טור חושן משפט רסז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

כיצד מצות השבה? אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו. לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו -- יצא אף על פי שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם.

כתב הרמב"ם ז"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר שהרי רואים הבעלים אותה ואפילו שהוא מקום שאינו משתמר [בד"א בדבר שאין בן רוח חיים] אבל בעלי חיים לעולם חייב ליטפל בהן עד שיחזירנה לרשות בעלים ע"כ:

החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר: ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אבידה היא למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:

וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה ואומר חפץ פלוני מצאתי ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק. ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימן ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול:

והאידנא כולהו בחזקת רמאין והרמב"ם כתב אפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי וא"א הרא"ש ז"ל כתב שא"צ עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל אם נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:

מדה ומנין ומשקל ומקומה חשיבי סימן מובהק:

באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק לא תנתן לשום אחד אלא תהא מונחת עד שתתברר בעדים: נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים ינתן לבעל העדים אפילו אינן מעידין שנפלה ממנו אלא מעידין שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה: נתנו שניהם סימנים ואחד מהם הביא עוד עד אחד ואפילו אם העיד שראה שנפל ממנו עד אחד כמאן דליתיה ותהא מונחת עד שיתברר ומיהו א"א הרא"ש ז"ל כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע דלא גרע משאם היתה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יתבטלו דברי העד ואם לא ישבע ינתן לבעל העד:

הביא אחד עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא הא' מכרה לזה:

אחד אומר מדת ארכה והשני מדת רחבה תנתן למדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים אבל מדת ארכה אינו יכול לשער:

אחד אומר מדת ארכה ורחבה כל אחד בפרט והשני אומר מדת האורך והרוחב ביחד ואינו יודע כל אחד לבדו כמה הוא ינתן למדת ארכה ורחבה בפרט:

אחד אומר מדת ארכה ורחבה והשני אומר מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוי סימן מובהק:

הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו: וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך יטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו ור"י ז"ל כתב שאינו אלא שומר חנם עליה ולזה הסכים א"א הר"ש ז"ל:

כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט צריך ליטפל בו:

מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו בד"א בשל פשתן אבל צמר הניעור קשה לה כך פירש רש"י ורב אלפס פירש להיפך דבשל פשתן הניעור קשה לה ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד ולא לצרכו אפילו אם גם היא צריכה לאותו שיטוח ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב:

כלי עצים ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא ע"י האור ופירש רש"י שלא ישהו החמין על גבי האור כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין שמשחירין מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו:

ובדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר אין צריך ליטפל בהן שיבוא הוא ויטפל בשלו:

מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחת לל' יום ולא ילמוד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר ולא יקרא פרשה וישנה ולא יתרגם ולא יפתח בו מג' דפין ולא יהיו ב' קורין ביחד בענין אחד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן אבל בשני עניינים קורין אבל נ' אפילו בשני עניינים אין קורין כך פרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל פירש בהיפך דשנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים וג' אפילו בענין אחד אין קורין: וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר:

מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם י"ב חדש מיום ששוכרן ולוקח שכרן ומאכילין ואם יעלה שכרן יותר ישמרנו לבעלים וכן תרנגולת שהיא מטלת בכל יום ביצים מטפל בה שנים עשר חודש עגלים וסייחין במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה שלשים יום אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום גדולים שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם ופירש רש"י מוכרן בב"ד ומניח הדמים אצלו והרמ"ה כתב שיכול לשומם בעצמו אבל ב"ד מיהא צריך ור"י ז"ל מפרש שיכול לשומם בעצמו בלא ב"ד ונוטלן באותן הדמים וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדרך כל השם בהמה לחבירו למחצית שכרה:

ותפילין אין צריך לשמרם אלא מוכרן מיד מפני שמצויין בכל פעם לקנותם וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד:

מה יעשה בדמים ישתמש בהן לפיכך הוא שומר שכר עליהם אפילו אם לא נשתמש בהן: בד"א בדמי אבידה מפני שטרח ליטפל בה אבל מצא מעות או אפילו חפץ ולא היה לו בו שום טורח לשמרו אינו רשאי להשתמש בהן לפיכך אינו עליהם אלא שומר חנם וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהן והוא שומר חנם עליהן: והרמב"ם ז"ל כתב שהוא חייב באונסין על דמי אבידה וזהו לשיטתו שכתב שהוא שומר שכר על האבידה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ולאחר שישתמש במעות לכולי עלמא חייב באונסין שהוא שואל עליהן:

כתב הרמב"ם ז"ל כל אותן הימים שהוא מטל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה ע"כ:

המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם יצטרך לישבע יניחנה ולא יחזירנה לבעלים ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין יחד שאי אפשר לימצא זה בלא זה וזה אומר לא מצאתי אלא אחד או שאומר שנים מצאת והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם בפרק אלו מציאות (לא:) תניא השב אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ה"ד אי דמנטרא פשיטא ואי דלא מנטרא אמאי לעולם דמנטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר וכו' בפי"א מהלכות גזילה ודבריו מבוארים בפ' הכונס (נו: נז.) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש"ח דמי או כש"ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בה נגנבה או אבדה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א"ל הב"ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה"ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו מביתו ש"מ כש"ש דמי א"ל מודינא לך בב"ח כיון דנקטי להו ניגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע"ג דהא דקאמר החזירה שחרית למקום שיראנה וכו' רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קיי"ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כש"ש דמי וכמבואר בדבריו פרק י"ג מהל' גזילה ולא איפליגו אלא בגניבה או אבידה מביתו אם הוא חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה לכ"ע דהשבה מעליא היא זו:

החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב משנה בפרק אלו מציאות (ל:) ומייתי לה בגמרא (לא.) מדכתיב השב אפילו מאה פעמים במשמע:

ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה משנה בפרק אלו מציאות:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים וכו' עד התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו בפ' הנזכר (כח:):ומ"ש ובמקום דליכא למיחש להא אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פשוט הוא:

וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה וכו' ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סי' וכו' שם איתמר רב יהודה אומר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי ורב נחמן אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף ומתניתין דקתני אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו בדלא אמר סימנים מובהקים דידה אלא סימנים שאינם מובהקים ופרש"י אין לדבר סוף דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סי' ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול שם:

ומה שאמר והאידנא כולהו בחזקת רמאים והרמב"ם ז"ל כתב אפי' בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי בפרק שלשה עשר מהל' גזילה וטעמו מדתנן בפ' אלו מציאות שם אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו והרמאי אע"פ שנתן את סימניה ה"ז לא יתן שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי וכבר כתבתי בסמוך דבגמרא מוקי מתני' אליבא דרב נחמן דמאי לא אמר סימניה סימנים מובהקים דידה ואם כן כי קתני סיפא והרמאי אף ע"פ דאמר סימניה ע"כ בסימנים מובהקים הוא דאי בשאינן מובהקין מאי איכא בין רמאי לשאינו רמאי וז"ל ה"ה פי' סימן מובהק זה שהזכיר כאן רבי' נראה מדבריו של הר"א ז"ל שהוא אף ע"פ שנתן סימן מובהק כגון נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סי' מובהק ביותר שכך כתב אהשגות א"א סימן מובהק לגמרי ואע"פ דסימנים כאלו דאורייתא ברמאי חיישי' ומדאוריית' ילפינן לה: ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל שאין צריך עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:

ומ"ש מדה ומנין ומשקל ומקום חשיבי סימן מובהק כ"כ הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה וכך מפורש בפ' אלו מציאות (כג:):

באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק וכו'. נתנו שניהם סימנים וכו' שם (כח.) אמר רבא סימנים וסימנים יניח סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנים וסימנים ועד אחד עד א' כמאן דליתיה דמי ויניח:

ומ"ש רבינו גבי נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים וכו' אפילו אינם מעידים שנפלה ממנו אלא מעידים שהיא שלו וכו' כ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם:

ומ"ש גבי נתנו שניהם סימנים וא' מהם הביא עוד ע"א וכו' ומיהו א"א כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע וכו' שם:

ומ"ש הביא א' עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו וכו' עד שאין דרך לשקול הטלית מימרא דרבא שם:

ומ"ש לפיכך הוי סי' מובהק כלומר יותר מובהק משל חבירו:

הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו פשוט בפרק אלו מציאות:

ומ"ש וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא ש"ש עליה וכו' בפי"ג מה' גזילה והיא פלוגתא דרבה ורב יוסף בפרק אלו מציאות (כט.) ובפרק הכונס (נו:) ופסק כרב יוסף וכן פסק הרי"ף ז"ל בפרק הכונס וכן פסקו ר"ח וה"ג וכתב ה"ה ויש חולקין לומר כש"ח ודעת הרב עיקר:ומ"ש בשם ר"י שאינו אלא ש"ח עליה שם בתוס':ומ"ש ולזה הסכים א"א ז"ל לטעמיה אזיל רבינו שכתב בסוף סימן ע"ב אע"פ שהרא"ש כתב בתשובה שהמלוה על המשכון ש"ש בפסקיו כתב שהוא ש"ח ודאחרונה היא ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנה חילוק זה למי שפוסק שהוא ש"ש עכ"ל. וכבר כתבתי שם שאין דברי הרא"ש בפסקים מוכרחים לגמרי שתהא דעתו כדעת ר"י שהרי הביא שתי הסברות בפסקיו ולא הכריע לגמרי וכיון שבתשובה ביאר דבריו כרב יוסף מסתמא הכי ס"ל ובין שיהיה דעתו כן או לא אנן כרב יוסף נקטינן כדעת גדולי הפוסקים:

כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור וכו' בפרק אלו מציאות (כז.) שור דכתב רחמנא גבי אבידה למה לי לגיזת זנבו:

מצא כסות מנערה אחת לל' יום משנה שם (כט:): ומ"ש אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו במה דברים אמורים בשל פשתן וכו' שם בגמרא למימר דניעור מעלי לה והאמר רבי יוחנן מי שיש לו אומן גרדי בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום אמרי בכל יום קשי לה אחד לל' יום מעלי לה איבעית אימא ל"ק הא בחד הא בתרתי איבעית אימא לא קשיא הא בידא הא בחוטרא איבעית אימא ל"ק הא בדעמרא הא בדכיתנא. ופירש רש"י בחד באדם אחד אין ניעורו קורעה: דעמרא. קשה לה שנמתח ונקרעת. והרי"ף כתב מצא כסות מנערה אחת לל' יום והני מילי בדעמרא אבל בדכיתנא לא דניעור קשה לה ודעמרא נמי לא אמרן אלא בחד גברא ובידא אבל בתרי גברי או בחוטרא לא וכדבריו כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה: ומה שכתב ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד וכו' שם במשנה שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו ובגמרא (ל.) איבעיא לה לצרכו ולצרכה מאי ולא איפשיטא ופסק הרא"ש לחומרא וכן פסק הרמב"ם בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה:ומ"ש ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב שם ברייתא:

ומ"ש כלי עץ ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו וכו' עד שיבוא הוא ויטפל בשלו ברייתא שם ואהא דתנן כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן פירש נ"י לצרכן שמתעפשין בקרקע שצריך לתתם בקרקע כדאמרינן לקמן דזו היא שמירתן לפיכך משתמש בהם לפרקים אבל לא לשחקן לא ישתמש בהם שימוש ארוך שישחקם:

מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום וכו' עד יותר מכדי צורך הספר משנה שם (כט:) וכתב ה"ה בפי"ג מה' גזילה על ולא ילמוד בהם דבר שלא למד מעולם מיהו כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם א"צ ליגע בהם כלל ושאינו רגיל נוגע ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרא אבל עכשיו שנהגו לכתוב תלמוד השונה פרקו ק' פעמים ומי שלא ראה אותו שוים ליגע בו ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמוד לכתחלה עד כאן ואע"פ שלא כתב הרב ז"ל אלא בדין השואל נראה שהוא הדין לאבידה וצריך עיון עכ"ל:ומ"ש ולא יקרא פרשה וישנה וכו' ברייתא בדף שם (ותמיהא) [ומסיים] בה ולא יקראו בו ג' בני אדם בכרך אחד הא שנים קורין אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני עניינים ופי' רש"י בענין אחד בפרשה אחת אין קורין בשני עניינים זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי והרמב"ם כתב בפי"ג מה' גזילה לא יהיו שנים קורין בב' עניינים שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר אבל קורין הן בענין א' ולא יקראו ג' בספר אחד ואפילו בענין אחד עכ"ל:

ומ"ש וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר בדף שם בברייתא:

מצא ב"ח שצריך להוציא עליהם הוצאות וכו'. עד מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ברייתא שם (כח:):ומ"ש רבינו מטפל בהן י"ב חדש מיום ששוכרן הרמב"ם בפי"ג לא כתב כן אלא מיום המציאה:ומ"ש וכן תרנגולת שהיא מטלת ביצים בכל יום מטפל בה י"ב חדש שם א"ר נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה:ומ"ש עגלים וסייחים במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה ל' יום שם בברייתא עגלים וסייחים מטפל בהם ג' חדשים ורמי עליה מדתניא מטפל בהם ל' יום ומשני ל"ק הא דרעיא הא דפטומי ופרש"י הא דקתני ג' חדשי'בארץ מרעה ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל'יום בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים:ומ"ש אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום וכו' שם בברייתא אווזים ותרנגולים מטפל בהם שלשים יום ורמי עליה מדתניא אווזים ותרנגולים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם ג' ימים ומשני ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופרש"י רברבי אוכלים הרבה הילכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים והרמב"ם בפי"ג מהלכות גזילה כתב בהיפך דבגדולים שלשים יום ובקטנים ג' ימים:ומ"ש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחם ופירש רש"י מוכרן בבית דין ומניח הדמים אצלו זה לשון הרא"ש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן פי' רש"י מוכרן ויניח הדמים אצלו ומשמע לפירושו שצריך למכרו בב"ד דאם לא כן מה לו להזכיר שומא הול"ל מוכרן ומניח הדמים ולישנא דשם דמיהם לא משמע כפירושו ופירשו התוספות שם דמיהם ומניחן הפרה וחמור ואף לעצמו יכול לשומן ולא דמי לגבאי צדקה דאמרינן בפרק המפקיד (ד' לח.) אין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה תדע דלא בעינן שישומם בבית דין כדלקמן גבי פקדון שצריך למכרו בבית דין וכן לקמן (כט:) גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו דהא שמואל פוסק כר' טרפון בדמי אבידה ומיהו איכא למימר דדמי תפילין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו ומסתברא כפירוש התוס' דלא הוי הך ברייתא דלא כהלכתא עכ"ל. וכתב עוד רב אלפס גורס בעגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל ולפי שהרא"ש היה מפרש שם דמיהם שישום כמה שוים ויקחם לעצמו כפי' התוס' או שימכרם לאחרים כפי' רש"י והוקשה לו על גירסת הרב אלפס מה שאמר דגבי תרנגולת ובהמה שם דמיהם דהיינו שישום כמה שוים ויקחם לעצמו לפירוש התוס' דמסתבר ליה וגבי עגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולמה לא ישומם ויקחם לעצמו כמו בתרנגולת ובהמה גסה ועוד בית דין למה בהני טפי מבהנך ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות גזילה עמדנו על טעמם שהוא ז"ל כתב דכל דבר שעושה ואוכל כגון תרנגולת ובהמה גסה לאחר שנים עשר חדש שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו וכיון שכן בעגלים וסייחים ואווזין ותרנגולים שהם אוכלים ואינם עושים א"א לומר בהם שם דמיהם וצריך לגרוס מוכרן בבית דין והראב"ד מודה להרמב"ם בפירוש שפירש בשם דמיהם ומניחן: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שיכול לשומם בעצמו כלומר יכול ליטלם לעצמו באותה שומא שישומו ב"ד:

ומ"ש ותפילין אין צריך לשמרם וכו' שם (כט:) אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהם ומניחן לאלתר מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהם אחד לל' יום וכו' אמר אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ספרים לא שכיחי וז"ל הרא"ש ואין צריך ליטפל בהם לשמרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות דתפילין שכיחי בכל עידן בבית האומן אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש כתב דהיינו מניחן בראשו ואח"כ כתב ומיהו איפשר דיניח הדמים אצלו קאמר ודברי רבינו כאן כדברי הרא"ש האחרונים אבל דברי הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה כדבריו הראשונים:ומ"ש וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כיוצא בהן מוכרן מיד כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה יצא לו לרב ז"ל מהמשנה דהמפקיד דע"כ לא נחלק רשב"ג וחכמים שחכמים אומרים בפירות המורקבים לא יגע בהם אלא בפקדון שהבעלים מניחין אותו מדעת אבל אבידה לא עכ"ל:

מה יעשה בדמים ישתמש בהם לפיכך הוא ש"ש עליהם אפילו אם לא נשתמש בהם שם במשנה (כח:) מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר"ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון ומפרש בגמרא דלפיכך בר' טרפון ה"ק כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו כמאן דאשתמש בגווייהו דמי וחייב באחריותן:

ומ"ש בד"א בדמי אבידה מפני שטרח לטפל בה אבל מצא מעות כו' מימרא שם (כט.):ומ"ש או אפילו חפץ ולא היה בו שום טורח לשמרו מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך גבי תפילין שם דמיהם ומניחן לאלתר:

ומ"ש וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהם מעשה שם:ומ"ש הואיל והוא ש"ח עליהם נ"ל שהוא ט"ס שהרי לא מצינו שיהא ש"ח עליהם כדי שנלמוד מזה שלא ישתמש בהם אדרבה הא דלא ישתמש בהם מפורש בגמרא ומשם יש ללמוד דהוי כש"ח לפיכך נראה להגיה לפיכך הוא ש"ח עליהם:

ומ"ש בשם הרמב"ם שהוא חייב באונסים על דמי אבידה בפי"ג מהלכות גזילה:ומ"ש וזהו לפי שיטתו שכתב שהוא ש"ש על האבידה כבר נתבאר בסימן זה דלרב יוסף שומר אבידה הוא כש"ש ולרבה הוי כש"ח ושהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כרב יוסף וגבי פלוגתא דר"ט ור"ע דבסמוך אוקימנא אליבא דרב יוסף דבגניבה ואבידה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באונסין דשואל ר' טרפון סבר שרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו והו"ל שואל עלייהו ור"ע סבר לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו הילכך לא הוי שואל עלייהו:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה אף ע"פ שהרא"ש כתב סברת הרי"ף שפסק כרב יוסף וסברת התוספות שפסקו כרבה ולא הכריע ביניהם משמע לרבינו שסברתו כסברת התוס' שפסקו כרבה מדכתב גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה וכבר כתבתי בסימן זה ובסימן ע"ב שמאחר שבתשובה פסק כרב יוסף יש לנו לומר שלא פסק בפסקים בהיפך ומ"ש והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה יש לדחות דחדא מינייהו נקט דלמאן דפסק דהלכה כרב יוסף הוי שואל עלייהו ובין שיהיה דעתו כן או שיסבור דהלכה כרבה אנן כרב יוסף נקטינן כיון דגדולי הפוסקים סוברים כן:ומ"ש ולאחר שישתמש במעות לכ"ע חייב באונסין שהוא שואל עליהם פשוט הוא:

כתב הרמב"ם כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה מפני תיקון העולם בפי"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה זה פשוט ויראה לרב ז"ל שהוא בלא שבועה ועיקר ודומה להך דאמרינן בהמוצא מציאה לא ישבע:

המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכו' משנה בפ' הניזקין (מח:):ומ"ש ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורים יחד וכו' שם א"ר יצחק שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע עליה מפני תיקון העולם הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי וכו' וכתב הרא"ש פר"ח דלא קאי האי שינויא דאפילו ראב"י אית ליה משיב אבידה פטור ולא חלקו ראב"י ורבנן אלא בהא דר"י סבר בבנו אינו מעיז ולפי דבריו נדחו דברי ר' יצחק וכן רי"ף לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות דהלכה כראב"י ונראה דמפרשים אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפר"י דאיירי בטוענו גדול הילכך לא דמי למוצא אבידה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גזילה: [%א] כתב מהרי"ק בשורש ק"י אם הכריזו בב"ה להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד שיש לנדות מי שמשתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו נשבע שלא לגלות לא יועיל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כיצד מצות השבה וכו'. הא דכתב בשם הרמב"ם איתיה בפ' הכונס (דף נ"ז) וכך פסק בהגהות אשיר"י סוף פ' אלו מציאות וע"ל בסי' רס"ג במ"ש ב"י לדעת הרמב"ם בדין טיפול בעלי חיים:

ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא וכו'. פי' מביא ראיה שצריך עכשיו להכריז עליה דכיון דלא התקינו דסגי בהודעה לשכניו אלא מפני האנסין א"כ היכא דליכא למיחש לאונסא צריך להכריז:

וכיצד מכריז וכו' ותניא וכו'. פי' מביא ראיה דמחזיר בסימן מובהק לכל אדם שהרי בברייתא קתני בראשונה היה נותן סימן ונוטלה משמע סתם סימן אפי' אינו מובהק והתקינו שיביא עדים שאינו רמאי ויטול בסימן שאינו מובהק מכלל דבסימן מובהק מחזירין לכל אדם והרמב"ם מפרש דברייתא בסימן מובהק קאמר אבל הרא"ש חולק על דבריו וז"ל ת"ר בראשונה וכולי הבא עדים שאין אתה רמאי וטול אבל בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי אלא בסימן שהיו מחזירין בהן בראשונה עכ"ל וסימן מובהק דקאמר הרב רבינו אשר הכא היינו סימן מובהק גמור דחשיב טובא כאילו היו עדי אריגה דאפי' לרמאי מחזירין: ומ"ש הרא"ש קודם זה דלרב נחמן דקיי"ל כמותו דגלימא מכריז מתניתין דקתני אמר את האבדה ולא אמר סימניה פירוש דלא אמר סימנים מובהקין שראוי להחזיר על ידם אבדה אלא סימן חיורי וסומקי דאלמא דאפילו באינו רמאי מצריך סימן מובהק לאו מובהקין ממש קאמר וכ"כ התוס' (דף כ"ז) בד"ה ואנא יהיבנא ע"ש ועלה דהני דלאו מובהקין ממש תני בסיפא והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו אבל בסימנין מובהקין ממש לא איירי מתניתין דפשיטא דאפילו לרמאי מחזירין אלא דאיכא לתמוה במ"ש התוס' קודם זה אהא דפשיט תלמודא דסימנין דאורייתא מדתניא והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנין לא בעדים והבינו התוס' שם דה"ק מאי לאו דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנין ולכן הקשו דהא במתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר אף בסימנין ונדחקו לפרש דקרא דקדריש במתני' אסמכתא היא כדקתני עלה בברייתא משרבו הרמאים התקינו אבל הכא משמע ליה שהוא דרשה גמורה מדקאמר וכי תעלה על דעתך וכו' ועוד יש לומר דבמתני' מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם עד כאן לשונו ותימה היאך קס"ד דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנים מכלל דלאינו רמאי יחזיר אפילו בלא סימנין דאם כן למאן דאמר גלימא מכריז אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא היאך יחזיר לו בלא סימנין דאם תפרש דאמר איהו חיורי וסומקי אם כן מתניתין דתנן אמר את האבדה ולא אמר סימניה דמפרש בגמרא דלא אמר סימנין מובהקין דידה כי אם כסימנים דסומקי וחיורי כמו שפי' התוספות אלמא דבאינו רמאי לא יחזיר בסימנין דסומקי וחיורי והשתא כי היכי דקשיא להו לתוס' קושיא זו דמשנה אברייתא ברמאי כך הוה להיו להקשות באינו רמאי וצריך לדחוק ולומר דאה"נ דבכח קושייתם ברמאי הוי נמי הך קושיא באינו רמאי ובתירוצם מיתרצא נמי הך קושיא אכן לפע"ד קושייתם אין לה התחלה ואינה צריכה לתירוץ ותלמודא הכי קאמר מאי לאו הך דדרשהו אם הוא רמאי בסימנין קאמר דאם הוא רמאי לא ישיב לו בסימנין אלמא דסימנין דאורייתא מדחייב להחזיר בסימנין לאינו רמאי ופריק לא בעדים וקרא הכי קאמר דלרמאי לא תחזיר לו אלא בעדי נפילה ולאינו רמאי תחזיר לו אפי' בעדי אריגה אבל בסימנין לא יחזיר אפילו לאינו רמאי דסימנין לאו דאורייתא ולהך אוקימתא מתניתין נמי הכי קתני אמר את האבידה ולא אמר סימניה מובהקין ממש דידה דהוי כמו עדי אריגה כגון נקב יש בצד אות פלונית וכיוצא בזה לא יתן לו והרמאי אף בכך לא יתן לו עד שיביא עדי נפילה והשתא ניחא דהתיישב בלי דוחק ולפי זה הא דקאמר תלמודא ומאי לא אמר סימניה דלא אמר סימנין מובהקין דידה דפירשו התוס' דלאו סימנין מובהקין ממש קאמר ואליבא דמסקנא דסימנין לאו דאורייתא ומתני' דרשא גמורה קאמר ולאו אסמכתא ובאינו רמאי בעינן מובהקין ממש כמו עדי אריגה וברמאי לא מהני מובהקין ממש ולא עדי אריגה ולא יחזיר אלא בעדי נפילה כנלפע"ד שהיא דעת הרמב"ם שכתב באינו רמאי לא יחזיר עד שיאמר סימנין מובהקין פירוש מובהקין ממש דהוי כמו עדי אריגה וברמאי אף על פי שאמר סימנין מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו פירוש עדי נפילה ומ"ש הראב"ד וז"ל סימנין מובהקין וכו' א"א לאפוקי חיורי וסומקי קאמר ועל שהיא שלו וכו' א"א סימן מובהק לגמרי עכ"ל אין זה אלא השגה על הרמב"ם דסבירא ליה להראב"ד דבאינו רמאי סגי בסימנין מובהקין חשובים כגון מדת ארכו ורחבו אע"פ שאינן מובהקין ביותר וקרינן להו מובהקין לאפוקי חיורי וסומקי וברמאי סגי בסימן מובהק לגמרי כגון נקב יש בצד אות פלונית ולא בעינן עדי נפילה והיא דעת הרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא דבאינו רמאי בעינן סימן מובהק לגמרי וברמאי בעינן עדים שמעידין שהיא שלו וכך הבין רבינו והוא האמת והכי נקטינן ועיין בדברי ה"ה שנראה מדבריו שלא הבין כך מדברי הרמב"ם והראב"ד:

נתנו שניהם סימנים וכו' ומיהו א"א הרא"ש כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע וכו'. בפ' א"מ כתב כך מיהו בנ"י חולק על זה וכתב דמדקאמר כמאן דליתיה דמי אינו מחוייב שבועה לומר שהכלי שלו אע"פ שזה מעיד כנגדו משום דאפילו ישבע להכחישו לא נעמיד הכלי בידו ואמאי ישבע אלא כמאן דליתיה הוא עכ"ל והכי מסתברא:

מצא כסות וכו' אפי' לצרכה לבד שמא תגנב. אע"ג דבגמ' קאמר דמיקלי קלי לה אי משום עינא אי משום גנבי וכ"כ הרי"ף והרא"ש רבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם בפי"ג מגזילה שלא כתב אלא טעם שמא תגנב שהוא יותר מתקבל:

כלי עץ ישתמש בהן לצרכן וכו' אע"ג דבברייתא לא תני לצרכן אלא סתמא תני המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו וכ"כ הרמב"ם בסתם ס"ל לרבינו מדתני הכא טעמא כדי שלא ירקבו אלמא דאתא לאורויי דדוקא לצרכן כדי שלא ירקבו ואם לאו לא ישתמש בהם כלל ולכן לא ישתמש בהן אלא מעט דבהכי נפקא מחששא דרקבון ולא קשה דמדתני הכא דבכלי עץ ישתמש בהן וכן בכלי נחושת וכסף ומגרפות וקרדומות דאלמא דלצרכו ולצרכה שרי ומ"ש דבכסות נקטינן דכיון דלא איפשיטא בעיין אזלינן לחומרא יש לומר דגבי כסות הוי טעמא דאיסורא דשמא לאחר שיספיק לה השיטוח לצרכה אסח דעתיה מינה ויניחנה כך שטוחה לצרכו ובקל תתקלקל אבל בכלים שאין משתמש בהם אלא לצרכן לא אסח דעתיה מינייהו ולא ישתמש בהם יותר מכדי צרכן והכי משמע באשיר"י עיין שם ורבינו כתב גבי כלי עץ שלא ישתמש בהן אלא לצרכן מעט והוא הדין בכלי נחושת וכסף ומגרפות וקרדומות ודכוותייהו בספרים דשרי לקרות בהו כדי שלא יחעפשו דהיינו לצרכו ולצרכה ובלבד שלא יהא בענין שיבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר:

ומ"ש וכדרך וכו' כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למ"ה. וכתב עליה הרא"ש דאי ישנו בעיר אין הנפקד חייב ליטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו עכ"ל נראה מדבריו שכל שהוא בעיר אחרת חייב הנפקד ליטפל בו ותלמודא דנקט מ"ה לאו דוקא מ"ה והכי מוכח ממ"ש בסמוך סעיף כ"א שכתב וכן הכין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר:

מצא ספרים וכו' ולא יהיו ב' קורין וכו' אבל ג' בשני עניינים אין קורין נראה דלאו דוקא שני עניינים קאמר דא"כ האחד קורא בענין אחד ושנים קורין בעין אחד ופשיטא דלא דאכתי ב' קורין ביחד בע"א אלא רצונו לומר דג' אפילו בהרבה עניינים אין קורין אף על פי דכל אחד מהג' קורא בפני עצמו בענין מיוחד דכיון דג' הן איכא משמוש וטשטוש מרובה וחיישינן לקריעה טפי:

מצא בעלי חיים וכו' עגלים וסייחים וכו' כתב הרא"ש רב אלפס גורס בעגלים וסייחים ובאווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל. וב"י כתב דטעמו דבבהמה גסה וכן כל דבר שעושה ואוכל שם דמיהן עליו והרי הוא שלו ושל בעלים בשותפות והשכר לאמצע כדכתב הרמב"ם אבל בעגלים וסייחים וכל דבר שאינו עושה ואוכל אין לומר בהם שם דמיהן למחצה שכר מפני איסור רבית וכדאיתא בפרק א"נ הילכך צריך לגרוס מוכרן בב"ד ולפי זה הא דכתב רבינו ע"ש הרמב"ם דשם דמיהם עליו וה"ה בשותפות אינו אלא בפרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל כגון תרנגולת המטלת ביצים אבל בעגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים זכרי' מוכרן בב"ד וכן כתב הרמב"ם להדיא שם ורבינו קיצר במקום שהיה לו לבאר ומצאתי להרב מהר"ל מפראג שכתב טעם אחר לדברי רב אלפס דבדבר שאינו עושה ואוכל דטיפולו מרובה ויכול למוכרן אפילו בפחות צריך ב"ד אבל דבר שעושה ואוכל אין למכרו אלא בשייו א"צ ב"ד ע"כ:

מה יעשה בדמים וכולי. וזהו לשיטתו וכו'. פירוש כיון דבאבדה עצמה הוי ש"ש ממילא אע"פ שאינו רשאי להשתמש בה א"כ בדמי אבדה שהוא יכול להשתמש בהן אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין שהרי הן אצלו כשאלה כדכתב בפי"ג מגזילה אבל במוכר פקדון דבפקדון עצמו הוי ש"ח בדמי פקדון שהוא יכול להשתמש בהן סגי אם נחייבנו כש"ש מפני שיכול להשתמש בהן כדכתב בפ"ז דשאלה אבל להרא"ש דאינו אלא שומר חנם על האבדה דין האבדה ודין הפקדון שוה דבדמיהן שהוא יכול להשתמש בהן סגי אם נחייבנו כש"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובריש הגהות מרדכי דב"מ [כתב] דסימן במקום עדים לאו כלום הוא וא"כ אם הביא אחד מהם עדים והשני הביא עדים וסימנים הסימנים לאו כלום הוא ויהא מונח עד שיבוא אליהו:

(ב) וזהו דלא כנ"י פ' א"מ ד' ע"ב דפסק דא"צ לישבע דהא אפילו אם שבע אין נותנין לו וע"ש:

(ג) וכתב נ"י פ' א"מ דדוקא בדבר שאין דרך לשקלו אבל בדבר שדרך לשקלו ואין דרך למדדו מדידה עדיף:

(ד) ועיין במרדכי בהגהות סוף א"כ אימת אמרנן מאן שם לך גם בנ"י פרק המפקיד ד' פ"ז מדין זה: