"מ כיון דשריא מדאורייתא לא שייך למתנייה גבי הנך דקחשיב בסוף תמורה דאפרן אסור מדאורייתא כן נראה לי לפרש שתהא תמיהת הרשב"א קיימת לפי שיטתו ושיטת התוס' דתמורה מיהו לולי דבריהם היה נ"ל דמחמת קושיא זו של הרשב"א אית לן למימר דהא דקתני בשילהי תמורה דאפרן אסור נמי אינה אלא מדרבנן כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכמו שאבאר עוד בזה לקמן בסמוך ואם כן איכא למימר דאפר אשירה נמי אינו אלא מדרבנן דאע"ג דכתיב לא ידבק בידך מאומה מ"מ כיון ששורפה ונעשית מצותה אין לך ביטול גדול מזה ולא גרע מנשתברה מאיליה אלא הא דאפרה אסור היינו מדרבנן ומשום גזירה דרבא וכמ"ש מ"ז ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' והלא דין הוא ומה נותר וכו' עכ"ל. וקשיא לן מאי ס"ד למילף בק"ו הא פשיטא לן בכולא תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן וכ"ש דקשיא למאי דמסיק רבי יהודה בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכתבו התוס' דהיינו בבנין אב גרידא ודלא כפירש"י דיליף בג"ש ואם כן קשה כנ"ל. וראיתי בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דפסיק כרבנן ודלא כרבי יהודה ומסיק דהא דפליגי רבנן עליה דר"י ולא ילפי מנותר אע"ג דלדידהו חטאת העוף בקבורה ולא הוי יוכיח מ"מ ס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ"ז קשה יותר מ"ט דר"י ובמאי קמיפלגי ועוד דלפירוש הרא"ש עיקר דברי רבנן חסרים מהברייתא וכל השקלא וטריא דרבנן בכל הברייתא מותר הן. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל ליישב בפשיטות פלוגתא דר"י ורבנן דאזדו לטעמייהו דלא יאכל ולא תאכל לא משמע איסור הנאה דמנבלה לא ילפינן דלדברים ככתבן הוא דאתא כדלעיל ר"פ כל שעה ומטריפה דכתיב אותו נמי לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ בפסח משום דס"ל אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' שם מברייתא דת"כ דר"י סובר בהדיא חולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דר"י יליף איסור הנאה בחמץ מקראי דרבי יהושע בן לוי לעיל דף כ"ד אי מנותר גופא או מוכל חטאת אשר יובא בקדש לא יאכל באש תשרף או מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף והיינו באם אינו ענין כדלעיל ולפ"ז ממילא דחמץ בשריפה מהנך קראי גופייהו כדמקשה הש"ס לעיל אי מה כאן בשריפה וכו' אלא דמשני הש"ס לעיל אמר קרא והנותר נותר בשריפה וע"ז מסיק רבי יהודה שפיר דלא משמע ליה למעט מנותר בשריפה לענין חמץ כיון דאיכא ק"ו ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן כיון דבלא"ה מוקמינן לקרא באם אינו ענין מקדשים לחמץ וכ"ש דלא שייך למעט מוהנותר אלא שאר איסורי הנאה דחולין כגון שור הנסקל או חלב שור הנסקל או חולין בעזרה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ב משא"כ רבנן דרבי יהודה היינו ר"מ לטעמיה דלא יאכל משמע איסור הנאה מנבילה או אינך רבנן דילפי מאותו בטריפה דחולין בעזרה לאו דאורייתא או מלא יאכל כדחזקיה והנך קראי דריב"ל לא משמע להו ומוקי להו בלאוי יתירי כיון דליכא למידרש לאיסור הנאה וא"כ אין מקום ללמוד חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן כן נ"ל נכון. ואף אם נאמר דרבי יהודה ס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ודרשא דת"כ שהביא הרשב"א לעיל אסמכתא בעלמא היא כדפרישית לעיל דף כ"ב לחד לישנא אפ"ה מצינן למימר דאי לאו קרא דריב"ל לא הוי ילפינן איסור הנאה בחמץ מאותו אלא לאיסור הנאה דשור הנסקל לחוד כמ"ש לעיל משום דטפי מסתבר לומר דחמץ שרי בהנאה מדכתיב לך תרי זימני ולא מסתבר לאוקמי חד בשאור וחד בחמץ או חד בכבשתו וחד בלא כבשתו אלא דוקא לבתר דילפינן איסור הנאה מקרא אחרינא והיינו מדרשא דריב"ל וכדפרישית לעיל דעיקר הילפותא היינו לגלויי דלשון לא יאכל היינו איסור הנאה וע"כ מוקמינן לך תרי זימני למילתא אחריתי כדפרישית לעיל כנ"ל ודוק:

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתבו התוס' נראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפ' בתרא דתמורה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם רש"י ושאר גאונים אלא שכתב בשם גאונים אחרים שפסקו כחכמים דמסתמא דתמורה אין ראיה דהוי כמחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ולע"ד לכאורה יש לי ליישב שיטת רש"י והתוס' וסייעתם דמשום הא לא איריא דהא לפי הסוגיא דשמעתין בברייתא דבסמוך משמע דשריפה חמורה וא"כ לפ"ז יפה פסקו לחומרא דנהי דאין סדר למשנה ומספקא לן הי מינייהו נישנית ברישא דאי דפסחים נישנית ברישא הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם והל' כסתם ואי האי דתמורה נישנית ברישא הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא דפלוגתא דר"י ודרבנן בדאורייתא איירי וספיקא דאורייתא לחומרא. מיהו שיטת הגאונים החולקים נראה דהיינו משום דסברי דהא דקי"ל בתמורה כל הנקברין לא ישרופו משום דהנקברין אפרן אסור הוי נמי מדאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' דתמורה ואם כן אדרבה אית לן למיזל לחומרא דקבורה חמורה שאפרן אסור אלא דלפ"ז הוי משמע כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנתינו אף מפרר אלא מפרר דכיון דמהנקברים הוא ותנן כל הנקברין לא ישרופו מיהו גרסת הספרים שלנו גרסי אף מפרר וכן הוא בש"ע הלכות פסח סי תמ"ה וכבר הרגיש בזה בעל מג"א ותמה שם על הרמב"ם ז"ל שאף ע"פ שפסק שמותר לשורפו אפ"ה פסק אפרן אסור ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הרמב"ם ז"ל עולה יפה דכיון דהך מלתא דסתם ואח"כ מחלוקת הוי ספיקא ומשו"ה פסק בכולהו לחומרא דלכתחילה מפרר כיון דמהנקברין הוא ועוד שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מיהו אם יש לו עצים ורוצה לשורפם מותר דהוי נמי לחומרא כיון דבסתמא דתמורה משמע דחמץ דוקא בשריפה מן התורה כדמשמע נמי הכי בברייתא דבסמוך מיהו כששורפו כתב הרמב"ם דאפרן אסור דהוי נמי לחומרא שמא מהנקברין הוא ואפרן אסור. ואין להקשות אם כן האיך שורפו לכתחילה דילמא אתי לאתהנויי מאפרן מ"מ כיון דליכא אלא חשש גזירת חכמים בעלמא אית לן למיעבד לחומרא בעיקר מצות ביעור כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אין ביעור חמץ וכו' נראה דהלכה כר"י וכו' ונראה דהכא קי"ל כר"י משום דיליף במה מצינו וכו' עס"ה. נראה דמ"ש דיליף במה מצינו היינו במאי דמסיק ר"י בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דמשמע להו דהוי במה מצינו ולא כפירש"י שכתב דהוי ג"ש וכמו שאבאר עוד לקמן וכן מה שכתבו התוס' עוד בדיבור הסמוך יש לומר דלחמץ בפסח לא צריך דמצי למילף במה מצינו היינו נמי במה שהוא בבל תותירו ולא ידעתי למה כתב מהרש"א ז"ל הך במה מצינו דכרת טפי מבל תותירו שהיא מסקנת הברייתא ועפ"ז יש לי ליישב ג"כ הא דפשיטא להו להתוס' בתחילת דבריהם דהל' כר"י משום סתמא דשילהי תמורה אע"ג דהוה ליה סתם ומחלוקת בתרי מסכתא אלא שסמכו בזה אמה שכתבו בסוף דבריהם דכיון דקי"ל דחטאת עוף ואשם תלוי בשריפה ממילא דע"כ חמץ בשריפה מהך במה מצינו דבל תותירו דליכא תוכיח ואם כן ממילא אידחי להו נמי הך מילתא דחכמים דמשנתינו דסברי מפרר והיינו משום דע"כ בחטאת עוף ואשם תלוי סברי כר"י דבקבורה ואנן קי"ל דבשריפה אם כן לפי זה הא דפסק נמי בשילהי תמורה דחמץ מהנשרפין ומוקמינן לה כר"י היינו דבעיקר דינא סבירא ליה כר"י דחמץ בשריפה מיהו בחטאת עוף ואשם תלוי לא קי"ל כוותיה ואם כן יפה כתבו התוס' דהלכה כר"י מסתם מתניתין דשילהי תמורה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע"ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ"מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס"ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך (ואף ע"ג דלפ"ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק"ו מ"מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל' התוס' ד"ה אמרו לו דבלא"ה צריך לומר כן) דבלא"ה נראה לי דאף למאי דקי"ל דנקברין אפרן אסור אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי"ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן (ודלא כמ"ש התוס' שם דהוי מדאורייתא) והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה"ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ"ש שם התוס' דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס' דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע"כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע"ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר"י ואפ"ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק"א ע"ש ודו"ק:

שם אמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל פירש"י דאף ע"ג דר"י מודה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר אפ"ה גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא וכו' עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו בשעה ששית דהוי נמי שלא בשעת ביעורו לפירש"י לעיל פ"ק אלא משום דודאי עיקר פלוגתייהו היינו מדאורייתא אם כן מסתמא בשעת ביעורו דאורייתא איירי ובששית ודאי אין עיקר זמן ביעור מדאורייתא אלא שעת ביעורו דרבנן משום יום המעונן משו"ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא בשיירא דהוי זמן ביעורו דאורייתא ואפ"ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כן נ"ל בכוונת רש"י. מיהו מה שיש לדקדק בעיקר פירושו במ"ש דפלוגתא דר"י ורבנן איירי שלא בשעת ביעורו להיפך מ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב ע"ב כבר כתבתי שם באריכות דאלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ש ותמצא נחת דלפ"ז מתפרשת לשון הברייתא דהכא כמין חומר ועיין בסמוך:

שם יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. וקשיא לי טובא דלשיטת רש"י דאיירי קודם זמן ביעורו אם כן מאי מהדרו ליה רבנן והתורה אמרה תשביתו דהא לכאורה ודאי מודה ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונהי דלא מהני הביטול מדאורייתא לר"י כדי שיהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח דהא שמעינן ליה לר"י דחמץ אפילו של כותים ושל אחרים אסור לאחר הפסח מדאורייתא (וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בשו"ת בספרו פני יהושע) מ"מ ודאי מהני מיהו הביטול שלא יעבור בבל יראה ובאמת דאעיקר דינא דר"י נמי שייך להקשות כן דמשמע בשמעתין דלר"י לא מהני מפרר וזורה לרוח דהיינו פלוגתייהו ואמאי אסור מי גרע מפרר וזורה לרוח מביטול בעלמא. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דלשיטת רש"י הא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו כדי שלא יעבור בלאו דבל יראה אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני כל זמן שבידו לבערו אם כן אתי שפיר דביוצא בשיירא אתי לידי קולא כשלא ימצא עצים לשורפו שיעבור בעשה דתשביתו בחמץ ידוע כן נראה לי בשיטת רש"י ודו"ק:

דף כח עמוד א

בתוספות בד"ה אמרו לו תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן וכו' אמאי לא ילפינן חמץ מנותר וכו' עס"ה. נראה דכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דלעיל דהך ילפותא דהכא הוי במה מצינו משא"כ לשיטת רש"י דהך ילפותא דבל תותירו הוי מג"ש אם כן לא שייך להקשות לדבריהם דרבנן דע"כ אינהו לית להו הך ג"ש אלא מה שאמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף יוכיח היינו דווקא לדבריו דרבי יהודה דלמאי דאית לך הך ג"ש דבל תותירו אם כן טפי אית לך למידרש הך ג"ש גופא לענין אשם תלוי וחטאת עוף דהוי נמי בבל תותירו דתו לא שייך למידרש ממיעוטא דכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם כדמייתי התוס' בדיבור הסמוך כיון דאפילו חמץ בפסח דלאו קדש הוא אמרת הוי בשריפה וטפי הוי לך למידרש מיעוטא דכי קדש הוא למעט חמץ בפסח כדמשמע לעיל דף כ"ה דדריש כה"ג לענין שאר איסורין שבתורה כן נראה לי לשיטת רש"י ובזה נתיישב גם כן לשון יוכיח שדקדקתי לעיל בסמוך אמנם לע"ד אדרבה לפי מאי דמשמע להו להתוס' דהך ילפותא דבל תותירו היינו במה מצינו כ"ש דאין מקום לקושיית הרשב"א דודאי לדבריהם דרבנן בלא"ה לא שייך האי ק"ו ומה מצינו למילף חמץ בפסח מנותר דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ בפסח יש היתר לאיסורו דהא קי"ל דחמץ לאחר הפסח אין אסור אלא מדרבנן ואם כן לפ"ז ע"כ הא דיליף ר' יהודה בהך ברייתא חמץ בפסח בק"ו או במה מצינו היינו דאזיל לטעמיה דס"ל חמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא אפילו בהנאה כדאיתא להדיא בסוגיא דבסמוך גבי חמץ של כותים אם כן לפ"ז יפה השיבו חכמים לר"י אשם תלוי וחטאת עוף לדבריך יוכיחו לדבריהם בלא"ה איכא פירכא אחריתי כן נראה לי נכון וברור בעזה"י אולי מקום הניחו לי בזה. ויש לי ליישב עוד בדרך אחר למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דר"י ורבנן הכא תליא במאי דפליגי בשילהי תמורה אי נקברין דאיסורי הנאה חמירי משריפה או איפכא ואם כן לפי זה נמי לא הוצרכו חכמים להשיב לר"י אלא לדבריו ודו"ק:

בד"ה ותנן נמי וכו' אומר ר"י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי וכו' עס"ה. כוונתן מבואר' דכיון דס"ל לחכמים דמתניתין דמפרר וזורה לרוח ולא חיישו שיעשה זבל ויגדל צמחים ע"כ דסברי כרבי יוסי דהתם דלא חייש להכי משום דזוז"ג מותר וע"ז כתבו עוד דמצי שפיר לאוקמי כרבנן והא דלא חייש לזבל היינו משום דחמץ הוי שלא כדרך הנאתן דמותר מדאורייתא וכבר הארכתי בכל זה בדף הקודם בסוגיא דתנור חדש וישן עיין עליו. אלא דלע"ד בלא"ה לא הוצרכו לכל זה דשפיר מצינו לאוקמי חכמים דמתניתין כרבנן דהתם והא דלא חיישי בחמץ שיעשה זבל לגדל צמחים היינו דחכמים דמתניתין סברי דחמץ לאחר הפסח אינו אלא מדרבנן וכ"ש דיתכן יותר לפמ"ש בסמוך דבלא"ה ע"כ חכמים דמתניתין דלא ילפי בק"ו או במה מצינו מנותר דבשריפה היינו משום דאיכא למיפרך דחמץ יש היתר לאיסורו כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה חמץ דלשאר נהרות דלא מצינו שהיו שונין בשום מקום גבי חמץ ים המלח וכו' עס"ה. ולכאורה לא הוצרכו לכך דמילתא דפשיטא היא דלא שייך בחמץ לומר דיוליכנו לים המלח שהרי עובר בכל שעה בבל יראה והתורה אמרה תשביתו דהא מה"ט גופא מקשו ליה רבנן לר' יהודה לעיל בברייתא וק"ל:

בד"ה איפכא מסתברא לשון איפכא אינו מיושב וכו' כיון שרבה משוה אותם עכ"ל והיינו במאי דמסקינן דלרבה בין בעבודת כוכבים ובין בחמץ שייך לחלק בין ים המלח לשאר נהרות. אלא לע"ד יש ליישב דלשון איפכא מסתברא לענין פירושא דמתניתין קאי דודאי בחמץ איצטרכו לחכמים למימר דמטיל לים כיון דלת"ק דידהו היינו ר"י סובר דאפילו בשוחק ומטיל לים לא מהני דדוקא שריפה בעי משו"ה קאמרו חכמים דהיכא שמפרר וזורה לרוח או שמטיל לים בלא פירור משום דמימאס משא"כ בהך דעכו"ם דלת"ק דר' יוסי יוליכנה לים המלח ממילא משמע דלא בעי שחיקה אם כן אי ס"ד דלר"י נמי מטיל לים הוי הכא דלא בעי שחיקה לא הוי ליה להזכיר כלל מטיל לים אלא אף שוחק וזורה לרוח הוה ליה למימר אע"כ דשוחק אתרוייהו קאי ופליג בהאי נמי את"ק דאמר דלא בעי שחיקה כן נראה לי ובאמת אליבא דרבה צריך לדחוק ולפרש דאדרבה אי לא הוי קתני מטיל לים הו"א דבעי שחיקה וזה דוחק גדול ואפשר דמה"ט פסקו קצת כרב יוסף ולא כרבה ודו"ק:

במשנה חמץ של כותי שעבר עליו הפסח וכו' שנא' לא יראה לך שאור. לכאורה יש לתמוה דפתח בחמץ ומסיים בקרא דלא יראה לך שאור וטפי הוי ליה לאתויי קרא דלא יראה לך חמץ דכתיב ברישא ויש ליישב לפמ"ש בפ"ק דף ה' ע"ב ליישב קושיית הר"י מאורליינש דהא דמעטינן חמץ כותי והקדש היינו נמי מדכתיב תרי זימני לך ע"כ היינו לכבשתו ושרוי עמך דהיינו בכותי וכמ"ש שם באריכות לפ"ז שפיר מייתי הכא קרא דלא יראה לך שאור דמהאי קרא הוא דילפינן להתיר חמץ של כותי בכל ענין כנ"ל ודו"ק:

דף כח עמוד ב

בתוספות בד"ה רבי שמעון אומר חמץ וכו' נראה דלרבי שמעון וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק כו' עכ"ל. ונראה דמה שהוצרכו לכל הראיות ממשנה וברייתא וכתבו גם כן בלשון ונראה ולא כתבו בפשיטות דוודאי אסור לכ"ע לאחר שש מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק היינו משום דלכאורה מדקאמר ר"ש אינו עובר עליו בלא כלום הוי משמע אפילו עשה נמי ליכא. ועוד דהוי משמע לפני זמנו דומיא דלאחר זמנו ולאחר זמנו ודאי אף לפי המסקנא אינו אסור באכילה לר"ש אלא מדרבנן ולמאי דס"ד מעיקרא אפילו איסורא דרבנן ליכא ולפ"ז הוי משמע דלפני זמנו לר"ש נמי ליכא איסורא דאורייתא כלל דלית ליה הך דרשא דאך חלק או כסברת בעל המאור שהביא הטור סימן תמ"ג שבאכילתו הוא משביתו לכך הוצרכו התוספות לאתויי ראיה לדבריהם ממשנה וברייתא דאסור באכילה. ולפ"ז משמע להו דהאי איסורא היינו מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק משום דלא משמע להו כלל שום סברא לומר דלפני זמנו מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דלא אשכחן כי האי גזירה בשום דוכתא לאסור יום שלפניו משום יום של אחריו וכ"ש הכא דבין יממא לליליא לא טעו אינשי כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לסברת בעל העיטור שהביא הטור שם דלפני זמנו אינו אלא מדרבנן אפשר דהיינו משום דבזמן הבית לכ"ע הוי אסור לשחוט את הפסח על החמץ והיה צריך לבערו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו לאחר שש מדאורייתא משו"ה גזרו נמי אף שלא בזמן הבית דשורפן קודם שש כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמן כו' לכאורה לשון תמה על עצמך תמוה ויש ליישב לפמ"ש לעיל בפירקין בדף כ"ב בלשון התוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה ליישב שם קושיית הרשב"א והיינו דלרבי יהודה אע"ג דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותו לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ ממיעוטא דאותו ומנבילה נמי לא מצי ר"י למילף למאי דאית ליה לדברים ככתבן הוא דאתא אפ"ה אתי שפיר דלר"י חמץ אסור בהנאה מק"ו דנותר כי היכי דיליף לענין שריפה וכתבתי גם כן לעיל בדף הסמוך דהא דיליף ר"י באמת ק"ו מנותר אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן אלא משום דר"י ס"ל כריב"ל דהא דחמץ אסור בהנאה לא ילפינן אלא מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה ואע"ג דבקדשים כתיב מ"מ כיון דבקדשים לא איצטריך דכתיב והנה שורף אע"כ דחמץ אסור ובאם אינו ענין וכמו שהארכתי לעיל ולפ"ז א"ש הא דקאמר ר"י הגלילי לר"י דוקא ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל ז' דנהי דלית לך הך דרשה דידי למידרש מלא יראה לך שלך יהא ומוקמת לה לדרשא אחריתי אפ"ה מנין לך לאוסרו בהנאה דהא מנבילה לא מצית למילף דלדידך לדברים ככתבן הוא דאתא ומיעוטא דאותו לדידך למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתא והך דרשא דריב"ל דיליף מוכל חטאת אשר יובא מדמה לא ס"ד דר"י הגלילי כלל דלדידיה איצטריך האי קרא וכל חטאת לגופה לפרים ושעירים הנשרפים כו' כדאיתא לקמן פרק כיצד צולין דף פ"ג ע"ש והארכתי עוד בזה דבלא"ה אפשר דלר"י לא שייך הך דרשא דריב"ל לדבריו בפרק טבול יום אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ"פ שפיר קאמר ר"י הגלילי לר"י תמה על עצמך דווקא:

שם אמר ליה רבי שמעון וכי אפשר כו' אם כן מאי תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו כו'. וקשיא לי דהא בלא"ה איצטריך האי הקישא לכ"ע לאשמעינן דאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בחמשת מינים שבאין לידי חימוץ כדאיתא לקמן ודוחק לומר דרבי שמעון סובר כרבי יוחנן בן נורי לקמן ועוד דבסמוך דמקשה בגמרא שפיר קאמר ליה רבי שמעון לר"י ומשני דר"י מוקי להאי היקישא לקובעו חובה כו' ושקיל וטרי טובא בהך דרשא ואמאי לא קאמר בפשיטות דרבי יהודה מוקי האי הקישא לענין חמשת מינים תו קשיא לי דאכתי לר' שמעון האי עליו דכתיב בחמץ למה לי דבלא"ה הוי שפיר יותר הך הקישא בלא עליו ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דמהקישא לחוד לא הוי מצי למילף היתירא ללפני זמנו כיון דהיקישא בלא"ה איצטריך למילתא אחריתי לענין חמשת מינים ואי משום דאין היקש למחצה הא איכא למימר נמי לאידך גיסא דאיתקש השבתת שאור די"ד לאכילת חמץ דשבעת ימים א"כ נימא נמי דאין היקש למחצה כי היכי דשבעת ימים עובר בלאו דאכילה ה"ה בי"ד בין לענין ביעור ובין לענין אכילה דעבר בלאו וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ועמ"ש בזה לעיל דף ה' ומש"ה איצטריך למיכתב עליו בחמץ ועליו במצה לאשמעינן מהאי הקישא נמי לענין זמן אכילת חמץ ואפשר נמי דהנך תרי עליו הוי כמו ג"ש להך מילתא כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לכאורה נראה דהך הקישא דר"ש לא איצטריך אלא למעוטי לפני זמנו משא"כ להיתירא דלאחר זמנו לא איצטריך דמהיכא תיתי דאסור לפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשעה שישנו בקום אכול מצה דמהאי שעתא עיקר זמן חיובא בליל ט"ו ומהאי שעתא מתחיל איסור חמץ ולא קודם לכן אלא דאכתי איכא למידק אם כן מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות וע"כ צריך לומר דאע"ג דאינן מצוה אלא רשות אפ"ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות. ועוד אפשר לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן ס"פ ערבי פסחים משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פ' ראה והובא שם בילקוט ע"ש ועיין במנחות דף ס"ו בד"ה כתוב אחד אומר כו'. נמצא דלפ"ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר"ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו"א דאסור כיון דמסתמא ר"ש כר"ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות ולעיל בפ"ק אמרינן דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם ועוד דק"ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ"ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר ג' שנים מכ"ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג"כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו"ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו כנ"ל נכון בעז"ה יתברך ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה א"כ מה תלמוד לומר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה כו' וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו עכ"ל. לע"ד נראה ליישב דלר"י קראי הכי דייקא דמסתמא קרא קמא דוכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן לתוך זמנו דאדלעיל מיניה קאי דכתיב שבעת ימים וכתיב נמי כרת וקרא בתרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בפ' ראה מסתמא נמי מוקמינן ליה אלפני זמנו דהיינו בי"ד מדכתיב לא תאכל עליו ולר"י האי עליו אשחיטת פסח קאי דבקרא דלקמן כתיב וזבחת פסח. ולפ"ז ע"כ לא יאכל חמץ דכתיב בפרשת קדש לי כל בכור אלאחר זמנו קאי וכיון דמהאי לא יאכל דרשינן מיניה איסור הנאה והיינו לאחר זמנו דהתם לא כתיב שבעת ימים ופשטא דלישנא לא יאכל נמי משמע דלא יאכל לעולם ולפ"ז שפיר ילפינן איסור הנאה לתוך זמנו ולפני זמנו בקל וחומר מלאחר זמנו ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין דחזקיה גופא דמצריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לא איצטריך אליבא דר"י דכיון דר"י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה בק"ו ובבנין אב מנותר למאי דאית ליה דחמץ נמי אין היתר לאיסורו דאף לאחר זמנו אסור אם כן מהאי טעמא גופא יליף נמי איסור הנאה בחמץ בקל וחומר ובנין אב מנותר ועיקר מילתא דחזקיה ורבי אבהו לא איצטריך אלא להנך תנאי דפליגי אדר"י בין לענין שריפה ובין לענין לאחר זמנו מותר מדאוריי' והא בהא תליא כדפרישית בדוכתי טובא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בלשון הגמרא בהא דמקשה מני מתניתין ודוק היטב:

בא"ד ואומר ר"י כו' לא נחלק ביניהם עכ"ל. ועיין במהרש"א שכתב דאיכא שום מיעוטא לענין כרת דלפני זמנו ולאחר זמנו ויש לתמוה עליו דאישתמיטתיה קרא דכתיב להדיא ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמע דליכא כרת אלא באותו זמן בלבד:

בגמרא אמר לך האי לקובעו חובה ופרש"י דלהכי איצטריך הקישא לר"י. ונראה דאף ע"ג דקי"ל אין היקש למחצה אפ"ה לא דרשינן האי הקישא נמי למידרש בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דלא תאכל עליו משמע לר"י דהיינו דוקא בי"ד דאוזבחת פסח דלעיל מיניה קאי כדפרישית ולאחר זמנו נמי ע"כ אסור מדמייתר קרא דלא יאכל חמץ ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל דאמאי איצטריך הכא לאוקמי הקישא לר"י לקובעו חובה בזמן הזה ואמאי לא מוקי בפשיטות הך היקישא לענין חמשת מינים במצה ולמאי דפרישית כיון דעיקר ילפותא דר"י בלפני זמנו מעליו דחמץ אם כן אכתי עליו דמצות למה לי כיון דלא דרש ר"י בשעה שישנו ומשו"ה קאמר שפיר דהיינו לקובעו חובה בזמן הזה ונראה דכוונתם בזה דלאו מהקישא לחוד יליף לה כיון דהקישא איצטריך לחמשת מינים וליכא למימר דאכתי אין היקש למחצה הא ליתא דאדרבה מצינן למימר איפכא כפרש"י דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מחויב במצה ואי לא לא משא"כ השתא דכתיב עליו בחמץ וכתיב עליו במצה משמע דהאי הקישא לענין עליו גופא קאי מה עליו דחמץ לאו דוקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה"ה עליו דמצה ואפשר נמי דהאי עליו עליו הוי כמו גזירה שוה להך מילתא כדפרישית ודוק היטב שנראה לע"ד נכון מאד בעזה"י:

בתוספות בד"ה ואידך נפקא ליה כו' תימא לר"י דבפ"ק דקידושין כו' ועוד תימא לרב אחא כו' דלא ככל התנאים עכ"ל. מה שהקשה בפ"ק דקידושין ע"ש בתוספות ומה שהקשה מדרב אחא דהוי דלא ככל התנאים נראה לע"ד ליישב דלא קשה מידי דהא הך אוקימתא דהקישא לקובעו חובה לאו רבי יהודה גופא קאמר ליה אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי אליבא דר"י והיינו דוקא לשקלא וטריא דשמעתין דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו היינו משום דתלתא קראי כתיבי וכתבתי גם כן דעיקר טעמא דר"י מעליו דחמץ ומשום הכי איצטריך ליה לאוקמי נמי הקישא לענין עליו דמצה דהיינו לקובעו חובה משא"כ רב אחא ב"י דפרק ערבי פסחים אזל לטעמיה דמסיק בשמעתין בסמוך דמתניתין ר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז סובר רב אחא ב"י לגמרי כר"י כיון דסתם מתניתין כוותיה וסובר גם כן דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו לאו משום דתלתא קראי כתיבי ולאו משום יתורא דעליו אלא דבלא"ה א"ש הא דלר"י עובר לפני זמנו בלאו דאכילה כיון דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז אפי' בלא יתורא דעליו מוקמינן קרא דעליו לי"ד:

בגמרא מני מתניתין אי רבי יהודא חמץ סתמא קאמר אפילו דעכו"ם. ולכאורה נראה דהאי שקלא וטריא דשמעתין באוקימתא דמתני' היינו דוקא אליבא דרבי אבהו דאמר לא יאכלו לא תאכל ולא תאכלו כולהו איסורי הנאה משמע ולפ"ז מקשי שפיר דלבתר דדייק הש"ס דטעמא דר"י ע"כ משום דתלתא קראי כתיבי לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו דשלשתן איסורי הנאה משמע וכיון דכולהו קראי סתמא כתיבי משמע דאין לחלק בין ישראל לעכו"ם אפילו לענין איסור הנאה. משא"כ לחזקיה דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל אם כן מצינן למימר דע"כ הא דאוסר ר"י בהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו לאו מפשטא דקרא יליף אלא בק"ו מערלה ובשר בחלב וכלאי הכרם כדאיתא לעיל בברייתא דאיסי בן יהודה לענין בשר וחלב ומכ"ש דהשתא נמי דלרבנן דילפי איסור הנאה בבשר וחלב מקראי אחרינא ממילא ילפינן נמי חמץ בפסח לאחר זמנו בק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה מכ"ש בחמץ שלאחר זמנו שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה שאסור נמי בהנאה. וליכא למיפרך מה לערלה שלא היה לה שעת הכושר משא"כ בחמץ בשר וחלב יוכיח וחזר הדין. ומכ"ש לשיטת התוס' לעיל בשמעתין דאיסי בן יהודה בפשיטות מצי למילף איסור הנאה בבשר וחלב מבנין אב מכלאי הכרם לחוד שנעבדה בה עבירה ואסור בהנאה. ואם כן ממילא שייך האי בנין אב גופא לענין איסור הנאה בחמץ דלאחר זמנו דכיון שנעבד בו עבירה שעבר בבל יראה אסור בהנאה. ואם כן לפ"ז לא שייך האי טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא"כ בחמץ דעכו"ם שלא נעבדה בו עבירה אם כן אין לאוסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי ולא תאכל איסור הנאה לא משמע ואם כן שפיר מצינו לאוקמי מתניתין כרבי יהודה וכיון דע"כ מחלק בין ישראל לעכו"ם לענין איסור הנאה כדפרישית. ואין להקשות אם כן אמאי איצטריך חזקיה לאהדורי למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל אמאי לא יליף לה בפשיטות מהאי ק"ו דערלה או מבנין אב דכלאי הכרם. הא ליתא לפי מה שכבר כתבתי שם במימרא דחזקיה דאיצטריך למילף מקראי לאפוקי מדרשא דרבי יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה דכתיב לך שלך תהא ואם כן הו"א דהך דרשא מפקא מק"ו משו"ה איצטריך חזקיה למילף דאסור בהנאה מפשטא דקרא דלא יאכל דממילא ע"כ דרשינן קרא דלך לענין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' חד בשאור וחד בחמץ וכמ"ש שם במימרא דחזקיה ע"ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא שנראה בעיני דוחק לאוקמי כל שקלא וטריא דהכא אליבא דרבי אבהו לחוד ולא אליבא דחזקיה ומכ"ש דהוי קשה טפי על אותן פוסקים שפסקו כחזקיה דא"כ מסקנת השמעתין דהכא הוי דלא כהלכתא דלחזקיה כיון דמתני' דהכא מתוקמי שפיר כר' יהודה ממילא הוי לן למיפסק כר"י דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י מכ"ש דסתם מתני' דהכא נמי כר"י אתיא לכך נראה דסוגיא דהכא אליבא דכ"ע מתוקמא דמשמע ליה להש"ס בפשיטות דכיון דר"י קאמר בהאי לישנא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה משמע דבכל ענין קאמר ל"ש דישראל ול"ש דעכו"ם כל מה שאסור באכילה אסור בהנאה כן נ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

דף כט עמוד א

בגמרא אמר ר' אחא ב"י לעולם ר"י היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה כו' ופירש"י דאפילו בפסח עצמו שרי מן התורה והקשו עליו בתוספת חדא דלא משכחת לה דלא יהא שלו בשעת אכילה ועוד מדלא פליגי רב אחא ב"י ורבא בסמוך בפסח גופא. ותחלה אפרש מה שהכריח רש"י לפרש כן אע"ג דבלישנא דתלמודא דקאמר ובדין הוא כו' דאפילו באכילה שרי משמע דקאי לאחר זמנו דשרי לגמרי אפילו מדרבנן אלא משום דממילא משמע ליה לרש"י דהך ילפותא דר' אחא ב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראייה משמע דאפשטא דקרא דאכילת שאור קאי דאיירי בפסח עצמו ומאן פליג לן לומר דלאחר זמנו ילפינן שאור שאור ובתוך זמנו ולפני זמנו לא ילפינן. ועוד דלאחר זמנו לא שייך כלל הך ילפותא דשאור דאכילה משאור דראייה דהא אפילו חמץ של ישראל אינו בבל יראה לאחר זמנו וא"כ ע"כ דהא דאמרינן שלך אי אתה רואה היינו תוך זמנו וממילא לענין אכילה נמי ע"כ תוך זמנו ומה שהקשו בתוספת דלא משכחת לה לע"ד נראה דלרש"י ודאי נמי עיקר ילפותא דר' אחא ב"י דשאור שאור היינו לענין הקדש כגון בלחמי תודה דלמאי דס"ד דראב"י מעיקרא דלר"י שרי מדאורייתא באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן (ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"ב במאי דמקשה הש"ס פשיטא ע"ש) אלא דממילא משמע נמי דכל היכא דמשכחת לה בעובד כוכבים מדאורייתא שרי וכגון שנתן לו העכו"ם ע"מ שלא יקנה אותו אלא לאחר שיאכלנו או שתחב לו העכו"ם לתוך פיו בענין שא"א לפולטו ע"י הדחק וכה"ג מפרש הש"ס בר"פ אלו נערות ד' ל' ע"ב לענין חלב או שנתערב לו חמץ של עכו"ם לתוך מאכלו והוא לא נתכוין לקנותו משום דאיסורא לא ניחא ליה למיקני או כגון בחמץ דאית ביה כזית ולית ביה שוה פרוטה וממילא לפי זה נתיישב גם כן קושיא שני' של תוספת כיון דבתוך הפסח לא משכחת לה אלא במילתא דלא שכיחא ובכמה גווני מהנך לא שייך מלקות כלל משום הכי ניחא להו לפלוגי באוכל חמץ דעכו"ם לאחר הפסח כנ"ל ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר פירש"י כו' ואם גזל מעכו"ם הרי חייב באחריותו. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש בזה אלא דלע"ד בלא"ה מ"ש התוס' הך טעמא דחייב באחריותו היינו לרווחא דמלתא דבפשיטות הוו מצי להקשות דכיון דלעסיה ישראל קניה בשינוי והוי שלו כדמקשה הש"ס בפ' אלו נערות גבי חלב ודו"ק:

בפירש"י בד"ה את יה"כ כשבת כו' יש טועים דקשיא להו כו' וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה כיון דפוטר רבי נחוני' במזיד של חייבי כריתות ה"ה לשוגג דהא קי"ל כתנא דבי חזקיה דבמיתת ב"ד לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ואם כן ה"ה לרבי נחוניא בחייבי כריתות מיהו כבר כתבתי בפ' אלו נערות דף ל' דשיטת רש"י אינו כן אלא דרבי נחוניא גופא אינו עושה יה"כ כשבת אלא לענין מזיד והיינו מג"ש דאסון אסון וקרא דאם לא יהיה אסון במזיד איירי וכ"ש לפמ"ש שם דבלא"ה לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא והיינו לענין מזיד ובכה"ג נמי אליבא דרבא דאמר טעמא דר' נחוניא דכרת שלי כמיתה שלכם נמי במזיד איירי דוקא ואפשר שיצא לו לרש"י כן מאותה הקושיא עצמה שהקשו התוס' כאן ובפ' אלו נערות מדאשכחן לענין מעילה דגלי קרא דבשוגג חייב אע"ג דבמזיד מיתה בידי שמים הוא לרבי ולא ניחא ליה לרש"י לפ' כתירוצו של ר"י דדוקא במיתה גלי קרא ולא בכרת וע"ש בחידושינו באריכות ושם כתבתי דשיטת הרמב"ן בס' המלחמות היא ג"כ בזה כשיטת רש"י ודלא כהתוס' ע"ש ודו"ק ולקמן בדף ל"ד אבאר עוד בזה:

בתוספות בד"ה אין פודין את הקדשים הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי כו' ותירץ ר"י דהכי קאמר אין פודין מדרבנן כו' עס"ה. ולכאורה מ"ש בקושייתם לשון משמע אינו מדוקדק שהרי זה עיקר החילוק במשנה דהתם דבקדושת הגוף אפילו לאחר פדיונם אינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד ואם מתו יקברו והיינו מהך דרשא דקרא תזבח ואכלת דמייתי רש"י הכא משא"כ בסיפא דקדם מומן להקדישן דקדושת דמים הוא קתני בהדיא דלאחר פדיונם יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ואם מתו יפדו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דאע"ג דהתם בגמרא איכא תנא אחרינא דמיקל טובא דאפילו בקדושת הגוף פודין לאכילת כלבים א"כ ממילא משמע דלא אשכחן שום תנא דסובר דאפילו בקדושת דמים אין פודין ויש ליישב בדוחק:

אלא דיותר יש לתמוה על תירוצו של ר"י שכתב דהא דאמר רב יוסף אין פודין היינו מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא תנא דמתניתין קתני להדיא שיוצאין לחולין ליגזז וקתני נמי אם מתו יפדו דמשמע אפילו לכתחלה שרי. ועוד דהא לפי סוגיא דגמרא התם משמע להדיא דגיזה וחלב תמירי טפי מאכילת כלבים וכמ"ש רש"י ואפ"ה בקדושת דמים הכל שרי ולא אשכחן שום תנא דפליג אם לא שנאמר דרב יוסף כיון דלא משמע ליה לאוקמי בכל הנך אוקימתות א"כ ע"כ דהאי תנא דאמר לא מעל היינו משום דאין פודין אפילו בקדושת דמים ודלא כסיפא דמתניתין דבכורות דקתני ואם מתו יפדו ואפשר דהיינו דוקא לענין אכילת כלבים סובר האי תנא דברייתא דאסור מדרבנן ולאו דגזר קדושת דמים אטו קדושת הגוף דא"כ גיזה וחלב נמי הוי אסור אלא משום דבאכילת כלבים החמירו חכמים משום ביזוי מילתא דקדשים כן נראה לפי שיטת התוס'. אלא דלפ"ז לא תליא הך מילתא כלל בהך פלוגתא שהביא רש"י דפלוגתא דתנאי היא בתמורה דהא אדרבה לפום הך פלוגתא משמע דבקדושת דמים אפילו גיזה וחלב שרי דהא לא פליגי אלא בקדושת הגוף דאיכא מאן דמיקל וכל כי הך מילתא לא הו"ל להתוספות לסתום אלא לפרש כיון שהוא דלא כפרש"י ועוד דעכ"פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכ"ע אין פודין ואם כן הוא נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחלה ולדעתי צ"ע גדול ליישב ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בד"ה אין פודין תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה כו' עס"ה. נראה דהתוס' לשיטתייהו שפסקו לעיל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י דילמא האי תנא דאמר לא מעל סובר כחכמים דלעיל וא"כ הו"ל חמץ מהנקברין שאפרן אסור וכמ"ש הטור להדיא בסי' תמ"ה. והנראה מזה דסברת התוס' אינו כן אלא דאפי' לחכמים נמי לא הוי חמץ בכלל הנקברין וא"כ לכ"ע אפרן מותר ועמ"ש בזה לעיל בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בדין אפר חמץ וצ"ע:

דף כט עמוד ב

בגמרא והכא בהא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי כו' ולכאורה לא דמיא פלוגתא דהכא בדבר הגורם לממון לאינך פלוגתא דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בדבר הגורם לממון כגון לעיל בפ"ק בחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל עליה אחריות דהתם ודאי טעמא רבא איכא למימר דלאו כממון דמי כיון דבאמת לא הוי ממון של ישראל כלל אלא משום דאילו מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי ואם כן כיון דסוף סוף השתא מיהא לא מיגניב ומשו"ה לאו כממון דמי וכה"ג אמרינן בהגוזל בגוזל חמץ ובא אחר ושורפו בפסח דפטור כיון דחמץ בפסח בשריפה קאי משו"ה אין לחייבו כיון דאי בעי הגזלן היה משהה אותו באיסור בל יראה כדי להחזירו ומשו"ה לא מיקרי דבר הגורם לממון כדאיתא בפ' הגוזל וכה"ג בשור הנסקל בפ' שור שנגח דמטעמא דאי בעי הוי מערק ליה לאגמא אין לחייבו כיון שאין זה אלא גרמא בעלמא ובאיסור משא"כ הכא דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה ולאחר המועד יהא מותר לגמרי אם כן מה טעם יש בזה לומר דהלה יאכל וחדי ומעות של הקדש להיכן הלך. וחזרתי על כל הצדדים ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלהאי טעמא אה"נ שמחויב לשלם הקרן להקדש כיון דלגבי הקדש ממון גמור הוא אלא הא דקתני יש אומרים לא מעל היינו לענין דפטור מחומש ואשם כיון דלגבי זה שמעל בשוגג לא מיקרי ממון דהא באיסורא לא ניחא ליה דליקני אלא דע"כ אוקמא רחמנא ברשותיה לענין מעילה היינו דוקא היכא דמיקרי ממון לגביה דהא משמעל נפיק לחולין וע"ש כך נקרא מעילה דאין מעילה אלא לשון שינוי שנשתנו מרשות הקדש לרשות המועל משא"כ הכא בחמץ שאם נאמר דברשותיה קאי כ"ש דהיה צריך ביעור וחייב לשורפו אם כן אין לחייב בקרן וחומש ואף ע"ג דלאוקימתא דרבי יוחנן דטעמא דמ"ד לא מעל כרבי נחוניא ופטור אפי' מקרן מכל מקום לאוקימתא דהנך אמוראי לא מיפטר אלא מחומש ואשם לחוד כן נראה לי ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם רב אשי אמר דכ"ע אין פודין כן גירסת רש"י ותוספת. וכבר כתבתי בסמוך דיש לתמוה טובא האיך אפשר לומר כן דלכ"ע אין פודין אפילו בקדושת דמים דהא תנן להדיא בפ"ב דבכורות דבקדם מום קבוע להקדישן אם מתו יפדו וע"כ היינו לאכילת כלבים ומשנה זו פסקוה הרמב"ם והסמ"ג לפסק הלכה אלמא דאפילו איסור דרבנן ליכא ודלא כמ"ש התוספת לעיל ועוד דלא אישתמיט בכולה תלמודא דקדושת דמים שנעשה טריפה שלא יהא להם פדיון מלבד מה שהקשיתי לשאול עוד דלפרש"י דלעיל דהאי דפודין ואין פודין תליא בפלוגתא דתנאי דשילהי תמורה דפליגי בקדושת הגוף בדרשא דקרא דתזבח ואכלת אם כן משמע דבגיזה וחלב כ"ע מודו דאסור אפילו בקדושת דמים וכאן באוקימתא דרב אשי כתבו רש"י ותוספת להיפך דטעמא דמ"ד מעל כרבי יוסי היינו משום דראוי להסיקו תחת תבשילו ומי עדיף היסק תחת תבשילו מגיזה וחלב דבכל מידי דראויה לאכילה אין לה היתר בפדיון אלא לאכילה בלבד ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א:

ולולי דמסתפינא לפרש נגד פרש"י ותוספת היה נראה לי לקיים הגירסא דלכ"ע פודין כיון דמתניתין דבכורות הכי משמע ומאי דקשיא להו לרש"י ותוספת דאי ס"ד דפודין אם כן מ"ט דמ"ד לא מעל דאכתי ימכרנו לעכו"ם ההקדש עצמו ולולי שיצא הדבר מפי רש"י והתוספות היה נראה לי בפשוטו דלכ"ע אסור למכור ההקדש להאכיל לכלבים אם לא ע"י פדיון כדמשמע לישנא דפודין ואין פודין שהרי מכיון שנפדו איתקש לצבי ואיל שהם כחולין גמורין ושרי באכילה לעכו"ם ויוצא ליגזז וליעבד והטעם שע"י הפדיון נכנסו המעות לקדושה תחת ההקדש ומשו"ה יוצא ההקדש לחולין ואף ע"ג דקי"ל דאפילו דרך מכירה מותר היינו נמי מה"ט גופא כיון שהמעות נכנסו לקדושה תחתיו ואח"כ יוצא ההקדש לחולין כדאיתא בירושלמי דמה"ט אין הגזבר רשאי למכור בהקפה ואם כן לפי זה נראה ברור דלא שייך הך מילתא אלא דוקא כשנפדה ע"י ישראל שהרי מצות הפדייה היא אחת ממצות שבתורה כדכתיב אך בהמה טמאה פדה יפדה ומצוה בבעלים קודם לכל אדם אלא שמוסיפין חומש ובעינן נמי העמדה והערכה ע"פ הכרזה בב"ד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואם כן נראה דלא שייך מכירה לעכו"ם קודם פדיון כלל ומשום הכי לא מעל לרבנן אבל לרבי יוסי מעל כיון שראויה לפדות ע"י ישראל להאכילו לאלתר לכלבים או להסיקו תחת תבשילו כן נ"ל נכון ליישב גירסת הספרים דגרסי דכ"ע פודין שלדעתי גירסא ישנה היא כדמוכח מלשון הרמב"ם והסמ"ג שהביאו המשנה דבכורות לפסק הלכה דבקדושת דמים אם מתו יפדו ואי ס"ד דלרב אשי גרסינן לכ"ע אין פודין וכפי' התוספת לעיל דמדרבנן הוא דאסור הוי להו לפסוק כרב אשי דבתראה הוא אע"כ כדפרישית ולפ"ז באוקימתא דרב אחא ב"י נמי איכא למימר דלכ"ע פודין אלא דרב יוסף לחוד אית ליה הך סברא דאיכא למ"ד דאין פודין אפילו בקדושת דמים:

שם אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור כו' למאי דמסקינן דהאי אסור היינו במשהו משום דגזר שלא במינו אטו מינו והיינו כפרש"י דהא דגזרינן משום דחמץ בכרת ועוד דלא בדילי מיניה ולכאורה פירושו מוכרח דאי משום כרת לחוד אם כן חלב ודם נמי ובטעמא דלא בדילי מיניה לחוד נמי לא סגי לומר דמשו"ה גזרינן דאם כן אפילו לאחר זמנו נמי נגזור דהא רב כר"י ס"ל דחמץ לאחר זמנו אסור מדאורייתא אע"כ דתרתי בעינן כרת ולא בדילי מיניה אם כן לפי זה משמע דהאי חמץ בזמנו דקאמר רב היינו דוקא בתוך הפסח עצמו דאיכא כרת משא"כ משש שעות למעלה דליכא כרת לרב נמי לא מיתסר אלא בנ"ט וממילא דה"ה לרבא למאי דגרסינן לקמן לשיטת רש"י והתוס' במשהו כרב וכ"כ בטור ובש"ע בסימן תמ"ו דחמץ מו' שעות ולמעלה עד הלילה אינו אסור אלא בששים אלא דקשיא לי טובא דאם כן דהאי בזמנו בשמעתין היינו דוקא בפסח עצמו אבל מו' שעות ולמעלה הוי בכלל שלא בזמנו א"כ לא א"ש הא דקאמרי שמואל ורבי יוחנן דשלא בזמנו מותרין כר"ש והיינו אפי' בנ"ט דהא ארישא קאי דמה שאסרו היינו בנ"ט ואם כן מותרין ע"כ לגמרי משמע ואם כן משמע להדיא דלפני פסח בזמנו הוא דהא מילתא דפשיטא דבנ"ט מיהו אסור בלפני זמנו מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים ומדרבנן אליבא דכ"ע ומילתא דפשיטא היא בכולה תלמודא דאפילו איסורא דרבנן נמי אוסרין בנותן טעם ואם כן לפ"ז ע"כ דלפני זמנו נמי מיקרי בזמנו ואם כן קשיא טובא על שיטת הפוסקים שכתבו בפשיטות דלפני זמנו אינו אסור אלא בס' אף לפי מאי דגרסי בהלכתא דרבא דבזמנו במשהו כרב ולמאי דפרישית מסוגיא דגמ' לא משמע הכי ואי משום דלפני זמנו ליכא כרת אכתי מצינן למימר דאפ"ה אסור במשהו משום דלמאי דקי"ל כר"ש הוי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמו שאבאר לקמן. או שנאמר דלא פלוג רבנן כלל בין תוך הפסח ובין משש ולמעלה כיון דתרווייהו אסורין מדאוריי' וקאי עליה נמי בעשה דתשביתו משו"ה השוו חכמים מידותיהם כי היכי דלא ליזלזלו בחמץ מו' שעות ולמעלה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא על הפוסקים:

וראיתי שהר"ן ז"ל הרגיש בזה בענין חמץ שלפני זמנו ומדייק לה ממימרא דרבא דלקמן ודחה גם כן סברא זו דיש לו מתירין ע"ש. מיהו באמת ממימרא דרבא אין ראיה כ"כ כמו שאבאר וטפי הוי ליה להוכיח הך סברא ממימרא דשמואל ור' יוחנן כדפרישית והנלע"ד בזה אבאר לקמן:

בפירש"י בד"ה אי נימא בנ"ט כו' ורב מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור גלי דעתיה דכר"י ס"ל כו' עכ"ל. נראה דכוונתו משום דאל"כ לא הוי פסיקא ליה לאקשויי שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר דהא בפשיטות מצינן למימר דר"ש ע"י תערובת לא קניס כדמסקינן לקמן לכך הוצרך רש"י לפרש דע"כ פשיטא ליה דרב כר"י ס"ל מדאוסר במינו דאי לא קניס בתערובת שלא במינו אע"ג דיהיב טעמא מכ"ש במינו למאי דבעי למימר השתא דרב כרבנן ס"ל דכל איסורין בס' וא"כ מין במינו קיל טפי וזה ברור בכוונת רש"י ולא ידעתי למה נדחק מהרש"א בזה וכתב דרש"י לא אתי אלא לאפוקי מריה"ג ובמחילה מכ"ת דאגב שיטפיה כ' כן דמאי שיאטיה דריה"ג הכא דהא לא אשכחן דמיקל ר"י הגלילי אלא לענין איסור הנאה אפי' בפסח משא"כ לענין אכילה דחמץ שלא בזמנו לא אשכחן דמיקל טפי מר"ש ואדרבה אפשר דבהא כר"י ס"ל דאפילו מדאורייתא אסור ודו"ק:

בגמרא ושמואל אמר חמץ בזמנו כו' שלא במינו מותר ופירש"י כשאר איסורין. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן היינו משום דהאי מותר דסיפא דלאחר זמנו דאמר שמואל היינו מותר לגמרי דהא כר"ש סבירא ליה דע"י תערובת לא גזר משום הכי הוצרך לפרש דע"כ האי מותר דהכא היינו דמותר במשהו ולאפוקי דרב אבל בס' פשיטא דאסור ומשום דמילתא דפשיטא היא מסיק לה שמואל בהאי לישנא כן נראה לי בכוונת רש"י ולפי פשטא דסוגיא דשמעתין:

אלא שהטור והש"ע בסימן תמ"ז סעיף י"א כתבו בפשיטות דתערובת לאחר פסח אסוד בס' והא דאמרינן לקמן ע"י תערובת לא היינו לענין משהו ולכאורה יש לתמוה על זה דהא סוגיא דשמעתין לא משמע הכי לכך היה נ"ל דמלישנא דשמואל דייקא להו הכי כדפרישית דלפ"ז הוי שפיר האי מותר דלאחר זמנו דומיא דלפני זמנו דתרווייהו בס' אלא דא"א לומר כן דאדדייקינן הכי משמואל אדרבה נידוק מדרבי יוחנן איפכא דהא ר"י קאמר בהדיא דחמץ בזמנו בנ"ט ואפ"ה קאמר להדיא דשלא בזמנו מותר כר"ש אלמא דלר"ש כל תערובת חמץ לאחר פסח מותר לגמרי וכפשטא דמסקנא לקמן אליבא דרבא דאתערובת לא גזר ר"ש כלל וצ"ע גדול ליישב הטור והש"ע בזה:

אחר זה ראיתי לבעל מג"א שהרגיש בכל זה אלא דבמ"ש דאי בס' לר"י נמי שרי אין מוכרח כ"כ דאיכא למימר כיון דלר"י בין לפני זמנו בין לאחר זמנו נמי אסורין מדאורייתא משו"ה לא פלוג רבנן לחלק בין חמץ בזמנו לאחר זמנו אפילו היכא דליכא כרת אע"ג דרב מתיר שלא במינו לאחר זמנו אפילו לר"י היינו משום דלטעמא דרב עיקר איסורא דמשהו היינו במין במינו ולאו משום חומרא דחמץ אלא ה"ה בכל איסורין משא"כ בשאינו מינו לא שייך להחמיר בשאר איסורין אטו מינו אלא דוקא בחמץ משום חומרא דכרת ולא בדילי מיניה משו"ה לא שייך לגזור אלא תוך הפסח אבל שלא בזמנו שרי לרב כדמפ' בגמרא דכולי האי לא גזרינן דהוי גזירה לגזירה משא"כ לרבא לפי שיטת הסוברים דלאו מטעמא דרב אסור במשהו כיון דכל איסורין בס' אלא בחמץ לחוד ראו חכמים להחמיר ל"ש מינו ולא שנא שאינו מינו שאין טעם לחלק ביניהם אם כן שפיר מצינן למימר דלר"י אפילו שלא בזמנו נמי דלא פלוג רבנן בין תוך זמנו לשלא בזמנו כי היכי דלא ליזלזלו כדפרישית:

ומה שמדקדק עוד דא"כ אמאי מסיק תלמודא דטעמא דרבא כר"ש כיון דאפי' כר"י אתיא נ"ל דלאו קושיא הוא כיון דלקושטא דמילתא בלא"ה סבר רבא כר"ש מדמוקי לעיל סתם מתניתין כוותיה ועוד דר' יוחנן נמי כוותיה ס"ל ורב ורבי יוחנן הלכה כר"י משום הכי ניחא ליה לתלמודא לאסוקי הך מילתא דרבא כר"ש סבירא ליה דנפקא מיניה לענין חמצו של עכו"ם כן נ"ל ודו"ק:

דף ל עמוד א

בתוספות בד"ה אמר רבא הלכתא כו' פסק רש"י כו' ור"ת אומר כו' ודשמעתין אי גריס במשהו כרב יש לומר שפוסק בחמץ כרב ולאו מטעמיה כו' עכ"ל. נראה דמ"ש לאו מטעמיה היינו בין במה דס"ל לרב כל איסורין שבתורה במשהו ובין במאי דמסיק רב דטעמא דחמץ דשלא במינו גזירה אטו מינו ולרבא לא שייך האי טעמא דהא אדרבא בשאינו מינו חמיר טפי דמדאורייתא בנ"ט משא"כ במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אע"כ דלרבא השוו חכמים מדותיהם להחמיר בחמץ בזמנו במשהו ולא שני ליה בין מינו לשאינו מינו כלל. מיהו לפי מה שהעליתי בשילהי ביצה לענין דבר שיש לו מתירין גבי מי שנתערב לו חטין בחטין או חטין בשעורין והעליתי שם דבמין בשאינו מינו לא שייך להחמיר כלל ביותר מנ"ט דכיון שהטעם נרגש א"כ היכא דלא יהיב טעמא האיסור כמאן דליתא דמי ומשו"ה לא ראו חכמים להחמיר כלל בשאינו מינו יותר מס' בכל המקומות שהחמירו חכמים כגון בערלה וכלאים ותרומה ודבר שיל"מ וברי' והרבה כיוצא באלו מטעמא דפרישית אלא דוקא במין במינו שייך להחמיר יותר כיון דלאו בטעמא תליא מילתא כיון שאינו נרגש משום הכי מדרבנן אמרינן דאיסורא כמאן דאיתא דמי לפי חשיבות האיסור ואם כן לפי זה בחמץ נמי אי לאו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו לא היה שייך להחמיר כלל בשאינו מינו. אם כן לפ"ז א"ש הא דאמר רבא במשהו כרב אף למאן דגריס לה ואפילו לפי' ר"ת דהא דאמר במשהו כרב היינו כי היכי דגזר רב שאינו מינו אטו מינו ה"ה לרבא נמי איצטריך להאי טעמא גופא אלא דלרב במינו מדאורייתא ולרבא מדרבנן כנ"ל ודוק היטב ועיין בק"א:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דלא גרסינן במשהו כרב כו' עכ"ל. נראה דלשיטה זו גרסינן במימרא דרבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ובאמת דגירסא זו היא גם כן גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא דאפ"ה מסקו עלה דמדאמר רבא אסור סתמא ולא יהיב שיעורא למילתיה אלמא דבמשהו קאמר ודלא כמ"ש ר"ת בשם ה"ג ושאלתות דלשון אסור דרבא היינו בס' ולכאורה דברי הרי"ף והרא"ש מוכרחים קצת דאי ס"ד דאסור דקאמר רבא בחמץ בזמנו היינו בנ"ט א"כ מאי קמ"ל פשיטא דאטו מי גרע חמץ בומנו מכל איסורין שבתורה. ואי לאפוקי מדרב ושמואל אתי הוה ליה למימר בנ"ט כרבי יוחנן דהא במאי דאמר אסור משמע דאיסורא אתי לאשמעינן ולא היתירא. ובזה יש ליישב שיטת הטור והש"ע ממה שהקשיתי בסמוך במה שפסקו דלאחר זמנו לרבא נמי לא שרי אלא בדאיכא ס' והיינו משום שסובר' כגירסת הרי"ף והרא"ש וכשיטתם דסתם אסור דקאמר רבא היינו במשהו כמו רב ואם כן ממילא דהא דמסיק רבא לאחר זמנו מותר אמשהו דרישא קאי כדמשמע לשון מותר דרב דהיינו בס' ודוקא מותר דר' יוחנן היינו מותר לגמרי כיון דברישא נמי לא אמר לשון אסור אלא בנ"ט משא"כ לרבא דנקיט לשון אסור ומותר כן נראה לי ליישב שיטת הטור. והא דמקשה הש"ס והא רבא אמר קנסא קניס דמשמע דבעי למימר דאפילו במשהו ליתסר משום קנסא (וכמו שהקשה בעל מג"א) נראה דקס"ד היכא דהחמירו חכמים משום האי קנסא לאסור אף בהנאה אע"ג דלכאורה לא אשכחן בשום איסור שאסרו חכמים בהנאה כי אם ביין נסך משום חומרא דע"ג אם כן כ"ש שיש להחמיר עכ"פ באיסור אכילה אפילו ע"י תערובת משהו דהא אשכחן כמה דוכתי שהחמירו חכמים באיסור משהו כגון הנך דפרישית לעיל והרבה כיוצא בהו מכ"ש בחמץ דבעיקר איסורא דאורייתא הוי דבר שיל"מ כמ"ש כמה מפרשים וע"ז מסיק הש"ס דאע"ג דהחמירו חכמים בחמץ בעין אפילו בהנאה היינו משום דגזרינן הנאה אטו אכילה ועוד דאי שרינן ליה בהנאה אתי לאערומי כדאיתא להדיא בירושלמי משא"כ לענין משהו לא שייך לגזור כנ"ל נכון לפי שיטת הטור והש"ע:

בא"ד ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות כו' עס"ה. נראה מדקדוק הלשון דדוקא בחמץ בפסח ממש בזמנו לא עשה ר"ת מעשה כיון דיש בו צד כרת משא"כ בלפני זמנו אפשר דסמיך ר"ת אדברי השאלתות כיון דליכא כרת אלא לאו בעלמא אפילו לר"י ולר"ש בעשה גרידא. ולפי זה נראה לי ליישב גם כן שיטת הטור והש"ע שפסקו כן דלפני זמנו אינו אלא בששים והיינו מה"ט גופא דבהא סמכינן שפיר אדברי בה"ג ושאלתות ור"ת כן נראה לי. אלא דלפי זה משמע מיהא דתוך הפסח ממש יש להחמיר אפילו ביבש ביבש דשייך ביה צד כרת טפי ועמ"ש בזה בפרק קמא בסוגיא דט' ציבורין ודו"ק:

בגמרא והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס. לפמ"ש לעיל בשמעתין שייך הך קושיא טפי אליבא דרבי יוחנן דע"כ סבירא ליה נמי דר"ש קנסא קניס דהא סתם מתניתין דלעיל לא מיתוקמי אלא בהכי ור"י סובר דהלכה כסתם משנה אלא דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי טפי מדרבא אדרבא גופא. ויש ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שמצאתי בירושלמי דרבי יוחנן אמר דהא דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן לר"ש היינו משום דחייש לאערומי שמא יבא להשהותו לאחר הפסח אם כן לפי זה בפשיטות משמע דלענין תערובת לא שייך הך אערומי אע"ג דחייש לה ר"ש בדאיתא בעיניה לאסור אף בהנאה דשייך בה נמי האי טעמא דאערומי משא"כ לרבא דאמר דטעמא דר"ש משום קנסא ואפ"ה החמירו לאסור אף בהנאה מטעמא דלא פלוג רבנן אם כן קס"ד דמה"ט גופא יש להחמיר ג"כ לענין תערובות כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה לשהינהו עד אחר הפסח כו' תימא לר"י נהי דס"ל דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד כו'. ולכאורה שסברא זו דחוקה אלא שהוכרחו לפרש כן דאל"כ כ"ש דלא הוי מקשה מידי דלשהינהו דאי משום נטל"פ מ"ש מכל קדירות שבלעו איסור שאסור לבשל בהן אף כשאינן ב"י אע"כ דמשום משהו קשיא ליה והיינו לפי סברתם ובעיקר דבריהם קרוב אצלי דכוונתם דכיון דאיסור חמץ כחוש בטבעו אם כן אין בליעת טעמו נרגש בקדירה אלא משהו דעיקר איסור בליעת כלים היינו כגון בשר בלפת וכיוצא בו או מדברים חריפים משא"כ בחמץ. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי בל' הרמב"ם זל בפרק ט"ו מהלכות תרומות שכתב שאם בישל חולין בקדירה של תרומה שמקונחת יפה מותר בדיעבד ומתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ"מ שם נראה שנתכוין גם כן למ"ש כך היה נראה לי בכוונת התוס' אף שהלשון דחוק קצת אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש כן בשיטת המקשה דשפיר מצינן למימר דאע"ג דבליעת הקדירה הוא בנ"ט אפ"ה מקשה שפיר לשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דנטל"פ הוא ולא דמי לשאר איסורין דאין מבטלין איסור לכתחילה אפילו בנטל"פ היינו משום דאיסורא בלע וכיון דנקרא עליו שם איסור נעשה כאיסור גמור משו"ה אין מבטלין לכתחילה משא"כ הכא דהיתירא בלע ולא נקרא עליו שם איסור כלל קודם זמן איסורו שפיר יוכל להצניע קודם איסורו ולהשהותו עד לאחר הפסח. והנראה מזה דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן בשמעתין בסמוך לענין סכיני דפסחא דדוקא בנותר שייך לומר היתירא בלע כיון דבשעת בישול לא היה לו שם נותר כלל משא"כ בחמץ הרי שם חמץ עליו ע"ש אלא דהתוס' גופייהו כתבו בשילהי עכו"ם דחמץ נמי מיקרי היתירא בלע אפילו לענין סכינין לענין אסור דאורייתא וכ"ש בהאי דהכא לענין אין מבטלין לכתחילה דאפשר דאפילו הרמב"ן ז"ל מודה וכ"ש לאותה סברא שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם שיש לחלק בין איסור כחוש לנותר שהוא איסור שמן וצ"ע ודו"ק:

דף ל עמוד ב

בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב כו' אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו. ויש לדקדק דמאי קושיא דילמא הא דאמרינן התם דהוסק התנור שרי היינו משום שע"י היסק אף ע"ג דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו אפ"ה לא נשאר ביה אלא משהו ומשו"ה שרי דהאי תנא סבר דאפילו מין במינו בס' משא"כ לרב דבמינו במשהו משו"ה ישברו דלא מהני בהו היסק אם יבשל במינו דאכתי משהו מיהא איכא. והנלע"ד דבלא"ה בליעת התנור מעיקרא לא נשאר בו אלא משהו כיון שהוסק לאחר הטישה ומשום האי משהו כל הפת אסורה אפ"ה כשהוסק כדי ללבנו שרי שפולט האי משהו שבלע אם כן מקשה שפיר מקדירות אמאי ישברו ליתכשר ע"י היסק כנ"ל ודו"ק:

במשנה עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. ולכאורה דמשנה זו נמי לא מיתוקמא אלא כר"ש כדמוקמינן מתניתין דרישא כוותיה דאי לר"י אפילו חמץ של עכו"ם ממש אסור בהנאה כ"ש הכא דעיקר החמץ הוא של ישראל אלא דיש לדקדק אהא דקתני דמותר בהנאה טפי הו"ל למיתני מותר אפילו באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה משו"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא לא שייך לומר דקתני רישא איידי דסיפא ועוד דכחא דהתירא עדיף ואפשר דכולה בבא דמתניתין דהכא קתני בלישנא דהנאה איידי מתניתין דרישא לעיל. ועוד נראה לי דכיון דמיתוקמא מתניתין כר"ש דעיקר חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא אם כן לא שייך הכא ענין איסור אכילה כלל דכיון דמסקינן לקמן דאיירי הכא בשישראל הרהינו אצל העכו"ם ואמר ליה מעכשיו וא"כ ע"כ מיירי נמי שלא בא לידי פדייה וא"כ החמץ הוא של עכו"ם ממש ולא שייך למיקנסיה דעכו"ם לאו בר קנסא הוא ועוד דסוף סוף יקנה הישראל אותו החמץ כיון שאינו יודע שהישראל הרהינו אצלו אע"כ דעיקר רבותא דלא קנסינן לישראל שהוא בעל המשכון שיפדנו קודם הפסח ויבערו דאל"כ אלא שישקענו ביד העכו"ם סד"א דאסור שהרי הוא כנהנה מן החמץ לפטור את חובו קמ"ל דאפילו הכי שרי כיון שהעכו"ם כבר קנאו קודם הפסח בשעת הלואה כיון דאמר ליה מעכשיו כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה כו' ופרש"י ב"ח ששיעבד נכסיו שאם לא אפרע כו'. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן דאיירי ששיעבד לו בפי' אף ע"ג דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו לענין קרקעי דשייך בהו טריפת לקוחות ומכירה ואם כן הא קי"ל דאחריות ט"ס הוא משום דמדינא ממילא גובה ממשעבדי מדאורייתא או מדרבנן מ"מ ע"כ משמע ליה לרש"י דע"כ איירי בשיעבד בפי' דאל"כ היה במשמע דאביי דאמר למפרע הוא גובה היינו משום שיעבודא דאורייתא ומשו"ה ברשות המלוה קיימי לאלתר בשעת הלואה ולרבא היינו משום דסבר שיעבודא דרבנן ומשום נעילת דלת ואם כן ממילא דמכאן ולהבא הוא גובה דתו ליכא נעילת דלת כלל ובאמת נראה דבהך פלוגתא דשיעבודא דאורייתא איפכא שמעינן להו לאביי ורבא בפ' הניזקין דף נ' כמ"ש התוספות שם בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית ע"ש שכתבו דלרבא שיעבודא דאורייתא ולאביי שיעבודא לאו דאורייתא (וע"ש בחידושינו באריכות) ועוד דבפ"ק דערכין מסיק הש"ס דהך מילתא דשיעבודא דאורייתא או דרבנן פלוגתא דתנאי היא ורבא גופא דמסיק לה התם ואם כן לא א"ש הא דבעינן למימר בשמעתין לימא כתנאי ודחה לה. ועוד דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל אלא בישראל שהלוה לישראל משא"כ בעכו"ם שהלוה ליכא מ"ד שיעבודא דאורייתא וכ"ש דלא שייך לומר שהוא מדרבנן ומשום נעילת דלת משו"ה הוצרך רש"י לפ' דאיירי בשיעבד לו בפירוש ורש"י לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבכה"ג כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא מדין גמור ואם כן י"ל דאפילו בעכו"ם נמי שייך הך מילתא כמו שאבאר עוד לקמן כן נראה לי ועיין עוד בחידושינו פרק הכותב ובפרק השולח ושם כתבתי באריכות בענין עיקר מימרא דרבא בהא דקאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד אי מודה בה אביי או לא ותליא במחלוקת רש"י ותוספת ע"ש שהארכתי בזה שנוגע לסוגיא דשמעתין ודוק היטב:

דף לא עמוד א

בגמרא תנן עכו"ם שהלוה כו' אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בגיטין דף מ"א דמהכא מוכח דלמ"ד למפרע הוא גובה לית ליה הך מימרא דרבא דהקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דאל"כ אפילו למ"ד למפרע הוא גובה נמי תיקשי אמאי מותר הרי איסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד העכו"ם וכבר העירותי שם בחידושי גיטין על זה דא"א לומר כן מכמה ראיות אלא דנהי דלסברת המקשה ע"כ בא לאוקמי מתניתין בהכי מ"מ למסקנא דשמעתין מוכח להיפך ע"ש ויבואר עוד לקמן. ועוד הקשיתי שם לשאול דאכתי למ"ד למפרע הוא גובה מי ניחא הא דמותר בהנאה ואמאי נהי דחשיב כחמץ של עכו"ם מטעמא דלמפרע הוא גובה מ"מ כיון דלמאי דס"ד השתא איירי שהחמץ עדיין ביד ישראל ואם כן הרי הוא באחריותו שהרי אם נגנב או נאבד או נאנס ממנו יצטרך לפרוע להעכו"ם משלו אם כן אטו מי גרע מחמצו של עכו"ם שהופקד ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דהישראל חייב לבערו וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין ומתוך כך העליתי שם דאפשר דמתני' דהכא איירי באפותיקי מפורש דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דלפ"ז באחריותו דעכו"ם קאי לגמרי אלא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי נמי אליבא דרבא דהא מצינן למימר דבאפותיקי מפורש נמי רבא מודה דלמפרע הוא גובה וע"ש באריכות בזה. אלא דבלא"ה לכאורה מסתימת לשון הש"ס לא משמע דאיירי באפותיקי מפורש דכל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכך היה נראה לי ליישב בענין אחר דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי משו"ה לא איכפת לן במה שהוא ברשות ישראל שלא יצטרך לפרוע משלו אם יגנב או יאבד דא"כ מעיקרא בכל ביטול בעלמא נימא הכי דדין דביטול הוא מטעם הפקר ומאי מהני הא אכתי אם יגנב או יאבד ברשותו קאי שמפסיד מעותיו אע"כ דאפ"ה מהני ביטול כיון שלכך הפקירו דניחא לי' בהכי אם יאבד מעותיו ודוקא בחמץ של אחרים שהופקר בידו וקיבל עליו אחריות דחייב לבערו מדאורייתא דקרינן ביה מצוי בידך ואפי' ביטול לא מהני כיון שאין יוכל לבטלו ולהפקירו שהרי אין גוף החמץ שלו ואין אדם יכול להקדיש ולהפקיר שאינו שלו אם כן לפי זה שפיר מיתוקמי מתניתין למ"ד למפרע גובה אפילו בלא עשאו אפותיקי כך היה נראה לי לכאורה. ואין להקשות אי מתניתין בביטול איירי אם כן אמאי קתני סיפא ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה הא לא מתוקמי מתניתין אלא כר"ש כמ"ש במשנתינו וכדמסקינן לעיל דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י וכיון שביטלו הרי לא עבר מדאורייתא ולא שייך למיקנסיה אלא דמשום הא לא איריא דאפ"ה מתוקמי שפיר לפי שיטת הפוסקים דאפילו בביטלו נמי קניס ר"ש ועדיין צ"ע. אלא דאכתי איכא למידק דלכאורה הך פלוגתא דאביי ורבא אי למפרע גובה או להבא היינו דוקא במקרקעי דכיון דאי אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף משו"ה סבר אביי דמה"ט ברשותיה דמלוה קאי לגמרי לענין אקדיש מלוה וזבין מלוה משא"כ הכא בחמץ דמטלטלין הוא משמע דליכא מ"ד למפרע הוא גובה דהא אי אקדיש לוה וזבין לוה לא אתי מלוה וטריף ואם כן אין לך מחוסר גוביינא גדול מזה ויש ליישב לפמ"ש בחידושי גיטין ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:

שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר כו' ופרש"י אינו עובר אם נהנה ממנו. ולא משמע ליה לפרש כפשטא דאינו עובר היינו בבל יראה כיון דלאחר הפסח איירי ולא ניחא ליה נמי לפרש האי לאחר הפסח דקתני היינו שהגיע זמן פרעון לאחר הפסח חדא דסתמא דלישנא לא משמע הכי ועוד דלקושטא דמילתא אין לחלק כלל בהגיע ז"פ קודם פסח או לאחר פסח בין למאי דס"ד השתא דטעמא דת"ק משום דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ לעולם אינו ברשות ישראל אלא כשגובהו ממש וכן למאי דמסקינן דאיירי בשהרהינו אצלו וטעמא דת"ק משום דלית ליה דרבי יצחק וא"כ מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ הו"ל למיתני רבותא דכחא דהיתירא דאפילו הגיע הזמן קודם הפסח אינו עובר וק"ל:

דף לא עמוד ב

בגמרא אלא הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר"י דאמר ר"י מניין לב"ח שקונה משכון. ויש לדקדק אמאי איצטריך לאתויי הכא הך מימרא דרבי יצחק טפי מבאוקימתא קמייתא בסמוך דמוקי למתניתין בשהרהינו אצלו ולא מייתי עלה הא דרבי יצחק. והנראה לי בזה דלעיל א"ש אפילו בלא האי דר"י דכיון דמוקמינן למתניתין בשהרהינו אצלו משו"ה ברישא מותר בהנאה דכיון שהוא ברשותיה של עכו"ם למשכון על מעותיו אם כן אין ביד הישראל לבערו ואינו נמי ברשותיה אם כן אינו עובר עליו בב"י כדאיתא להדיא במכילתא שהביא הרא"ש בפ"ק ומפרש הרא"ש דאיירי בהרהינו אצלו ואף שלשון הרא"ש צריך ישוב קצת מ"מ בכה"ג דהכא איכא תרתי לטיבותא שהחמץ של עכו"ם ואין ביד הישראל לבערו והא דקתני בסיפא בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אסור בהנאה נמי א"ש אפילו אי ליתא לדרבי יצחק כיון שהוא באחריות של ישראל ואף ע"ג דישראל בשל עכו"ם לא מחייב מדין שמירה דרעהו כתיב מ"מ מיתוקמי שפיר כגון דהישראל קיבל אחריות ואפשר דהכי סתמא דמילתא בין בדיניהם ובין בדינינו דכנגד מעותיו מיהא מפסיד משום הכי לא איצטריך לאיתויי הך מימרא דרבי יצחק משא"כ בברייתא דהכא דפליגי תנאי בישראל שהלוה לעכו"ם אם כן תו לא מיתוקמי בדקיבל אחריות דאם כן מ"ט דת"ק דאמר אינו עובר משו"ה הוצרך לומר דבדר"י קמיפלגי דאשכחן בה פלוגתא דתנאי בכמה דוכתי בגיטין ובב"מ ובשבועות ולפ"ז לעולם בדלא קיבל אחריות איירי וכמ"ש התוספות. אלא דלפ"ז אכתי קשה על הרא"ש ז"ל הך סיפא דברייתא דהכא דקתני אבל עכו"ם מישראל ד"ה עובר ואמאי נהי דעכו"ם מישראל לא קנה אכתי אמאי עובר הרי אין בידו לבערו אע"כ דבכה"ג שפיר מיקרי בידו לבערו כיון שבידו לפדותו. ויש ליישב דהרא"ש מפרש סיפא דמכילתא כשהרהינו אצל העכו"ם ואמר לו מעכשיו והגיע הזמן קודם פסח ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא הב"ע כו' תימא לריב"א אביי היאך יתרץ כו' ותירץ ריב"א דהשתא כי מוקי פלוגתא בדר"י מיירי שלא בא ישראל לידי גבייה שפדאו עכו"ם לבסוף עמ"ש בזה בחידושי גיטין בפרק השולח דף מ' ע"ב וכאן באתי להוסיף בשביל דבר שנתחדש אצלי מאי דקשיא לי על תירוצו של ריב"א דא"כ דלאביי ניחא מאי קאמר בסמוך ומנא תימרא דשאני ליה בין היכא דאמר מעכשיו ומייתי מברייתא דעכו"ם שהרהין ואכתי מאי אולמא הך ברייתא מרומיא דמתניתין וברייתא קמייתא דקיימינן בה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתוקמי אלא בהכי לחלק בין היכא דאמר מעכשיו אע"כ דהאי ומנא תימרא איצטריך כי היכי דלא נצטרך לאוקמי מתניתין כדאביי ובלא הרהינו אצלו דאפ"ה מותר בהנאה דלמפרע הוא גובה ואי כתירוצו של ריב"א השתא נמי לא מייתי מידי דאדרבה טפי אית לן לאוקמי הך ברייתא דעכו"ם שהרהין כפשטא דרישא אינו עובר היינו כשפדאו וסיפא כיון שאמר לו הגעתיך שאינו רוצה לפדותו שזה לשון הגעתיך משו"ה עובר ולעולם דאין לחלק בין היכא דאמר מעכשיו או לא ולפ"ז ע"כ תנא דמתניתין איירי בלא הרהינו אצלו וכדאביי דלמפרע הוא גובה וצ"ע ליישב. מיהו לולי פי' התוספות היה נ"ל ליישב קושיית התוספות בענין אחר והיינו ע"ד שכתבתי בגיטין דאביי מוקי לרישא דברייתא כתנאי אי למפרע הוא גובה משא"כ בסיפא דד"ה עובר היינו משום דחמץ מפקיע מידי שיעבוד היכא דלא הרהינו אצלו וכמ"ש שם באריכות ע"ש. מיהו בלא"ה א"ש לפמ"ש לעיל דהא דקס"ד דשייך פלוגתא דתנאי דברייתא לענין למפרע גובה היינו דוקא לפי מאי דס"ד מעיקרא דליכא לאוקמי פלוגתייהו אלא בהכי ואם כן לא משמע ליה לחלק בין עכו"ם לישראל לענין שיעבודא למפרע ואין לחלק נמי בין מקרקעי למטלטלי משא"כ למסקנא דאיכא לאוקמי ברייתא בהרהינו אצלו אם כן הדרינן לסברא דדוקא בישראל מישראל קאמר אביי דלמפרע הוא גובה ובמקרקעי דוקא דע"כ עיקר פלוגתייהו בהכי וכדפרישית משא"כ לענין חמץ דמטלטלין נינהו אביי נמי מודה ומכ"ש דעכו"ם מישראל לית לן למימר דלמפרע הוא גובה משו"ה מיתוקמי שפיר נמי לאביי בהרהינו אצלו כמו לרבא כן נ"ל נכון וחילוק זה בין מקרקעי למטלטלי לענין חמץ מצאתי גם כן בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל אלא דאיכא למישדא ביה נרגא לפמ"ש בחידושי ב"ק דף י"ב דמדאורייתא אין לחלק בין מקרקעי למטלטלין לענין שיעבוד וכתבתי שם דהכי משמע מל' התוס' בבכורות דף כ"ג ומל' הרשב"א בחידושיו ובתשובות הרמב"ן המיוחסת להרשב"א ז"ל לולי שהתוספות לא פירשו כן. אחר ימים ושנים רבים מצאתי בס' אשל אברהם להגאון מהור"ר אברהם ברודא ז"ל שנדפס מחדש שדקדק גם כן בהא דאמר הש"ס ומנא תימרא ומיישב בדוחק לפי שיטת התוספות והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה בדר"י קמיפלגי תימא הא רבי יצחק לא קאמר דקנה משכון אלא שלא בשעת הלואה. והש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק ט' האריך בזה ליישב קושיית התוס' ובסוף דבריו כתב שנראה לו דאף למאי דמוקי השתא דמתניתין וברייתא בשהרהינו אצלו אפ"ה איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע"ג דהלוהו על חמצו קתני והביא ראיה לזה דלמאי דס"ד נמי מעיקרא דלא איירי בהרהינו אצלו אלא בשיעבוד בעלמא אם כן אע"ג שהיה החמץ בביתו של עכו"ם ולא משכנו כלל אצל ישראל אפ"ה שפיר קרינן ביה הלוהו על חמצו אם כן לאוקימתא דשהרהינו אצלו נמי איירי בכה"ג גופא ע"ש שסיים בדבריו שהתמיה על בעלי התוס' שהרעישו העולם בזה ושרי ליה מריה להש"ך דלכאורה דבריו דחוקים מאד ואין זה כלל משמעות לשון הש"ס דפשטא דלישנא דהלוהו על חמצו היינו בא' משני דרכים או ששיעבד לו בפירוש בשעת הלואה דע"מ כן הלוהו או שמסרו לו למשכון ממש. ואם כן לפי זה אי כדברי הש"ך לא הוה ליה להגמרא לסתום אלא לפרש ואברייתא גופא נמי תיקשי דאי ס"ד דבכה"ג איירי ובדר"י קמיפלגי א"כ העיקר חסר מן הספר שהמשכון לא נזכר כלל בדבריהם ואם כן אין כאן מקום תימא על הגדולים. מיהו כבר כתבתי באריכות בפרק השולח דף ל"ז ובקידושין דף ח' דעיקר מילתא דרבי יצחק אינו אלא לענין דשייך צד קנין במשכון אף ע"ג שאינו מקנה לו הגוף אלא שיעבוד ובטחון בעלמא אפ"ה קונה מדין תורה כאילו הוא שלו לגמרי וכיון דאפילו שלא בשעת הלואתו קונה במשיכה גרידא דהא אין כאן קנין כסף דמעות מלוה לא מהני א"כ כ"ש בשעת הלואתו דאיכא תרתי כסף ומשיכה פשיטא דקונה אלא דוקא לענין אחריות משמע ליה להש"ס דבמשכנו בשעת הלואתו אין לחייבו באונסין מה"ט דהא בדידיה תליא מילתא אם ירצה לקנותו שהרי אם לא יתרצה לקבל המשכון בפרעון חובו יכופו שיפרע מעותיו ואשכחן להדיא בגמרא דאיכא למ"ד דלזכרון דברים שקליה משא"כ שלא בשעת הלוואתו חייביה רחמנא באונסין כיון דלגוביינא שקליה ונתכוין לקנותו. וכבר הארכתי שם בתכלית אריכות עיין עליו ובס"פ האומנין הארכתי יותר ולפי זה א"ש נמי הסוגיא דהכא דכיון דבדידיה תליא מילתא שאם ירצה לקנותו ומשכנו בשעת הלואתו עדיף טפי שהוא קנוי ועומד למפרע אם כן שפיר קרינן ביה לענין חמץ מצוי בידך שבדידיה תליא מילתא וכמ"ש התוס' כאן אף לפי שיטתם כן נראה לי נכון ודו"ק:

בד"ה שקונה משכון פירש הקונטרס לענין חיוב אונסין ור"י אומר דבהאומנין משמע כו' כבר כתבתי גם בזה בפרק השולח ובפ"ק דקידושין ליישב שיטת רש"י והבאתי ראיות ברורות ומוכרחות ובפרק האומנין הארכתי יותר דאדרבה משם ראיה לשיטת רש"י וכן העלה הש"ך בסימן ע"ב וכדמשמע פשטא דלישנא דרבי יצחק דאמר קונה משמע שהוא קונה לגמרי כאילו הוא שלו ואם כן מחייב באונסין ולכאורה סוגיא דשמעתין גופא הכי משמע ליה לרש"י מדאיצטריך לאיתויי הא דרבי יצחק אמאי לא מוקי לה בפשיטות דתנאי דברייתא פליגי במלוה על המשכון דלת"ק אינו אלא ש"ח ומש"ה אינו עובר וכמ"ש הרא"ש דשיטת התוס' גופייהו דבאחריות דש"ח אינו עובר בב"י ור"מ סובר דשומר שכר הוי ואף על גב דבמשכונו של עכו"ם לא שייך פרוטה דרב יוסף מ"מ הא איכא אוקימתא אחריתי בשבועות ובהאומנין דבשביל שתפסו על חובו הוי ש"ש אע"כ משמע ליה לרש"י דלעולם אינו עובר בב"י אלא כשכל אחריות עליו אפילו אחריות אונסין אם כן הוי כשלו וכמ"ש רש"י דברשותו עומד וכבר כתבתי לעיל דאפשר דלשון מיגנב או מיתבד דאמר רבא לעיל דף ה' ע"ב היינו אפילו באונס כדאשכחן כה"ג בפ' אלו מציאות דאמר רבה נגנבה בלסטים מזויין:

או אפשר דרש"י סובר דמצד קבלת אחריות נהי דאמרינן לעיל בפ"ק דעובר בב"י מ"מ לאחר הפסח כיון דקי"ל כר"ש דאינו אסור בהנאה אלא משום קנס ואם כן כיון שגוף החמץ של עכו"ם לא שייך למיקנסיה מחמת אחריות שקיבל הישראל עליו ואם כן לפי זה כיון דברייתא דעובר ואינו עובר לענין איסור הנאה לאחר הפסח איירי כמו שפרש"י א"כ ע"כ לאו מטעם אחריות איירי אלא משום דלגמרי הוי שלו והיינו מדר"י דאמר לשון קונה וא"כ ממילא משמע דאפי' באונסין מחייב לרבי יצחק כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעז"ה ועיין עוד בסמוך:

בא"ד בכולה שמעתא חמצו של עכו"ם ביד ישראל איירי שלא קיבל אחריות כו' עס"ה. נראה דהתוס' לשיטתייהו דאחריות דחמץ לענין בל יראה היינו דוקא אם קיבל אחריות דגניבה ואבידה ואם כן כשלא קיבל הישראל אחריות בפירוש ממילא דלא הוי אלא ש"ח כיון דלא שייך פרוטה דרב יוסף בכה"ג. מיהו לשיטת הסוברים דאפילו באחריות דפשיעה עובר בב"י כמ"ש הרא"ש בפ"ק בשם בה"ג. אם כן צריך לומר דהכא איירי שהתנה הישראל בפירוש שיפטור אפילו מאחריות פשיעה וזה דוחק גדול דבכה"ג אפשר דמדר"י נמי עובר דהא רבי יצחק בסתם משכון איירי מלבד מה שכתבתי בסמוך דלשיטת התוספות ע"כ משמע דע"י קבלת אחריות אסור בהנאה אפילו לאחר הפסח דאפילו בכה"ג שייך קנסא דר"ש. מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דלא מוקי הש"ס דמתניתין איירי בקיבל עליו אחריות דאם כן מאי איריא משכון אפילו פקדון נמי דמשמע דפשיטא ליה דבפקדון ממש נמי אם קיבל הישראל אחריות החמץ אסור בהנאה לאחר הפסח משום קנסא. ולע"ד תימא גדולה לומר כן דכיון שגוף החמץ הוא לגמרי של עכו"ם אם כן מילתא דפשיטא היא שאם עבר הישראל ולא ביערו צריך להחזיר החמץ לעכו"ם מיד וזה ביעורו שאומר לו הרי שלך לפניך והעכו"ם צריך לקבל ממנו שאין זה בכלל אחריות ואיסור הנאה נמי לא שייך בכה"ג כיון דדידיה קא מהדר ליה וכ"כ בעל מג"א בסימן ת"מ ע"ש וא"כ לפ"ז נהי דסברת התוספות דבמשכון כה"ג אסור בהנאה מטעם אחריות היינו כיון שהמשכון קנוי מיהא לישראל לשיעבוד ולאפותיקי ושייך למיקנסיה משא"כ בפקדון גמור אפשר דהתוס' גופייהו מודו דלא שייך למיקנסיה. ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בהא דלא מוקי מתניתין בהכי בלא"ה לא נתבאר ואין להאריך יותר. אחר זה ראיתי בל' הירושלמי בשמעתין דהך מילתא דפקדון של עכו"ם ביד ישראל וקיבל עליו אחריות פליגי בה אמוראי אי שרי לאחר הפסח או אסור ע"ש. אלא דאפשר דמאן דאוסר היינו דוקא באכילה ולא בהנאה כן נ"ל ולדעתי צ"ע לדינא דבלא"ה כיון דלאחר הפסח אינו אלא קנסא דרבנן א"כ בפלוגתא דאמוראי אית לן למיזל לקולא ודוק ותו לא מידי:

במשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג. ופרש"י ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ. והיינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיתוקמי כרבנן דרבי נחוניא דחייבי כריתות אפילו מזידין חייבין בתשלומין והוצרך לפרש כן משום דלקמן מוקמינן עיקרא כרבי נחוניא ב"ה ולדידיה ע"כ איירי ששגג בשתיהן כפרש"י לקמן ואפ"ה חייב והיינו לשיטתו לעיל דף כ"ט דאפילו ר' נחוניא מודה דבחייבי כריתות ומיתות שוגגין חייב כדפרישית לעיל מ"מ למסקנא דשמעתין משמע ליה לרש"י דטעמא דתנא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דבהכי ניחא לן לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא דחמץ אסור בהנאה דלא כר"י הגלילי דהא בכולה מתניתין דלעיל קתני להדיא דחמץ אסור בהנאה כן נראה לי בכוונת רש"י:

דף לב עמוד א

בגמרא כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי כו' לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנין כו'. ולכאורה לשון דלא גרע מגזלן אינו מדוקדק דהא ודאי גרע דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ילפינן מאשר גזל איכא למימר דהיינו משום דגזל במזיד ונתכוין לקנותו משו"ה מהאי שעתא אוקמא רחמנא ברשותיה משא"כ הכא באוכל תרומה בשוגג דפשטא דמילתא איירי נמי שנתחלף לישראל בביתו חולין שלו בתרומה ואוכלן ואם כן נראה דלא נתכוין לקנותו דהיתירא ניחא ליה דליקני ואיסורא לא ניחא ליה אלא דאפ"ה כיון דלקושטא דמילתא לאו דוקא בגזלן אמרינן הכי אלא אפילו בכל נזקין נמי כיון דאדם מועד לעולם הוה ליה למידק אם כן משעה שאכלו נעשה כגזלן עליה אע"ג דכתיב כי יאכל פרט למזיק מ"מ הא הכא הרי נהנה ממנו ולא מיקרי מזיק אם כן הא דקאמר דלא גרע מגזלן היינו דלא גרע מאוכל חולין של חבירו בשוגג וקסבר שהוא שלו אפ"ה משלם כשעת הגזילה וכן נראה מדקדוק לשון רש"י שכתב דלא גרע מחולין:

שם תנן האוכל תרומת חמץ כו' אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. וקשיא לי דלכאורה משמע דהאי תרומה דמתניתין איירי שעדיין לא באתה ליד כהן ואם כן שפיר הו"מ לאוקמי מתניתין כרבי יהושע לקמן בפרק אלו עוברין דף מ"ו גבי חלה דבכה"ג אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י והיינו משום דטובת הנאה אינו ממון. ואם כן בתרומה נמי נימא כה"ג דלפי זה שפיר הוי חמץ בפסח בר דמים כיון שמותר להשהותו לכתחלה דהא אפילו בהקדש איכא למ"ד לעיל דבכה"ג הוי דבר הגורם לממון ומיקרי שפיר בר דמים ואמאי דוחקא לאוקמי כר"י הגלילי דהוי דלא כהך מתניתין דפירקין דלעיל. ואפשר דניחא ליה לאוקמי מתניתין במילתא דפסיקא דאפילו בתרומה שבאתה ליד כהן איירי אלא דלע"ד צ"ע דאפילו למ"ד לפי מדה משלם אין חייב בכה"ג לשלם לכהן כיון דלאו ממונא חסריה וצ"ע ולקמן דף מ"ו אבאר עוד בזה:

בפירש"י בד"ה כרבי נחוניא ב"ה כו' וה"ה למתחייבי מיתת שמים כו' וסיפא דמתניתין כו' עס"ה. נראה דכל דברי רש"י בזה הדיבור היינו לפי שיטתו לעיל דף כ"ט ובפרק אלו נערות דהא דלרבי נחוניא יה"כ כשבת לתשלומין היינו דוקא במזיד ולא בשוגג וכדפרישית התם בפרק אלו נערות שהו' גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל וכתבתי שם מילתא בטעמא משו"ה כתב כאן דהוי מצי למיתני בחמץ דעלמא משא"כ לפי' התוספות דלעיל ודפ' אלו נערות דרבי נחוניא בין בשוגג ובין במזיד איירי אלא דוקא בתרומה חייב בשוגג כיון דתשלומין בשוגג הוא משום כפרה אם כן שפיר איצטריך למיתני דוקא תרומה משא"כ בחמץ גרידא אלא דלרש"י לא משמע ליה האי טעמא דכפרה כדפרישית לעיל דאדרבה מדמחייב רחמנא בתרומה בשוגג פשיטא ליה לרש"י דבכל דוכתא מחייב רבי נחוניא בשוגג בחייבי כריתות. מיהא הא דמשמע הכא דאפילו במיתה בידי שמים איירי רבי נחוניא היינו דוקא אליבא דאביי בפרק אלו נערות והכי נמי אביי איירי לעיל בשמעתין בסמוך משא"כ לרבא לא איירי רבי נחוניא במיתה בידי שמים אלא בכרת דוקא כדאמרינן התם איכא בינייהו זר שאכל תרומה ע"ש ועיין במהרש"א. ולפמ"ש יש כאן מקום עיון במ"ש התוספות לעיל להכריח סברתם דטעמא דשוגג חייב בתשלומין אף לרבי נחוני' היינו משום דתשלומין לכפרה הוא וע"ז כתבו תדע דאל"כ לרבא דפרק אלו נערות אמאי חייב בתשלומין כו' ע"ש והרי לפנינו דרש"י נזהר מזה כאן וכתב דבלא"ה הך אוקימתא אינו אליבא דאביי דמשוה מיתה בידי שמים לכרת כי היכי דלא נפשוט איבעיא דהכא מיהו למסקנא דמוקי לה כתנאי אם כן א"ש טפי לרבא דטעמא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דלפ"ז הוי כולה מתני' אליבא דהלכתא כרבנן דרבי נחוניא וכרבנן דר"י הגלילי כי הנך מתניתין דלעיל בכולה פירקין והדברים ברורים ודו"ק:

בד"ה פטור מתשלומין בין שוגג בין מזיד עכ"ל. ופירושו מוכרח מהא דמסיק אביי בסמוך דעיקר פלוגתייהו דר"ע וריב"נ היינו בהך מילתא לחוד אי בשוגג לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ולעולם דתרווייהו כרבנן דר"י הגלילי ס"ל דחמץ אסור בהנאה. ואם כן לפ"ז תרוייהו נמי סברי כרבנן דרבי נחוניא ב"ה דבכריתות ובמיתה בידי שמים לא שייך פטור דקים ליה בדרבה מיניה מיהו ריב"נ דמחייב ע"כ אשוגג לחודא קאי דבמזיד דתרומה לכ"ע חמץ לאו בר דמים הוא:

דף לב עמוד ב

בתוספות בד"ה ההוא מיבעי' כו' אע"ג דמאת הקודש קא דרשת כו' עס"ה. ולולי דבריהם נ"ל דקושטא דמילתא עיקר ילפותא היינו מאת הקודש אלא דממילא משום הך דרשא איצטריך נמי למכתב ונתן דלא סגיא בלא"ה דאורחא דקרא הוא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אלא דאבא שאול דלית ליה האי דרשא מייתר ליה כוליה קרא דונתן לכהן את הקודש דבלא"ה פשיטא דתשלומין קרן וחומש לכהן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו משו"ה משמע ליה מקרא יתירא היינו למידרש מיניה דבעינן שוה פרוטה. ובזה נתיישב' גם כן קושיית התוספות בדיבור הקודם דנהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך נתינה אפילו בפחות משוה פרוטה מ"מ הכא מקרא יתירא קא דריש כנ"ל:

בד"ה מעילה שלא חייב כו' תימא נימא היא הנותנת כו' עס"ה. ע' במהרש"א ומהר"ם שהאריכו בביאור כוונת התוספות בהאי דמיהו קשה לר"י. מיהו לולי שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה תירוץ התוס' דחוק מאד במ"ש דשפיר פריך בלא"ה ומאי שפיר בלא"ה דהא לפי האמת הוא להיפך דכיון דמסיק דמעילה חמורה פשיטא דיש לפוטרה מקרבן במזיד משום דהיא הנותנת אם לא שנאמר דכוונת התוספות דהאי לא אם אמרת היינו דבעי למימר דממ"נ איצטריך קרא דבשגגה אי מסברא דהיא הנותנת ואפילו את"ל דליתא להך סברא נמי איצטריך משום דאיכא למימר דמעילה חמורה אלא שכל זה דוחק. לכך היה נ"ל דקושיית התוספות מעיקרא ליתא דאיכא למימר דדוקא לענין גלות אמרינן הך סברא דהיא הנותנת כיון דשגגה זו נשתנית משאר שגגות שנתנו לכפרה משא"כ בזו שמסורה לב"ד לדונה בגלות דמה"ט קרי לרוצח חמורה לגבי שאר עבירות כדאיתא בפרק אלו נערות דף ל"ז ע"ב וכיון דאפילו בשגגות קפיד קרא דלא להוי ליה כפרה כ"ש היכא דאינו שוגג גמור. משא"כ בשאר חייבי כריתות שאף המזיד שלהם אין עונשן מסור לב"ד ואם עשה תשובה נפטר אף מכרת כדכתיב ונכרתה הנפש ההיא עונה בה לא אמרת אלא בזמן שעונה בה. ואם כן לפ"ז מצינו דאית ליה כפרה אפילו במזיד ע"י תשובה ואם כן היה מהדין דעכ"פ קרבן לייתי דהא בקרבן נמי לא הו"ל כפרה אלא אם שב מידיעתו וכ"ש במזיד ואפילו בעולה שמכפר' על חייבי עשה אמרינן בפ"ק דזבחים אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה וכיון דאפ"ה פטרה רחמנא בחייבי כריתות בתשובה גרידא ואפילו בלא קרבן והיינו ע"כ משום דלא אשכחן מזיד דמייתי קרבן אם כן מקשה שפיר והלא דין הוא:

ובזה נתיישב גם כן קושיא שניה שהקשו התוספות ועוד ד' המביאין על זדון כשגגה יוכיחו כו' דשאני התם דאיכא מלקות אפילו הכי גלי רחמנא דלייתו קרבן ולא לילקו כדאיתא בשבועות הפקדון דף ל"ז גבי הזיד בשבועה והתרה בו דמייתי התם נמי ברייתא דנזיר טמא וע"ש בתוספות באריכות. ובזה נתיישב' ג"כ מ"ש התוס' בסוף הדיבור מיהו קשה לר"י כבר הרגיש בזה ג"כ מ"ז ז"ל לתמוה על קושיית ר"י מהאי סוגיא דשבועות הפיקדון ע"ש ודוק היטב:

דף לג עמוד א

בתוספות בד"ה ומינה מה תרומה בכזית כו' דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אכילה וזה דלא כשיטת רש"י שכתב להדיא דבהנאת קודש נמי קאמר רבי דחייב מיתה והיינו מה"ט גופא דדון מינה ואוקי באתרא דהנאה דמעילה הוי כמו אכילה דתרומה דגזרת הכתוב הוא ואפ"ה מקשה שפיר מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית דבדרך ממ"נ אי דון מינה ומינה א"כ מעילה נמי בכזית ובאכילה דוקא ואי משום דאוקי באתרא מגזירת הכתוב א"כ אין זה מטעם חומרא דמעילה מתרומה אלא משום דבפחות מכזית נמי נהנה ומשו"ה חייבו רחמנא והא דלא מפרש באמת בהא דקאמר לא אם אמרת בשאר מצות היינו משום דמעילה חמורה וחייב אפילו אהנאה דזו אינו פירכא דבשאר מצות נמי אשכחן דחייב כרת אהנאה גרידא בהנך כריתות דלאו בני אכילה נינהו כדאמרינן המתעסק בעריות חייב שכן נהנה וכן בסך בשמן המשחה והרבה כיוצא בהן כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י ומ"ש התוס' עוד בדיבור הסמוך בד"ה אף מעילה בכזית תימא לר"י עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שכתב גם כן ליישב לפי שיטת רש"י בשמעתין:

בגמרא מר בריה דרבינא אמר ה"ק כו' שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור. ולכאורה יש לתמוה דאכתי התינח בשבת דגזירת הכתוב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ אכתי איכא למילף מעילה בק"ו משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן להדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ונראה ליישב דהתם טעמו בצידו שכן נהנה שטועם טעם איסור ממש בחלבים ועריות משא"כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה חולין גרידא שאין בהם אלא שינוי השם לבד. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בפרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב ושם הארכתי בענין המתעסק ומשם יש לעמוד גם כן עמ"ש התוספות כאן בסמוך בד"ה נתכוין לחתוך ע"ש. מיהו ר"נ ב"י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה"ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה משום הכי מוקי לה בכה"ג שלא נתכוין להנות ותליא בפלוגתא דאביי ורבא בפרק כלל גדול ע"ש ודו"ק:

בפירש"י בד"ה בכביצה נמי כו' אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן כו' והכי תניא בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהו כו' ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה עכ"ל. ולכאורה נראה דללשון שני משמע דרש"י סבירא ליה דהא דאמרינן דמקבל בכל שהו אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוס' בשמעתין ובכמה דוכתי ובפרק מרובה האריכו יותר וכתבו גם כן שרש"י חזר בו. אמנם לע"ד נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהך מילתא נ"ל דתליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ר"ע וחביריו דכיון דהאי דרשא מכל האוכל אשר יאכל דדרשינן מיניה דהיינו אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ודאי לכ"ע דרשא גמורה הוא מדאורייתא כדמייתי הש"ס בכמה דוכתי אלא דבהא מספקא להו לרש"י והתוספת אי הוי דרשא גמורה נמי לענין קבלת טומאת עצמן והאי ריבויא דכל אסמכתא בעלמא הוא או דוקא לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מרבינן לה מריבויא דכל. אם כן לפ"ז נראה ברור דלמאי דקי"ל בפשיטות בכולה תלמודא דאין שני עושה שלישי בחולין ודלא כר"ע דדריש יטמא יטמא וא"כ ע"כ דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא פשטא דקרא בטומאת עצמן איירי דהא האי אוכל דקרא היינו שני שנטמא ע"י אויר כלי חרס שהוא ראשון ע"י שרץ שהוא אב הטומאה כדאיתא לעיל בפ"ק בשיטת ר"ח סגה"כ ולפי זה הא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא תו לא מצינן למימר דהא דילפינן מינה דבעי כביצה היינו שאין מטמא אחרים פחות מכביצה דהא אפילו בכביצה נמי אין מטמא אחרים דאין שני עושה שלישי אע"כ דלענין טומאת עצמן איירי קרא דבעי כביצה והא דדרשינן בת"כ בריבויא דכל דטומאת עצמן בכל שהן אי מוקמינן לה כרבנן ע"כ אסמכתא בעלמא ואף אם נאמר דדרשא גמורה היא שפיר איכא לאוקמי כר"ע דדריש יטמא יטמא ושני עושה שלישי בחולין דהא בלא"ה אמרינן בריש מגילה דסתם סיפרי (שהיא ברייתא דתורת כהנים) ר"י היא ואליבא דר"ע. ומכ"ש דלמאן דסבירא ליה לעיל בפ"ק דף ט"ו דאין טומאה למשקין כל עיקר א"כ בלא"ה אי אפשר למשכח בהאי אוכל דקרא שיטמא אחרים מדאורייתא דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ובכלי כ"ש דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ותו לא משכחת שלישי אלא ע"י עצים ולבונה שהיא גם כן מחלוקת בין רש"י ותוספות אי דאורייתא אי דרבנן וכדמשמע לקמן בסוף הסוגיא דעצים ולבונה מעלה בעלמא נינהו. ובזה נתיישבו כל הסוגיות שהביאו התוספות דלא סתרן אהדדי ואין צורך לומר גם כן דרש"י חזר בו דבכל מקום מפרש לפי ענינו וכאן אין להאריך ודעתי לבאר אי"ה בל' התוספות בפרק מרובה אם יגזור ה' עלי בחיים:

דף לד עמוד א

בתוס' בד"ה מחמין לו חמין כו' אומר ר"ת דלכהנים של בית ר' היו עושין כו' עס"ה. ולכאורה מלשון רש"י לא משמע כן מדכתב להדיא אע"ג שר' אוכל חולין בטהרה היה משמע דלרבי ולבני ביתו עצמו היו עושין כן ומאי דקשיא ליה לר"ת דלישראל אסור בהנאה של כילוי יש ליישב ע"פ מ"ש בפרק במה מדליקין דף כ"ד וכ"ה דהא דהנאה של כילוי אסור אפשר דאינו אלא מדרבנן והאי דרשא דמשמרת תרומותי דמייתי ר"י כאן אסמכת' בעלמא היא וכמו שכתבתי שם ג"כ בשם בעל ספר משנה למלך וא"כ יש לקיים פרש"י דאפשר דהני חטין של תרומת ח"ל היו שהיו לוקחין בזול וא"כ הא אשכחן שהקילו חכמים הרבה בתרומת ח"ל וא"כ לא שייך להחמיר לאסור בהנאה של כילוי אפילו את"ל דמסתמא איירי בתרומת א"י דר' בא"י הוי אפ"ה איכא לאוקמי בתרומה שנטמאת ע"י טומאה מדרבנן וא"כ אפשר דבכה"ג נמי לא אסרו בהנאה של כילוי וק"ל:

בגמרא אמר רב ששת מאי אסורין כו' הואיל ואיפסלו להו בהיסח הדעת. ופרש"י כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלים בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה כו' וכן נראה בכוונת התוס' דמשו"ה כתבו בד"ה פסול הגוף הוי תימא דלעיל אמרינן כו' ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל והיינו דקשיא ליה נמי למהרש"א ז"ל בהא דאמרינן לקמן גבי אם זרק הורצה אמאי הורצה כיון דהיסח הדעת פסול הגוף הוי ע"ש. מיהו לולי פרש"י בזה היה נ"ל דהאי היסח הדעת דהכא לאו משום דכשנטמאו מתחילה הסיח דעתו מהם דמאי פסקא דכיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה אם כן מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא אלא הא דקאמר הכא שנפסלו בהיסח הדעת היינו כגון ששתלן ומהאי שעתא ודאי מעיקרא אסח דעתיה ולא עביד לה שימור אם כן לפ"ז אין מקום לקושיית התוספות אמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה דהא קמן שלא הסיח דעתו מהם שהרי היתה מונחת במקום המוצנע ועוד דבספק טומאה איירי התם והוא מוזהר עליה שלא יסיח דעתו מכ"ש לשורפן ולהפסידן בידים ודוקא ע"י גרמא התירו לו להניחן במקום התורפה וכמ"ש לעיל בפ"ק באריכות והעתקתי לשון הירושלמי ע"ש. ואם כן לפי זה כ"ש דאין מקום למה שדקדק מהרש"א ז"ל בהאי דאם זרק הורצה דלקמן. כך היה נראה לי לכאורה אלא דמלשון רש"י והתוספות לא משמע כן מיהו יש ליישב קצת דמ"ש רש"י דהאי כשנטמאו מתחילה כתב כן אליבא דמ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם אלא לשומרן בשמירה מעולה בין בקדשים ובין בתרומה א"כ שפיר י"ל דלא שייך האי היסח הדעת אלא היכא דקים לן שהסיח דעתו ממנה כגון שלא הניחה במקום המשתמר. נמצא דלפ"ז אכתי נתיישב' קושיית התוס' וקושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם כו' עס"ה. יש לתמוה דמאי קשיא ליה לר"י מעיקרא כיון דפשטא דמילתא משמע כמו שתירץ הר' אלחנן דמשעה שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דר"י נמי נחית לסברא זו דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי היינו היכא דניכר שהסיח דעתו מהם כגון שהניחה במקום התורפה שיד כל אדם ושרצים ממשמשין בהם. אם כן לפ"ז הזריקה בלול לא היה מיקרי היסח הדעת כיון שהיה במקום מיוחד בעזרה ומסתמא אותו מקום מוצנע הוי שהרי מוזהר לשומרן שלא יסיח דעתו מהם כן נראה לי בכוונת ר"י אם כן לפי זה האי קושיית התוספות בדיבור הקודם לאו אליבא דר"י נינהו ודו"ק:

דף לד עמוד ב

בגמרא יתיב רב דימי וקאמר כו' אמר ליה אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דלמא כו'. ולכאורה משמע מכל השקלא וטריא דמספקא ליה לאביי אי שייך שום מעלה דרבנן בקדושת פה או לא והא ודאי ליתא דודאי אשכחן כמה מעלות וחומרות שהחמירו חכמים אפילו בקדושת פה בחולין גרידא נמי מצינו כמה חומרות שהחמירו חכמים בין לענין טומאה וטהרה ובין לענין איסורין. ואם נאמר דאה"נ דדוקא בהאי מעלה דהשקה מספקא ליה לאביי דא"כ לא א"ש הא דפשיט ליה רב דימי כיוצא בה שמעתי דמה ענין זו לזו ואין תקנות חכמים דומה זו לזו וכ"ש לכל הנך אף אנן נמי תנינא דמייתי הש"ס בסמוך לא א"ש לפ"ז שהרי אין הנדון דומה לראיה כלל וכ"ש במאי דמייתי דהעריב שמשו אסור בקדשים מדאורייתא היא ולאו מעלה ולא אשכחן לה נמי אלא בקדושת הגוף. והנלע"ד בזה דדוקא בכה"ג דהכא מספקא ליה לאביי דכיון דהשקה מדאורייתא היא שמטהרת המשקין מטומאתן ואם כן כבר יצאו מטומאה לטהרה גמורה אלא דמשום מעלה דקדשים תקנו חכמים שלא יועיל להם השקה לטהרן מטומאתן דמעיקרא משו"ה כמו זר נחשב לומר דשייך תקנה בכה"ג כיון דבשעת השקה חולין גמורין הוי ולא היה בהם אלא קדושת פה דלא הוי אלא כהזמנה בעלמא לשם מי חג דאפשר דבכה"ג מיחזי כחוכא וטלולא שתועיל הטבילה לחצאין. ועוד דהא ודאי פשיטא דהאי מעלה דלא מהני השקה היינו דוקא לענין טומאת עצמן כמו שפרש"י בדיבור הקודם לענין שתילי תרומה אם כן אפשר דכה"ג לא שייך למיעבד מעלה אלא בהקדש גמור שיש עליהם חיבת הקודש ובהא פשיט ליה שפיר מענבים שנטמאו דאע"ג דלכל דבר משקין מיפקד פקידי ואם כן לא קיבלו טומאה כלל אפ"ה עבדו רבנן מעלה אפילו ע"י הזמנה בעלמא שיהא להם טומאת עצמן בענין זה אף ע"ג דעדיין טהורין גמורין הם כ"ש למאי דמסקינן דאיירי דנגעו בשני. והשתא א"ש נמי הא דקאמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והיינו כפרש"י אלא דמהרש"א כתב על פירושו דלא ידע מהיכן משמע ליה לרש"י דאפילו בקדושת פה איירי ולמאי דפרישית א"ש דכיון דפשטא דקרא ונתן עליו מים משמע שעיקר מצותו שיתן האפר לכתחילה בתוך הכלי ואח"כ מקבל בכלי אחר מים מן המעיין ונותן לתוך אותו הכלי ואפ"ה משמע מהך ברייתא דדריש מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי דמשמע שנותן המים תחילה ואח"כ האפר וזה דלא כמשמעות הכתוב דכתיב ונתן עליו וע"כ דמשום הך מעלה שראו חכמים דליטול המים מן המעיין באותו הכלי עצמו כדי שיהא לו שם מים חיים בשעת השקתן וע"כ היינו משום מעלה בעלמא שעשו באפר פרה אע"ג דהשתא בשעת השקתן לא היה עליהם שום קדושת אפר פרה שלא נקרא המים מקודשין אלא לאחר נתינת האפר ואם כן ע"כ דאפילו ע"י הזמנה בעלמא שהוזמנה לאפר פרה עשו חכמים הך מעלה שתהא חיותן בכלי אף שהן שלא כעיקר מצותן כיון דבדיעבד מיהא רשאי לעשות יוכל להקדים איזה מהן שירצה כדאיתא בסוטה דף ט"ז ע"ב ע"ש כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

דף לה עמוד א

בגמרא אמר רב שימי בר אשי אף אנן נמי תנינא טבל ועלה כו' בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה ה"נ מעלה. כבר כתבתי שאין הנדון דומה לראיה כלל דהא הכא לאו בקדושת הפה איירי אלא באכילת קדשים דקדושת הגוף נינהו. ועוד דמאי לשון מעלה שייך כאן כיון דמדאורייתא היא וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה תנינא ועוד דלשון רש"י עצמו סותר דברי עצמו תכ"ד דמעיקרא כתב דעבוד רבנן מעלה ומסיים מדאורייתא ונלע"ד ליישב עפמ"ש לעיל דעיקר מילתא דמספקא ליה לאביי מעיקרא היינו משום דלא משמע ליה שתועיל השקה לחצאין דלא אשכחן דכוותיה בדאורייתא ומשו"ה הוי משמע ליה טפי דכיון דמעלה כי האי חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו בקדושת הגוף דוקא וע"ז מייתי רבי שימי ב"א שפיר ראיה דמעלה כי האי לאו חידוש הוא דודאי אשכחן דכוותיה בדאורייתא דטבילה מהני לחצאין והיינו מדתנן טבל ועלה כו' בתרומה אין בקדשים לא והיינו במחוסר כיפורים אע"ג דמכיון שטבל ועלה והעריב שמשו קרייה רחמנא טהור וכדאשכחן נמי דטבול יום קרייה רחמנא טהור אפילו לענין הזאה ואפ"ה כטמא שויה רחמנא לענין אכילת קדשים דלא מהני ליה מה שטבל ועלה אלא צריך טבילה אחרת כדתנן בפרק חומר בקודש דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש ובמעלות דרבנן קחשיב לה התם אם כן לפי זה יפה כתב רש"י דעבדו רבנן מעלה לשויה כטמא אפילו במאי דקרי' רחמנא טהור והיינו מה"ט גופא כיון דחוינן דמדאוריי' מהני טבילה לחצאין למעשר ולא לתרומה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דמשו"ה תקנו דמחוסר כיפורים צריך טבילה אחרת א"כ לפ"ז ממילא דלית לן לפלוגי בין קדושת הגוף לקדושת פה דאידי ואידי קדשים מיקרי כנ"ל ומכ"ש דא"ש בהא דמייתי רב אשי אף אנן נמי תנינא מוהבשר לרבות עצים ולבונה דקדושת דמים נינהו ולאו בני קבולי טומאה כלל נינהו מדאורייתא ואפ"ה עבדו מעלה משום חיבת הקודש אם כן ה"ה לנסכים אע"ג דקדושת פה נינהו מהני להו חיבת הקודש כנ"ל נכון בעזה"י בישוב הסוגיא ודו"ק:

במשנה אלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטין ובשעורין כו' ובגמ' תנא כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ופרש"י דלענין תרומה איירי והתוספות כתבו דלענין חלה איירי ולקושטא דמילתא אפשר דדא ודא אחת היא. מיהו לע"ד נראה דהא דמייתי הש"ס הך ברייתא הכא בשמעתין ובתר הכי מקשה הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי ולא מקשה הכי אפשטא דמתניתין אם כן משמע דהך ברייתא אפשטא דמתניתין לענין מצה נמי קאי דאי לאו דהני מיני חטין ושעורין נינהו נראה דלא היה יוצאין בהן י"ח בפסח דהא במצה לחם עוני כתיב ובקרא לא אשכחן דאיקרי לחם אלא חטין ושעורין בלבד מקרא דארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה לחם וכה"ג אשכחן במנחות דמיקרי לחם משא"כ כוסמין ושיבולת שועל ושיפון לא אשכחן דמיקרי לחם ואי משום היקישא דבסמוך דמצה היינו היכא שבא לידי חימוץ מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דאתרתי קפיד קרא שיהא נקרא לחם שיוכל לבא לידי חימוץ ומשו"ה מייתי הך ברייתא דלקושטא דמילתא הנך מיני חטין ושעורין נינהו ויוכל ג"כ לבא לידי חימוץ וא"כ הוי בכלל לחם דהא לקושטא דמילתא הכי הוא דמברכין עליהן המוציא וברכת בורא מיני מזונות כדאיתא בפ' כיצד מברכין והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין אלא דהתם יליף להנך ג' מינים מריבוי' דעריסותיכם דכתיב בחלה לחד תנא ולאידך תנא מהיקישא דבסמוך א"כ למאי דמייתי הכא הך ברייתא דהני מיני חטין ושעורין נינהו אהך ריבויא דעריסותיכם נמי סמיך דלא בעינן חטין ושעורין ממש אלא אפילו מיני חטין ושעורין ואהא מקשה שפיר הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי דדלמא הנך נמי מריבויא דעריסותיכם מרבינן דאפשר דהנך נמי מין דגן נינהו כדאשכחן לרבי יוחנן בן נורי וכדאיתא נמי בפרק כיצד מברכין ואהא משני שפיר דממעטינן להו מהיקישא דבכה"ג מסיק נמי בירושלמי דפליגי ריב"נ ורבנן אי באין לידי חימוץ כנ"ל נכון וע' בתוספת דמנחות דף ע' ודו"ק:

בגמרא דתניא רבי יוחנן ב"נ אוסר באורז ודוחן כו' איבעיא להו שקרוב להחמיץ כו' ת"ש דתניא ריב"נ אומר אורז מין דגן הוא כו'. ולכאורה יש לתמוה כיון דמעיקרא מהך ברייתא קמייתא לא משמע מידי דחייבין על חימוצו כרת דלשון אוסר גרידא לכתחילה משמע וקתני נמי שקרוב להחמיץ משמע דחמץ גמור לא הוי וכ"ש דלא שמעינן מינה דיוצא י"ח בפסח דאפשר דריב"נ נמי מודה דלא מיקרי לחם ולא מהני בהו היקישא כדפרישית וא"כ טפי הו"ל לאתויי מאידך ברייתא דכולהו בהדיא קתני להו התם. והנראה בזה דאפ"ה ניחא ליה לאתויי נמי הך ברייתא קמייתא דשמעינן מינה דאורז ודוחן כהדדי נינהו לריב"נ תרווייהו מין דגן נינהו ולרבנן תרווייהו לאו מין דגן נינהו וכבר אפשר דדוחן דמי טפי למיני דגן כדאשכחן בקרא ביחזקאל סי' ד' דכיילי רחמנא פת חיטין ושעורין ודוחן וכוסמין בחד קרא וק"ל:

שם אמר רב' בב"ח אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצו כרת. ופירש"י דאיירי שלא נתן בו מים משמע מפירושו דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שנתן בו מים אפילו עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליה כרת ונראה שיצא לו כן מההיא סוגיא דמנחות דף נ"ז שהביאו התוס' בסמוך דר"ל גופיה קאמר התם דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ היינו משום דמגבלה במים וכשרה ומשמע ליה לרש"י דלפ"ז ע"כ מי פירות ומים הוי חמץ גמור דאי ס"ד דחמץ נוקשה הוא לא אשכחן דמיקרי חמץ לענין כל המנחות דדוקא לענין חמץ בפסח משמע לקמן בפרק אלו עוברין דמרבינן ליה מקרא וכמו שאבאר שם משא"כ לענין מנחות לא אשכחן דמרבי ליה קרא ואע"ג דהתוס' בפרק אלו עוברין כתבו בשם ר"י דהתם לענין מנחות נמי איכא שום קרא אפ"ה אפשר דלרש"י לא משמע ליה וכמו שאבאר שם כך היה נ"ל לכאורה אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה חדא דאדרבה משמע דכיון דר"ל אליבא דמ"ד דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ איירי התם אם כן ממילא מהאי קרא גופא שמעינן לה דשייך חמץ נוקשה במנחות אע"ג דליכא אלא לאו גרידא וכדמשמע נמי מסוגיא דמנחות דף נ"ג ובפ"ק דחולין דף כ"ג לענין שיאור דנוקשה הוא דמקשה הש"ס בפשיטות מדלקי עליה חמץ הוא משמע דאע"ג דליכא כרת אפ"ה הוי חמץ לענין מנחות וכמ"ש התוס' לקמן בפ' אלו עוברין. ועוד דאי ס"ד דרש"י משמע ליה דר"ל דוקא לענין מי פירות גרידא בלא מים איירי א"כ מעיקרא מאי קס"ד דר"פ ור"ה ברי' דר"י לפרש טעמיה דר"ל מהיקישא אטו מי לא הוי ידעי הנך אמוראי בתראי דמי פירות גרידא לא הוי חמץ גמור לענין כרת הא לקמן בפירקין מסיק רבא בפשיטות דמי פירות אין מחמיצין ומותר אף לכתחילה ואינהו תלמידי דרבא הוי ובהאי סוגיא דמנחות גופא דמקשה הש"ס בפשיטות מנחת נסכים מי פירות הוי ואין מחמיצין משמע מיהא דבמי פירות בלא מים מילתא דפשיטא היא דלא הוי חמץ גמור. ועוד דהא ודאי למאי דס"ד בשמעתין מעיקרא דטעמא דר"ל משום היקישא הוא ודאי משמע דאפילו עם מים קאמר ר"ל דאין חייבין כרת כיון דבכה"ג אינן יוצאין י"ח מצה דהוי מצה עשירה כדמשמע לקמן בפירקין גבי חלת תודה ורקיקי נזיר דאי לאו דשמנן מועט מצה עשירה הוי קרינן בהו אע"ג דמים עיקר ואם כן מסתמא מסקנא דטעמא דר"ל דמי פירות אין מחמיצין בכה"ג גופא איירי אפילו עם מים. לכך נראה דרש"י נמי לא בא לומר אלא דאפילו בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא דהכי משמע ליה לישנא דר"ל דסתמא קאמר עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אלמא דאפילו בלא מים איירי. ואף דלפ"ז נמי קשה הא דרבא לקמן בפירקין אלא דיש ליישב כמו שאבאר במקומו ובסמוך בל' התוס' ועדיין צ"ע ובקונט' אחרון אבאר יותר דנ"מ טובא לדינא ודו"ק:

שם איתיביה ר"ה בריה דר"י לר"פ המחהו וגמעו כו' והא הכא כו'. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא הא בפרק העור והרוטב דף ק"כ מסיק הש"ס להדיא דהא דבהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת היינו משום דכתיב והנפש לרבות השותה וכיון דשתיה קרי לה אם כן מילתא דפשיטא היא דמה"ט אין יוצא י"ח בפסח דהא אכילה כתיב בה ושתיה כה"ג לאו בכלל אכילה כמ"ש התוספות שם בחולין להדיא. ועוד דהא במצה לחם בעינן ובכה"ג ודאי לאו לחם מיקרי שאין בו תואר לחם וכ"ש דדרך שתייה הוא. והנלע"ד בזה דהתם בסוגיא דחולין דלענין משקין היוצאין אי הוי כמותן איירי שפיר אמר הש"ס דהנפש לרבות השותה דאע"ג דבכל איסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן אפ"ה חמץ שאני דכתיב והנפש לרבות השותה מדאשכחן נמי בנבילה ושרצים דמשקין היוצאין מהן כמותן משא"כ הכא דבעי ר"פ למימר דחמץ איתקש למצה לגמרי ומאי דליתא בהאי ליתא בהאי אם כן מקשה ליה ר"ה שפיר מהמחהו וגמעו דלא אתי ריבוי' דהנפש ומפיק לה מהאי הקישא והאי ריבויא דהנפש הוי לן לאוקמי לדרשא אחריתי דהא בלא"ה משמע בפרק העור והרוטב דרבי אליעזר דפליג אדר' יהושע וסבר דבכל דוכתא משקין היוצא מהן כמותן אף לענין תרומה וערלה א"כ ע"כ האי נפש דחמץ מפיק ליה לדרשא אחריתי. ועוד י"ל דהכי פריך דכי היכי דבהמחהו וגמעו כיון דמסברא יש לחלק בין חמץ למצה לא שייך ביה האי היקישא א"כ לענין מי פירות נמי סברא גדולה יש לחלק דבמצה לחם עוני בעינן ובחמץ לא שייך הך מילתא כלל כנ"ל ודו"ק:

דף לה עמוד ב

בתוספות בד"ה ומי פירות אין מחמיצין כו' אבל לאו אית ביה עכ"ל. נראה דמ"ש דלאו אית ביה היינו דכיון דמשמע להו השתא דמי פירות נוקשה מיקרי א"כ הא אמרינן לקמן בר"פ אלו עוברין להדיא דהרי אלו באזהרה וכדמסיק הש"ס התם דהיינו כר"מ דנוקשה וחמץ ע"י תערובת כהדדי נינהו ומרבינן לה ללאו מריבויא דכל מחמצת ולקמן בפרק אלו עוברין אבאר באריכות אי"ה ע"ש:

בא"ד וקשה דלקמן מסקינן גבי קמחא דאבשונ' כו' משמע דשרינן לגמרי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושי' זו דאטו גברא אגברא קא רמית דהתם מר זוטרא קאמר לה ומשמע נמי לקמן בהך סוגיא גופא דאביי ורבא פליגי בהאי דמי פירות דלאביי מחמיצין. ועוד דבר"פ כל המנחות מייתי הש"ס דפלוגתא דתנאי היא לענין מחמיצין בתפוחים ע"ש ומייתי נמי מתניתין דתפוח שריסקו. ואם כן לפ"ז תו לא קשיא הך סוגיא דהכא כיון דאליבא דר"ל איירי אם כן שפיר מצי סבר ר"ל דבכל מי פירות כרת הוא דליכא הא איסורא איכא. והנראה בזה דמשמע להו להתוספות כיון דכל הנך אמוראי בתראי דשמעתין שקלו וטרו במילתא וטעמא דר"ל משמע דס"ל כוותיה וא"כ מקשו שפיר מסוגיא דלקמן דמשמע אליבא דהלכתא דמי פירות גרידא אין מחמיצין כלל. ועוד נראה דהתוס' לאו מקושיא זו דקמחא דאבשונא לחוד קא סמכו דבלא"ה אין זו קושיא כל כך דהתם לענין חששא בעלמא איירי כמו שיבואר שם וע"כ שכן צריכין אנו לפרש לפי שיטת רש"י דשמעתין שכתב להדיא דבלא מים איירי ר"ל משמע דאיסורא מיהא איכא וא"כ ע"כ צריך לפרש סוגיא דלקמן כדפרישית וכן מצאתי להדיא בלשון התוס' עצמן במנחות דף נ"ד ע"ש וא"כ לפ"ז נראה דהתוס' לא כתבו קושיא זו אלא לרווחא דמילתא אבל עיקר קושייתם היינו דקשיא להו דר"ל אדר"ל גופא מסוגיא דמנחות כמ"ש בשם ר"ת ומה שיש לדקדק עוד בזה בל' התוס' יבואר בר"פ אלו עוברין דף מ"ג ובקונטרס אחרון אבאר יותר ודו"ק:

בד"ה וקשה לרשב"א דחומץ האדומי כו' והא חומץ אדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים כו' עס"ה. משמע דפשיטא להו להתוספות דהאי דמי פירות אין מחמיצין כלל גמור הוא בכל הפירות שבעולם וצ"ע דהא לעיל דף כ"ח ע"ב כתבו התוספות בד"ה מחמת דבר אחר פי' ריב"א דהיינו שמחמץ ע"י שמרי יין וכתבו שם דלא דמי לעיסה שנילושה ביין אלמא דלאו כלל גמור הוא דא"כ בפשיטות מצינן למימר דהאי דחומץ האדומי לא הוי בכלל מי פירות אלא שדומה לשמרי יין וצ"ע שלא נזכר דין זה דשמרי יין בשום פוסק ראשון או אחרון. דלפ"ז אפשר דכי היכי דאשכחן דשמרי יין מחמיץ ה"ה נמי איכא מיני אחרינא שמחמיץ ולקמן בפ' אלו עוברין אבאר יותר:

פיסקא ויוצאין בדמאי וכתבו התוספות דר"י מסופק אי איירי דיעבד או לכתחילה ונראה דהאי דיעבד דר"י לאו היינו בענין שאין לו שום כזית מצה אלא זו דאם כן לא הוי מקשה בגמרא דמאי הא לא חזי ליה דהא אפילו בטבל גמור מדאורייתא אפשר דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה כמ"ש התוס' בשם הירושלמי לענין חדש אם לא למאן דדריש הך דרשא דברייתא בסמוך כל מה שאין אסור משום בל תאכל חמץ לבד אינו יוצא בו ואם כן אפי' את"ל דעשה דמצה אין דוחה ל"ת דטבל דחמיר אפ"ה מדמאי לא קשה מידי דהא בכמה דוכתי העמידו חכמים דבריהם במקום עשה אע"כ דהאי דיעבד היינו אם אכל כבר כזית מצה של דמאי אם צריך לחזור ולאכול כזית מצה אחרת וא"כ לפ"ז שפיר מקשה הש"ס דמאי הא לא חזי ליה ואם כן פשיטא דאינו יוצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולאכול כזית מצה אחר כיון דדמאי ספק טבל הוא והיינו בא' מהטעמים שכתב רש"י דהמקשה לא אסיק אדעתיה דבדמאי יש להקל יותר כיון דרוב ע"ה מעשרין הן כן נראה לי ומה שיש לדקדק עוד בהאי שקלא וטריא דדמאי ובהא דמייתי ר"ה בסמוך ברייתא דב"ש וב"ה כתבתי בפרק ג' שאכלו ע"ש. ומתוך מ"ש שם נתיישב גם כן הא דמקשה הש"ס בסמוך אבל לא בטבל פשיטא אע"ג דבסמוך מייתי ברייתא דקתני להדיא יכול יוצא אדם י"ח בטבל ולמאי דפרישית התם א"ש:

דף לו עמוד א

בגמרא ת"ר יכול יוצא אדם י"ח במעשר שני כו' ר"ע אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל לחם עוני כו' מ"ט דר"ע. נראה דקים ליה לתלמודא דהאי מצות מצות ריבה דקאמר ר"ע לאו לענין מעשר שני לחוד איצטריך אלא לשאר מילי דע"כ הכי הוא אליבא דר"י הגלילי ואם כן מקשה שפיר מ"ט דר"ע דטפי הו"ל למידרש האי קרא דלחם עוני למעט נמי מעשר שני כיון דעוני קרינן ואהני קרי למעט מעשר שני והכתיב למעט עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש וע"ז משני שפיר מי כתיב לחם עוני עני כתיב וא"כ תו לית לן למעט מעשר שני אלא מרבינן לה ממצות מצות ריבה והא דקרינן עוני היינו כדמסיק לקמן שעונין עליו דברים הרבה כנ"ל:

שם וסבר ר"ע עיסה שנילושה כו' והתניא אין לשין כו' ואמר ר"ע שבתי היתה כו'. ויש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו מי לא אסיק אדעתיה דהא דאמר ר"ע פרט לעיסה שנילושה איירי דוקא בי"ט ראשון דבעינן לחם עוני למצות חובה משא"כ בשאר ימים דעיקר אכילת מצה רשות מכ"ש דלא בעינן לחם עוני ואידך ברייתא משמע להדיא דאיירי בי"ט שני דהא אפילו ר"ג לא קאמר אלא אין לשין משמע לכתחילה ואי לענין מצות חובה איירי הוה ליה למימר דאין יוצאין י"ח. ועוד דהא ר"ג תשרף קאמר וע"כ היינו משום חימוץ ואם כן מילתא דר"ע נמי איירי בי"ט שני ולענין חימוץ פליגי אי בעינן שימור במי פירות או לא או אפשר דאפילו שימור לא מהני לרש"י כדאית ליה ולהתוספות כדאית ליה כדפרי' לעיל. והנלע"ד בזה ליישב ע"פ סוגיא דמנחות דף נ"ז שהביאו התוספות לעיל בפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי אי מרבינן מנחת נסכים לחימוץ משום דמי פירות נוקשה מיהא הוי כיון דמגבלן במים או לא וא"כ הא מסקינן התם דרבי יוחנן מפיך להך ברייתא דר"ע לדר"י הגלילי דר"ע הוא דדריש לרבות מנחת נסכים לחימוץ כיון דנוקשה הוא משא"כ לר"י הגלילי ואינך תנאי דהתם דף נ"ג מי פירות אין מחמיצין כלל לענין מנחות נקטינן מיהא דר"ע מחמיר טפי במי פירות לענין חימוץ מרבנן א"כ מה"ט גופא לא משמע ליה לתלמודא למימר דר"ע מיקל בלישת מי פירות אפי' בחמץ בפסח דחמיר טפי מחמץ דמנחות:

ועוד דבלא"ה משמע בר"פ אלו עוברין דנוקשה ועירובו לענין חמץ כהדדי נינהו אליבא דרב וא"כ כיון דלר"ע עירובו אסור מדאורייתא בכותח הבבלי דהא שמעינן לר"ע דטעם כעיקר מדאורייתא א"כ מסתמא מחמיר נמי בנוקשה מכל זה הוי משמע ליה לתלמודא דר"ע לא איירי לענין י"ט שני אלא לענין י"ט ראשון דאפילו כשנשתמרה כראוי ובמי פירות לחוד אפ"ה אין יוצא בה משום מצה עשירה. ועוד נראה דכיון דר"ע היה לש בעצמו אלמא דבמצות חובה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו כמו שהיה עושה הרא"ש ז"ל וע"ז משני הש"ס דלעולם בי"ט שני מיירי ובמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ובעי זריזות ומשו"ה היה לש בעצמו כדאשכחן במנחות שמסור לזריזין כנ"ל. ובעיקר פלוגתא דר"ע וחכמים לענין חימוץ דמי פירות אי איירי במים או בלא מים כבר כתבתי לעיל שהיא מחלוקת בין רש"י ותוספות ועיין בלשון הרא"ש בשמעתין שהעתיק לשון הרי"ף והבין מפירושו של הרי"ף דאפילו במי פירות עם מים סובר דלא שייך ביה חימוץ כלל ולכן השיג עליו ובאמת אין זה כוונת הרי"ף אלא לענין שממהר להחמיץ פליגי ולעולם דשימור בעי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בשיטת הרי"ף דע"כ הכי הוא דאי ס"ד דאפילו בכה"ג לר"ט לא בעי שימור כלל אם כן אמאי איצטריך למעט משום דהו"ל מצה עשירה ותיפוק ליה דבלא"ה אין יוצאין בה כיון דלא שייך ביה ושמרתם את המצות ומה שיש לדקדק בכל זה ובל' הרא"ש שדבריו בשמעתין נראין כסותרין דבריו שבר"פ אלו עוברין בענין כוונת הרי"ף כבר הרגישו בו האחרונים ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לבאר בקונטרס מיוחד באריכות אי"ה דנפקא מיניה טובא לדינא:

דף לו עמוד ב

בתוספות בד"ה אוציא חיטין ושעורין כו' ואין לומר אם כן נוציא כל חמשת המינין כו' עס"ה. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שהוא על פי הגהת מהרש"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב דהג"ה זו אינו מובן לו ולכך כתב דהגירסא היא ואם תאמר אם כן נוציא כל חמשת המינין ומה שלא תירצו התוס' כלום והניחו בקושי' מצינו כמו כן במקומות אחרים בלשון התוס'. ולע"ד מלבד שזה דוחק אלא דאי אפשר לקיים כלל גירסת מהרש"א כיון דבאמת נראה שאין תירוץ לקושיא זו ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו דהיאך אפשר לומר דהא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חמשת המינין ממש דהא אי אפשר בענין אחר ועקרת מצות מצה שבתורה דאנן לחם בעינן ואין לחם אלא מה' מינין ובעינן נמי דבר הבא לידי חימוץ ולא אשכחן אלא בה' מינין והא ודאי דאין לפרש דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו דמה"ט גופא ע"כ דליתא להיקישא דמצה ומרור דא"כ עקרת מצות מצה הא ליתא דא"כ מאי האי דקאמר מצות מצות ריבה האי ריבויא למה לי אע"כ דעיקר כגירסת מהרש"ל דגרסינן ואין לומר אלא דלמאי דפשיטא ליה למהרש"א דכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מיני ביכורים נינהו נראה שאינו כן דלע"ד לא אשכחן לה בשום דוכתא בש"ס וגם בלשון הרמב"ם בהלכות ביכורים וא"כ הדעת מכרעת דנהי דכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורין היינו לענין חלה ותרומה וכלאים כפרש"י והתוספות לעיל וכ"ש לענין דמקריין לחם דילפינן לה מחלה מריבוי' דעריסותיכם כמ"ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי או משום דהוי בכלל לחם לענין חמץ ומצה כיון שבא לכלל חימוץ ומהיקישא דלעיל משא"כ לענין ביכורים לא מהני מה שהן ממיני חטין ושעורין אלא חטין ושעורין ממש בעינן וילפינן לה במנחות מג"ש דארץ ארץ מקרא דארץ חטה ושעורה. ועוד דהא לענין ביכורים אפילו בהנך ז' מינים עצמן אין מביאין אלא ממיני המובחר שבהם כדתנן ואין מביאין מתמרה שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן מה"ט גופא כ"ש לענין כוסמין ואינך דגריעי טובא מחטין ושעורין גופייהו וא"כ מסתמא אינן בכלל הנך ז' מינים דשבח א"י ולפ"ז עולין דברי התוס' כאן יפה שלזה הענין עצמו נתכוונו דאין לומר הא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו למעוטי נמי הנך מיני דכוסמין ושש"ו כיון שיש במינן ביכורים והיינו חטין ושעורין ממש שהן מינם הא ליתא דהא אנן לחם בעינן אלא דקושטא דמילתא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חטין ושעורין ממש ומצות מצה מתקיים בהנך ג' מינים אחרים דוקא כן נראה לי בכוונת התוספות:

בד"ה ור"י הגלילי וא"ת ור"י הגלילי כו' תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו' עס"ה. נראה דהשתא בלשון הקושיא הוי משמע להו דהא דמחלק הש"ס בין מעשר שני לביכורים בדרשא דבכל מושבות משום דרבי אלעזר היינו דוקא לר"ע דדריש מצות מצות ריבה וכיון דאשכחן חד ריבוי וחד מיעוט ומקשינן מאי ראית שפיר שייך לחלק מסברא משום דר"א לרבות מעשר שני ולמעט ביכורים משא"כ לר"י הגלילי משמע להו דלית ליה האי ריבויא דמצות מצות כיון דלדידיה ממעטינן מעשר שני מלחם עוני ואם כן מקשו שפיר דלא ליכתוב נמי לחם עוני ולמעט כולה מבכל מושבותיכם דמסתמא משמע דבעינן בכל מושבותיכם ממש ולא מהני מאי דאשכחן דיש לה היתר כדר"א דמסברא בעלמא אין לחלק וע"ז מתרצו התוס' דאה"נ דאפי' מסברא בעלמא בלא ריבויא דמצות מצות אפ"ה הוי משמע ליה לחלק בין ביכורים למעשר שני כדר"א כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלע"ד אין צורך לזה אלא דר"י הגלילי נמי אית ליה ריבוי' דמצות מצות לרבות חלוט ואשישה וא"כ הו"א דמרבינן נמי מעשר שני מהאי ריבוי' גופא כמו לר"ע משו"ה איצטריך ליה למעט מלחם עוני כן נ"ל ודו"ק:

דף לז ע"ב בתוס' בד"ה ות"ק מ"ש החליטה תימא לר"י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר כו' עס"ה. עיין מ"ש בזה בפרק כירה דף מ"ב בהא דפליגי ב"ש וב"ה בחמין לתוך צונן או איפכא לענין שבת וכתב רש"י שם דב"ש סברי עילאה גבר וב"ה סברי תתאה גבר וא"כ לפ"ז כ"ש דמקשו התוספות הכא שפיר דה"נ בהא פליגי דאזדו לטעמייהו אלא שהתוספות הקשו שם על פירש"י דא"כ הא דאמר רב בפרק כיצד צולין עילאה גבר הוי כב"ש ולא כב"ה ועל זה כתבתי שם דלע"ד האי דפרק כיצד צולין איירי דוקא לענין בליעת ופליטת האיסור וכשאין האור מהלך תחתיו משא"כ לענין בישול וכ"ש כשהאור מהלך תחתיו דומיא דהכא כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי הצונן עצמו חוזר ומרתיח ומבשל ע"ש מילתא בטעמא ואם כן אין מקום לקושיית התוספות כאן אלא דבלא"ה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה לר"י מה"ת נאמר דב"ש וב"ה פליגי בבריתא דהכא בעילאה גבר או תתאה גבר דא"כ מ"ט דמ"ד זה וזה לחיוב דאטו מי איכא למ"ד דלא עילאה גבר ולא תתאה גבר אע"כ דעיקר פלוגתייהו דהנך תנאי היינו אי אפיה מבטל הבישול באילפס או בתנור וא"כ ממילא דע"כ ב"ש וב"ה בהנך טעמא גופא פליגי אם כן מקשה הש"ס שפיר מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה אי אפיה מבטל הבישול בתרווייהו לחייב אי אינו מבטל בתרווייהו ליפטר ואין סברא לומר דכל הנך תנאי פליגי בתרי ותלת טעמי וצ"ע:

בד"ה אמר לך רבי יוחנן תנאי היא דתניא לא איצטריך כו' אבל למ"ד זה וזה לחיוב כו' דאשכח תנאי בהך ברייתא גופא כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דמהאי תנא דאמר זה וזה לחיוב אכתי לא מוכח דס"ל כרבי יוחנן דלעולם כר"ל ס"ל ובהרתיח ולבסוף הדביק איירי דמודה ר"ל והא דמייתי מהך ברייתא דר"י וחכמים ולא משמע ליה לאוקמי בכה"ג גופא בהרתיח ולבסוף הדביק אלא דבהא איכא למימר דרבי יוחנן סובר מסברא פשוטה דבהרתיח ולבסוף הדביק אפילו ר"י מודה דהיינו תנור אלא לישנא דקרא ואורחא דמילתא נקיט משא"כ בברייתא דלעיל לא שייך לומר כן דאם כן אדמיפלגי חכמים בתראי בין אילפס לתנור לפלגו וליתני בדידיה באילפס גופא בין הרתיח ולבסוף הדביק להדביק ולבסוף הרתיח אע"כ משמע איפכא דלקושטא דמילתא הא דאמרו חכמים עשאן באילפס פטור היינו אפילו הרתיח ולבסוף הדביק וממילא דמ"ד זה וזה לחיוב היינו בהרתיח ולבסוף הדביק אם כן מקשה שפיר לרבי יוחנן דסוף סוף לא אשכחן שום תנא דמחייב אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח כנ"ל. ואף שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב לעיל בדף הקודם בל' התוס' בד"ה פרט לחלוט דלא שייך לחלק בין הרתיח ולבסוף הדביק כו' אלא בלא מים דוקא דבהכי איירי ר"י ור"ל משא"כ עם מים מכל מקום האי המעיסה והחליטה דהכא ע"כ דבלא מים איירי דאי עם מים לא הוי מקשה מידי אדרבי יוחנן דהא איהו בלא מים איירי אע"כ דהכא נמי בלא מים אע"ג דמוגלשין היינו מים רותחין מ"מ נבלעין הם בעיסה לאלתר ועיקר עשייה שלהן ע"י אפייתן באילפס א"כ התמיה קיימת על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה בכאן בלשון התוס' וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דכ"ע מעשה אילפס פטורין פסק ר"ח כר"ל כו' ואומר ר"ת דדוקא בבלילתו רכה פליגי כו' וכן משמע במסכת חלה דתנן עיסה כו' תחילתה עיסה וסופה סופגנין כו' עס"ה. מיהו בפירוש המשניות לרבינו שמשון בפ"ק דחלה כתב דלא כר"ת ומהאי דתחילתה עיסה וסופה סופגנין ליכא ראיה דהתם איירי שמתחילה היה בדעתו לעשותה עיסה ללחם ואח"כ נמלך לעשותה סופגנין ומה שהביא ר"ת ראיה מהאי דמנחות כתב הר"ש דמהא נמי לאו ראיה דהתם איירי באותן המנחות ששמנן מועט והאריך בזה מאד וקצת דבריו הביא הרא"ש ז"ל בשמעתין ועיין מה שכתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין באריכות וכאן אין להאריך:

דף לח עמוד א

בתוס' בר"ה אבל חלתו דאי מטמא זו הסוגיא כמ"ד כו' אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדייה כו' עס"ה. לעיל דף ל"ו ע"ב בד"ה דאמר רבי אליעזר לא כתבו כי האי שינויא בתרא דהכא והיינו משום דר"ע ממצות מצות ריבה איצטריך ליה לרבויי מעשר שני כי היכי דלא נמעט נמי מבכל מושבותיכם ואם כן תו לא שייך לומר דכיון דמדרבנן אין לה פדייה איצטריך קרא וכ"כ מהרש"א ז"ל ע"ש:

בד"ה או דלמא הואיל כו' תימא לר"י אי אמרינן הואיל אם כן ביכורים נמי נאכלין בכל מושבותיכם כו' עס"ה. וכוונתן בזה דכיון דבביכורים נמי שייך האי הואיל ולא קרא עליה שם ואפילו הכי ע"כ ממעטינן להו דאל"כ האי מיעוטא דבכל מושבותיכם למאי אתי דלכאורה לא אשכחן מידי אחרינא בהא מיעוטא ואם כן כיון דגלי קרא דלא נימא האי הואיל אם כן לענין חלה נמי נימא הכי וע"ז מסקו התוס' דנהי דגלי קרא דלא אמרינן הואיל כי האי בביכורים אפ"ה לענין חלה שפיר אמרינן הואיל כיון דשם חלה נאכל בכל מושבות אפילו בלא הואיל כנ"ל בכוונת התוספות. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים כ"כ דמנ"ל לבעל האיבעיא לחלק בכך דבביכורים אפילו חד הואיל לא אמרינן ובחלה נימא להקל אפילו ע"י תרי הואיל אפילו בלא דברי התוס' יש לדקדק כן דמה"ת נימא להקל באיסור דאורייתא מסברא דנפשיה ע"י תרי הואיל. ולולי דבריהם היה נ"ל להאי הואיל דשמעתין בענין אחר דודאי בביכורים ובמעשר לא שייך לומר הואיל ואי לא קרא עליה שם כיון דסוף סוף קרא להן שם והעלן לירושלים וכ"ש בביכורים שנתקדשו בעזרה ע"י הנחה ותנופה וכבר נתנם ליד כהן אם כן מה סברא יש להקל דאפ"ה יוצא בהן הכהן כיון דאי בעי הישראל מעיקרא לא היה קורא להן שם ביכורים אע"כ נראה דהאי מיעוטא דבכל מושבותיכם דכתב קרא דבעינן מצות שנאכלין בכל מושבות היינו דמשעה דעביד לה שימור לשם מצות מצה דהיינו מלישה ואילך היה להם שעת הכושר לאכול בכל מושבות ומש"ה בביכורים דלא שייך לומר כן מטעמא דפרישית דהא בשעת לישה כבר היה ביד הכהן ונעשין בה כל מעשה ביכורים משו"ה שפיר ממעטינן להו מבכל מושבותיכם וה"ה לענין מעשר שני גופא דעיקר חיוב מעשר היינו משנתמרח בכרי משו"ה לא אמרינן בה הואיל למפרע לר"י הגלילי משא"כ בחלה של מעשר שני אליבא דר"ע שפיר אמרינן אפילו תרי הואיל לענין דלא ממעטינן להו מבכל מושבותיכם כיון דבשעת לישה לשם מצות מצוה היה להם שעת הכושר לאכול בכל מושבות דהא עיקר חיוב חלה אינו אלא משעת גלגול העיסה ואילך ואפילו עד לאחר אפיה ואי משום מעשר שני בירושלים הרי בידו לפדותן ע"י שיגרום להם טומאה דלע"ד לא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר אלא דוקא בתרומה וקדשים איכא קרא דבעו שימור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

דף לט עמוד א

במשנה ואלו ירקות כו' אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. הא דלא מקשינן מהכא למ"ד בפרק כיצד מברכין דשלקות במילתייהו קיימי מ"מ אין יוצאין בהן דכ"ע טעם מרור בעינן וליכא דבכה"ג מסיק הש"ס התם בפ' כ"מ דהך פלוגתא דר"מ ור"י לענין מצה מבושלת לא תליא בהך פלוגתא דאמוראי לענין שלקות אלא דפליגי אי טעם מצה בעינן אי לא והיינו דלא תנא לה תנא דמתניתין דידן לענין מצה במשנה דלעיל כיון דבמחלוקת שנויה משא"כ במרור כו"ע מודו דטעם מרור בעינן ועיין בזה בחידושי הרשב"א שם בכיצד מברכין ובחידושינו שם:

דף לט עמוד ב

בפירש"י בד"ה כעין דאוריתא כו' ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות כו' עכ"ל. כוונתו בזה דאע"ג דענין היקישא דאורייתא לא שייך במידי דרבנן מ"מ האי הקישא ודאי לאו משום הך מילתא לחוד אתי אלא מסתמא דהקישא מרור למצה היינו לשאר מידי דאוריי' טובא ומשום דאין היקש למחצה אם כן אי הוי מעשר ירק דאורייתא ודאי לא היו יוצאין בו משום האי הקישא השתא נמי דמדרבנן נינהו נמי אין יוצאין בו דכל דתקינו רבנן כו'. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי למה הוצרך רש"י לפרש דטעמא דמצה של מעשר שני דאינו נאכל בכל מושבות ולעיל משמע דטעמא משום לחם עוני יצא זה שנאכל בשמחה וע"ז תירץ דבפירש"י בחומש מצא כן ע"פ המכילתא אלא דאין זה מספיק דאכתי אמאי שבק רש"י לישנא דגמרא דידן דקאמר לעיל דטעמא משום לחם עוני וקאמר לישנא דמכילתא. ונלע"ד בזה דודאי בסוגיא דהכא לפי פירושא קמא דרש"י ע"כ הוצרך לפרש כן דאי ס"ד דטעמא דמצה של מעשר שני היינו משום דבעינן לחם עוני וזה נאכל בשמחה א"כ ודאי לא שייך הך היקישא כלל לענין מרור אפילו אי הוי מעשר ירק דאורייתא דאכילת מרור לא שייך ביה שמחה ולא ענין לחם עוני משא"כ להך טעמא דמושבות שבמכילתא א"ש כדפרישית ודו"ק:

במשנה אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. ויש לדקדק דהך מילתא דחולטין אמאי קתני לה במורסן לענין איסור הנאה וטפי הו"ל למיתני רבותא דאפילו קמח מותר לחלוט ברותחין כדקתני בברייתא דבסמוך דחלוט אין בא לידי חימוץ ואפילו למאן דאסר ותיקא בסמוך היינו דרך בישול אבל ע"י חליטה משמע דשרי ואפשר דנהי דחלוט אין בא לידי חימוץ היינו בדיעבד אבל לכתחילה אפילו בזמן המשנה היו חוששין להחמיר דזימנין לא בקיאי שפיר בחליטה ואתי לידי חיוב כרת משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ"כ כיון דרובא היו בקיאין בחליטה. ועוד נראה דאפשר דשריית מורסן לא הוי אלא חמץ נוקשה כיון דאין ראוי לאכילה. אלא דלפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע שכתבו בפשיטות דהאידנא אין שורין את המורסן לתרנגולין והיינו מהאי דשדרו רבי שרירא גאון ורב האי גאון ממתיבתא דלא התירו בשתי הישיבות חליטה אלא לחיה ולחולה ע"פ בקיאין וכמו שהביא הרא"ש ז"ל דבריהם ולמאי דפרישית אפשר דתשובת הגאונים לא הוי אלא לאכילת אדם. מיהו אפשר דסוף סוף כיון דרבי' האי גאון כתב דרבנן קמאי אמרו דחליטה ברותחין לא ידעינן היכי היא אם כן משמע דהאידנא דלא בקיאי בכל ענין יש לאסור אף במורסן לתרנגולין כן נראה לי:

בגמרא ת"ר אלו דברים כו' מבושל אדמבשליה מחמע ופרש"י בעוד שהמים פושרין קודם שירתיחו מחמיץ. נראה מזה מדמקשה בפשיטות ולא מוקי לה כשלא שהה שיעור חימוץ ע"כ דבמים פושרין קודם שירתיחו לא בעינן שיעורא אלא דבכל ענין מחמיץ ולפ"ז ע"כ דהא דאמרינן בסמוך דהך ברייתא דותיקא אסור היינו דעבדיה במיא ומלחא והיינו דמי פירות עם מים מחמיצין משא"כ במשחא ומלחא שהן מי פירות לבד שרי ואם כן לפרש"י דלעיל דף ל"ה ע"ב שכתב דמי פירות לבד נמי איסורא מיהא איכא לפי המסקנא דהתם ע"כ צריך לפ' דהא דר' שילא שרי בותיקא במי פירות לבד היינו כשלא שהה שיעור חימוץ ולמאי דפרישית א"א לפרש כן דהא האי ותיקא דהכא משמע דבדרך בישול איירי דהא מייתי לה בשמעתין אברייתא דלעיל ומייתי עלה נמי הך דמר זוטרא אם כן הא אמרינן דבמים פושרין לא בעינן שיעורא דבכל ענין מחמיץ. ובאמת ראיתי שהתוס' במנחות דף נ"ז הקשו מהאי דותיקא דמפלגינן בין מיא ומלחא למשחא ומלחא על פרש"י והניחו בקושי' ולכאורה יש לדחות דהא דמפלגינן בין מיא ומלחא למשחא ומלחא היינו דבמשחא ומלחא שרי כשלא שהה שיעור חימוץ משא"כ במיא ומלחא ממהר להחמיץ כמ"ש התוס' לעיל שם בשם ר"ת א"כ רש"י נמי נחית להך סברא מיהו למאי דפרישית א"א לומר כן ועוד דאי נחית הכא בשמעתין להך חילוקא אם כן אידי ואידי הוי מצי לאוקמי במשחא ומלחא והא בשהה שיעור חימוץ והא בלא שהה אע"כ כדפרישית דבותיקא שהיה דרך בישול לא שייך שיעור חימוץ כלל. א"כ לפ"ז ע"כ צריך לפ' בשיטת רש"י דמ"ש לעיל דמי פירות לבד נוקשה מיהו הוי היינו אליבא דר"ל דאפשר דסבר כאביי דבסמוך ומלישנ' דר"ל גופא דייק לה רש"י כדפרישית התם משא"כ למאי דמסקינן הכא דותיקא שרי לכתחלה במשחא ומלחא וכדאמר רבא נמי בסמוך דמי פירות אין מחמיצין ע"כ דרש"י נמי מודה דאין מחמיצין כלל כנ"ל ודו"ק:

דף מ עמוד א

בגמרא רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין. כבר כתבתי לעיל דף ל"ה ע"ב בלשון התוס' דבמנחות דף נ"ז כתבו דלשיטת רש"י מי פירות לחוד נמי נוקשה מיהא הוי יש לפרש דהא דשרי רבא הכא בזקיפא היינו משום דאינו אלא חששא בעלמא דאפשר שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין א"כ בנוקשא גרידא שאינו אלא מדרבנן ליכא למיחש להכי וזה דוחק ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י א"ש טפי וק"ל:

שם ת"ר אין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות ופרש"י דודאי ממהרות להחמיץ. ולכאורה לשון רש"י תמוה דאם כוונתו דנתבקעו סימן חימוץ הוא הו"ל לפרש דודאי נתחמצו ואם נפרש דכוונתו דנתבקעו ודאי לאו סימן חימוץ גמור הוא אלא התחלת חימוץ שעי"ז ממהרות להחמיץ אח"כ וכן נראה ממ"ש הרא"ש ז"ל להדיא דנתבקעו לאו חמץ גמור הוא אלא שזה דוחק דהרא"ש לא איירי אלא כשנמצא מבוקעת בשעת לישה ע"ש משא"כ בל' רש"י לא שייך לפרש כן ואם נפרש כוונתו במ"ש שממהרות להחמיץ היינו דמשו"ה נקיט שעורין טפי מחטין לפי שהשעורין ממהרות להחמיץ שכן הוא למסקנא דשמעתין אלא דאכתי ל' דודאי ממהרות אינו מדוקדק דבהדיא הוה ליה למימר דשעורין ממהרות להחמיץ וצ"ע:

שם הדר אמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקייה והדראה כו' וקשיא לי דהא ע"כ הא דהדר אמר רבא דמותר ללתות היינו בחטין דוקא דאי בשעורין הא תנן להדיא דאין לותתין ודאי לא פליג רבא אברייתא אע"כ דבחטין איירי והדד ביה ממאי דקאמר מעיקרא לא מיבעיא קאמר וא"כ לפ"ז אכתי מאי דייק מהך ברייתא דפת נקייה דמותר ללתות דלמא לעולם דאסור ללתות כמו בשעורים ואפ"ה קתני שפיר דיוצאין בפת נקייה שאם לתת קודם פסח ולא נתבקעו יוצא בה ידי מצות מצוה דהא בשעורים נמי קתני להדיא שאם לא נתבקעו מותרות דמשמע אפילו לכתחילה מותרות לאוכלן ואפשר דהכי קאמר דאי ס"ד דבחטין נמי שייך הך חששא דלתיתה כמו בשעורין א"כ אפילו בדיעבד לא היו יוצאין י"ח בפסח דהא דתניא גבי שעורין לא נתבקעו מותרות היינו לאוכלן בעינייהו משא"כ לענין מצות מצוה לא הוי סמכינן אמה שלא נתבקעו דמ"מ אפשר דהתחלת חימוץ יש כאן וכשנתנן אח"כ בעיסה ולשן במים ממהרות להחמיץ אע"כ דבחטין ליכא שום חששא כלל בלתיתה כיון דשרירי כן נראה לי:

שם בתר דנפיק אמר מ"ט לא אמינא ליה מהא דאמר ר"ז אר"י אמר שמואל חיטין של מנחות אין לותתין אותן וקא קרי להו סולת כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דעדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי אעיקר דינא דכיון דבמנחות קאמר שמואל דאין לותתין אף ע"ג דמנחות איתנייהו בזריזין ובמקום זריזין כ"ש דאין ללתות לצורך פסח שאינו בזריזין ע"ש שתירץ דלא פסיקא ליה לאקשויי מהך סברא דאפשר דאה"נ דלדינא פליג רבה אדשמואל משא"כ בהא דקרי ליה רבה סולת פריך שפיר וע"ש ולפ"ז כ"ש שצריך לומר כן לפי המסקנא דאמר רב' מצוה ללתות ועביד עובדא אם כן ע"כ דליתא לדשמואל לענין חטין של מנחות. אמנם לע"ד אין צורך לזה דודאי לענין פושרין דלעיל שפיר שייך לחלק בין מנחות לפסח מטעמא דזריזין דעיקר חשש בלישת פושרין לא שייך כלל בזריזין שיודע להבחין שיעור הפשרת המים אינו שוהה ג"כ בלישתה ואופהו ומטגנה מיד סמוך ללישתן משו"ה מותר במנחות דאין כאן חשש כלל משא"כ לענין חמץ בפסח שאינו מסור לזריזין שייך הך חששא טובא בפושרין דזימנין שהן חמין ביותר ומחמיצין לאלתר וכ"ש אם שוהה הרבה בלישתן ואינו נזהר לאפותן לאלתר ועוד שאם יראה בה קצת חימוץ של שיאור או סידוק או הכסיפו פניו אינו מכיר בהן מי שאינו זריז שהרי נחלקו ר"מ ור"י וחכמים הרבה בסימנים הללו אם כן אתי לידי חשש איסור אכילת חמץ בפסח שהוא בכרת משא"כ לענין לתיתה דשמעתין נראין הדברים להיפך דעיקר חשש חימוץ לא תליא בזריזות כלל אלא לפי ענין החטין שיש מהן שמתבקעות לאלתר יותר מחבירו ומשום הכי קאמר שמואל במנחות דאין לותתין שאסור לגרום למנחות לכתחילה שום חימוץ אפילו קודם שנתקדשו בכלי משא"כ לענין חמץ בפסח סובר רבה דמותר אפילו לכתחילה דהא סמיא בידן שכל אדם יוכל להבחין אם נתבקעו או לא נתבקעו ולא שייך זריזות ולפ"ז כ"ש דא"ש למאי דמסיק רבה דמצוה ללתות ויליף לה מקרא דושמרתם את המצות דהיא מצות עשה דליעבד לה שימור ואם כן במצות מצוה כ"ש שמסורה לזריזין שזריז ויודע לעשות לה שימור כראוי משא"כ במנחות כנ"ל נכון:

דף מ עמוד ב

בגמרא ת"ר אין מוללין כו' וי"א אף נותן את החומץ כו' ונוקמה כרבי יוסי. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה דלוקמי הנך י"א כרבי יוסי ותיפוק ליה דע"כ ת"ק די"א נמי ס"ל כרבי יוסי אלא שסובר דר"י לא קאמר שהחומץ צמית אלא כשהוא לבדו ולא כשהוא מעורב עם מים והיינו כדמשני הש"ס כי קאמר ר"י היכא דאיתיה בעיניה אם כן דקארי לה מאי קארי לה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר משום דקס"ד דכיון דקסבר רבי יוסי דבשעורין שהתחילו לנפוח אפי' הכי חוזרין וניתרין ע"י ששורה אותן בחומץ ומותר לעשות מהן עיסה אלמא דצמיתת החומץ אלים לר' יוסי טובא אפי' בצונן שמועיל יותר מבישול והו"ל כחליטה א"כ שפיר יש לנו לומר דמה"ט גופא סברו היש אומרים דאפילו אם נותן החומץ תחילה לתוך המים אפ"ה מהני מיהא לענין שלא תחמיץ מתחילה הקמח שנותן אח"כ שהרי החומץ מבשלן ומחליטן וזה לפי סברת המקשה ובהא משני הש"ס דליתא להך סברא אלא דנהי דחומץ לבדו יש לו כח גדול להצמית אפ"ה עם מים אפשר דחמועי נמי מחמעא כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בזה לענין חרוסת בסוגיא דבסמוך:

בפירש"י בד"ה לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני כו' עס"ה. ויש לתמוה דפרק כירה מסיק הש"ס להדיא דר' יהודה אכלי ראשון קאי ומייתי התם ברייתא דקתני בהדיא דר"י אכלי ראשון קאי ע"ש ונלע"ד ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן כאן לפי הסוגיא דהא מדמהדר הש"ס הכא וקאמר מאן יש אומרים ולא קאמר מאן ת"ק אלמא דטעמא דת"ק הוי משמע ליה מסברא פשוטה והיינו כדמסיק הש"ס בסמוך דנהי דאשכחן דרבי יוסי קאמר דחומץ מבשל וכ"ש דאינו מחמע היינו דוקא בחומץ לחוד אבל עם מים אפשר דחומץ לא הוי אלא כמשקין בעלמא משו"ה מקשה מאן י"א ובהא קאמר ר"ח דר"י היא דאשכחן דחומץ אפי' עם מים מבשל וכ"ש דאינו מחמע א"כ לפ"ז אי ס"ד דר"י אכלי ראשון דוקא פליג את"ק ולקולא לענין שאר דברים אבל לענין חומץ לא פליגי אם כן קשיא הכא איפכא מאן ת"ק די"א וכמאן ס"ל דהא כיון דלר"י חומץ אפילו עם מים מבשל ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליו לא ת"ק דר"י ולא ת"ק דר"י דהא ת"ק דרבי יוסי לא איירי אלא לענין שאינו צמית )ועיין מה שאכתוכ בזה לקמן( לכך הוכרת רש"י לפרש דרבי יהודה לענין כלי שני נמי איירי ובין לקולא ובין לחומרא פליג דלקולא כדאשכחן בברייתא דפ' כירה ולחומרא דהכי משמע סתמא דלישנא דמתניתין דהא אסיפא קאי ואפ"ה סתמא קאמר לכל הוא נותן א"כ משמע דאכולה מילתא קאי ולפ"ז עיקר פלוגתא דת"ק ור' יהודה דלת"ק לא שני ליה כלל בין חומץ לשאר דברים אלא בכלי ראשון וכלי שני תליא מלתא ולר"י איפכא אם כן לפי זה א"ש דתנא קמא די"א היינו תנא קמא דרבי יהודה דחומץ עם מים לאו כלום הוא ויש אומרים כר"י כן נראה לי נכון בעזה"י. וראיה ברורה לדברי ממה עודקדקתי בחידושי בפ' כירה דאשכחן דרבי יהודא מחמיר טפי במתניתין דמיחם שפינהו מעל האור ומתוך כך העליתי דר"י בין לקולא ובין לחומרא פליג שכן מוכח ממתניתין דפרק קמא דמעשרות דנקיט ר"י האי לישנא גופא דלכל הוא נותן דע"כ איירי בכלי שני ע"ש בחידושינו ודוק היטב:

בתוס' בד"ה האילפס והקדרה כו' עיין מ"ש בחידושי שבת פרק כירה:

בד"ה רבא מחו ליה כו' פי' הקונט' קימחא דאבשונא וקשה הא דלעיל אסרינן כו' עס"ה. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב פירוש הקונט' דמשמע ליה דהאי דמחו ליה קידרא היינו בכה"ג דסוגיא דלעיל בסמוך דאיירי שנותן חומץ לתוך הקמח שכן משמע מלישנא דברייתא דאין מוללין שדרך מלילת הקדירה היינו ע"י חומץ אלא דפליגי הנך תרי לישני אם נותן החומץ בתחילה או בסוף וא"כ בחומץ בסוף לכ"ע שרי כ"כ מ"ז ז"ל בספר מג"ש ע"ש:

במשנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת כו' וכתב' הרא"ש והר"ן ז"ל דחרוסת היינו שנותן לתוכו חומץ עם מים ואזלו לשיטתייהו שהסכימו לפי' התוספות לעיל דף ל"ה ע"ב דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל אפילו לזמן מרובה ואם כן ע"כ דהכא איירי עם מים והא דמשמע בשמעתין בסמוך דמדמה חרוסת לחומץ דאיירי בה רבי יוסי לעיל והתם בחומץ לחוד איירי יבואר בסמוך. מיהו מל' רש"י נראה לכאורה דחרוסת היינו שאין נותנין בו אלא חומץ לבד ואם כן משמע דאזיל לשיטתיה לעיל דף ל"ה במימרא דר"ל דמי פירות לחוד נוקשה מיהא הוי אלא דלפ"ז יש לדקדק על סתימת ל' התוס' דמדשתקו משמע דמודו לפרש"י ולפי שיטתם דלעיל ע"כ צריך לפ' דמיירי עם מים לכך נראה דמל' רש"י גופא נמי אין הכרע דאיירי בלא מים אלא דאפשר דסתם חרוסת כבר היו מגובלין ע"י מים וא"כ מ"ש שנותנין לתוכו חומץ היינו שנותן החומץ לתוך החרוסת שכבר היו בו מים וע"ש כך נקרא חרוסת ועוד שלטבל בו עשויין אלא שלא הוצרך לפ' אלא החומץ שעיקר הדין הסוגיא דחרוסת אי החומץ צמית כמו חרדל או מחמע וכן נראה מל' הרב הברטנורה ועיין בסמוך:

בגמרא א"ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך חרוסת ד"ה ישרף מיד תנ"ה כו' ולכאורה האי שמעתא דר"כ מרפסא איגרא דלישנא דמתניתין משמע להדיא דואם נתן אתרוייהו קאי דמה"ט כתבו התוס' לקמן בד"ה לא שמיע לי דקסבר דמתניתין פליגא אברייתא ואם נאמר דר"כ אברייתא סמיך הוה ליה למימר דתניא משא"כ לישנא דתנ"ה משמע דסתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיית הש"ס והנלע"ד בזה דר"כ ממתני' גופא דייק לה דאי ס"ד דאחרוסת נמי קאמר יאכל מיד משום דחומץ מצמית צמית ועדיף משאר מי פירות אם כן תיקשי מתני' דאלו עוברין דקתני חומץ האדומי דחשיב חמץ דגן גמור ע"י תערובת משום דרמו ביה שערי ואי ס"ד דמיצמית צמית מאי הוי ואף לפמ"ש התוס' לעיל דרמו ביה שערי דהתם היינו שעורים מחומצות היינו לפי האמת דחומץ אינו צמית אלא דהוי כמי פירות בעלמא משו"ה מוקי רב נחמן לחכמים דמתני' כסתם מתני' דאלו עוברין והשתא א"ש נמי הא דאיצטריך שמואל בסמוך לומר הלכה כדברי חכמים אף ע"ג דבלא"ה קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים ולמאי דפרישי' א"ש דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דאין הלכה כחכמים דמתני' אלא כסתם מתני' דאלו עוברין דקחשיב חומץ האדומי וקס"ד נמי דחומץ וחרדל שוין קמ"ל דלא אי משום דשמואל ס"ל כר"כ או אפי' אי פליג אדר"כ כדמשמע בלשון התוס' בסמוך אליבא דמסקנא אפ"ה א"ש משום דמוקי האי דחומץ האדומי דרמו ביה שעורים מחומצות דהא לפי המסקנא לא צמית כנ"ל ודו"ק וע' עוד בסמוך:

דף מא עמוד א

בגמרא אמר רב אשי כוותיה דר"כ מסתברא מדאמר שמואל כו' מאי לאו כו' הא חמוע מחמעא ופרש"י מדלא צמית אלמא כשאר משקין הוא. נרא' דכוונתו בזה מדלא כתב אלמא כמים הוא כמ"ש בדיבור שאח"ז ע"כ דכוונתו בזה דאי הוי כמים הוי בעי שיעור חימוץ וא"כ אמאי ישרף מיד אע"כ דלפי סברת מאי לאו היינו דכיון דלא צמית הוי כמי פירות עם מים וכדפרישית בל' המשנה ומשו"ה ישרף מיד ומכ"ש לפי שיטת רש"י דלעיל דף ל"ה דאפשר דכרת נמי איכא ע"ש וע"ז מסיק הש"ס ודחה דלא מצמית צמית ולא מחמע ומ"ש רש"י דלא הוי כמים היינו דלא הוי כמים עם מי פירות דישרף מיד משום דחומץ בהך מילתא עדיף משאר פירות אלא דאפ"ה יאכל מיד דמכל מקום ממהרין להחמיץ קצת כן נ"ל. ואין להקשות במאי דמדמה הכא חומץ דחרוסת לחומץ דר' יוסי ולעיל מסקינן דר' יוסי לא קאמר אלא באיתיה בעיניה והכא מיירי עם מים דאפ"ה א"ש דהא בהא תליא דכיון דס"ל לר"י דחומץ לבד צמית לגמרי ממילא דעם מים נהי דלא צמית לא מחמע כלל אלא כיון דאין הלכה כר"י שפיר שייך האי שקלא וטריא דהכא אי חמועי מחמע או לא כדפרישית. ועוד נראה לי דהא דאמרינן לעיל דר"י לא קאמר אלא בדאיתיה בעיניה דוקא היינו אי לאו האי דרבי יהודה דפרק כירה משא"כ לבתר דמייתי הש"ס לעיל דרבי יהודה סבר דחומץ אפילו עם מים מבשל אם כן ממילא אית לן למימר דכ"ש דר"י ס"ל הכי ודוק היטב:

בתוספות בד"ה מדאמר שמואל כו' השתא מדמי חומץ לחרוסת ע"כ נראה לר"י כו' עס"ה. נראה דכוונת ר"י בזה דכיון דעולא פליג אדר"כ ור"ה ברי' דר"י דאמר לא שמיע לי נמי פליג עליה אם כן משמע לר"י דאין הלכה כר"כ והיינו כדמסיק הש"ס אליבא דשמואל דלא חמועי מחמע וכן נראה מפי' ר"י בדיבור הסמוך. אלא דלכאורה דברי התוספת תמוהים בזה דמאי דמדמה הש"ס השתא חומץ לחרוסת ודאי א"ש טובא דמכח כ"ש קאמר דכיון דאפילו בחומץ לבד קאמר שמואל דאינו צמית כ"ש בחומץ עם מים ואם כן לפ"ז שפיר מצינן למימר דעולא לא פליג אדר"כ דהא דאמר לעיל גבי מלילה דאינו אסור אלא משום נזירא סחור סחור היינו בחומץ לבד כגון שנותן הקמח ואח"כ נותן החומץ דאע"ג דמשמע בברייתא דלעיל דשרי אפ"ה מחמיר עולא משום סחור סחור כמ"ש התוס' עצמן בסמוך ונראין דבריהם כסותרין לכך נראה דהתוספות כאן נמי לאו לפסק הלכה כתבו כן אלא דלפי סברת מאי לאו היה בהכרע לומר דעולא פליג אדר"כ משא"כ לפי המסקנא לא פליג אלא דבכל זה לא הונח לי דסוף סוף לפי המסקנא פליג מיהא שמואל אדר"כ וצ"ע ונראה דכיון שדברי התוספות בזה מגומגמים ונראין כסותרין משו"ה השמיטו הטור והש"ע דעת ר"י ופסקו בפשיטות כר"כ דקאי רב אשי כוותיה דמסקנא דהכא דיחויא בעלמא הוא כנ"ל ודו"ק:

פיסקא אין מבשלין את הפסח הקשו בתוספות תימא למה שנאו כאן. נראה ליישב דכיון דנקיט לעיל דיני אכילת מצה ומרור וקתני נמי במרור לא שלוקין ולא מבושלין וכדפרישית לעיל דטעמא משום דמפיג טעם מרור משו"ה קתני נמי דיני חרוסת כיון שמטבל המרור בחרוסת דבכה"ג ליכא הפגת טעם וכיון דאיירי בחרוסת קתני נמי דאין נותנין קמח לתוכו או לתוך החרדל דהך מילתא שייך בהאי פרקא וסמיך ליה האי בבא דאין מבשלין את הפסח לאשמעינן נמי אע"ג דאין מבשלין הפסח אף לאחר צלייתו במשקין ובמי פירות אפ"ה סכין ומטבילין דמה"ט מותר לטבל הפסח בחרוסת כמו שפרש"י שדרכן לטבל בו בשר ובלא"ה נ"ל דעיקר דינא דאין מבשלין היינו לאחר צלייתו משו"ה קתני לה הכא דאי בבישול דמעיקרא בפ' כיצד צולין הו"ל למיתני כנ"ל ועיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל:

שם ת"ר במים אין לי כו' וכתב מהרש"א ז"ל דהקשה הרא"ם לא ליכתוב לא במים ולא בשל ותירץ בדוחק וגם תירוצו של מהרש"א נראה דוחק ע"ש. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות למאי דמסקינן בשמעתין דלרבנן בשל מבושל איצטריך לצלאו ואח"כ בשלו אם כן לפ"ז שפיר איצטריך למיכתב במים לאשמעינן דאף ע"ג דע"י מים לא פקע טעם צלי מיניה כדאשכחן במצה אליבא דר"מ והאי ריבוי דבשל מבושל הוי מוקמינן לה בדדמי לשאר משקין שמבטלין טעם הצלי קמ"ל דאפילו במים אסור ובכה"ג גופא מצינן נמי למימר אפילו אליבא דר' דאע"ג דרבי מפיק האי בשל מבושל לצלי קדר אפילו הכי מודה דמרבינן נמי צלאו ואח"כ בשלו דבשל מבושל מ"מ לגמרי משמע דריבוי גמור הוא והכי משמע מדאמר איכא בינייהו צלי קדר ולא קאמר איכא בינייהו צלאו ואח"כ בשלו אע"כ דלרבי נמי חייב כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה איכא בינייהו צלי קדר פי' אי לוקה עליו כו' וא"ת והיכי יליף כו' הא אין מזהירין מן הדין כו' עס"ה. ולכאורה סידור ל' התוס' אינו מדוקדק דהך קושי' דאין מזהירין אגופא דברייתא הו"ל לאקשויי כיון דפשיטא להו דלכל הפחות איכא עשה דע"כ לענין מלקות איירי ונראה לי דהאי עשה דכ"א צלי אש לא פסיקא להו כ"כ דלאיסורא ולפסול הפסח אתי דאיכא למימר דאינו אלא כשאר מצות עשה שאינו יוצא י"ח פסח אלא בצלי אבל לעולם דליכא שום איסור כלל משו"ה כתבו לכתחילה מדקאמר א"ב צלי קדר משמע דעיקר פלוגתייהו למלקות אתי דאי לאיסורא ולפסול הפסח מעשה דכ"א צלי אש נפקא מדאמרינן בפרק כיצד צולין יקלוף את מקומו וא"כ ממילא שמעינן מהאי סוגיא דכיצד צולין גופא דכ"א צלי אש עשה גמור הוא אפילו לפסול וממילא דה"ה לענין שאר משקין א"כ מקשה שפיר הא אין מזהירין מן הדין כנ"ל ודו"ק:

בד"ה א"ר כהנא כו' דרבי יוסי יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפיה עכ"ל. וכוונתן בזה דכי היכי דבישול מבטל צליה ה"נ הבישול מבטל אפייה וקיצרו בזה לפי שסמכו עמ"ש אחר זה בד"ה עולא אמר מסוגיא דכיצד מברכין דבשקלא וטריא מעיקרא דהתם משמע דהא בהא תליא אי שלקות במילתייהו קיימי או לא אלא דאפ"ה קשיא להו בסמוך דבמסקנא לא קיימי הכי ומה שיש לדקדק בזה בדבריהם ובמ"ש ג"כ בסמוך בד"ה אבל לא במבושל כבר כתבתי בחידושי ברכות בפ' כיצד מברכין ע"ש: