טור חושן משפט רסו
<< | טור · חושן משפט · סימן רסו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
סביר להניח שהתוכן בדף זה נחשף לצנזורה היסטורית.
עקב כך, יש משמעות מתחלפת בין המונחים הבאים: גוי, עכו"ם, כותי, נכרי, אינו יהודי.
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
אבידת כותים היתה מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיעה לידו שאין חייב לטרוח אחריה ולהשיב אלא אפילו אם באה לידו מותרת ולא עוד אלא שיש איסור בדבר אם החזירו לו ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו וכתב הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם כדי שיתפארו ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח: ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום:
אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתאבון לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע שאם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניהן כדי להציל: אבל להכעיס ה"ז מין ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להן אבידתן:
מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו ל"ש אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורין זה על זה ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר (או איפכא) יפול השכר להקדש:
חתול רע ההורג לקטנים אין צריך להשיבו לבעליו ואין בו משום גזל אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו:
אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אבידת כותים היתה מותרת לא מבעיא כל זמן שלא הגיע לידו וכו' אלא אפי' אם באה לידו מותרת בפרק הגוזל ומאכיל (קיג:) אמר רב חמא בר גוריא א"ר מנין לאבידת כותים שהיא מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר וכו' ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' דלא מיחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדריה אמר קרא ומצאתה דאתאי לידיה משמע: ומ"ש ולא עוד אלא שהיה איסור בדבר אם מחזירין לו בפרק הנשרפין (עו:) אמר רב יהודה אמר רב המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש רש"י מחזיר אבידה לעכו"ם. השוה וחבר עכו"ם לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה. כותיים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם: צמאה. זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: ומה שכתב ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו בפרק הגוזל ומאכיל (קיג:) תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור: ומ"ש בשם הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם וכו' ז"ל בפרק י"א מהלכות אבידה אבידת העכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה כדי נקדש את השם שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזיר עכ"ל: ומ"ש ואם החזירה לקדש את השם וכו' ה"ז משובח הוא מדאיתא בירושלמי:ומ"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה היינו דרבי פנחס בן יאיר דבסמוך אלא שר' פנחס נקט קידוש השם במקום חילול השם:ומ"ש וחייב להחזירה נראה דהיינו לומר דאע"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו"ם שישראל גנבו:
ומ"ש ובכל מקום מנכיסים כליהם מפני הגנבים וכו'ירושלמי בפ' הנזקין:
(ד) ומ"ש אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתיאבון בפ"ב דעכו"ם (כו:) לכל אבידת אחיך לרבות מומר ומוקי לה באוכל נבילות לתיאבון. אבל להכעיס והמינים והכותיים משמע התם דלא היו מחזירים להם אבידה והרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה כתב כלשון הזה אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו אבל להכעיס הרי הוא מין והמינים והאפיקורסים והכותים לא היו מחזירין להם אבידה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש שאוכל נבילה הוא מין פסק כר"י דאמר הכי בפ"ב דעכו"ם: ומ"ש והכותים מבואר בפ"ק דחולין (ה.) שדינם כעכו"ם ופי' מה הם מינים ומה הם אפיקורסים כתב בפ"ג מהלכות תשובה. ומ"ש רבינו לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע וכו' בפ"ב דמציעא (לא.) אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע ודין זה אין כאן מקומו אלא בסי' רנ"ט ולא כתבו רבינו כאן אלא משום דדין זה ודין מומר לתיאבון תרווייהו נפקי מלכל אבידת אחיך:ומ"ש ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להם אבידתם הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך וכבר כתבתי עליהם:
מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר אבידתו לא שנא אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורים זה על זה בפרק אין בין המודר (לג:) וכבר נתבאר בטור יורה דעה סימן רכ"א:ומ"ש ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או איפכא יפול השכר להקדש אין דבריו מכוונים כאן אלא כמו שכתוב בטור וסימן הנזכר עיקר וז"ל שם ובמקום שנוטלים שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל האבידה אסורים למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורים זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שאם כן הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש ושם כתבתי טעמן של דברים:
חתול רע ההורג לקטנים א"צ להשיבו לבעליו וכו' בסוף פרק מרובה (פ:) אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים וכיון דאמרת מותר להרגו מאי ניהו תו אסור לקיימו מ"ד מותר להרגו איסורא ליכא קמ"ל אמרינן וכיון דאמרת אין בו משום גזל מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים אמר רבינא לעורו ולא כתב רבי דאסור לקיימו מפני שאין כאן מקומו:
אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו משנה בסוף פרק אלו מציאות (לב.):
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אבידת כותים היתה מותרת כצ"ל: ואם יש חילול השם וכו'. פירוש כגון שנודע שישראל מצאה ואיכא חילול השם אם לא יחזיר שיאמרו כותים ראו שאין אמונה בישראל שהם משקרים וגוזלים ומשמע דהיכא דלא נודע שישראל מצאה דליכא חילול השם אם לא יחזיר לא היה חייב להחזיר: ומ"ש בשם הרמב"ם דאם מחזיר ה"ז משובח. למד כך מעובדא דשמעון בן שטח דאיתא בירושלמי וסבירא ליה להרמב"ם דההיא דפרק הנשרפים דאסור להחזיר אבדה וכו' היינו דוקא היכא דאינו עושה כך אלא כדי להחזיר לכל אחד את שלו דמראה בעצמו שאינה חשובה לו השבת אבדה למצות בוראו שאף להם עושה כן שלא נצטוה עליהם אבל אם עושה כך לשם מצוה כדי לקדש את השם שיפארו את ישראל הרי זה משובח:
מי שמודר הנאה וכו'. עד או איפכא יפול השכר להקדש. בכאן קיצר רבינו וכתב כלשון סתם משנה בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ע"כ במשנה אלא דבגמ' אסיקנא דדוקא בששניהם אסורים זה ע"ז התם הוא דבעינן שתפול הנאה להקדש אבל כשהאחד בלבד הוא שאסור על חבירו איכא תקנתא אחריתא וכדכתב רבינו כבר בביאור בי"ד סימן רכ"א ועל כן קיצר כאן ונקט מילתא דפסיקא דבמה שיפול שכר להקדש ניחא בכל גווני:
חתול רע וכו'. איכא למידק דכיון שאמר רבינו דאין בו משום גזל למה צריך למימר דאין צריך להשיבו לבעליו וכה"ג פריך תלמודא בס"פ מרובה ופריק רבינא לעורו ופי' התוספות לומר שאם מצאו מת אין חייב בהשבת העור ורבינו כיון דכתב דזוכה בעורו אם כן לא צריך לפרש דא"צ להשיבו לבעליו וי"ל דזוכה בעורו שכתב רבינו אינו אלא לאורויי דאף כשהורגו זוכה בעורו. ומ"ש תחלה דא"צ להשיבו לבעליו היינו לומר דכשמצאו מת א"צ להשיבו לבעליו משום עורו אלא דאח"כ אמר עוד שכשהוא חי אין בו משום גזל ואם כן פשיטא דמותר להרגו ולא היה צריך לפרש אלא דמ"מ קאמר דמותר להרגו לאורויי דכל המוצאו הורגו וגם כשהורגו זוכה בעורו דלא תימא כיון שהורגו בידיו חייב להשיב העור קמ"ל דלא ובזה בא רבינו ליישב מה שהקשו התוס' וז"ל וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להרגו עכ"ל דלפי דברי רבינו ניחא דאתא לאורויי דהורגו וזוכה נמי בעורו ודו"ק: