פסחים כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הא לא דמיא אלא להא אשכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה מ"ט אמר רב פפא אי כתיב (דברים כא, ג) עבד וקרינן עבד עד דעביד בה איהו אי כתיב עובד וקרינן עובד אפילו ממילא נמי השתא דכתיב עבד וקרינן עובד עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ת"ש באבידה לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל שוטחה לצורכה על גבי מטה ועל גבי מגוד נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד בין לצורכה בין לצורכו שאני התם דקלי לה אי משום עינא בישא אי משום גנבי ת"ש גמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין לאחוריהם במקל והא הכא דאפשר למעבד כצנועין וכי לא מכוין שרי תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא תיובתא:
ולא יסיק בו וכו':
ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר דהפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת הבישלה על גבי גחלים דברי הכל מותר והא תניא ובין חדש ובין ישן יוצן לא קשיא הא רבי והא רבנן אימור דשמעת ליה לרבי זמשום דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעת ליה אלא לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן הי רבי אליעזר אילימא רבי אליעזר דשאור דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה ואין בזה כדי להחמיץ ואין בזה כדי להחמיץ ונצטרפו וחמצו רבי אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף לעולם אינו אוסר
רש"י
[עריכה]
הא לא דמיא - תירוצא הוא:
שכן עליה עוף - בפרה אדומה קאי שפרח ונח על גבה אע"ג דכתיב לא עלה עליה עול דמשמע עליה אפילו עליה בעלמא ואי משום דכתיב עול הא מרבינן ביה שאר עבודות במסכת סוטה (דף מו.) אפ"ה בהא עלייה כשרה דלא ניחא ליה והוא הדין להכניסה לרבקה ודשה:
עלה עליה זכר פסולה - דניחא ליה והוא הדין לתינק ותידוש:
עובד - משמע ממילא עבד משמע בידים ואף על גב דהאי בעגלה כתיב תרווייהו ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול במסכת סוטה (דף מו.):
לא ישטחנה - במוצא בגד אבודה קאי:
מגוד - קבילי"א (קיביל"א: יתד, וו, זיז) :
לצורכה - כדי שלא יאכלנו עש:
נזדמנו לו אורחין וכו' - אלמא אף על גב דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב ליה גזל ואסיר: ומשני לאו משום כוונה הוא אלא משום דבשטיחה זו קלי לה כלומר מאבדה בידים אי משום עינא בישא אי משום דלמא אורחין גנבי נינהו וגנבי לה:
מוכרין כדרכן - מעוטפין בכסות כלאים דאין מתכוין להנאת לבישה:
והצנועים - פרושים שמתרחקין מן הכיעור ומן הדומה לו:
לישנא קמא דרבא - אפשר ולא מתכוין אסור אפילו לרבי שמעון דא"כ הא מני: יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה ששנינו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי אלמא כלאים אסור למכור וטעות בידם דהתם אבד דוקא שמא יחזור נכרי וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו אבל כלאים הניכר מותר בכל הנאות מכירה:
בקליפי ערלה - קליפי אגוזים ורמונים שאף הם בכלל פרי ואסורין משום ערלה וכן קשין של כלאי הכרם הכל אסור דבכלאים לא כתיב פרי:
חדש יותץ - שהרי על ידי היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים כולו:
ישן - שאין היסק זה מועיל לו אלא שאופה בו פת:
יוצן - שלא יאפה בו פת בהיסק זה:
אפה בו פת - בהיסק זה לקמן מוקי לה כשאבוקה כנגדו שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק האור ואופהו שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין:
רבי אומר הפת אסורה - דיש שבח עצי איסור בפת:
וחכמים אומרים הפת מותרת - (דהא) סברי אין שבח עצים בפת ממש והוא הדין דלית להו נמי חדש יותץ אלא יוצן והכי אמרי' בשמעתין:
בישלה על גבי גחלים - דברי הכל הפת מותרת ואפילו לרבי דכי איתהני פת מאיסור כבר כלה ובטל וגחלים איצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה וכל שכן בתנור גרוף ואין אבוקה כנגדו:
הא רבי - דקתני חדש יותץ רבי הוא דאמר הפת אסורה משום דגמרה באיסור והוא הדין לתנור חדש שנגמר נמי ע"י האיסור:
אימור דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת - כי שמעת ליה דפליג רבי אדרבנן ביש שבח עצים בפת לחודא הוא דשמעת ליה דרבנן הוו מקילי טפי ושרו אפי' פת לאכול דאמרי אין שבח עצים בה אלא שבח היסק ואיסור שבה כבר כלה הוא ורבי סבר הואיל ואבוקה כנגדו יש שבח עצים ואיסור גמור בה וגבי תנור חדש נהי דיש שבח עצים בו מיהו הוא עצמו אין נאכל אלא להיסק אחר עומד ויאפו בו ונמצאת פת הנאפת בו נגמרת ע"י איסור והיתר עצי איסור שגמרו (בו) את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת והא היכא שמעינן ליה דאסר רבי:
הא ר' אליעזר - דשמעינן ליה זה וזה גורם אסור דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא אסור בהנאה:
לתוך עיסה - של חולין:
אחר אחרון אני בא - אם סילק את הראשון כדמתרץ ליה אביי:
תוספות
[עריכה]
הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף. מייתי לה משום דרב פפא אמר מילתיה עלה לפי שהיא משנה:
עלה עליה זכר פסולה. וא"ת אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשירה וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשירה מ"ש מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאין מרויח כלום בדישתה דבלאו הכי נידושה התבואה וה"ר יהודה פירש דסתם פרה בחורה היא ומסתמא אין אדם רוצה להטריחה וא"ת והא דתנן פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והכא אמר עלה עליה זכר פסולה וי"ל דהכא כחכמים דפוסלין דה"נ ר' יהודה פליג ואמר דוקא העלה עליה זכר אבל עלה מעצמו כשירה אי נמי הא דאמר הכא פסולה היינו כשרואה בשעת עלייה וניחא ליה כדאמר גבי הכשר (בפ"ק דחולין) (דף יג.) עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן נגבו אינן בכי יותן דבעינן יותן דומיא דיתן אף על פי שאם היה יודע בעוד הטל עליהן היה שמח והא דאמרינן בפרק עגלה ערופה (סוטה מו.) עול פוסל בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה שאר דברים אינן פוסלין אלא בשעת עבודה מה שהזכר משמש בה חשוב עבודה:
מגוד. פירש ר"ת כמו נגוד ליה גלימא (עירובין דף צד.):
חדש יותץ. קסבר יש שבח עצים בפת וה"נ יש שבח עצים בתנור וזה וזה גורם אסור ויש שבח עצים בפת היינו העצים שהן גורמים אפיית הפת כשאבוקה כנגדו ורבנן סברי אין שבח עצים בפת אף על פי שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף וא"כ היא כמו גחלת דאין האיסור בעין וכן פירש"י הקשה ה"ר אהרן לרבי הא דאמר (תרומות פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בשבת ואמאי נימא יש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצין הן ואומר ר"י דלא שייך אלא באיסורי הנאה דווקא וכן פי' הקונטרס בפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) גבי תנור שהסיקו בכמון של תרומה:
בישלה על גבי גחלים. בישלה דווקא בדיעבד אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחלה יש לחלק בין אפרן לגחלים:
בין חדש בין ישן יוצן. דזה וזה גורם מותר אף על גב דזה וזה גורם דוקא בדיעבד מותר כדמוכח בסוף פרק כל הצלמים (ע"ז מח:) דאמר רבי יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר' יוסי שאם נטע שהוא מותר וחשיב ליה זה וזה גורם דהכא הוי כדיעבד דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור:
בין חדש ובין ישן יוצן. ואף על גב דזה וזה גורם מותר מ"מ ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודה לכך. צריך צינון:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
מז א מיי' פ"א מהל' פרה הלכה ז':
מח ב מיי' פי"ג מהל' אבידה הלכה י"ד, סמג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף י"ז:
מט ג מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה ט"ז, סמג לאוין רעג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"א סעיף ו':
נ ד מיי' פט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף ד':
נא ה מיי' פט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ד, טור ושו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף ו':
נב ו ז מיי' פט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ב, ומיי' פ"ז מהל' ע"ז הלכה י"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף ד':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
ת"ש כסות המופקדת אצלו לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל שטח' לצרכה נזדמנו לו אורחין בין לצורכו בין לצרכה לא ישטחנה הנה אפי' לצרכה אסור ושנינן שאני התם דקא קלא ליה כלומר כיון שרואין אותה האורחין באין בלילה וגונבין אותה נמצא כששוטחה כאלו שורפה באש:
ת"ש הכניסה לפרה אדומה בגורן לרבקה. פי' לפטומ' מלשון (ירמיה מו כא) עגלי מרבק ודשה כשרה בשביל שתינק ותדוש פסולה הנה כיון שנתכוין לדוש פסלה ואוקימ' מה עבד דניחא ליה [אף עובד דניחא ליה] אע"פ שעובד בה מלאכה שלא על ידיו אלא ניחא ליה עבודה היא ונפסלת בה ת"ש מהא דתנן בסוף כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן כלומר נושאין בגדי כלאים על כתפיהן ומהנין מהן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואע"ג דלא עביד כצנועין כי לא מיכוין שרי ותיובתא למאן דתאני לישנא קמא דרבא תיובתא וקיימא לן אפי' אפשר ולא קא מיכוין שרי:
ולא יסיק בו תנור וכירים. ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת ר' אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת ([2]פי' יוצאי מותר עצים) איני והתניא אחד ישן ואחד חדש יוצן ושניה הא דתני [אפילו חדש] יוצן רבנן והא דתני [חדש] יותץ רבי.
ת"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד וכו'. יש שפי' דכדרכן היינו על כתפין דהשתא אפשר דלא מתהני והטורח מרובה על ההנאה אבל כדרך מלבוש הא ודאי מתהני להתחמם או להגן מן החום שמתכבדין בו וכפסיק רישיה ולא ימות דמי אבל בפירוש התירו אפי' דרך מלבוש עכ"ל הרי"ט ז"ל:
פיסקא לא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם. פי' הרי"ט ז"ל ודוקא נקט גבי ערלה קליפין וכלאי הכרם קשין דאלו בערלה לא מיתסרא אלא פריו והנטפל לפניו דהיינו שומרי פירא עד דהוי פירא וכי שקלת ליה לא לאקי פירא כדאיתא פרק כיצד מברכין אבל בכלאי הכרם לא כתב פרי והכל אסור ואפי' העצים ע"כ. חדש יותץ ישן יוצן. אסיקנא דהא דקתני חדש יותץ משום דסבר זה וזה גורם אסור ופי' זה וזה גורם כל מלאכה הנגמרת על ידי שני גורמים חד דהתירא וחד דאיסורא ואיפסקא הלכה בע"ז פ' כל הצלמים כר' יוסי דסבר זה וזה גורם מותר. ויש אומרים דלעולם לא אמרינן זה וזה גורם מותר אלא כששני גורמין עושין פעולה אחת אבל אם אינה עושין פעולה א' אעפ"י שפועלין בדבר אחת חד גורם חשיב ולפי' אשרה שזורעין תחתיה בימות החמה והרי הזרעים נהנין מצילה דכ"ע אסורין דאלו ארעא דהוא גורם דהתירא פעולתה לגדל וצל האשירה מציל מחום השמש שלא יתיבשו וכן כתב הרשב"א ז"ל במס' ע"ז פ' כל הצלמים גבי פלוגתא דר' יוסי ורבנן. והרי"ט ז"ל כתב שאינו נראה כן מפרש"י ז"ל שפי' שם גבי הא דאמרינן ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו וגם הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שפסק למאי דקי"ל זוז"ג מותר שזורעין תחת האשירה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים ע"כ:
והתניא בין חדש בין ישן יוצן. ופרקינן הא ר' הא רבנן ואפי' הא (נ"ל דצ"ל ואתיא הא, המעתיק) דתניא יוצן כמאן דאמר זוז"ג מותר. והקשה הרי"ט ז"ל אפי' למ"ד זה וז"ג מותר חדש היכי סגי ליה ביוצן הא מוכח פ' כהצ"ל דלכ"ע זוז"ג לכתחילה אסור והכא לכתחילה גמור הוא שהרי תנור חדש זה שנעשה בעצי איסור והאי בא להסיקו בעצי היתר לאפות בו נראה כמתיר זוז"ג לכתחילה כאילו נוטל שאור של חולין ושל תרומה לתת לתוך עיסתו שהוא ודאי אסור ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל הקשה על זה על הרמב"ם ז"ל שפסק שזורעין תחת האשירה בין בימות החמה בין בימות הגשמים דהא הוי ליה זוז"ג ואיך נתיר אותו לכתחילה דהא אפי' מאן דשרי לא שרי אלא בדיעבד והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז דכיון שהאשירה נוטה על השדה אם אתה בא לאסור עליו שלא לזרוע תחתיה נמצא אתה מפסיד ממנו את שדהו והא דיעבד מקרי ולא דמיא למערב שאור של חולין ושל תרומה בידים ומחמיץ בהם את העיסה ואי דמיא להא דמיא הסיק בהם את התנור אם חדש אם ישן יוצן ואע"ג דבהיסק שני זוז"ג מיקרי ואפ"ה מותר לקיימו ולאפות בו לכתחילה דכיון שאם אין אתה מתירו צריך נתיצה לגבי התנור דיעבד מיקרי ע"כ דבריו ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה חלוש מאוד שיתירו ליהנות לכתחילה באיסור הנאה דאורייתא מטעם חשש הפסד התנור. אבל הענין דשאני הכא דאע"ג דתנור ועצים חשיבי ב' גורמין מ"מ גורם העצים שבהן הפת נאפת ניכר יותר. ונראה יותר לעין שבחו ולפיכך התירו חדש על ידי שיוצן כיון שנאפת על ידי עצים דהתירא דהא חשיב כדיעבד וכשהיה ישן הוצרכו שיוצן דכיון דאסור העצים עומד בעין והפת נאפת בו לכתחילה חשיב ואף לשיטה זו יש לדון לזכות הרמב"ם ז"ל בענין האשרה דאילו שבח הקרקע דבר ניכר ושבח הצל אינו ניכר וכן שבח הנמיא מקמיה דהוי זבל לא מהניא ולבתר הכי לא מנכרה וזה טעם נכון וברור ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה